האלף לך שלמה, יורה דעהHaElef Lekha Shlomo, Yoreh Deah
א׳ע"ד השו"ב הרבני מו"ה מיכל מק' לעשנוב שיצא עול מידו ושחט בכפר אחד השייך לשם בלי רשיון הפאחטריש והנה לפי התנצלותו נראה כי שגגה הי' לו ואמר מותר הי' לזה נכמרו רחמי עליו והנני מן המודיעים שאין מקום לפוסלו ויען כי לא ילמדו ממנו למקום אחר כי הוא מלתא דשכיחא בזמנינו מוכרח אני לבאר הדבר בקצרה הנה אם שו"ב אחר שאינו ממונה העיר שוחט בעיר או בכפרים השייכים לאותו העיר בלי רשיון הרב והפאחטריש זה ודאי שחיטתו אסורה והכלים טרפה כדין קהל שפסלו שחיטת הכל ואף אם לא פסלו בפירוש סתמא כפירושו כאשר כתבתי בזה באריכות בעזה"י ובצירוף חרם הפאכט זה ודאי שחיטתו אסורה לעולם הן אם שוחט בעיר או בכפר אבל שו"ב הממונה בעיר מן הרב והפאכט אם שוחט בהעלמת הפאכט אז כיון דאין זה נופל תחת סיג הדין דקהל שפסלו וכו' לזה הוי דינו כן אם שוחט בעיר דאז מן הסתם שוחט בחרדה וביעתותא והוי עליו מורא בו"ד יותר ממורא שמים זה הוי בחזקת מקלקל ואף אם אירע שלא קלקל מ"מ כיון דשכיחא ביעתותא יבוא לידי קלקול ואין דעתו מיושבת עליו מחמת פחד זה ודאי שחיטתו אסורה והכלים טרפה ואסור לאכול משחיטתו ואף אם אירע ששחט במקום דליכא ביעתותא לא פלוג אבל השו"ב בכפר במקום דלא שכיחא ביעתותא ואין עליו מורא בו"ד והוי עליו כמו יראת שמים ואינו ירא לא מזה ולא מזה יש לצדד היתר דשכיחא מלתא דלבני הכפרים הפאחטריש מחמירים עליהם ומרבים עליהם הקצבה ודוחקין אותו בכך ודומה בזה למוכס שאין לו קצבה ולכך נדונין בזה כשוגגין ואין להעבירם עבור כך רק להזהירם שלא יעשו עוד כך ואם יוסיפו אז יאסור שחיטתן ולזה היות מו"ה מיכל הנ"ל לא עשה העלמה רק בכפר אין להענישו בהעברה רק באזהרה ואף דיצא עליו קול שמכבר עשה כן בעיר פ"א היות כי לא נאסר אז עבור כך ויצא בהיתר אין לעורר עליו עונות ישנים וכיון שיצא בדימוס יצא ועתה עבור שחיטה זו שהי' בכפר אין לאסרו רק להזהירו והוא כשר לאכול ממנו כמקדם דברי אלה יום ב' ב' כסלו תר"ב לפ"ק:
1
ב׳שאלתו מה שבני הכפרים רוצים למנות להם שוחט מיוחד שישחוט להם במקומם. תשובה. הדין עמהם כי השוחט הוי רק כעין משרת בבית ואין כח במשרת ומשרתת למחות בבעה"ב ליקח לו עוד משרת ומשרתת אם אין די לו באחד וז"פ ואבאר יותר הנה זה ודאי בלוקח משרת וקוצב לו שכרו כמה יתן לו ודאי אין לו כח לומר שיקח משרת אחר ויגרע משכר הראשון ליתן להשני ואם אינו מגרע שכר הראשון ומבטיח לו שכר בפ"ע גם במשרת אין לו כח למחות לקבל משרת אחר וא"כ בשוחט שאין לו שכר קצוב רק יקבל מכל דבר הנשחט וא"כ בזה מה יעשה אם בעה"ב לא ירצו לאכול בשר אין לו כח לכופם לאכול בשר שהוא ירויח וא"כ ה"נ בכפרים אם האנשים היושבים שם לא ירצו לאכול בשר אין לו כח לכופם לאכול בשר והוא ירויח וא"כ כמו כן יש להם כח לקבל שו"ב אחר ובפרט כפי אשר ראיתי במכתבו שכבר הי' בכפר בתחלה שוחט אחר מכ"ש שאין יכולין למחות עתה לקבל שו"ב אחר. וכן לענין הטבילה ושאר צרכי הקהלה מותרין לחלוק ולהיות בפ"ע וזה תלוי בדינא דמלכותא אם רשאים לעשות כן אבל שוחט אחר ודאי יכולין לקבל בלי שום טענה ומענה:
2
ג׳שא' שע"פ החרם של קהלתו אסור לבני הכפרים השייכין לקהלתו לשחוט בהמות רק ששוחטין בגנבה אם מותרין השו"ב דקה' לשחוט ואין בזה משום לפ"ע כיון דאם לא ישחטו הם ישחטו אחרים ממקומות אחרים והביא דברי המשל"מ הל' ריבית אם כשידוע שהשני יעבור על לפ"ע אם יש בזה משום לפ"ע. הנה בחבורי על הל' ריבית פלפלתי בעזה"י בדברי המשל"מ והעליתי להיפוך אך לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה לסמוך לכתחלה להיפוך גם יש לפלפל בזה אם חרם דאורייתא או דרבנן ואם הוי דרבנן כתבנו במק"א אם שייך בדרבנן לפ"ע מיהו לכתחלה ודאי יש לחוש לאיסור ובפרט לו יהא דאין בזה משום לפ"ע עכ"פ מסייע ידי עוברי עברה הוי זה הוי ודאי בכל ענין ואף מדרבנן לכך בודאי יכול למחות בהשו"ב שלא ישחטו שם:
3
ד׳ע"ד השו"ב דק' סטאניסלאוציק המעשה שהי' כמה שהעידו על פסולו והי' איזה אנשים המכחישים אותם והנה מדין הי' ראוי לאסרו מיד כדין המפורש בחו"מ סי' ל"ד בתרי ותרי שהוא פסול ומה גם בשוחט שהוי חזקת איסור רק היות כי כבר קדמוני רבנן הרש"ל בסי' קי"ט בטו"ז שאין בידנו להעמיד הדת על תלו נכנסתי לפנים משורת הדין והתרתי לכל מי שאינו מאמין להעדים הפוסלים אותו ואינו אסור רק להמאמינים להעדים הפוסלים אותו אך כהיום אני רואה שאוכל שום וחוזר להיות ריחו נודף ועושה תחבולות שלא יניח לשום שוחט לשחוט לאנשי קה' האסור עליהם שחיטתו ורוצה להכריחם לאכול דבר האסור להם או להשביתם מכבוד שבת ויו"ט בזה חוזר אני לעיקרא דדינא שהוא פסול לכל העולם כחתיכא דאיסורא ואינו מותר רק לאלו האנשים שהיו אז בעיר המכחישים העדים הפוסלים אבל לכל העולם הוא אסור כחד"א וגם מצד התחבולות שלו להכריחם לאכול דבר האסור להם ולהשביתם משבת ויו"ט כדאי הוא לאסרו כן דעתי והשומע יונעם ותעב"ט:
4
ה׳שא' ע"ד השוחט החדש באמת לא אאמין שהרב יעשה כמחריש אחר מעשים הללו ויצוה עוד שהשוחט הזקן יחזיר לו הוצאות ואם האמת כדברי רו"מ לא מבעיא שהבשר מבהמה זו טרפה עם הכלים כיון דראו כמה אנשים שהריאה טריפה והקצב מודה שריאה זו מן הכשרה שהכשיר השוחט ודאי הבשר והכלים אסורים ולהעביר השוחט עבור זה עבור פ"א הי' אפשר להתירו ולדונו כשוגג והי' די לקונסו על למ"ד יום אך מה שלא נתן קוויטיל להנכרית שהוא שחטו בהכשר ודאי פשיעה שעשה כן כמה פעמים והרי הי' לו לאסיק אדעתי' שהבעה"ב אינו יודע הדין והי' לו להודיעו והנה מה שתלאו רו"מ בדין בשר שנתעלם מן העין ז"א דיתכן דבעה"ב מכיר העוף שלו אך הי' לו לחוש שמא הוא נבלה והנכרי בעצמו שחטו וא"ל דהרי השוחט ידע שהוא שחטו ואינו מאכיל איסור אך לו הי' לו לחוש שמא לא יכיר הבעה"ב העוף שלו ויהי' בשנמ"ה גם אף אם מכיר העוף שלו כיון שיאכל בעה"ב בלי ידיעה מי שחטו א"כ לפי דעתו אוכל איסור והוי כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה דג"כ צריך כפרה ולא הי' להשוחט לעשות כן ואף דיש לחלק דהתם כונה הי' לאיסור עכ"פ אבל כאן לא הי' כונה דבעה"ב לא ידע הדין והשוחט ידע שהוא שחטו מ"מ כיון דלכתחלה אין ראוי לעשות כן ואין זה דרך השוחטים. ובצירוף אווזא שהי' עליו שאלה בהראש והי' צריך בדיקה והוא שחטו ולא הודיעו כלל שיש שאלה ע"ז ודאי ניכר קלות מעשיו ובצירוף הבשר הטרפה מן הריאה ודאי שחיטתו אסורה ואסור לאכול משחיטתו והכלים שמבשר הזה הם טרפים ושאר הכלים משחיטתו מכבר ישהו אותם מעל"ע:
5
ו׳הנה כן בא אלי הרבני וכו' מו"ה משה שו"ב דק' באלטא והביא בידו חבילות כתבים מזה ומזה הם כתובים והנה אחרי קרוא מקרא ראיתי שהנ"ל בחזקתו הראשונה עומד וכו' אך היות כי ראיתי שיש עליו מערערים ולמען השקט הריב ולהיות שלום על ישראל אמרתי שהרבני המופלג הנ"ל ינהג ענוה בעצמו ויקבל עליו דברי חברות והיינו: א' לא יעלים שום קוויטיל מהעופות אף שיהי' אלף טעמים נכוחים ואם יבורר ע"פ ב' עדים או הודאתו שהעלים איזה קוויטיל שחיטתו אסורה. ב' שבכל יום שירצה לשחוט גסה או דקה לא יסמוך על עצמו בבדיקת הסכין רק יהי' מראהו תחלה לשוחט אחר המפורסים שם למומחה ואם יפול ביניהם איזה הכחשה יהי' מראין הסכין להרב ר' דוד או לאיזה מורה אחר המוסכם לשניהם והוא יוכיח בין שניהם וכדבריו יקום וזה יהי' שנה תמימה מר"ח חשוון תרכ"ה הבע"ל ואח"כ א"צ יותר רק די לסמוך על עצמו. ג' שבכל עת שישחוט עוף יהי' מורט הנוצות במקום שחיט' אפי' ביו"ט ולא ישחוט בשום זמן בלי מרוטות הנוצות וזה הוי כל הימים. ד' שאם יצא איזה ערעור על שחיטתו ינהג ענוה בעצמו וילך מיד אל המקום ששם הוא הערעור ויקח בידו הדבר הנשחט ויהי' מראה להמורה שנשחט כהוגן וכדין. ה' אם שבודאי אחר שחיטת העופות הוא מכסה כדין אעפ"כ להיות נקיים מד' ומישראל יהי' מכסה תמיד בפני רואים שיראו שהוא מכסה כדין. ו' כשיהי' השו"ב מראין לו ריאה לראות אם זה הוי ריעותא או לא אף שהם לא ישאלו לו על שאר הריעותות מ"מ הוא בעצמו ימשש בכל הריאה ויראה אם יש עוד ריעותא יחפש אחריה לראות מה דינה. ז"ז אין עליו עון ואשמה ובחזקתו עומד וחלילה לפצות עליו עון הן בפניו ושלא בפניו וכו' והשומע לדברינו יתברך בטוב ומיטב:
6
ז׳להרב מו"ה שמעלקי בהרב המנוח מו"ה משה ארי' ליב זלל"ה מק' סאסוב אשר ביקש ממני להתיר האיסור שלי על ר' מרדכי שו"ב שנמצא כמה פעמים בק' סאסוב שהעור במקום שחיטה נחתך ברוחב ומכח שנתעלף והטה הסכין לכאן ולכאן לצדדין ולא חלי ולא הרגיש והוציאו מתח"י כשרה ואח"כ נודע זה ע"י הכרת העור וביקש ממני כ"ה להתירו עתה כי יש לו עדות משוחטים שכעת יכול לשחוט. הנה מה שאני אוסר אין בידי להתיר כי מה שאני אוסר תחלה הוא בעזה"י בישוב הדעת בלי חפזון לכך בודאי כדי לאוסרו. ומלבד שיש לי טעמים שלא נתנו לכתוב שלא להתירו וכדי שלא יאמר דחוי' קמדחינן לי' אפרש לו דמן הדין הוא אסור אחד אפי' הוא בקי כעת עכ"פ יצאה מכשול מתח"י כמה פעמים וקצת העיזו ואכלו מן הבשר אשר כפר בהם אף אחר המצא החתיכות בעור ואחר הנגע בעור בשרו. והשנית מה מועיל העדות השוחטים הנ"ל אחרי שהם העידו עליו גם מתחלה שיכול הוא וע"פ קבלתם נתקבל בק' סאסוב ואעפ"כ לא הי' יכול ואיך נסמוך עליהם עתה והשלישי הכי נכבד בשלמא אם הי' חסרונו שאינו יודע הל' שחיטה בזה שייך לומר שחזר ולמד אבל כאן אין חסרונו מכח שא"י לשחוט דגם מחתך בשר בעלמא יכול להחזיק הסכין בשוה ולא לנטותו לימין ושמאל ואין זה רק מכח עלופו שדרכו להתעלף א"כ בזה בשלמא מן הסתם לא חיישינן לעלופי אבל אם רואין שדרכו להתעלף אף אם אח"כ ראינו ששחט ולא נתעלף אין זה ראי' חדא דבעיר אחרת שאינו שוחט אם שוחט שם הוי רק פעם או ב' ולא הרבה אבל להיות שוחט בפני עצמו אף בקהלה קטנה שיתכן לשחוט ארבעה וחמשה גם בעיר אחרת הברירה בידו ואינו שוחט רק כשמרגיש בעצמו בבריאות חזק אבל בעירו מוכרח לשחוט בכל עת שיצטרך והוא מושאל לאחרים א"כ איך יעשה כשיהי' בחולשת כוחו גם ידוע דבענין חשש עלופי אין כל העתים ואין כל הזמנים שוין ואין האדם במזג אחד תמיד לכך כל דחזינן דדרכו לפעמים להתעלף לא מהני מה שיעידו עליו שכעת שוחט כהוגן ואם יתעקש אדם לומר שאינו מכח עילוף רק מכח שלא הי' יכול לשחוט הנה ת"ל גם לי לב ושכל בחמלת השי"ת ולא נופל אנכי מהם וגם תלי"ת הרבה ענינים ראו עיני ואני אומר שהוא מכח עילוף ואיך אטה את שכלי לומר מותר לכך על משמרתי אעמודה דאיסורי איסור ואין מקום לחשדני ח"ו כי איני מכיר כלל לר' מרדכי לומר שח"ו מחמת איזה נטי' אומר כן רק כפי כן לבי בתמימות:
7
ח׳שאלתו שהי' ב' שוחטים בעיר מכמה שנים מומחים ובעת שהיו שניהם חיים וקיימים הי' בעיר הזאת איש אחד מופלג בש"ס ופוסקים וי"ש ולמד עצמו מלאכת השו"ב אצל אחד מהם וקיבל הודאתו משו"ב מפורסים מסנאטין וקבלתו מהרב מרימאלוב רק בעת שלמד א"ע מלאכת השו"ב אצל אחד מהשוחטים לא רצה השו"ב ללמדו עד שחתם א"ע באלה ובשבוע' שלא להרים ידו במלאכת השו"ב בלתי רשותו כי ירא לנפשו פן ישיג גבולו ואעפ"כ כשהי' השו"ב השני בבית האסורים ברוסיא הסכימו כל הקהל והשוחט הנ"ל להעמיד האיש הנ"ל במקומו והי' עומד זמן רב עד שחזר השו"ב לביתו ועזב האיש הנ"ל המקום הנ"ל ועסק במלאכת השחיטה במק"א וכעת נעדר האחד מהשוחטים הנ"ל ולא נשאר רק השוחט שהי' לומד אצלו האיש הנ"ל ונתרצו העיר והאלמנה לקבל את האיש הזה לשוחט שם כי ראוי לכך ואין רצונו ורצון העיר לקפח פרנסת השו"ב השני וכו'. תשובה. בקצרה גלוי וידוע לכל באי שערי הש"ס והפוסקים בטוש"ע יו"ד סי' רי"ח דבנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכונה כגון בנשבע שלא יעלה עליו צמר וכו' כן ה"נ בזה דודאי אומדן דעת הוי דכוונת השו"ב שלמדו הוי כדי שלא יקפח פרנסתו אבל באם לא יקפח פרנסתו מה לי זה או אחר ודאי אדעתא דהכי לא נדר ואף שחושש השו"ב דמ"מ יומשך לו קיפוח פרנסתו באיזה אופן הנה ע"ז באמת עומד בשבועתו שיראה שלא יומשך ממנו הפסד פרנסה להשני אבל כל עוד שלא יומשך קיפוח פרנסתו אין בידו למחות והוי אומדנא דמוכח שלא כוון בתנאו רק במה שהי' מקפיד ואם הי' אחר בא לעשות כן נמי הי' מקפיד רק את אחר אין בידו למנעו ע"ז כוון להשביעו דעכ"פ הוא לא יגרע פרנסתו בפרט שזה קרוב להפסיד לו יותר מאחר דעלמא אבל במה שמוכרח לקבל אחר בלי ספק ויתכן שגם השוחט שיקבלו יהי' מופלג וירא כמו זה לכך להיות זה גרע מאחר ודאי אנן סהדי שלא הי' דעתו אז להיות גרע מאחר ובודאי טוב תתי אותו לו מלאחר ואף דעתה מקפיד על כך אמרינן דהשתא הוא דאומר כן ומתחלה לא הי' דעתו על כך להיות בו מדת סדום להקפיד על זה נהנה וזה לא חסר לכך אין בזה איסור שבועה או נדר ויכול להיות שם שו"ב בלי רצון השני רק שלא יגיע לקיפוח פרנסת השני כנ"ל נכון לדינא והוא פשוט ונכון:
8
ט׳שאלתם אודות השוחט דקה' הנה רואה אני אחר הגב"ע הנשלח לידי ואחר דברי הרב מו"ה חיים מק"ק העליטש כי דבריו ברורים ואין להרהר אחריהם והשו"ב אסורין ושחיטתן הוי כנבלה כי מעולם לא יעלה על שום בעל הוראה לומר על החשוד על השבועה שיועיל לו היתר אח"כ להוציאו מידי פסול וחשוד ואם מה שכבר היתה והוא לא ידע אחז"ל בקידושין בפסוק אישה הפרה וד' יסלח לה לאשה שנדרה בנזיר ושתתה יין ובעלה היפר לה מקודם והיא לא ידעה שצריכה כפרה ומכ"ש אם באמת בעת עברו הי' אסור אלא שאח"כ הותר דעכ"פ נעשה חשוד וכבר הארכתי בתשו' לק' סקאלי והבאתי ראיות ברורות לזה לכך הדבר ברור שיש לו דין חשוד גם אין לשבועות הללו היתר מה דנשבע לחברו כמ"ש מהר"ח הנ"ל גם לענין תחלתו וסופו בכשרות נהי דהוי ב' דעות מ"מ בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה בהיתר ע"י שוחט כשר וגם בלא"ה היכא דהוי ב' דעות אין מוסרין לו עדות לכתחלה עכ"פ ובלא"ה כיון דמהימן לי' בלא"ה אסור וא"כ נהי שמדינא בעינן תחלתו וסופו בכשרות עכ"פ הם נאמנים לגבי כל אדם וא"כ כל המאמין להם הוי זה השוחט חשוד ואסור לאכול משחיטתו וכל ההיתר של המתיר אינו כלום והשוחטים אסורים.
9
י׳גם בנדון הרב כתבתם דכל אחד יכול למחות שלא לקבל רב בפ"ע ומורה הוראה בפ"ע וחלילה לעשות כן לבל יחצו עוד לשני ממלכות ובפרט בעיר קטנה דאין להם כדי ליתן לכ"א פרנסה בריוח ויהיו מוכרחין לקבל איזה מורה מאן דהו ואז הרב לא ידע בין ימינו לשמאלו והמורה לא ידע בין ימינו לשמאלו וילקה הדין לא כן אם יהי' רק רב אחד היודע להורות ויהי' לו פרנסה בריוח ואז יהי' הרב מורה כדת וכהלכה וחלילה לשום אדם להיות מורה בקביעות עד שיהי' לו סמיכה מאת רב מפורסם בזמנו ושיהי' נאמן בלי ריצוי כסף ושוחד על נקי לא לקח אז יהי' יכול להורות ז"ז אין פנאי להאריך השי"ת יתן בלבם אהבת האמת והשלום ויסיר מכם המחלוקת וכולם יחדיו נכוונו לש"ש:
10
י״אשאלתם בהשוחטים שהעידו עליהם הזובחים שכמה פעמים הי' שאלות על הריאה ואמרו כשיתן להם בשר יכשירו אותם והשו"ב מתנצלים דכוונתם הי' שיקחו טרחא להתאמץ להכשירם או שילכו בלילה וכו'. הנה לדעתי השוחטים הללו אסורין לאכול משחיטתם ושחיטתם המה כחתיכא דאיסורא וכמה פעמים צווחו הקדמונים שלא ליטול שכר מן הכשרות יותר מן הטרפות ואף במקום דנהגו כן היינו רק בסתר דהמנהג כן אבל במקום שאין מנהג הרע הזה או אף במקום דהוי מנהג הזה אם תובעים יותר מן המנהג ודאי רשעים וחשודים לאותו דבר והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולא עדיפי מכהנים דאין נאמנים על הבכור מכח דחשודים להנאתם ומכ"ש בזה דאינהו גופייהו נחשדו על כך אסורין לאכול משחיטתן מכאן ולהבא ובפרט דהדור פרוץ בעו"ה ומחיצה שנפרצה אומרים לו גדור וסחור אמרינן לנזירא לכך שחיטתו אסורה ואם הי' באפשר הי' ראוי להכשיר הכלים מה שמשתמשים בהם אחר זמן שעשו כן. נשמט מלעיל. שמה שכתבו שסמכו על המורה שלוקח בשר מן הכשרה. הנה זה אין בו כדי סמיכה חדא דהמורה לוקח רק מכח המנהג ואינו תובע חלקו יותר מן המנהג ועוד מן המורה אין חשש כ"כ דלא אתי להכשיר הטרפה דהשוחטים יוכיחו אבל השוחטים מי יגלה מסתורם וערמימות שלהם לכך הדין כנ"ל:
11
י״בשא' בנדון השוחט הזקן היטב אשר דיבר רו"מ דחלילה וחלילה לאכול משחיטתו לבדו בלתי שיקח עוד שו"ב ואם אפשר שיהי' מיד מה טוב ואם לא עכ"פ יראו למנות עומד ע"ג איש שיודע מה בענין הזה להשגיח עליו עד אחר החג ואז חלילה לאכול ממנו עד יקחו עוד אחר ומה שרוצה ללמוד את בנו לא מועיל מתרי טעמי כי שהויי מצוה לא משהינן כמ"ש ביבמות מכ"ש במה דהוי דבר איסור וכי ביני לביני יאכלו ח"ו טרפות ועוד בשחיטות לא טוב להיות אב ובנו יחד כי יחפו זע"ז ואין דומה למ"ש באו"ח סי' נ"ה דהש"ץ יכול למנות לבנו לסייע לו לפרקים דשם אין בו חשש איסור אבל בשחיטות שיש בו חשש איסור וחזקת איסור ועיקר לקיחת ב' שוחטים כדי שיהי' א' מתיירא מחברו ואב ובנו נמנין רק לאחד כי מאה קרובים כחד דמיא וכמה מקהי אקהיותא הראשונים למה ע"א נאמן בשחיטה דהוי חזקת איסור א"כ אם באמת לקחו זר מה טוב וכשר ע"פ הדין אבל קרובים הרבה כחד דמיא לכן ודאי דראוי ליקח איש זר מכמה טעמים והאומר דיותר טוב לאכול ספק מלקפח פרנסת אחד זה תורה חדשה ואינו אלא טועה ואולי השומע שמע וטעה ואנו אין לנו אלא הש"ס והראשונים שמוכח מדבריהם להיפך לכן שמעו אלי וישמע אליכם ד' ובפרט דהשעה צריכה לכך דימי הרחמים ממשמשין ובאין הלואי וישמע ה' את קולנו וישלח מלאך ויוציאנו מן הגלות המר וצריכין אנחנו לאפושי ברחמים:
12
י״גשא' ע"ד השוחט הצדק אתו דודאי אם באין קצת בני עיר לשחוט אצל אחר כדי להרויח פרוטה של השחיטה או מאהבת איש ושנאתו לא מכח חשש איסור יש בזה השגת גבול אבל אם באין לשחוט אצל אחר מכח חשש איסור ואין השוחט דמתא מקובל עליהם מכח חשש איסור לא שייך בזה השגת גבול ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכן כתבתי בזה בתשובה לק' זבאריז במהדורא ג' שלי על חו"מ וכתבתי כדברי רו"מ דהיינו דין מלמד ועדיף מיני' ובפרט מה שהרב הצדיק המנוח מוה"ר מאיר ז"ל מפר"ל אסרו בודאי ראוי לפרוש ממנו:
13
י״דשא' במורה שנתקשר אם יתנו מגרעות להשו"ב בשכרו לא יורה הוא ואם יתנו לו מגרעות לא ישחוט השו"ב ועתה עשו מגרעות להשו"ב דעד הנה הי' נוטל הכרכשות גם מן הטרפות ועכשיו אין רוצים ליתן רק מן הכשרות והמורה אינו מקיים את החיוב שלו הנה גוף הדבר מה שנותנין להשו"ב רק מן הכשרות כבר מקהו אקהיותא כמ"ש ביו"ד סי' ח"י ואף להמקילין שם נראה דהיינו דוקא אם המנהג כך מעולם ליתן רק הכשרות והשו"ב שנתקבל ידע מזה המנהג ואדעתא דהכי נכנס לכך לא חיישינן דאין זה סברא לומר דנכנס מתחלה ע"ד לעשות ערמה ולהכשיר אבל אם הי' תחלה שם המנהג ליתן גם מן הטרפות וכעת רוצים לגרע משכרו ודאי יש לחוש כיון שמגרעין שכרו יורה לנפשו היתר ויבא להכשיר בכונה ודאי יש למנוע המנהג הזה וכעת נדבר נדון הרב ודאי דבריו נכונים מטעמים שלו ואני מוסיף דהנה זה הוי בכולל כיון שאסר על עצמו שלא יורה שום הוראה והרי הוראה להכשיר ודאי אסור גם הוראה להטריף ג"כ חל האיסור גם בלא"ה מה הוי לאפרושי מאיסורא הרי אף אם לא יורה מספיקא פרשי אינשי וממילא מה הוי בהוראתו אפרושי מאיסורא גם אף דהוי בכתב כבר כתבתי בחבורי דעכ"פ מדרבנן ודאי חל אף בכתב כמו בנדר בדבר שאין בו ממש שחל מדרבנן בע"ה ולדידן כ"ע דינם כע"ה כמ"ש שם בש"ע גם התרה אין לו כיון דהוי בשביל טובה שעשה לו דהשוחט התחייב כנגדו לכך בודאי הדין עם השוחט:
14
ט״וע"ד שאלתו בשוחט מו"ה יוסף שיש עליו כתב מאנשי העיר להיות לו חזקה עולמית בעניני השחיטה ואח"כ רצה ר' יוסף לקבל לו מסייע את ר' ישראל על ג' שנים ור' ישראל נתן לו כתב בנדרים וחרמות ובאיסורים שאחר ג' שנים לא ישחוט שם שום דבר בלי רשיון ר' יוסף ואחר כלות ג' שנים נתרצה ר' יוסף לקבל עוד את ר' ישראל על ב' שנים וחזר ר' ישראל ונתן לו כתב מחדש כמשפט הראשון ובכלות הב' שנים אינו רוצה ר' יוסף עוד את ר' ישראל להיות שוחט בלי הסכמתו. הנה לדינא יפה כתב רו"מ כי חלילה לר' ישראל לשחוט שם שום דבר הן בהמה והן עוף ואם יעבור וישחוט הוי שחיטתו כנבלה ומי שלא ירצה לשמוע וישחוט אצל ר' ישראל הכלים שלו טרפה וחלילה לאכול אצלו או להשתמש בכליו והשומע לדברי ישכון בטח ושאנן כו':
15
ט״זע"ד שאלתו ויובן ממילא מתוך התשובה הנה לדעתי אין בזה בית מיחוש על השו"ב ואף ערעור כל דהו אין עליו והנה מה שחתמו בני העיר שאם ישחוט אחד בלי חברו יהי' שחיטתו עליהם כנבלה הנה מצד נדר אין בזה בית מיחוש חדא דהוי בכתב ואת"ל נדר מהני בכתב היינו בלשון בינוני שיכתבו אנחנו מקבלים ולא בלשון עבר שכתבו קבלנו עלינו וזה הוי רק לשון הודאה ולשון הודאה אינו לשון נדר ולא מהני הודאה רק בממון ועוד כיון שלא הוי כתב ידן רק חתמו נמי לא מהני בנדר ושבועה כאשר כתבנו כל זה בכמה תשובות ועוד כיון שכתבו להיות אסורה כנבלה הוי מתפיס בדבר האסור ולא הוי נמי נדר ועוד שלא כתבו דהבשר יהי' נבלה רק שחיטתו יהי' כנבלה וזה הוי דבר שאין בו ממש ולא חל עליו נדר מן התורה ואין לנו בזה חשש רק דעכ"פ הוי קהל שפסלו שחיטת הכל דהוי שחיטתו אסורה כמ"ש בתשובת הרא"ש ובש"ע סי' א' והנה בין כך או כך אין בזה חשש חדא דאפי' הוי חשש נדר דאורייתא מ"מ קיי"ל בנדרים סי' רי"ח דבנדרים אין הולכין אחר הלשון רק אחר הכונה וכיון דכת"ר אומר דכל עיקר התקנה הוי מחשש הסכין א"כ אף שבלשונם כתבו שלא ישחוט אדם בלתי חברו לא אזלינן אחר הלשון רק אחר הכונה והכונה הוי רק על בדיקת הסכין והרי כאן כיון שהי' הסכין בדוק משניהם מן הלילה וגם אחר גמר שחיטת האחד בא השני ובדקו ומצאו יפה אין בזה שום חשש גם הרא"ש והש"ע מיירי רק לענין אותה השחיטה שכבר שחט שהיא אסורה ולהבא תליא בזה אם כבר האכיל להם דבר האסור לכך הוי כחשוד לאותו דבר ושוב לא מהני אף אם יסכימו להכשירו להבא אבל אם לא האכיל עדיין א"כ אינו חשוד להאכיל נבלה ובפרט דעשה כן בפירסום והודיע לשוחט השני א"כ ידע דהשוחט יודיע הדבר ולא יאכלו ממנו א"כ לא האכיל דבר איסור גם נדון בזה כשוגג שסבר שמפני כבוד שבת ושעת הדחק מותר לו לעשות כן ואם הי' נשאל להרב הי' בעצמו מתירו והוי עכ"פ אומר מותר ואומר מותר שוגג ובשוגג מותר שחיטתו כמ"ש התב"ש סי' ב' ומה לי שוגג אחר או אומר מותר לכך אין בזה חשש כלל ואין עליו ערעור אפי' כל דהו:
16
י״זשאלתו בנדון השוחטים שמניחים לתלמידיהם לשחוט כשהם אינן בביתם ועדיין לא נטלו קבלה חנה ח"ו לעשות כן ושחיטתם אסורה כשאין שוחט שנטל קבלה עע"ג. ומ"ש רו"מ איך משכחת לה שיטול קבלה הרי צריך לשחוט לנסותו לק"מ דהכלל כך דכל איסור השחיטה בלי קבלה הוא מטעם חשש אחלופי דאם אין לו קבלה אתי למחלף באיש אשר לא למד הל' שחיטה ואינו אומן ובלי אחרים עע"ג לכך עשו משמרת למשמרת ואסור כל שחיטה בלי קבלה אך זה אם שוחט סתם אבל אם שוחט כדי לנסותו ולא אתי למחליף באחר זה מותר אבל מה דלא הוי לנסותו אסור בכל ענין וגם מי הגיד דאותן הדברים ששוחט המה מותרין באכילה דלמא הוא שוחט לנסותו ואף ששחט יפה מוכרו לנכרי או לכלבים לכך לא יניח לתלמידיו לשחוט כל שלא נטלו קבלה ובפרט שלא בפניו. ואם אין השוחט בביתו לשחוט ע"י נכרי מכח שצריכין לטרפה חס לעשות כן דאין עושין סחורה בנבלות וטרפות:
17
י״חשאלתו בשו"ב שהוא אבל ר"ל בתוך זי"ן אם מותר לשחוט בליכא אחר וכבר ראה בחכמת אדם שמתיר אך לא נ"ל דבריו. תשובה. הנה אם כי בטעמיה יפה השיג רו"מ דודאי אין ראי' ממלאכת יו"ט דהוי מצוה וגם אין ראי' ממשרת הבית דשם עושה בביתו ואינו הולך למק"א משא"כ בשוחט וגם מ"ש דאינו הולך לטייל הרי השמש אוסר הטו"ז לעשות צרכי בהכ"נ וגם אינו לטייל ואם כי דבריו נכונין מ"מ הדין נכון דמותר כיון דעכ"פ הוי דבר האבד הן אם הוי דבר האבד לו או דהוי דבר האבד לאחרים והן אמת דאני אוסר דבר האבד בפרהסיא מ"מ בשוחט הוי ממ"נ אם שוחט לאיזה יחיד יעשה באמת בצינעא שלא יראנו אדם ואם שוחט לרבים שוב י"ל כיון דפרהסיא אסור מטעם חשדא ובשל רבים ליכא חשדא כידוע וידעו כי אם לא הי' דבר האבד לא הי' מניחין אותו לשחוט לכך ליכא חשדא ומותר לשחוט אף בפרהסיא ואין להחמיר בזה במלתא דרבנן. [ואחד שאלני תינח אם הוי מטעם מלאכה אבל מה נעשה למ"ש בשו"ת בית יעקב שמתוך אבלו לא ישים אל לבו לשחוט ולבדוק הסכין כהוגן. הנה דברי הבית יעקב אין נראין וראי' קצת מש"ס סוכה (דף כ"ה ע"ב) אמר רב אבל חייב בסוכה וכו' עד קמ"ל הנ"מ צערא דממילא הכא הוא דמצער נפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' ופרש"י חובה עליו ליישב דעתו למצוה עיי"ש וא"כ ה"נ בשחיטה כיון דהוא מצער נפשי' חובה עליו ליישב דעתו למצוה ובפרט שלא להכשיל הרבים ובודאי יעשה כן ואם נאמר כדברי רו"מ אם אירע לו לשוחט שטבעה ספינתו בים וכו' ובע"כ כתירוץ הש"ס שם דזה הוי טרדא דרשות כן ה"נ בזה וחזקה דודאי יכוין דעתי' ויסיר ממנו הצער ואם אין בידו לכוין דעתו הוא עצמו לא ירצה לשחוט ואני מדבר רק אם הוא רוצה לשחוט אם הוא מותר בזה כתבתי כיון דרוצה לשחוט יודע בנפשו שיוכל לכוין דעתו בזה מותר לו לשחוט ואין עליו איסור מכח אבלות וז"פ:]
18
י״טע"ד שא' בנדון השוחטים שגונבים זה מזה. הנה ודאי לפי הדין הי' יכול רו"מ לפסול שחיטתו לגמרי כי אם השוחט אסור ליקח שכר מן הכשרות יותר מן הטרפות דיש חשש בשביל הנאת ממון להכשיר א"כ נהי דבאינו נוטל יותר ליכא חשש זה היינו באם אין רואין שחשוד אממונא אבל אם רואין דחשוד אממונא ואוהב ממון של גזל ודאי דיש לחוש דיבוא להכשיר הטרפה בשביל ממון שיתנו לו ובזמן הזה מאן דחשוד אממונא חשוד על הכל ואף דקיי"ל חשוד על הגנבה לא חשוד על השחיטה הנה זה אינו מוסכם דהרי איכא חד תירוץ דנתן לאחר לשחוט אבל י"ל דחשוד גם על השחיטה ועוד דעתה נשתנו האנשים וכי ח"ו שנאכל משחיטת הגנב וכה"ג כתב הח"י ה"פ סי' תמ"ח דבזה"ז כולם עובדי להכעיס נינהו לכך מה"ד הי' ראוי לאוסרו אך היות כי אין בידנו להעמיד הדת על תלו לכך אם ישבעו בפועל ממש שלא יגנבו יותר זה מזה ואם יגנוב יהי' אסור לו לשחוט לעולם וישבעו כן עד"ר אז יתיר להם לשחוט ויהי' אהבה ביניהם אך מי שירצה להיות שוחט בלי שבועה יאסור לו שחיטתו לעולם ויהי' נדחה מפרנסתו בלי חשש ופקפוק כלל. ומה שתמה עמ"ש בטוד"ת להוכיח דבדיקת הריאה דרבנן מקרבן תמיד ועז"כ שמא הי' שם בדיקת פנים הנה לא עיין בלשון במשנה פ"ג דתמיד בסדר הקרבת התמיד לא זכר כלל שיעשה שום דבר קודם זריקה רק אח"כ וכן עיין בלשון הרמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ו הל"ב וז"ל והמדשן מדשן את המזבח בשעה שזה שוחט את התמיד ואח"כ זורק את הדם זה שקבלו עכ"ל מוכח דאין שום מעשה בין שחיטה לזריקה וז"פ וברור:
19
כ׳שאלתו על השו"ב המקילין באם אין הסכין טוב אחר שחיטה שמשפשפין על היד ואם נעשה טוב מכשירין השחיטה כידוע שפגם ממש לא יעבור מן היד בשום אופן אם לא על האבן וכל דעובר על היד אינו פגם רק דבוק מאיזה דבר מלמעלה. הנה שאלתי להשו"ב דפ"ק וכאן נשחטו למאות ולאלפים ואמרו ג"כ שעושין כן ואמרו שאם לא יעשו כן לא יוכשר אחד מני אלף. והנה לדעתי שום בר שכל לא יכחיש זה לומר שע"י העברה בבשר יתחדד הסכין ויסור הפגימה כי זה דבר נמנע. והנה כעין סמך לדברינו ממ"ש הפוסקים בהל' יו"ט סי' תק"ט גבי סכין כהלכה ואין מורין כן ולמה לא כתבו לרבותא דלהעבירה ע"ג יד נמי אין מורין כן ובע"כ דע"ג היד מורין כן לכתחלה דבזה לא שייך לחדדה ובזה יובן מה דאמרינן בביצה כ"ח וחזיתי' לדעתי' דלחדדה עביד וקסבר הלכה ואין מורין כן ולכאורה אין לו הבנה דבמה חזא לדעתיה דלחדדה עביד אך לפי הנ"ל י"ל הכונה כך דאי להעביר שמנוניתי' הי' לו להעבירה ע"ג היד וא"א לבוא לידי חידוד ומדהעביר' ע"פ דדיקלא מוכח דכוונתו לחדדה וז"ב ואמת וח"ו לומר על כלל ישראל שנכשלים באיסור כזה ובחנם הרעיש רו"מ העולם בזה ושוב ראיתי בחת"ס הביא ג"כ ראי' זו להכשיר ומ"מ העלה להחמיר והנה אם נראה דהצדדים נתעקמו בזה אני מודה דטרפה ואין אני מתיר רק אם נראה הרגשה באצבע שאינו שוה בזה י"ל דהוא מחמת לחלוחית בעלמא בזה אני אומר דכשר אם הלך ע"י היד והבן:
20
כ״אבמ"ש המחבר בסי' ט"ז סעיף ט' לפיכך חש"ו ששחטו וכו' לכאורה הי' נלפענ"ד דהיינו דוקא אם שחטו לצורך דבר הרשות אבל אם שחטו לחולה כגון שהי' החולה צריך לבשר ולא הי' לו רק בהמה חי' ולא הי' לו מי לשחוט רק החש"ו או שהוצרך לנחור לצורך חולה שיש בו פ"נ בכה"ג כיון דהוי לדבר מצוה הוי נחירתו זו שחיטתו ואסור לשחוט בנו אחריו וראי' ממ"ש ביומא ס"ד דמשני שם רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ ופריך וכה"ג מי אסור ומשני דחייתו לצוק זו הוא שחיטתו והרי באמת דחי' לצוק גרע אף מנחירה ואעפ"כ כיון דהוי לצורך מצוה עומד במקום שחיטה א"כ ה"נ אם שחט לצורך חולה ע"י חש"ו או ניחר כיון דמצוה קעביד וה"נ הוי מצוה יותר משעיר המשתלח ה"נ נחשב נחירה זו במקום שחיטה וא"ל דש"ה דהוי הכשרו בכך דוקא ואם הי' שוחטו לא מהני רק דחי' בזה הוי הדחי' במקום שחיטה כיון דהמצוה הוי דוקא בכך אבל הכא דאין המצוה דוקא בנחירה או בחש"ו ואם הי' מוצא לשחוט כראוי לא הי' רשאי לנחור רק כיון דליכא שוחט נוחר ומעקר בכה"ג לא הוי הנחירה כשחיטה ז"א דנהי דהכשרו בכך אכתי מנ"ל דעשתה התורה זו כשחיטה ומנ"ל לומר דדעת התורה הוי דדחי' זו יחשב כשחיטה ובע"כ דמסברא ס"ל כיון דמקיים בזה מצוה הוי חשוב ונחשב כשחיטה וכיון דסוף סוף מת הוא ומצד הסברא לולי דגלי קרא דבאו"ב בעינן שחיטה הוי מסתברא לאסור אף בנתנבלה דסוף סוף המית שניהם ביום אחד רק דגלי קרא דלא תשחטו דבעינן שחיטה אמרינן דלא גלי קרא למעט רק באם נחרו לצורך דבר הרשות אבל אם נחרו והמיתו לדבר מצוה עובר עליו כאלו שחטו א"כ ה"ה בשחטו חש"ו או נחרו לצורך החולה נמי חייבין עליו משום או"ב ודין זה ברור לדעתי אלא כיון שאין כחי לחדש דין כזה נראה דבכה"ג יכסה בלא ברכה דספק ברכות להקל:
21
כ״בבמ"ש הרמ"א בסי' כ"ד סע"ה בהג"ה והמנהג להטריף אפי' חתך רוב המפרקת וכו' השיגו עליו הטו"ז והש"ך ולדעתי נראה ראי' ברורה מהש"ס דאסור מדינא מע"ז דף ס"ג ע"ב דפריך שם ונשחטי' משחיט ומשני אתי בי' לידי תקלה ופריך ולשויא גיסטרא ופרש"י יחתכנה לשנים וכו' דלא אתי בי' לידי תקלה וכו' והנה אין סברא לומר דכוונת הש"ס דלקרע אותה לשנים הגבה וכדומה חדא דא"כ תקשה למה נקט דוקא גיסטרא ולא נקט לנחור אותה או לעקור הסימנים כדאמרינן בעלמא נוחר או מעקר או איזה הריגה ומיתה שהורגין הבהמה ובודאי מתה בהו הבהמה יותר מהר מקריעה לשנים דהוא מיתה משונה ביותר או דלפרוך לשחטה בסכין פגום או למעלה ממקום שחיטה וכדומה הרבה שאין מספר ולמה נקט דוקא גיסטרא ועוד תקשה הרי דעת רש"י שם לעיל מובא בתוס' בע"א ובדף י"א בפרש"י דאסור לגרום טרפות בידים לבהמה טהורה וא"כ תקשה עליו מן הש"ס הזה דאם טרפות אסור לגרום לבהמה טהורה מכ"ש נבלה לשויא נבלה ממש ומה פריך הש"ס לשויא גיסטרא הרי אסור לגרום נבלות וטרפות ואף התוס' שהקשו על רש"י למה לא הקשו ממימרא מפורשת כאן לכך נראה דכוונת הש"ס להך גיסטרא האמור בפ"ג דחולין והוא בפוסקים כאן. דהיינו לחתוך המפרקת לפנים אחר שחיטה וקאי קושיא זו אלעיל מינה דפריך ונשחטי' מישחיט ומשני דלמא אתי בה לידי תקלה ואהא פריך דלאחר שחיטה לשויא גיסטרא ולחתוך המפרקת ואז ליכא חשש תקלה כיון דחתך המפרקת אסורה באכילה אף בחולין ולדעת רש"י ליכא כאן חשש דאין גורמין טרפות לבהמה דזה אין שייך רק כשהבהמה בחי' אסור לגרום לה טרפות אבל כאן כיון שנשחטה תחלה בהכשר א"כ חשוב כמתה ומותר לאכול כבר מבני מעי' וכדומה א"כ כיון שכבר היא כמתה מותר לו לעשות בבשרה מה שירצה אף לאסרו באכילה באיזה איסור שיהי' ולענין הבהמה עצמה הוי כחותך בשר בעלמא מה שחותך אחר השחיט' המפרקת ולענין תקל' ליכא חשש כיון דלאדם אסור' באמת אף בחולין ליכא חשש תקל' ומכ"ש אם נימא דהך איסור דלא לשויא גיסטרא הוי מדרבנן ואף שנלמוד מקרא הוי רק אסמכתא בעלמא א"ש יותר דאיסור זה של אין עושין לה טרפות ליכא חשש איסור דאורייתא רק בדרבנן ואין איסור לגרום טרפות לבהמה רק טרפות דאורייתא לא דרבנן לכך לתקלה ליכא למיחש כיון דעכ"פ אסור מדרבנן ולאיסור דאין גורמין טרפות לבהמה ליכא כיון דמן התורה מותר זה נראה ברור פי' הסוגיא והן אמת שלשון רש"י שפירש יחתכנה לשנים משמע שהיא עצמה יחתוך לשנים ולא פי' יחתוך המפרקת לשנים משמע שעל היא עצמה קאי לא על המפרקת דהתם בפרק השוחט נקט רש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים וכאן לא נקט לשון מפרקת משמע דעל עצמה קאי אך מלשון שכתב יחתכנה ולא כתב יקרענה לשנים כדרך כל מקום שנקט לשנים לשון קריעה משמע מזה שהכונה שבדרך שחיטה יעשה כן בסכין כפירושנו בפרט מכח הוכחות הנ"ל מגוף הש"ס למה דוקא מגיסטרא וכנ"ל לכך נראה ברור פי' הסוגיא כמ"ש וראי' גדולה דאסור בחתך המפרקת לשנים כנלפענ"ד ברור:
22
כ״גנדון התקנה של השוחטים. יפה עשה רו"מ לפעול להיות ב' שוחטים בקה' וכשיגיע זמן שקבעו אנשי עירו לקבל עוד שו"ב שני חלילה להשוחט שמכבר לשחוט שום דבר שם עד שיהי' עוד שוחט אחר רק עוף לחולה ח"ו מותר לו לשחוט ובלא"ה אסור לו לשחוט ואם ישחוט שחיטתו אסורה.
23
כ״דובנדון התקנה בין המוהלים בודאי המוהל הזה ראוי לקונסו כי אף דיש לדון אם חרם דכתב חל אך חדא דהנו"ב כתב דחרם חל בודאי בכתב ועוד אף בשבועה כתבנו בנ"ז דעכ"פ מדרבנן הוי שבועה בע"ה כמו בנדר בדבר שאין בו ממש ואנן כ"ע כע"ה דיינינן כמ"ש בסי' רי"ג לכך בודאי ראוי לקונסו במה דאפשר. ונדון שהקשה על הר"ן בנדרים דף פ"ה שהקשה דלמא ישאל על נדרו ונמצא מתהני מדידי' והקשה רו"מ הרי אם ישאל על נדרו מותרין לגמרי לק"מ דהכונה דאיך נוטלין בע"כ דהרי אם לא אסרו אסורין ליטול בע"כ וא"כ איך מתהני מדידי' בע"כ דלמא ישאל עליו וז"פ.
24
כ״הובנדון השו"ב אשר כתב איזה דברי בוז אל הרב וחזר ופייסו. ודאי אין עליו חיוב נדוי כלל ומי שגוזר עליו נדוי הוא שלא כדת ויכול השו"ב לומר אדרבא ומכ"ש דאין לו העברה מכח זה:
25
כ״ושאלתו וז"ל בעיו"כ כשהולכין השו"ב לשחוט אצל הבעה"ב לביתם ומכבדים לכ"א לכסות דם השחיט' ולפעמים כשבאים לבית אשר שם שני בעה"ב נוהגין דכ"א חוטף מעט עפר ומניח בצדו והשו"ב שוחט את העופות השייכין לזה לתוך עפרו וכן לשני לתוך עפרו אשר הניחו ושניהם מכסים איש את שלו אם רשאים לעשות כן לפי המבואר ביו"ד סי' כ"ח שחט מאה חיות ועופות כיסוי אחד לכולם ואפי' הי' לפניו הרבה לכסות כיסוי אחת לכולם וכאן כ"א מברך לעצמו. תשובה. הנה בראש כל אני אומר ודאי אם רצו לצאת כל הסברות הי' אפשר שהשו"ב ישחוט של זה ושל זה ואח"כ יכסה אחד ויברך השני יענה אמן ויכבד אחד לחברו לברך גם הרי אחז"ל בברכות גדול העונה יותר מן המברך וא"כ בזה יצאו הכל וכל אחד יכסה שלו. ואף אם לא יעשו כן הנה מצות כיסוי הוא ליתן עפר למטה ועפר למעלה והנה מה דקיי"ל דמי ששחט הוא יכסה היינו שיתן הוא העפר למטה ועפר למעלה אבל כאן כיון דכל בעה"ב נותן הוא העפר למטה א"כ כבר התחיל הוא במצוה והמתחיל במצוה אומרים לו גמור וא"כ עליו לכסות גם למעלה ואין על השוחט איסור גורם ברכה שא"צ ואם הוי בזה גרם ברכה שא"צ הבעה"ב המתחילין ליתן עפר למטה הם הגורמין כן לא השוחט זה חדא. ולולי כל זה נראה דאין זה חשש גורם ברכה שא"צ והנה מ"ש רו"מ בפתח דבריו ראי' מהל' בהמ"ד דקיי"ל דיכולין לחלק הנה חוץ ממ"ש רו"מ משם דמה דקיי"ל דאסור לגרום ברכה שא"צ היינו באם ליכא שומע כלל אבל כאן כיון דהיוצאים בברכת אחד צריכין לשמוע כל הברכות ולענות אמן והנה שומע הוי כעונה וכמ"ש רש"י בסוכה דגם באמצע תפלת י"ח יעשה כן וא"כ אף אם יוצאים בברכת אחד הוי כאלו בירך כ"א לעצמו א"כ אף כשחולקים אין כאן גרמות ברכה שא"צ. והנה חוץ זה נראה דאין בזה חשש גרמות ברכה שא"צ דכלל זה הוי רק אם הגרמא הוי ברכה יתירא לבד אבל אין בו תוספת מצוה אבל היכא דיש כאן תוס' מצוה לא שייך לומר דגורם ברכה שא"צ דהרי כנגדו מוסף מצוה ולכך אם יהי' השוחט מכסה יהי' האחד העושה מצוה ואם מכבד לאחרים שנים או שלשה עושין מצות כיסוי א"כ כ"א רוצה לקיים המצוה והוי תוספת מצוה וכבר אחז"ל והביאו רש"י בפ' בחוקותי דאינו דומה יחיד העושה מצוה לרבים העושין מצוה א"כ לא שייך בזה גורם ברכה שא"צ וז"ב לפענ"ד. ומה שרצה רו"מ לחלק דמה שאמרה התורה מי ששחט הוא יכסה היינו דוקא בעוף שלו אבל בעוף של אחר יכול הנותן עוף לומר שהוא יכסה זה אינו נ"ל דהרי הוא מתנה עמש"ב ותנאו בטל ואין בידו להתנות כן.
26
כ״זובנדון הפלוגתא של התב"ש והכו"פ אם השוחט יכול לכבד לאחר הכיסוי בתורת שליחות או לא כתבתי בזה בילדותי וכעת נ"ל בקיצור להכריע כך דבאם העוף של השוחט בעצמו אז הדין כהתב"ש כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו אבל אם העוף של אחר הנה חיוב השחיטה על בעל העוף והשוחט הוי רק שליח של בעל העוף א"כ בזה לא שייך לומר מצוה בו יותר מבשלוחו כיון דהוא עצמו רק שליח הוא ולכך נהי דהתורה אמרה מי ששחט יכסה מ"מ הוי רק שליח ולכך יכול לעשות שליח אחר ובפרט למה דקיי"ל באהע"ז סי' קמ"א דכולהו שלוחי דבעל נינהו וא"כ ה"נ אף אם יעשה השוחט שליח אחר לכיסוי הוי זה השליח של הכיסוי שלוחו של בעל העוף ומה לי זה או זה לכך יכול לעשות שליח אחר ובזה הוי בתורת שליחות דהרי אף אם השוחט יכסה אין המצוה שלו רק של בעל העוף רק דהשוחט הוי שלוחו א"כ יכול לעשות שליח אחר ובזה נמי נסתלק ערעור של רו"מ דגורם ברכה שא"צ דבזה שאני כיון דאף אם השוחט יכסה הוי רק שלוחם וגוף המצוה הוא של המשלחים א"כ אם מחזיר לכ"א את שלו אין זה בכלל גורם ברכה שא"צ ומותר:
27
כ״חומה ששאל באם השוחט שוחט עופות במקום שאין רשאי לברך שצריך להרחיק אל מקום אחר לברך ברכת השחיטה אם יכול תיכף לברך גם ברכת הכיסוי כדי שלא יצטרך להרחיק פעם ב' מן המקום ששחט ולברך. הנה חס מלהזכיר לעשות כן וראייתו מסי' י"ט דשחיטה אינה הפסק בין הכיסוי זה אינו כלום דהנה ברכה צריך ב' ענינים אחד שלא יהי' הפסק בין הברכה להמצוה והשנית הוי להיות סמוך לעשייתן להיות עובר לעשייתן אבל לא עובר דעובר ולכך אם מברך עתה על הכיסוי דהוי סמוך לעשייתן רק מחשש הפסק בזה קיי"ל דהשחיטה אינה הפסק בין הכיסוי להכיסוי אבל אם יברך קודם השחיטה על הכיסוי שיהי' אחר שחיטה נהי דאינו הפסק אך עכ"פ אינו סמוך לעשייתו והוי עובר דעובר ולא מהני כיון דעתה אינו מברך על הכיסוי מיד רק תחלה ישחוט וז"ב ונכון:
28
כ״טנשאלתי בתרנגולת שנמצא בהקנה מחט תחוב לחוץ מעבר לעבר וקצת מחט תחוב לחוץ. והוריתי להיתר והיינו דנהי דרוב הנבלעים דרך הושט היינו אם לא נמצא בקנה ממש אף דנמצא סמוך לקנה מ"מ קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחה"ר ואמרינן דדרך הושט בא כמ"ש הפמ"ג בכמה דוכתא אבל היכא דנמצא בתוך הקנה הרי הוי מקומו ממש וכבר כתב הסמ"ע סי' רנ"ט וכן המפורשים בשם הרמב"ן פ"ב דב"ב דהיכא דהוי מקומו ממש הוי קרוב עדיף א"כ ה"נ אזלינן בתר מקומו דנמצא בקנה ואמרינן דבלעו בקנה וממנו נתחב לחוץ וקנה נקיבתו ברובו ואין לחוש שמא עשה נקב בושט ז"א דהרי בעצם הנמצא על הריאה חולקין הרבה על הטו"ז בס"ס ל"ט וס"ל דכשר ולא חיישינן לנקיבת אברים הפנימים ולא חיישינן לזה רק אם הוי קוץ שמכה בכח והביאו ראי' מנשבר הצלע ויש בו עיקוץ דאין חוששין לנקיבת הריאה ואברים הפנימים עיי"ש בפמ"ג במשבצות ס"ס ל"ט וא"כ ה"נ ע"י המחט כיון דתלינן שנבלע בקנה ומשם אינו יוצא בכח לא גרע מנשבר הצלע או עצם הנמצא על הריאה דלא חיישינן לנקובה ואינו דומה למ"ש הפמ"ג שם דאינו דומה למחט הנמצא בריאה דחיישינן מכח דשם יש כח הדוחה עיי"ש חדא די"ל דבקנה ליכא כח הדוחה כיון דאין דרכו להיות נבלע בו דבר אין שם כח הדוחה ואף אם יש שם כח הדוחה מ"מ כח הדוחה לא מהני רק לגבי עצמו כיון דהוי מונח בו ואין זה מגוף הריאה ואינו שייך לו כח הדוחה דוחה אותו לחוץ וכיון דסופו לינקב ולצאת חיישינן שמא כבר ניקב וזה לגבי גוף הריאה אבל כאן דלנקיבת הקנה אין לחוש דפסיקתו ברובו רק לחוש לנקיבת הושט אין כח של הקנה מכריח להיות ניקב הושט ואפשר לו לצאת בלי נקיבת הושט או מצד אחר שאין שם הושט ואין סופו לנקוב הושט כודאי לכך אין לחוש בזה לניקב הושט והוריתי להיתר. שוב ראיתי ראי' לדין הנ"ל בש"ך סי' מ"א ס"ק ח' בשם הרשב"א והעט"ז שם מפורש כיוצא בזה ממש ואף דהש"ך מביא דהרש"ל חולק מ"מ הביא שם דרוב המתירין. ולפמ"ש מסתבר טעמייהו כנ"ל. ומ"ש הרמ"א בסי' ל"ג סעיף ט' דאם הוי ספק דלמא ע"י קוץ טרפה היינו בקוץ הבא מבחוץ דבזה כיון דאין לפנינו קוץ בקנה בפנים לא תלינן בליעה דבזה שוב אזלינן בתר רובא דרוב הנבלעים הוי בושט לכך בע"כ אם הוי ע"י הקוץ הוי מבחוץ ומבחוץ הוי בכח וחיישינן לנקיבת הושט וז"ב ונכון ומה דלא תלינן במחט ובליעה היינו מה"ט גופו כיון דרוב הנבלעים דרך הושט וכאן לא נמצא קוץ מבפנים לומר דהוי מקומו ממש לכך לא תלינן רק או בושט או בחוץ אבל אם נמצא בפנים עדיף דהוי מקומו ממש ולא אזלינן בתר רובא ותלינן דהוי דרך בליעה ולא בכח ודו"ק:
29
ל׳שאלתו בנדון נוצת העוף (בראשו) הנה כך אני מורה שבאם העור דבוק אל העצם אזי אני מטריפו דוק ותשכח דאז הוי סימן דהעצם הוי נשתנה מראיתו והוא בלאה כמו נצרר הדם וסביבותיו יש כמה נקבים כמעט כשיעור איסור בבהמה גם ניכר דהוא מחמת מכה כיון דנצרר הדם ונשתנה גם מדביקת העור בעצם ניכר כן דהוי מחמת מכה אבל אם אין העור דבוק בעצם אז העצם לבן ואין בו חרבה נקבים בזה אני מכשירו וכן ראוי להורות:
30
ל״אשאלה באופן אחר. לענין הטשיביס בעופות אני מטריף אם אני רואה שהעצם המוח גבוה שם והעור דבוק בו אז בלי בדיקה כבר אני מובטח שיש שם נקבים והוי בו נקבים אפילו לערך שיעור איסור בבהמה גם ניכר דהוי מחמת חולי דהמראה שם בלאה ולא לבן והוא טרפה בפשיטות וא"צ אפי' בדיקה:
31
ל״בשאלה מק"ק לעשנוב שאירע ששחט השו"ב שני כבשים אצל איש אחד והי' באחד משני הכבשים ב' וורדות בימין במקום הורדא ולא הי' בשורש והא' היתה הפוכה והטריף השו"ב רק שאמר דרך צחוק לבעל הכבשים אתה גנב ואביך גנב יש בכבש ב' כבשים ואתם טרפה ואח"כ נתק הורדא כדרך שעושין בכשרות וטעו כל העומדים וגם בעל הכבשים וסברו שכשר ומכרו הב' כבשים בחזקת כשר ואחר ח' ימים שחט ג"כ הבעה"ב אצל השו"ב הנ"ל והסיח לפי תומו שהאחד הי' טרפה והלכו להרב והכשיר הרב את הכלים וגם הבשר שהי' עדיין עוד בעת השאלה מחמת שהשו"ב אמר לו שהי' שניהם שוין והכשיר ע"פ הוראת מקצת אחרונים שמכשירים בשניהם שוין באחת הפוכה בהפ"מ והוראה זו תמוה דמי יודע אם הי' שוין עכתו"ד.
32
ל״גתשובה. מ"ש רו"מ לחוש דלמא לא היו שוין ובהמה בחזקת איסור עומדת בזה טעה דספק זה הוי בטרפות ולא בעסקי שחיטה ודוקא לענין ספק בשחיטה הוי בחזקת איסור עומדת אבל אם נשחטה רק לענין ספק בטרפות הוי בחזקת היתר ובשביל מה שאמר הוא בפיו שהיא טרפ' לא יצאה מחזקת היתר ובפרט שלא אמר שהטריפה מחמת שאינן שוין והגדולה הפוכה רק שאמר סתם טרפה והיינו דהחמיר כדעת המחמירין בשוין א"כ בשביל זה לא יצאה מחזקת היתר לומר דמן הסתם היו שוין ולסמוך על המתירין בשוין ולא גרע זה מדין מבואר בסי' ל"ט מאחד אומר בגב ואחד אומר בחיתוך דמעמידין הבהמה בחזקת היתר והרי בב"א האומר תחלה לא אסרינן לה רק מטעם דהראשון הוי כשנים כמ"ש הש"ך והטו"ז ולמ"ל הך טעמא ולהביא ראי' מיבמות הרי בלא זה כיון דאסרה הראשון הו"ל בחזקת טרפה ולא שייך לומר אוקמוהו אחזקת היתר ובע"כ דאף דאסרה הראשון לא נחשב חזקת טרפה ולא יצאה מחזקת היתר ואם לא הי' הראשון כשנים הי' מתירין אותה רק כיון דהראשון נחשב כשנים אין דבריו של אחד במקום ב' א"כ תינח התם דאומר להדיא דהוי בגב והוי טרפה ודאי לפי דבריו רק שהכחישו השני בזה שייך לומר דהראשון כב' אבל בנ"ד נהי שאמר שהוא טרפה אין זה ראי' דלא היו שוין די"ל דהחמיר כדעת המחמירין לכך יכול לומר אח"כ שהיו שוין וע"א נאמן באיסורין והדרינן לחזקת היתר ובפרט כיון דליכא הכחשה לא בעינן חזקת היתר רק כיון דעכ"פ חזקת איסור ליכא נאמן ע"א. ומ"ש רו"מ דמי יודע אם היו שוין אין לדקדק אחר עדות העד בפרט במלתא דרמיא עלי' לדקדק ובקי הוא בכך והרי שם בסי' ל"ט באחד אומר בגב כו' נימא מי יודע אם כיונו המקום והרי במשהו אם נוטה לגב טרפה בע"כ דלא אמרינן כן אך הוראת הרב תמוה איך הכשיר דבר כזה חדא דדעת המתירין בשוה לא ראיתי ואם ימצא כן באיזה ספר מיקל ראשו נגד הש"ך והתב"ש והפרי תבואה והפמ"ג והלב"ש שכולם מטריפין בשוין ובפרט להתיר הבשר שישנו עדיין בפרט אחר שכבר הורה לאיסור והרי קיי"ל בכה"ג דקם דינא בטעה בשיקול הדעת ומכ"ש אם הורה כדעת רוב הפוסקים איך יכול לחזור ולהתיר אחר שכבר נעשה כחדא עיין בהנהגת או"ה סי' רמ"ב ואף שאז לא אמר בהדיא שהיא טרפה מ"מ הרי אח"כ אמר לבעה"ב שהי' טרפה תחלה הוראתו אז כיון דעדיין הי' הבשר בעין ואיך הכשיר הבשר הנשאר אחר שאמר השוחט שהוא טרפה ועוד טעה הרב בדבר פשוט דהמתירין לא התירו רק ביש להם שורש אחד אבל באין להם שורש אחד אף אם אחת הפוכה הן הגדולה הן הקטנה הכל טרפה וכמפורש בש"ך ותב"ש וכל האחרונים והרי כאן לא הי' להם שורש אחד וטרפה בכל ענין ומה ענין שוין או אין שוין לכאן לכך ודאי דהבשר טרפה גמורה והכלים טרפה.
33
ל״דונדון השו"ב ראוי להעבירו כיון דאמר דרך צחוק אתם טרפה ולא אמר דהכבש טרפה ועשה מדין של ישראל ומנפשותם צחוק והיתול ובפרט דמעשיו מוכיחין עליו שתלש הורדא וידוע דאין מנהגן של השו"ב לעשות כן רק בכשרים ולא בטרפות וא"כ עשה בו מנהג כשרה והוי מעשיו מוכיחין עליו שרצה להאכיל טרפות והיכי דמעשיו מוכיחין עליו מעבירין אותו כמ"ש כעין זה בסי' י"ח סעיף י"ט והתם לא עשה איסור כ"כ כמו הכא דכבר נודע לו שהוא טרפה ועשה כן לכך חייב העברה ואסור לאכול משחיטתו לכל י"ש. שוב נודע דהמעש' לא הי' כן והי' בשורש אחד גם ההפוכה לא הי' לה כיס ובזה יפה דיבר הלב"ש דבזה י"ל אף בשוין הוי כשרה דניכר בזה היתר לכך כדין הכשירה הרב בהפ"מ:
34
ל״השא' בנדון חסר מקצת הוורדא ובדין ווארצלין שנמצא נקב תחתם הנה אני כתבתי בתשובותי להיתר בזה:
35
ל״ושא' בריאה שהי' עלי' בשר בלוי ותחת הבשר בלוי נמצא באונא האמצעית של ימין באמצע בליטה אחת יותר מט"ד והורה להטריף. הנה האמת הוא דכשר כי אין זה בכלל יותרת רק כלשון הרמ"א בסי' ל"ה ס"ה בהג"ה וז"ל ולא מקרי יותרת אלא כשיש לה צורת אונא אבל אם נמצא ע"ג הריאה מקום גבוה רחב למטה ועב למעלה ואינו חד בראשו נקרא גבשושית וכשרה ולכך אם הי' נדון דידי' כלשון הרמ"א הנ"ל ודאי אין לו דין יותרת וכן מדברי הט"ז ס"ס ל"ה שהביא הטו"ז בשם הב"ח יש להוכיח היפך מדברי רו"מ כי כונתם במ"ש שאין לו תואר ורד היינו שאינו חד בראשו ג"כ דאם הי' חד בראשו הי' לו תואר ורד וכל ראיותיו אינן ראי' דהכל הכונה אם הוא חד בראשו ודומה לאונא אבל אם הוא עגול בראשו הוי רק גבשושית וכשרה וז"פ:
36
ל״זמה שכתב בענין סרכא מריאה לדופן ונמצא מורנא הנה בשאלתו הראשונה לא הי' כתוב שהיתה סרוכה לדופן רק כעת חידש רו"מ בזה והנה בענין כזה אני מודה לו דתלינן במורנא ונקוט כללא זו בידך אם הריאה סרוכה לדופן באופן דעפ"י דברי המחבר בסי' ל"ט הי' כשר לכך נהי דאנחנו מחמירין כדעת הרמ"א מ"מ בזה יש להקל אם נמצא נקב בריאה והי' שם מורנא או סמוך לה אבל אם הוי באופן שגם לדעת הש"ע הוי טרפה בנסרך לדופן אז הדין כמ"ש לו תחלה אבל בנסרך לדופן באופן שהמחבר מכשירו יש להקל בנמצא מורנא מכמה טעמים שכותב רו"מ ויותר אין להאריך:
37
ל״חשא' מהרב מו"ה מיכל תומר מק' קאלנא בריאה אחת שהי' עלי' בשר בלוי וכאשר הסיר השו"ב הבשר בלוי התחילה להזיע טיפת דמים דקים מאד ואח"כ הרגיש השו"ב כי עדיין לא הוסר הבשר בלוי מכל וכל וקלף עוד קרום דק מעל הריאה ונראה שני הקרומים שלמים ויפים ולא נראה עוד שום זיעת דם כלל והי' הפ"מ והכשרנו אותה אחר הנפיח' והבדיק' כראוי.
38
ל״טתשובה ודאי כדין הורה להכשיר כי הנה בגוף הדין של הל"ש כתבתי בחבורי טוטו"ד מהד"ק להכשיר עיי"ש כי טוב הוא בעזה"י מיהו בנ"ד אף להבית אפרים היא כשרה דהוא לא החמיר רק ביוצא הדם מגוף קרומי הריאה אבל כאן הדם יצא מן העור של הבשר בלוי הנשאר בזה אף לדעתו היא כשרה דבזה א"צ להטעם דמזיעה היא בא רק אף אם הוי מן הבשר בלוי מה בכך אם הבשר בלוי הוא מנוקב כיון דהריאה גופה שלימה ודאי כשרה לכ"ע והמערער ראוי לגערו בנזיפה ועליו יערה רוח הבורא:
39
מ׳מה ששאל על הוראתי בבשר בלוי ונגלד פורתא והי' מבצבץ והתרתי מכח דתלינן בידא דטבחא (עיין טוטו"ד מהד"ת תש' צ"ג) דהעביר ידו בכח והקשה הרי בנגלד פורתא הבדיקה מעכבת בדיעבד וא"כ בבצבץ איך אפשר להכשירו. הנה מזה לא תברא דנהי דקיי"ל בנגלד פורתא מעכב הבדיקה אפילו בדיעבד היינו רק בנאבד בלי בדיקה דאז לא נחשב באונס לכך הבדיקה מעכב אבל היכא דאינו יכול לבדוק מכח דנעשה נקב במשמוש היד זה הוי באונס ממש ומותר בדיעבד בלי בדיקה וכיוצא בזה מחלק הש"ך בסי' ל"ט לענין נאבדה הריאה וה"נ הוי כעין זה וגם אינו דומה למ"ש אני בטוטו"ד סי' קי"ג דהתם אם הקליפה הוי בחוזק זה גרע טפי משא"כ בסי' צ"ג בזה הוי באונס ממש ומותר בדיעבד. ובזה מיושב גם קושייתו על הל"ש ועל דברינו בס' תורת הזבח דכונתנו היכא דא"א לבדוק שלא בפשיעתו רק העיכוב הוי ממילא ודאי אינו מעכב בדיעבד והיכא דהעיכוב הוי ממילא להיות חייב להסיר את העיכוב זה אינו מחויב כיון דלפנינו עתה א"א לבדוק שלא בפשיעתו אבל היכא כשהי' לפנינו הי' אפשר לבדוק דזה הוי כעין פשיעה זה מעכב בדיעבד ג"כ וא"ש:
40
מ״א(א) ע"ד שאלתו בדין אם הי' על הריאה בשר בלוי וקלפוה ויצא ממנו זיעת דם. תשובה. הנה אני אומר בקיצור מ"ש בזה דאם לא בדקוה וראו שאינו מבצבץ ותיכף התחיל להזיע דם טרפה אבל אם בדקוה וראו שאינו מבצבץ ואח"כ התחיל להזיע אז כשרה אך אם עדיין הריאה לפנינו ובדקו אח"כ שנית אם גם אחר הזיעת דם אינו מבצבץ אז כשרה אבל אם יראו דעתה הוא מבצבץ טרפה כן העליתי לדינא בחבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' קצ"ו:
41
מ״ב(ב) ומה שתמה על הרמב"ם הובא ביו"ד סי' ל"ג בניטל לחי העליון טרפה ותמה מן הש"ס דחולין וביו"ד סי' ע"ט באם פיו חתך בודק ברגליו ומוכח שהיא טהורה והרי ניטל לחי העליון ג"כ. הנה זה לק"מ מכמה טעמי אחד די"ל אם ימצא עוד בהמה כזו א"צ לבדוק עוד בפי' כיון דכבר בדק בזו ומצאה טהורה א"צ לבדוק עוד בשני' וידע דמין זה טהור ועוד נ"מ אם התרו בו משום טומאה אינו לוקה דאין בו איסור טמאה רק טרפה או נ"מ אם נפל מעט מבהמה זו ומעט מבהמה טרפה אז כיון דהוי איסורין שנים זה מצטרף לבטל את זה וזה מצטרף לבטל את זה אבל אם הוי איסור אחד אז הם מצטרפין יחד לאסור ההיתר וזה ברור בסברא:
42
מ״גמה ששאל עמ"ש הפמ"ג בסי' ל"ז בשפ"ד ס"ק י"א בב' בועי דסמיכי אף דהוי מראה ריאה עליהם טרפה ורו"מ רוצה לחלוק עליו. הדין עם הפמ"ג דאינו דומה לחסרון בפנים דשם אינו בולט לחוץ גם יש בהם מוגלא אז זה גורם או שאחד ינקוב את חברו או לעשות נקבים ביניהם וז"פ. ומה שרצה להביא ראי' להטו"ז ביו"ד סי' פ"ב דצפור דרור הוא טהור מביצה דף כ"ה דקאמר שם דצפור דרור צריך לקשרה וכו' כמדומה לי דבחבורי בגדי יו"ט הערותי בזה וכעת נראה דאין ראי' זו כלום דהרי קיי"ל מוקצה אפי' בטלטול אסור וא"כ י"ל דמיירי שרוצה לטלטל אותו לשחק בו התינוקת וכדומה דגם זה אסור במוקצה וצריך זימון:
43
מ״דמ"ש בנדון בועה על הריאה ונגלד העור הפנימי. ודאי כשרה אם לא נגלד עור החיצון גם בבועה שבדקין אם בחוץ העור שלם ויפה ודאי כשרה.
44
מ״הובנדון בועה בעופות אני מטריף כל בועה בריאה של עופות בין גדולה או קטנה כיון דהריאה דקה אולי הוי מעל"ע או במקום סמפונות וזה תמיד אני מטריף:
45
מ״וע"ד הריאה שהי' בועה מעבר לעבר ומצד אחד היתה בולטת ומצד השני היתה שוה להריאה. הנה יפה הטריף כיון דשם בועה עלה וכל הטעם שמא נימוחו הסמפונות שייך בזה כיון דהוי מעבר לעבר ואין לסמוך בזה על השוחטים וכו':
46
מ״זשאלתו שאירע בריאה באונא הימנית למעלה על הערוגה כעין יותרת והיותרת נתעקם למעלה והעיקום עצמו הי' כט"ד בפרק אמצעי של אגודל והרוחב הוי כצפורן אגודל בינוני אלא שהיותרת הנ"ל הי' כשוכב בגומא וגומא כזו יש ברוב ריאות ואפשר בכל ריאות כי בין אונא עליונה ובין אמצעית למעלה בערוגה במקום השלם יש גומא כזו גם היותרת הנ"ל הי' קצר מהגומא והיותרת הזה נכנס בגומא כי הי' רק בהנחת היד בנחת וכשמסירין היד היתה יוצאת למעלה ואין יודעים אם לדמות אותו ליותרת מגבה או לפיצול מגבה וסי' מובהק שהי' יותרת מגבה דהיינו שהי' לו סמפון מיוחד לא הי' בודקין אם יש לו סמפון או לא כי כשהי' נופחין הריאה הי' היותרת הנ"ל עולה בנפיחה תיכף ושאר הריאה שסביביו לא עלה בנפיחה אלא אחר זמן מועט ויתרת כזו שמונח בהגומא בהנחת היד מה דינו כי כפי המבואר בפוסקים אין לו היתר אפי' אם נדון אותו לפיצול מגבה ג"כ אין לה היתר לפיצול כזו עפ"ד הראש אפרים סי' ל"ה ס"ק נ"ב וגם כאן הוי ריעותא אחרת שהי' צד הפירוד לצד השדרה כט"ד וכפי המבואר כשהפיצול לצד השדרה אין מועיל הנחת היד אלא צריך הבחנת הדעת וכאן לא הי' אפשר להבחין. תשובה. הנה מה שרוצה להוכיח דהוי יתרת מכח שהי' לו סמפון וא"י אם הי' לו סמפון רק מכח דעולה בנפיחה תחלה מזה מוכיח שהי' לו סמפון ולדידי אין מזה ראי' דאטו ההכרח שהיתרת יהי' לו סמפון הרי יתכן שיהי' יתרת ומ"מ היא כשאר בשר הריאה ומה שעלה תחלה בנפיחה יתכן להיות מחמת שהפיצול הי' בשר דק הרגיש יותר בהנפיחה אבל שאר בשר הריאה שעב לא הרגיש בנפיחה מיד ואין מזה הכרח. והנה כיון דכשמניח היד בנחת הוא בגומא כשרה ואף דבבית אפרים סי' ל"ה מחמיר בזה אם אחר הנחת יד בנחת אם כשמסלק ידו הוא יוצא וצריך לחזור ולהניח יד בנחת כיון שכותב רק מסברא דנפשי' אחר הסליחה אין נראין דבריו כיון דעיקר ההיתר מה דמהני הנחת יד בנחת עליו דאמרינן כמו כן הצלעות המונחין עליו יחזירו אותו לגומא וא"כ כאן כיון דאם יניח היד בנחת עליו כל היום לא יצא לחוץ והרי הצלעות מונחין תמיד עליו והם כמו היד וכל זמן שהיד מונח עליו אינו יוצא וא"כ אין כאן חשש חיכוך בצלעות וז"ב להכשיר. ומה שחשש מדברי התב"ש דאם הפירוד נגד השדרה צריך הבחנת דעת ואם א"א להבחין יש להטריף. הנה מדלא כתב בקיצור טרפה משמע דאין ברור לו שטרפה ורק לדעתא דנפשי' כותב דיש להטריף ולדעתי אם א"א להבחין כשרה לא מבעיא אם כל העולם לא ידעו להבחין ודאי דכשרה דספק לכל העולם לא נחשב כחסרון ידיעה ואף דב"ש באהע"ז ס"ס קנ"ה חולק עליו מ"מ בכה"ג יש לסמוך על הט"ז. ועו"נ דאף אם לא הי' ספק לכל העולם מהני בזה מה דאין בידנו להבחין דאינו דומה למה דקיי"ל דספק בחסרון ידיעה אינו ספק התם מיירי דיש ריעותא לפנינו שנפל איסור להיתר וכמו דאיתא כעין זה ברפ"ב דכתובות התם שור שחוט לפניך וכו' כן ה"נ היכי דהוי כבר ריעותא והוי שור שחוט בזה לא מהני ספק בחסרון ידיעה גם התם ליכא חזקת כשרות כיון דאיתרע שנפל בו דבר האוסר משא"כ בזה אף ביתרת הוי רק חשש שסופו להתפרק ויהי' טרפה ונדון ע"ש סופו אבל עתה עדיין לא נתפרק וליכא טרפות לפנינו גם הוי חזקת כשרות דנשחטה הותרה לכך מהני אף ספק בחסרון. והנה אף אם הי' יתרת מהני באופן הנ"ל וכן נראה מלשון הרמ"א יו"ד סי' ל"ה סעיף ה' שכתב וכן אם נמצא אונא על הריאה וגומא תחתיו ומדלא כתב פיצול רק אונא מוכח דאף אם הי' יתרת מהני בזה וכן ממ"ש בסוף דבריו שכתב ומאחר שיש גומא תחתיו לנוח בו אינו עתיד להתפרק כשאר יתרת וכשרה מוכח דאף אם הוי יתרת הדין כן דאין לומר דהכונה דאינו עתיד להתפרק כשאר יתרת דחיישינן בו דעתיד להתפרק דז"א דאם הוי הכונה כן הוי לשון כשאר מיותר רק הול"ל ואינו עתיד להתפרק כיתרת בע"כ הכונה כשאר יתרת שאינו מגבה דכשרה כן ה"נ בזה ומוכח מלשון זה דאף אם הוי יתרת נמי כשר בכה"ג ולכך נ"ל להכשיר בהפ"מ מיהו באין הפ"מ ודאי ראוי להחמיר כהתב"ש וראש אפרים:
47
מ״חמה ששאל בריאה של עגלים וגדיים שהי' האונא חתוכה שהי' בה חתך רק לא מעבר לעבר ומאותו חתך הי' יוצא סרכא מחיתוך לגב וכו'. הנה לדעתי ודאי טרפה דהוי שלא כסדרן דבתר השתא אזלינן כיון דעכשיו הוא חתוך סופו להתפרק ובסרכא אין הדבר תלוי באם הי' כן בכל הריאות רק בתר המקום דאם הוי באותו אונא עצמה דאינו נפרד דאין סופו להתפרק אבל כל דהוי חתוך דרכו של הצדדים להיות נפרד זה מזה וסופו להתפרק ובפרט דהחיתוך שאין דרכו בכך מורה על חולי ויש ראי' דהוי בו נקב ג"כ ומזה בא הסרכא ובפרט בגדיים וטלאים דאין דרך להיות בהם סרכות וכשיש סרכא ודאי הוי סרכא גמורה א"כ ה"נ בזה הסרכא מעיד בזה דהוי סרכא גמורה וטרפה כנ"ל ברור:
48
מ״טשא' בנמצא נקב בריאה במקום שיש לתלות בידא דטבחא אלא שיש הכחשה בין הבודקים אחד אומר שמראה הנקב כמראה ותמונה כנקב הנעשה ביד הטבח ואחד אומר שמראה הנקב הוי כמראה נקבי מורנא וכיון דהוי רק נקב אחד ואין כאן מורנא טרפה. הנה מ"ש דרק להחמיר שומעין להבודק שאינו מידא דטבחא אבל אין מאמינים לו להקל שמכיר שהוי ממורנא ואם כי לפי האמת יפה אמר דלהקל אין שומעין לו ואני אבאר בטעמא דדלמא טועה בדמיונות אך בלא"ה כאן א"ש דהרי אינו אומר שמכיר שהוא ממורנא דלאחר שחיטה רק אומר סתם דהוי מנקבי מורנא גם באמת אטו נקבי המורנא שפירש לאחר שחיטה אטו יש לו דמיון אחר מאם הי' עושה מחיים זה ודאי אינו דהנקבים הם שוין מחיים כמו לאחר שחיטה רק אם נמצא מורנא לפנינו תולין דאחר שחיטה פירש אבל אם לא נמצא מורנא יש לחוש שמא מחיים נעשה. והנה לדמותו לאחד אומר כסדרן היתה וכו' לכאורה יפה כתב דהתם כיון דאין הריאה לפנינו הוי כנאבדה הריאה דכשרה אבל הכא הריאה לפנינו וראינו בו נקב מיהו לדינא מ"מ דומה להתם והכלל כך הוא דאם הוי הענין באופן שאם לא הי' בודק לפנינו ואנחנו ראינו נקב בריאה אם מעצמנו הי' היתר לומר דנעשה בידא דטבחא אז כשרה הבהמה דסלק עד כנגד עד והוי כלא הי' שום עדות לפנינו ותלינן אנן בידא דטבחא אבל אם הי' בענין דאם לא היו הבודקים לפנינו לא הוי מקום לתלות בידא דטבחא אז ודאי לו יהא דסלק עד נגד עד והוי כמאן דליתא נמי טרפה מיהו נ"ל צד להקל כיון דקיי"ל בכל דוכתא אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ ה"נ זה שאומר דהוי מטבחא הוי כולו להיתרא אבל זה דאומר דהוי מנקבי המורנא נהי דבלא נמצא מורנא וגם הוי רק חד נקב אין תולין להקל מ"מ אינו ודאי טרפה דהרי מ"מ יכול להיות דהוי ממורנא ואחר שחיטה ונאבד המורנא רק כיון דליכא הוכחה ומצוי להקהל חיישינן לחומרא אבל מ"מ מידי ספקא לא יצאה אולי אעפ"כ הוי ממורנא דלאחר שחיטה ולכך כיון דלפי עד זה הוי רק ספק טרפה ולפי השני הוי ודאי כשרה אין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ לא הוצרכו הפוסקים בע"א שלא כסדרן דכשרה מטעם דהוי כנאבדה הריאה רק בסרכא כיון דכתבו הפוסקים דאין סרכא בלי נקב לכך נחשב כולו לאיסורא והוי כודאי ודאי אבל בזה י"ל דלפי דברי המחמיר הוי רק ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ולכך נראה היכי דהוי הפ"מ או צורך שבת יש להקל:
49
נ׳אשר שאל בדלדולים הדבוקים שבין אונא לאומא. הנה ח"ו להקל בזה והעיקר כמ"ש רו"מ בשם הל"ש דכל הדלדולים כשהם דבוקים הם כסרכא ממש וכבר כתב הרשב"א דגם בימיו אין לסמוך על עדות השו"ב מכ"ש בזמנינו חס להזכיר מלסמוך על בקיאותם באיסורין ועל טביעת עיניהם ומכ"ש בעגלים וראוי לפרסם הדבר שהוא טרפה:
50
נ״אבנדון שא' אשיבהו בקצרה הנה בזה אני מודה לו דבסכין יכול להיות הנקב עגול וכן מורה לשון הרמ"א בסי' ל"ו דרק ביד הטבח אין דרכו להיות עגול אבל בסכין יתכן להיות עגול אבל הוא מחוסר טעם ואסבר לו טעם הדבר ומזה יצא חלוקי דינים בעזה"י דהנה היד הטבח הוי הצפורן רחב ואין לו עוקץ לכך אי אפשר שיעשה הנקב עגול אבל בסכין שיש לו עוקץ בראשו והנה העוקץ הוא חד וקטן כעין מסמר בראשו לכך הוא בהעוקץ יתכן שיעשה נקב עגול ולכך הדין כך אם הנקב קטן בענין שיתכן דנעשה ע"י העוקץ שבראש הסכין בזה יש לתלות בסכין אבל אם הנקב רחב קצת בענין דע"י העוקץ לא יהי' נעשה נקב רחב כזה רק אם נתלה בסכין נאמר דהסכין נתחב בו יותר מן העוקץ וזה שוב א"א שיהי' עגול לכך אם הי' עגול ודאי טרפה וכן אם הסכין אין לו עוקץ רק הוא רחב בראשו ג"כ אף בנקב קטן והוא עגול א"א שהוי ע"י סכין והוי טרפה ולפענ"ד ז"ב לדינא. שנית להנ"ל. בדבר הנקב בריאה או בדקין מה שהשבתי לו ורו"מ הודה דסברתי טובה אך רצה לחלק בין ריאה לדקין לדידי אין נ"ל חלוקו דהרי אנן קיימינן בנקב שהוא עגול וזה יעיד החוש שמנקב משוך ע"י יציאת הצואה לא יהי' נעשה עגול בשום אופן ועוד דדוקא חד תלי' תלינן בידא דטבחא בסכין אבל לא ב' תליות לומר דהנקב נעשה בסכין ואח"כ ע"י הצואה נתרחב תרתי לא מקילינן וגם הרי בנקב עגול כתבו הכל דודאי מחיים נעשה ולא תלינן בשום תלי' וא"כ נהי דבידא דטבחא תלינן היינו רק קולא זו ולא להוסיף לתלות עוד ע"י הצואה שנתרחב ולכך אין חלוקו נ"ל כלל:
51
נ״במה שנוהגין בסביבות שלו למעך בעגלים אף בתוך... שאומרים כשנתגדל השער הוי גדול. הנה זה ישתקע ולא יאמר והוא טרפה והעושה כן מאכיל טרפות לישראל:
52
נ״גשאלתו בדבר הלכה למעשה ומצוי בכל יום כמו סרכות בבהמה ובגבולנו נמצאות בעופות שלהן מלא בועות סמוכין ושפולי וכו'. הנה המכשירין המה מאכילין טרפות והוא טרפה בודאי לא מבעיא בסמיכי או בשפולי דטרפה דלא עדיפי מבהמה וכמ"ש גם רו"מ מדברי הפמ"ג גם אף שלא בשפולי ולא סמיכי אף בועה אחת טרפה בעוף ועיין רו"מ בחבורי טוטו"ד מה"ת סי' ס"ז מ"ש בזה שם באריכות בטעמו עיי"ש. [מה שהקשה עמ"ש בטוטוד"ת הנ"ל דבעוף אף בועה אחת טרפה מן הש"ס דחולין נ"ו ונ"ז דאמר ר' לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם וכו' ולמה לא מנה גם זה וכו'. הנה לק"מ חדא דדלמא ר' לוי ס"ל דאף בבהמה טרפה בועה אחת רק אנן לא קיי"ל כן ועוד בלא"ה הרי אין טרפות הבועה מצד עצמה טרפה רק מכח דהוי ראי' דנקבה הריאה והרי נקבה הריאה טרפה בין בבהמה בין בעוף רק בבהמה אין הוכחה שנקבה רק בב' בועות אבל עכ"פ עיקר טרפות דנקבה הריאה המה שוין וכיון דשוין בטרפות דנקבה הריאה לכך לא נקט לי' ותדע דבסרכא יש בבהמה דסרכא כשרה כגון בכסדרן ובעוף כל סרכא טרפה וכדומה יש עוד ענינים בריאה דכשר בבהמה ובעוף טרפה ולא מנה לי' מכח דעיקר טרפות הוי נקיבות הריאה ובזה הם שוין וז"ב לדעתי:]
53
נ״דנסתפקתי בחבורי טוטו"ד מה"ת בהשמטות תשובה פ' מה דקיי"ל דביתר מחסרון רביעית טרפה אם הוי דוקא שהחסרון יהי' ביחד או אפשר דאף בכמה מקומות נמי אם יש בכולם מצטרף ליתר מרביעית טרפה והנה הוגד לי שהתב"ש סי' ל"ו סעיף כ' כתב שהוא כשר. והנה אמת שכן הוא שם רק כיון שהוא לא כתב ראי' רק מה שנראה לו שפיר כתבתי אני להסתפק אך כעת ראיתי... ראי' להכשיר מקושיית הטו"ז בסי' ל"ו על הך דעה ולפי הנ"ל יהי' א"ש דהש"ס קאמר דעד רביעית כשר אפי' הוי במקום אחד אבל ביותר מרביעית יש חילוק דאם במקום אחד טרפה ובב' וג' מקומות כשר לכך לא רצה להאריך כיון שיצטרך להאריך ולחלק בין אם הוי במקום אחד או לא וא"ש ודו"ק:
54
נ״השא' בריאה אחת הרגיש השו"ב בתוכה איזה דבר ונפחוה לראות אם היא שלמה ונפחוה ולא בצבצה ואח"כ קרעוה ונמצא בה יתד דק כמו מחט דהדין דכשר בהפ"מ דסמכינן על בדיקתנו כמבואר בהגהת רמ"א בסי' ל"ו ובתב"ש שם אבל על אונא אחרת באותה ריאה הי' סרכא תלוי' על בועה ואזלא ע"י מיעוך דג"כ כשר בהפ"מ כמבואר בת"ש סי' ל"ט. תשובה. הנה נלפענ"ד להכשיר כמ"ש גם רו"מ כיון דאין הריעותות במקום אחד לא נחשב תר"ל ואין חילוק בדבר ובפרט בנדון הזה כיון דבאמת בדקוה והיתה שלמה ונהי דאין סומכין על בדיקתנו מ"מ זה גופו חומרא בעלמא לכך אין לדונו לתר"ל ונהי דאין אני מיקל אם הוי ב' הריעותו' במקום אחד מ"מ אין להחמיר עוד לומר דהוי תר"ל בשני מקומות כיון דבאמת בדקוה והיתה שלימה ומה דאין אנו בקיאים הוי רק חומרא בעלמא אין לנו להחמיר כל כך לחשבו תר"ל אף בשני מקומות ועוד בשלמא בשאר תר"ל דאנו מקילין במקום הפ"מ אין הקולא ודאית רק דתולין לקולא לכך בתר"ל מחמירין אבל בבדקוה והיתה שלמה כיון דבהפ"מ סומכין על בדיקתנו א"כ הוי כודאי כשרה ולא נחשב תר"ל לכך נראה דכשרה:
55
נ״ומה ששאל עמ"ש בספר טוטו"ד מה"ת תשו' ל"א בדין ורדא שנתפצלה והי' להם שורש אחד רק סרכא הי' מזה לזה וע"ז שאל מדברי התב"ש סי' ל"ט סעיף כ"א שאוסר אפי' ע"י מיעוך ומשמוש ומספר בית אפרים שמתיר ע"י מיעוך ועכ"פ מיעוך בעי ואני מתיר אפי' בלי מיעוך הנה כיון ששם בשאלה מוזכר שהביא דברי האחרונים בודאי הביאם שם ואני חולק עליהם רק ששם קצרתי דדרכי לקצר מחמת הטרדא ובאמת לגוף השאלה שם אין ראי' מדברי התב"ש שהוא מיירי דהורדא רחבה בכפליים רק שנחלקה לב' בזה כתב כיון דהלב מונח עליו דרכו להתפרק אבל אני מיירי דברוחב הוי רק כחד ורדא רק בעובי נחלקה לב' ומיירי בענין דהוי להם שורש חזק וניכר דאינו פיצול מקמא בזה כיון דבמקום דהלב שוכב הוי רק כסתם ורדא בזה לא שייך טעם התב"ש בזה שפיר כתבתי דכשר ולא בעי מיעוך הן אמת דמלשון התב"ש שכתב דשוכב זע"ז מוכח דמיירי נמי בכה"ג מ"מ כיון דלא התנה שיהי' להם שורש חזק וכדומה שלא יהי' נידון כפיצול מקמא נראה דמיירי בכה"ג שנחלק ברוחב לא בעובי מיהו בל"ז נמי א"ש דהרי אני כתבתי רק דדין זה הוי כמו בנסרך בין אונא לאונא א"כ התב"ש מיירי דנסרך באופן דגם בין אונא לאונא הוי בעי מיעוך בזה מחמיר בורדא דלא מהני מיעוך. ואני שאני מתיר בלא מיעוך היינו באופן דבין אונא לאונא לא בעי מיעוך בזה י"ל אף התב"ש מודה דכשרה כך ומה שאני מתיר במיעוך היכא דבין אונא לאונא הוי בעי מיעוך בזה יש לי תנא דמסייע הבית אפרים דמתיר נמי במיעוך גם כיון דדברי התב"ש אין לו ראי' לדבריו מן הש"ס וראשונים רק מסברת עצמו כתב כן לכך יש בידי לחלוק עליו ואין להוסיף על הטרפות ולדעתי המעיין אמת יודה לדברנו דאטו שבשביל שהלב שוכב עליו עתיד להתפרק גם כיון דבאונא לאונא כסדרן מותר מכח דהם מגינין זע"ז א"כ מה בכך דעתיד להתפרק מ"מ הרי השני סותם הנקב כיון דהוי כסדרן לכך יפה כתבתי ובאופן שכתבתי דבעי מיעוך גם הב"א מסכים. (ב) ומה שהוקשה לו עמ"ש שם בהשמטות תשו' ל' באם ב' אונות דבוקות בלי היכר סדק רק למטה בסופו הם פרודות ויש סרכא שם בין אונא לאונא במקום שנפרדו וכתבתי דטרפה וע"ז הוקשה לו ממ"ש שם בהשמטות תשו' י"א זה לק"מ דבסי' י"א מיירי דהוי הסרכא במקום שהם דבוקות לכך בזה שפיר הוי ס"ס שמא לא יתפרדו אבל בסי' ל' דמיירי בסרכא במקום שהם פרודות ולמטה סמוך להסוף בזה עשוין להיות נפרדים וידוע דכל דבר המצוי אינו נכנס לספק לכך הטרפתי. (ג) ומה שהקשה עמ"ש בספרי הנ"ל בתשובה בפנים סי' ל"ח איך אפשר להרגיש אם הרוח נכנס בו אם אינו עולה בנפיחה. הנה לאו כלום אמר דעולה בנפיחה שיהי' נעשה שוה לשאר הריאה ואם אינו עולה בנפיחה לא נעשה מראהו כמראה ריאה וגם לא הוגבה ממש מ"מ רואין אם מתנדנד קצת ניכר שהרוח נכנס בו ואם אינו מתנדנד כלל מוכח דאין הרוח נכנס בו ומה שתמהתי בסוף התשוב' על הנקה"כ היינו דהג"א כתב אונא שיבשה מקצתה ואינה נפרכת בצפורן ולשון אונא שיבשה משמע אונא שלמה דאל"כ הו"ל לכתוב אונא שיבש מקצת ממנה ומדכתב אונא שיבשה משמע כל האונא וגם מדכתב שיבשה בלשון נקבה משמע כולה ומ"ש מקצתה היינו דאינה נפרכת בצפורן דאם נפרכת בצפורן הוי יבש ממש אבל באינה נפרכת הוי יבש קצת אבל מיירי כל האונא כמ"ש מדיוק לשונו גם אם הוי כוונתו על מקצת האונא קשה מה איריא אונא הו"ל לכתוב ריאה שיבש מקצתו ומדקתני אונא שיבשה מוכח דמיירי בכל האונא ושפיר הקשיתי דמה איריא כל האונא וא"ש דברינו. ומה שבא שוב שנית עמ"ש דנהי דאינו עולה בנפיחה מ"מ אפשר להרגיש אם מתנדנד קצת ע"י הרוח וע"ז הקשה מהפמ"ג במשבצות סקט"ו וכו' אין זה דרך השגה בפרט מה שהחוש מעיד כן ומה לי אם אחר מחילה מכבוד הפמ"ג ששגג בזה אבל החוש מעיד שכדברי כן הוא דעולה בנפיחה הוי ענין אחר ולהיות הרוח נכנס בו הוי ענין אחר וזה אפשר בלא זה:
56
נ״זשא' שנמצא נקבי מורנא בריאה וסמוך ומוקף לנקב נמצא תולעת קטן עודנו חי ומרחש ומראה הנקבים ממש כנקבי מורנא באין צרורות ואדמימות אך מראה התולע אינו דומה למורנא וקצת כעין המיטיליצע שבכבד. הנה לפענ"ד נראה ג"כ להכשיר דכיון דהנקבים הוי נקבי מורנא הוי בלא"ה סברא דהוי כאן מורנא רק מספקא לא מקילינן רק בנמצא שם מורנא אבל אף בלא נמצא מורנא מספקא לא נפקא דדלמא הוי מורנא וא"כ אם נמצא שם תולע סמוך לו נראה דהתולע בא מן הנקבים וא"כ י"ל דאף תולע זה מבקש חמימות לצאת ונהי דברוב תולעים לא תלינן כן מ"מ כאן יתכן ע"ד המיעוט שתולע זה מבקש חמימות והוי כעין ס"ס שמא הי' תולעת מורנא ונאבדו ואת"ל שלא הי' מורנא שחיטה פריש ואף דהוי רק אחת ודעת האחרונים שחיטה תולע זה מן המיעוט המבקש חמימות ולאחר דבעינן ג' תולעים ואני כתבתי בגליון הפמ"ג דדי בב' ועכ"פ ב' בעינן מיהו כיון דהעולם נהגו להקל אף אם נמצא רק מורנא אחת ה"ה אף בתולע אחד כנ"ל נראה להקל ובפרט די"ל עוד דדלמא התולע הזה עשה הני נקבים אחר שחיטה וממ"נ אם הי' כאן מורנא ודאי מותר ואם לא הוי מורנא י"ל התולע הזה עשה הנקבים אחר שחיטה כיון דאין בהם צרורות דם יתכן דהתולע הזה עשה הני נקבים ולכך נראה להקל בזה:
57
נ״חמה ששאל אם יש לסמוך להקל בענין שמיטת הגוף כשיעור אצבע על מ"ש היש"ש בשם המהרי"ל דדי בשאר אצבע אף שאינו אגודל. הנה יפה אמר להקל בזה לכבוד שבת או הפ"מ ומכ"ש בתרווייהו יחד.
58
נ״טובנדון עוף בגישוואלינע ביצים גם האזמיניק. הנה אני מורה להקל בהפ"מ או לכבוד שבת.
59
ס׳ונדון העוף שבלעה עלוקה. הנה לא שמענו איסור בזה כי איכא כמה ספקי אולי מתה מיד העלוקה ואם לא מתה אולי לא עשתה שום נקב ואם עשתה נקב אולי אינו מעבר לעבר לכך לדעתי אין להחמיר בזה:
60
ס״אבנדון שא' בתרנגולת שבלעה פיובקא נראה דאין בזה חשש דלא גרע מבלעה קוץ או מחט דדרכו לנקוב ומ"מ לא חיישינן לנקב כן ה"נ לא חיישינן בזה וזה עדיף די"ל דתיכף מתה מיד בבואה לפנים כן נ"ל פשוט:
61
ס״בשאלה בעיר קטנה ואנשים בה מעט ויש שם שו"ב ישן ואח"כ קבלו עוד שו"ב רך בשנים שהי' שוחט בכפר וקבלוהו לסייע להראשון ונזדמן שאלה שנמצא בועה על ארוכה ועבה מקמא על החוד השלישי באמצע האונא ולא הי' חוט בשר מקיף וכמדומה לו שהבועה הי' מים זכים ושלחו אחר המורה והכשיר ובא השוחט החדש והוציא עליו ש"ר שהאכיל טרפות וכו'. תשובה. הנה לא נפלאת היא שהוא מחלוקת בש"ע סי' ל"ז בב"י והרמ"א ומ"ש רו"מ בשם מנחת זבח לא ראיתי ולא שמעתי ואין דבריו נראין כלל שמלשון הרמ"א לא משמע כן רק בכל מקום דהוי חידוד הדין כן כ"ז ברור למעיין בו מיהו לדינא כיון שהתב"ש כתב בסי' ל"ט דבמקום שאין מנהג יש להקל א"כ כיון דהעיר קטנה ודאי לא נזדמן כן כמה פעמים לכך לא נעשה בזה מנהג לכך יפה הורה המורה להכשיר הן אמת לפמ"ש התב"ש הטעם של המקילין מכח דחברתה מגין עליו לא הוי שייך טעם זה כאן כיון דהוי מקמא וי"ל דלכ"ע אסור מיהו אין דבריו מוכרחין בזה ומה גם כאן שאפשר שהי' מים זכים ויש עוד קולא לצרף לכך בודאי יפה הורה המורה להכשיר והשוחט הכפרי הוא כבן כפר וראוי לאסרו ולקנסו על שהוציא דיבה על המורה:
62
ס״גונדון אשר שאל כי הוא מלתא דשכיחא לפעמים בצוואר הבהמה אצל הסימנים זאלניס כמו באדם זוואלקיס שראיתי מכמה רבנים שמורים שבודקין הסימנים אם לא נסרך אצל הסימנים וכו' הנה ידע כי אין חילוק בין אם עומדים בראש הצואר או באמצע הצואר הכל שוה. ולדעתי לא הוצרך כלל בדיקה בסימנים רק לבדוק העור מצד השני אם לא שלטה המכה מעבר לעבר בצואר בהעור אין צריכין הסימנים בדיקה אך אם יראו ששלטה המכה בעור בב' צדדין גם בפנים אז יש לבדוק בסימנים אם הם נקיים וכיון דזה הוי רק חולאת ידוע ולא חשש קוץ ומחט מהני בדיקה בסימנים וגם זה רק חומרא בעלמא ולא דמי כלל למ"ש רו"מ בשם אשל אברהם בשם עדות ביהוסף:
63
ס״דשא' בריאה שהי' לה ד' אונות בימין והאונא הד' שהיתה סמוכא להאומא היתא קטנה מאונא השלישית וניכרת שהאונא הד' הסמוכה להאומא היא היתרה שלא הי' לה סמפון וגם כי הג' אונות שלמעלה ממנה הי' בדמותן וצורתן הראוים להיות וזו היתה קטנה מכולם והורדא עומדת כנגד היתרת הלז ומהורדא יצאה סרכא להכיס והסרכא עברה במיעוך ומשמוש הנהוג בקליפה בנחת ולא בצבצה אחר הבדיקה. והנה רו"מ ראה בהלב"ש סי' ל"ה ס"ק צ' שהוא טרפה רק מן הפמ"ג בש"ד סי' ל"ה ס"ק מ"ז הוכיח להכשיר עיי"ש והנה דעתי הוי כדעת המכשיר כי לדעתי שינתה מקומה הוי באם עומדת נגד האומא אבל כל שאינה עומדת נגד האומא לא נחשב שינתה מקומה במה שרחוקה מעט מן הג' אונות ושינתה מקומה הוי רק כשעומדת נגד האומא אבל במה שהרחיקה מן הג' אונות בפרט אם יש יותרת ועומדת נגד היתרת כשרה והרי דעת כמה הובא ברמ"א דיש מכשירין בחסרה הורדא ולדידהו ודאי מכ"ש בשינתה מקומה דכשרה וא"כ נהי דלדידן טרפה עכ"פ בכה"ג יש להקל כנלפענ"ד נכון לדינא.
64
ס״הובנדון אשר שאל על חבורי טוטו"ד מה"ת מה שאני מכשיר סרכא בכסדרן העולה בנפיחה. הנה טעמא דידי הוי בפשיטות כיון דסרכא כסדרן אין סופה להתפרק הוי סתימה מעליא ואינו דומה לקרום שעלה מחמת מכה דשם סופו להתפרק אבל בזה דאין סופו להתפרק הוי סתימה מעליא גם בכל סרכא העולה בנפיחה הרי יתכן שעור העליון לבדו ניקב ועי"כ עולה בנפיחה ובע"כ מוכח דע"י נקיבת עור העליון לא יהי' נעשה סרכא רק ע"י נקיבת ב' הקרומים אך י"ל זה בשאר סרכא אבל בכסדרן בין אונא לאונא יתכן דע"י נקיבת עור העליון נעשה הסרכא ונשחטה הותרה לכך נראה להתיר אף דעולה בנפיחה.
65
ס״ושא' בדבר הקצב שמכר טרפה שהי' בועה וסרכא ממנה בין אונא לאונא למטה מחציין והטריפה השו"ב והקצב מכרה ודאי אסור הוא כי לדעתי העיקר כתב"ש ולב"ש דלא מהני בזה מיעוך ומשמוש ודברי הגאון מהר"ז אין נראין בזה ובפרט דכאן לא עשה מיעוך ובדיקה ומכרה כך והסברא שכתב רו"מ דבזה"ז אין לחלק בין איסור דרבנן או דאורייתא אם נאמר בשמי או לא איני זוכר אך אם לא נאמר ראוי להיות נאמר כי הקצב אינו יודע החילוק ומאן דעביד הא עביד הא:
66
ס״זשא' בריאה שהי' בה סרכא תלוי' והשו"ב בדקה בנפיחה ולא בצבצה טרם הסרת הסרכא גם עיין במקומות שכנגדה ולא הי' שום רעותא ואח"כ קלף הסרכא וקלטה עמה קצת מעור העליון וגם תחת הסרכא נעשה נגלד קצת ולא נודע לו אם נעשה עתה ע"י שקלטה הסרכא עמה או הי' כן מקודם והסרכא סתמו ובדקו שנית בנפיחה ובצבצה קצת והשו"ב אומר כי יכול להיות ע"י הקליפה נעשה הנקב. תשובה. יפה הורה להכשיר כיון דהסרכא תלוי' מדינא לא הי' צריך קליפה כלל לכך ודאי יש לתלות דע"י הקליפה נעשה הנגלד והנקב ובפרט כיון דחזינן דקלף בחוזק דהרי ידוע דלקח עמו מקצת עור העליון א"כ מוכח דקלף בחוזק לכך יגיד עליו ריעו דגם הנגלד והנקב הוי מזה לכך יש להכשיר בזה ובפרט אם הי' הפ"מ כאשר כותב רו"מ ולכך הנה לדעתי יש להכשיר בזה בהפ"מ עכ"פ:
67
ס״חשאלתו בריאה שהי' בה סרכא בין הערוגות מחיתוך לחיתוך ועברה הסרכא ע"י מיעוך הנהוג והי' תחתי' קמט ואמר השו"ב שהקמט הזה הוי בתולדה הנה לדעתי הוא טרפה והנה שאר סרכא עם קמט כבר הוכיח רו"מ מהאחרונים שהוא טרפה אך שנסתפק בסרכא בכסדרן עם קמט אם הוי ג"כ כן ודעתו ג"כ שהוא טרפה וגם אני דעתי כן. ובהשקפה ראשונה עלה בלבי דהסרכא מעידה דהקמט אינה מתולדה ואח"כ ראיתי הביא בסוף דבריו בשם הראש אפרים וכבר ידוע מ"ש הראשונים דאין לסמוך על השו"ב ועוד אני מוסיף דכאן צריך בדיקה מדינא דהנה הטעם דבכסדרן א"צ בדיקה היינו מכח או דצד השני סותם הנקב או דאין סופו להיות נקב כל חד כפי שיטתו וזה הוי אם הצדדין שוין אבל אם יש קמט במקום הזה א"כ הן אם הנקב שיוצא ממנו הסרכא הוי בקמט או הוי בצד השני עכ"פ כיון דאין סמוך לו בשר לסותמו דהרי הוי קמט וחסרון א"כ מדינא בעי בדיקה הסרכא ונהי דלכתחלה כיון דלא ראו הקמט לא הוי צריך בדיקה וקצת הסוברים כן מ"מ עתה שהסירו הסרכא וראו הקמט אגלאי מלתא למפרע שהי' צריך בדיקה מדינא ושוב הוי כשאר סרכא וקמט שהוכיח גם רו"מ דהוי תר"ל ובפרט בקליפה שלנו לפמ"ש אני בעזה"י בטוטו"ד מה"ת בק"א בטעם הקליפה שהטעם לומר דהוי מעשה דרינוס רחוק מאד כמ"ש שם רק הטעם הוי כיון דמזמן רב התחילו לאכול מן סרכות ולמעך בסרכות וראו כמה סרכות שהם כשרים א"כ נתבטל סברא זו לומר דאין סרכא בלי נקב כיון דשכיח הרבה סרכות בלי נקב ונעשה רק ספק השקול ושוב ראוי לומר נשחטה הותרה והוי הבדיקה רק לחומרא לכך שוב די בקליפה כן תו"ד שם וא"כ תינח בכל סרכות אבל כאן עם קמט הוי ס"ס שמא הסרכא מכח נקב ואת"ל אינו מכח נקב שמא הקמט אינו מתולדה ושוב הוי תר"ל וטרפה לכך נראה דע"י קליפה הנהוג עכשיו ודאי טרפה ואף אם הי' עושין מיעוך ומשמוש טרפה מטעם הראשון:
68
ס״טשאלה מהרב מו"ה אלעזר מארגנשטערן אב"ד פיעטרקוב בריאה שצמקה אונא שלמה והי' עלי' סרכא שלא כסדרן סרכא דקה והאונא ע"י מירוס ומשמוש קל הדרא לברייתה בלי שינוי וקמט כלל והסירכא הוסרה ע"י מיעוך קל עד שאמר השו"ב כי במיעוך כזה נוהגים להכשיר גם הנזהרים מסרכות כי פרחה הסרכא בקל והוריתי להכשיר. תשובה. יפה הורה להכשיר כי הנה אף אם צמקה כל הריאה או רובא והי' בה סרכא נמי הי' בדעתי להקל וטעמא רבא איכא במלתא דהנה שורש תרתי לריעותא נצמח מדברי הראב"ד ומקורו ממס' נדה פ"ק והנה כ"ז מיירי שעדיין הב' ריעותות לפנינו אז דנין בדרך תר"ל וסרכא אף דחזינן דעברה ע"י מיעוך מ"מ נחשב תר"ל דהרי בסרכא אין הטרפות מגופה רק דהסרכא מעידה דיש כאן נקב שאין סרכא בלי נקב א"כ מה בכך דעברה הסרכא הרי עיקר הריעותא הוי חשש נקב וזה לא עברה דהרי יתכן דעדיין הוי נקב לכך מצטרף לתר"ל אבל בצמקה אם חזרה ע"י משמוש ומרוס א"כ עתה אינה צמקה א"כ כיון דעתה אין ריעותא לפנינו מנ"ל לצרף לתר"ל מה שהי' נראה מתחלה לריעותא לכך הי' נראה דאינו מצטרף לתר"ל אך מה נעשה נגד משמעות האחרונים אשר דבריהם מקובלים בתוך ישראל אך עכ"פ בצמקה רק אונא אחת דדעת כמה דבלא"ה כשרה לכך בזה נראה להקל דעכ"פ אם חזרה ע"י מירוס ומשמוש היד דכשרה ואינו מצטרף לתר"ל כיון דעתה אין ריעותא לפנינו לכך אני מסכים עם רו"מ שהיא כשרה:
69
ע׳בנידון השאלה שלו שהי' סרכא על הקמט והשוחט הממעך אמר לו בלשון לעז איך האב זיא קוים הערויסגעריססען גם כתבת תחלה שהשו"ב אמר לו הגם שלא נקלפה בנקל אבל עכ"פ נקלפה. הנה לפי דברים הללו הוי ודאי טרפה אף אם לא הי' שם קמט כלל כי הסרת הסרכא צריך להיות בנחת כמ"ש ביו"ד סימן ל"ט בהג"ה ובטוטו"ד מה"ת הוספתי יותר דלדידן דליכא מיעוך רק קליפה בודאי יותר ויותר דצריך להיות נקלפת בנחת ובחזקה הוי טרפה גמורה ותמה אני על רו"מ ועל המורים שם להכשיר בזה אבל בעלמא היכא שנקלפת בנחת כדין הסרכות ובדקוהו ולא בצבצה הייתי מורה להכשיר. ומה שרצה רו"מ לפרש דברנו דמיירי רק בסרכא מינה ובה ולא בשלא כסדרן ז"א דעיקר דברנו הובא בטוטו"ד מה"ת שם הארכתי בזה וידעתי גם ידעתי שהספרים מטריפין בזה אבל אני חולק עליהם ודעתי להכשיר ולדידי נראין הדברים ברורים שם ולדעתי יודה רו"מ שהדברים נכונים ובפרט כיון דעכ"פ כתבתי בזה פנים להקל א"כ לא יצא מדין ספק תר"ל וספק תר"ל נמי כשר לכך נראה נכון כמ"ש:
70
ע״אשא' מהרב מהר"י האלבערשטאט מק' מאהליב שאירע במקולין סרכא שלא כסדרן מאונא עליונה לשומן הלב והי' תחת מקום הסרכא ממש באונא עליונה נקב ובו תולעת והסרכא הי' עולה קצת בנפיחה ועברה הסרכא ע"י מיעוך ומשמוש הנהוג עתה ולא הי' באפשרי לבדוק בנפיחה ורוק והטרפתו וכו'. יפה דן ויפה הורה כי הוא טרפות גמורה ואני מוסיף על דבריו כי לא מבעיא אם הי' רק חד מורנא ודאי לא תלינן דלאחר שחיטה פירש רק דעת האחרונים דשלשה בעינן ואני הקלתי יותר וכתבתי דדי בב' אך עכ"פ ב' בעינן אבל חד לא מהני לתלותו דלאחר שחיטה פריש ועוד אף אם הי' עוד ב' וג' כן לא מהני בזה דאטו אנן ידעינן בבירור שנקב זה נעשה אחר שחיטה הרי אפשר דתולעים הללו מקודם שמתה עשו הנקבים מחיים רק טעם ההיתר הוי דקיי"ל תולין במצוי אף להקל וכיון דמצוי הוא תולין להקל א"כ זה הוי רק אם ליכא הוכחא אחרת להיפוך אבל אם איכא הוכחה אחרת דהוי עליו סרכא וקיי"ל אין סרכא בלי נקב א"כ הוי הסרכא מעיד דהנקב נעשה מחיים והסרכא הוי יותר עדות מן מה שתולין במצוי להקל ואף אם שקולין הם הדר הו"ל ספק תורה ולחומרא ובספק בזה לא שייך לומר נשחטה הותרה כמו כל ספק טרפות ובפרט דהסרכא הוי עדות יותר דהוי מחיים ממה שנתלה דאחר שחיטה פריש ומה גם כיון דלא אפשר בבדיקת פושרין ובמיעוך שלנו דהוי רק קליפה והבדיקה בפושרין חיובא מדינא כך ודאי דטרפה:
71
ע״בשא' בענין שהי' על הריאה מגבה על אונא אחת קרום אחד לבן והי' אדוק היטב לקרומי הריאה ובתוך משך ושטח הקרום הי' מתפצל פצלות לבנות כמו חטין לבנים מקצה לקצה ונקרא בלשונינו זייגר או שטערן וקלפו הקרום מעל הריאה והריאה היתה במקום הזה ספנות ורכות שקורין שיטר ואחר הקליפ' בדקו ברוק ובצבץ שם ויש אומרים שמחמת שהכה ביד על הריאה שתעלה בנפיחה או שנפח בחוזק ולכן בצבץ. תשובה. הנה כבר ראה רו"מ דברנו בחבורי באיזה מקומות והעיקר אצלי דקרום זה דינו כדין סרכא ואם הוא באונא אחת ראשה וסופה או שהוא באומא דינה כדין סרכא תלוי' ואם הוא מאונא לאונא דינה כדין סרכא ממש ואם הוא על נגלד ודאי טרפה ולא מהני לה בדיקה ואם אינה על נגלד אז צריך בדיקה כדין סרכא של"כ ואם מבצבץ טרפה ובזה לא תלינן לא בידא דטבחא ולא בשום דבר כיון דצריך בדיקה מדינא וטרפה:
72
ע״גונדון הזיעה היוצאת מן הריאה. הנה ודאי מי שירצה להחמיר לגמרי אין מזחיחין אותו אבל מי שרוצה להקל יעשה כאשר כתבתי בספרי דיקנח הדם ויחזור ולנפח הריאה היטב ויבדוק שנית בפושרין אם תבצבץ עתה טרפה אבל אם לא תבצבץ גם עתה היא כשרה:
73
ע״דונדון סרכא על הקמט שמשמשין על הקמט עד שנתמלא הקמט. הנה זה ודאי טרפה מטעם תר"ל ולא מבעיא לפמ"ש רו"מ שבודקין בפושרין טרם השוואת הקמט דודאי טרפה כמ"ש רו"מ כיון דהשוואת הקמט מהני לומר דגם בחיי' היתה כן הבהמה וא"כ הרי יש חשש דלמא בשעה שהיתה מלאה אם הי' מנפח הי' נקרע הקרום וטרפה ממ"נ אם נלך בתר השתא הוי תר"ל ואם בתר כשנתמלאה דלמא אז הי' מבצבץ רק אף גם אם הי' בודקין בפושרין אחר שנתמלאה נמי טרפה מטעם שכתבתי בחבורי. ומ"ש רו"מ ליישב קו' השואל לי למה באטום מהני מיעוך ומשמוש להחזירו וכתב רו"מ ליישב עפ"ד הלב"ש שכתב לחלק בין אטום לצמקה למה באטום מהני משמוש ובצמקה ל"מ יפה אמר. ובדין שלא להתחיל קליפת הסרכא ממקום אחר ודאי הדין כמ"ש בספרי:
74
ע״השא' בסרכא דעברה ע"י קליפה הנהוג בזמנינו ואחר הסרת הסרכא הי' במקומה נקב ומורנא בה. תשובה. כבר ידעתי משאלה זו וכבר השבתי לק' מאהליב לעיל סי' שפ"ט שהוא טרפה וטעמא דידי הוי חדא דנראה דאף הסוברים דכשר בדיעבד בלי בדיקת פושרין היינו רק במיעוך ממש המפורש בפוסקים אבל בקליפה שנהוג בזמנינו יודה דהבדיק' בפושרין הוי מדינא ודי לנו בקולא אחת בקליפ' ולא נצרף עוד קולא שני' שלא להצטרך הבדיקה בדיעבד ועוד כתבנו דהמורנא לומר דאחר שחיטה פירש אינו ודאי רק תלוי' לקולא וא"כ תינח בלי סרכא אבל ע"י סרכא כיון דאין סרכא בלי נקב הוי יותר הוכחה דהנקב מכח הסרכא ולא מכח המורנא ואף דיש פוסקים שהביא רו"מ דהוי חזקה דלאחר שחיטה פירש זה אינו מועיל חדא דהוא נגד הכלל שכתבו הראשונים דאין סרכא בלי נקב א"כ הוי נמי עכ"פ חזקה ואפשר דעדיף ממורנא לשיטת הפוסקים דאין סרכא בלי נקב וזה עדיף מחזקה וגם אם הוי רק חזקה מ"מ חזקה נגד חזקה והוי נמי לחומרא ועוד דהוי ס"ס לאיסורא דלמא כהסוברים דהבדיקה בפושרין בסרכא הוי חיובא מדינא ואת"ל כהפוסקים דלא הוי חיובא הבדיקה בפושרין מדינא אולי כהפוסקים דתליא במורנא הוי רק תלי' לקולא ולא חזקה ושוב כאן הוי חזקה להיפוך מן הסרכא ובפרט בקליפה שלנו לתלות במעשה דריינוס והנקב הוי מכח המורנא תרי קולי לא מקלינן באיסור תורה ואף דבחבורי ק"ס כתבתי טעם אחר להקל בקליפה שלנו ולא מטעם מעשה דריינוס אך זה רק ללמד זכות על גוף הקליפה אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל נגד דעת הגאונים מו"ה סענדר ז"ל ומוהר"ז ז"ל לכך ודאי טרפה. [שנית להנ"ל. מה שחזר וכתב בענין סרכא מריאה לדופן ונמצא מורנא והאריך. הנה אין בידי להאריך רק בקיצור אני אומר דבשאלתו לא הי' כתוב שהיתה סרוכה לדופן רק כעת חידש רו"מ בזה והנה בענין כזה יפה אמר דתלינן במורנא ונקוט כללא זו בידך אם הריאה סרוכה לדופן באופן דע"פ דברי המחבר בסי' ל"ט הי' כשר לכך נהי דאנחנו מחמירין כדעת הרמ"א מ"מ בזה יש להקל אם נמצא נקב בריאה והי' שם מורנא או סמוך לה אבל אם הוי באופן שגם לדעת השו"ע הוי טרפה בנסרך לדופן אז הדין כמ"ש לו תחלה אבל בנסרך לדופן באופן שהמחבר מכשירו יש להקל בנמצא מורנא מכמה טעמים שכותב רו"מ.]
75
ע״ושא' בבועה מקמא ועלי' סרכא דבוקה והסרכא עברה ע"י מיעוך ומשמוש ואח"כ משמשו בהבועה ונתכסה הבועה בבשר הריאה רק שהי' גבוה קצת משאר שטח הריאה והראה לו השו"ב דבס' אחד נקרא ימין משה מכשיר בזה אך בלב"ש משמע להיפוך והטריפו רו"מ. הנה לדעתי יפה כתב בספר הנ"ל דהוי רק גבשושית וכשר אף בסרכא אך נ"ל לחלק דאם נתכסה הבועה טרם הסרת הסרכא אז כשרה דאמרינן גם במעי הבהמה הי' כן שהי' מכוסה בבשר הריאה אבל אם קודם הסרת הסרכא לא נתכסה בבשר הריאה רק אחר הסרת הסרכא ובעוד הסרכא עליו לא נתכסה הוא טרפה כיון דבעוד הסרכא עליו היתה בועה היא טרפה ונחשב תר"ל ואם ספק הוא נמי טרפה כיון דאתייליד ריעותא שהי' בה סרכא ובפרט בקליפה שלנו שאינו מיעוך ומשמוש ממש דטרפה:
76
ע״זשא' בסרכא של"כ וקמט אם הקמט נשאר כבראשונה ואין הסרכא מקמיט הריאה דלפי דעתי היא כשרה ועל זה שאל אם מהקאפעלושליך יהי' סרכא של"כ ממקום למקום אחר או משאר סדקים וקמטים השכיחים להמצא באונא עליונה של ימין אם יהי' מהם סרכא למקום כיון שלרוב בהמות יש להם אפשר שאינו מצטרף לתר"ל אפי' לסרכא של"כ עכ"ל הנה היטב כוון וכן הוא האמת לדינא לדעתי להרוצה לסמוך על היתר שלי:
77
ע״חמה ששאל למה אין מחלקין בין סרכא הנסרך לריאה ובין סרכא הנסרך קצה אחד לדופן ובשניהם בעי בדיקה בפושרין ואמאי הרי כיון דבדיקת פושרין הוי רק לחומרא ובנאבד בלי בדיקה כשרה לדעת הסמ"ג החולק על התב"ש וא"כ תינח בנסרך לריאה אבל בנסרך לדופן כיון די"ל בסביך כשר רק דאין אנו בקיאין א"כ עכ"פ הוי רק ספק א"כ אף אם תבצבץ הוי רק ספק וא"כ הרי כתבו האחרונים דבס"ס דצריך לברר הוי רק אם ב' הספקות אפשר לברר אבל אם ספק אחד א"א לברר א"צ לברר וא"כ ה"נ אף אם תבצבץ הוי רק ספק דלמא הוי סבוך. הנה אין זה שאלה כלל חדא לא מבעיא לדידן דאין אנו בקיאין במיעוך והוי רק קליפה בזה ודאי הבדיקה חיוב ואף לדעת הפמ"ג הוי טרפה בנאבד בלי בדיקת פושרין בקליפה דידן כמ"ש בכמה דוכתא רק אף גם אם היינו בקיאים במיעוך נמי ראוי דאין לחלק חדא דאף בכל סרכא אף דמבצבץ אין ראי' דהוי טרפה ודאי דהרי יתכן להיות מכח משמוש היד נעשה נקב או מכח הנפיחה נשבר הקרום ויתכן להיות דבחיי' לא הי' נפיח כל כך רק דמ"מ כיון דהוי ריעותא טרפה מספק ועוד מ"ש האחרונים דהיכא דאין ב' הספקות יכולין להתברר א"צ להתברר היינו לקולא אם ספק אחד יתברר לקולא אז אם השני יתברר וסוף סוף יצטרך לסמוך על הס"ס לכך א"צ לברר כלל אבל היכא שיתברר ספק אחד לחומרא אז אף שאין השני יתברר צריך לברר לחומרא ויש טעם בדבר דהיכי דהוי לקולא אז עיקר הסמיכה על הס"ס וכיון דס"ס הוי ברוב ועדיף מרוב לכך נהי דמ"מ ראוי לברר היכא דאפשר בזה אמרינן כיון דלא יתברר ב' הספקות שוב סמכינן אס"ס אבל לחומרא הרי לאו מכח ס"ס מחמירין רק מכח דאין אנו בקיאין ועיקר האיסור הוי רק ספק אחד שמא הוי נקב ולא הוי סביך א"כ נהי שחזינן שהלך ע"י מיעוך מ"מ כל דאפשר לברר עוד ע"י פושרין חייב לברר ואם יבצבץ נחמיר מספק כמו מעיקרא וז"ב דיש חילוק בין לקולא בין לחומרא:
78
ע״טשא' בעגל שבדקו השוחט בפנים ונדמה לו שהי' סרכא ואח"כ הוציאו לחוץ ולא מצא שום סרכא נ"ל דודאי טרפה וק"ו הוא מבהמה בנאבד הסרכא דשם הסרכא דרך להיות חזקה ואעפ"כ תלינן שנתקה בהכנסת יד מכ"ש בעגלים דהסרכא שלהם דקה ונקל להעבירו בידו דאסורה ומה בכך דבהם לא שכיחי סרכות אם הוא הרגיש סרכא בה ואין לתלותו בטעות דהם בקיאי בזה לכך לדעתי הוי טעות דלא עבידי למטעי ולא תלינן בטעות ובודאי הי' סרכא ואזלא לה לכך הוא טרפה:
79
פ׳שאלה מקה' אחת ע"ד אשר הרב דקה' מתיר למעך בסרכות בעגלים אחר היותם ב' וג"ח ואין יונקים. הנה ידעו כי הוא מאכיל טרפות לישראל כי מלבד מה דסוגיין דעלמא דלא כהש"ך וכן הוי המנהג בכל תפוצות ישראל וא"כ מי שמורה להיפוך מזחיחין אותו רק גם בזה"ז ודאי הוי טרפה דהנה נראה דאף הב"ח וש"ך לא אמרו רק בזמנם דהוי כח בידם למעך בסרכות אבל בזה"ז לא מבעיא אם הרב דשם מתיר בסרכות בעגלים ע"י קליפה ודאי הוא מאכיל טרפות דהרי הקליפה בעצמה הוי קולא גדולה ועל הראשונים אנו מצטערין והוא בא להוסיף עלינו החדשים להיתר גם בעגלים תוך שנתן בקליפה זה ודאי אסור וגם הב"ח והש"ך יודו בזה כיון דבהו לא שייך סרכות וא"כ הוי ודאי סרכא גמורה ולא מהני קליפה רק גם אף אם מתיר ע"י מיעוך ממש הוא מאכיל טרפות דהב"ח והש"ך מיירי בזמנם שהי' בקיאים במיעוך בכל סרכות לכך התירו גם בעגלים הרכים אם אין יונקים אבל לדידן דאין בקיאים במיעוך ולמה בעגלים בקיאים בע"כ מכח שהם רכים נקל למעך בהם וא"כ מן המיעוך גופו מוכח שהם רכים ושוב לא מהני בהו מיעוך כיון דהם רכים אזלי במיעוך והרי זה עיקר החשש של הרמ"א מכח שהם רכים אזלי ע"י מיעוך רק בזמן הב"ח והש"ך כיון דהי' בקיאין הוי אמרינן כיון דהם בני ג"ח ואין יונקים אין הסרכא רכה ומהני המיעוך אבל לדידן דאין אנו בקיאים א"כ מדבזה ממעכין מוכח שהם רכים וזה שמטריף אותן דשוב אין מן המיעוך ראי' כנ"ל לכך בודאי מאכיל טרפות ואף הכלים שנשתמש בהם מן אותן העגלים הם טרפה.
80
פ״אולענין פתיחת החזה הנה לדעתי אין זה מנהג טוב כי לדעתי ע"י פתיחת החזה יותר מתדבקת הסרכא הדקה ויותר טוב אם השוחט ירא שמים ובודק בנחת יותר ירגיש בסרכא דקה לכך לדידי הוי טוב שלא לעשות כן רק יבדוק בנחת וגם לא יסמוך על בדיקת פנים רק יוציאנו גם לחוץ כמנהג כל ישראל ומנהג אבותנו מיהו בזה איני אומר לכם קבלו דעתי בענין פתיחת החזה וכפי אשר תרצו תעשו מיהו בענין מיעוך הסרכות למע"ה קבלו דעתי שהוא טרפה גמורה דברי המדבר בלב תמים לא בלב ולב רק מה שנראה לדינא ולאפרושי מאיסורא:
81
פ״בנדון שאלתו אשיבהו בקצרה בלי פלפול כלל כי הנה לכאורה נראה לחלק דבשלמא בסרכא של"כ כיון דעכ"פ בעי מיעוך וזולת מיעוך הוי טרפה א"כ בזה כיון דהוי גם מחט בריאה הוא טרפה ולא מהני מיעוך אבל בסרכא תלוי' כיון דלא בעי מיעוך א"כ מן הסתם אמרינן דהוי הפשטת לחה א"כ שוב אף דהוי מחט בריאה אינו מזיק וכן בסרכא למטה מחציין בענין דלא בעי מיעוך אף מחט בריאה אינו מזיק כן הי' נראה לחלק מיהו כיון דראיתי במכתבו דגם בסרכא תלוי' הכה"ג מחמיר דטרפה אין בידנו להקל מה שהוא מחמיר לכך פשיטא לי דגם מיעוך לא מהני בזה דמה יוסיף לנו המיעוך כיון דבלא"ה סרכא תלוי' כשרה ואעפ"כ בזה טרפה ה"ה נמי מיעוך לא מהני וכן בכסדרן למטה מחציין כיון דלדידי' בלי מיעוך טרפה אף בלא המחט הוי כשר בלי מיעוך וע"י המחט טרפה ודאי אף מיעוך לא מהני וז"ב ופשוט לדעתי:
82
פ״גמה שנסתפק ביתיר ורדא פחותה מט"ד אם כשרה או לא. הנה לדעתי ודאי צריך שיהי' בו כט"ד ובפחות מזה לאו כלום הוא ומה שרצה להביא ראי' ממה דנקראת עינוניתא דורדא והיינו הקטנה שבריאה והרי אונא גופא כט"ד כשרה הנה זה לאו ראי' הוא דנהי דמדינא אונא כט"ד כשרה מ"מ לא שכיח הוא ושכיח ברוב בהמות וכמעט בכולם להיות האונות גדולות והורדא דרכה להיות תמיד קטנה לכך נקראת עינונותא ולעולם גם בה בעינן כט"ד ולכך לחומרא ודאי אם היא קטנה פחות מט"ד היא טרפה מיהו אם יש בה ב' ורדות אף באם היתירא פחות מט"ד יש להחמיר ולאסור:
83
פ״דמה ששאל מה שנהגו להכות על החזה של כבשים ויש חשש אם הי' תלוי על טנרא אולי הי' דבוקה ומחמת הכאה נתקה הצד השני. הנה הדין בדיעבד אין לחוש דאין לנו אלא שעת מציאותן דכבשים ועגלים לא שכיח בהו סרכות ואין לחוש שמא הי' סרכא אך לכתחלה ודאי אסור להכות דלכתחלה אין לסמוך על הרוב ולכן מה שהי' עד הנה כשר הוא ומהיום יזהיר אותם שלא יעשו כן ואם לא ישמעו ויעשו וימצאו סרכא תלוי יטריפנה כדין המשליך הריאה במזיד בש"ך סי' ל"ט סק"ו. ובדין סרכא תלוי' ובסופה כפתור שמכשיר התב"ש. הנה אין חילוק להתב"ש והתב"ש אורחא דמלתא נקט ויהי' הכפתור כמה שיהי' וגם בסרכא דבוקה וכפתור בסופה נמי נראה דדינה ככל סרכא ואין חשש אחר בשביל הכפתור:
84
פ״השא' בנדון נקבי המורנא תפח רוחו של השוחט הזה ודי לנו קולא מה שנוהגים להקל אם נמצא מורנא בריאה במקום אחר גם זה קולא גדולה אבל להקל בלי נמצא שום מורנא ח"ו לסמוך עליהם וכבר ידוע דרכם רק להכשיר ולא להטריף. ומה ששאל על חבורי טוטו"ד מה"ת מתשובה צ"ז לתשובה צ"ח הנה ז"א דבשלמא אם קלף בנחת ומן הקליפה מוכח ג"כ דאין זה סרכא לכך זה מסייע עכ"פ לתלות אח"כ הבצבוץ בידא דטבחא בשאר מקומות שהסרכא שם אבל אם לא קלפוהו כלל ודאי יש לחוש שהסרכא מתחיל שם ואין להשגיח במ"ש ספר אחד להכשיר וחס להזכיר רק צריך הסרת כל הסרכא בקליפה ובנחת.
85
פ״וומה ששאל למה בכסדרן מותר ניחוש שמא פשטה הסרכא גם לגב הנה זה לק"מ מתרי טעמי הרי אני לא כתבתי רק אם חזינן דהסרכא נמשכת להלן צריך הסרת הסרכא גם שם אבל אם לא חזינן דהסרכא נמשכת להלן לחוש שמא נמשכת להלן בזה אני מודה דלא חיישינן ועוד בשלמא בסרכא כסדרן דלא נחשב ריעותא כלל דהרי אף מיעוך לא בעי בזה לא מחזקינן ריעותא לחוש שמא נמשכת להלן לגב אבל בסרכא ממש דהוי ריעותא גדולה ודאי חיישינן לכל מקום שתמשך הסרכא וחלילה להקל בזה:
86
פ״זשאלתו באם חסר אונא והוכשר ע"י הסימנים ונמצא בה סרכא דבוקה אם מהני בה מיעוך או הוי תר"ל. תשובה. נ"ל ברור דהוי תר"ל ומבואר טעם הדבר דנהי דבתר"ל בעינן שיהי' דעה אחת המטריף מ"מ זה שאני דהרי חזינן דאף אם יחיד המטריף ורוב מכשירין מ"מ לענין תר"ל מצטרף המיעוט ג"כ א"כ ה"נ בחסר אונא רק שההיתר ע"י סימנים הנה באמת סימנים אין ראי' דהרי י"ל להיפך דחסר אונא רק שנזדמן לתוכה שהי' לאונא אחת ב' סמפונות כמו שיש יתרת באונות כן יש יתרת בסמפונות או בסדקין וראי' דהרי אינו מצטרף להטריף ובע"כ דיתכן שיהי' לאונא אחת ב' סדקין א"כ מנ"ל להכשיר בזה ובפרט דאנן קיי"ל סימנים דרבנן ומכח דחיישינן לאתרמי ועיין בחולין גבי סימני ביצים וגבי כודנייתא עייל לי' הני דדמיא להדדי מוכח שם דאם סימנים דרבנן גם בזה הוי דרבנן ויתכן שיהי' אתרמי כך וא"כ ה"נ מה ראי' מיתר הסמפון או סדק דהוי אונא אחרת רק עיקר ההיתר בזה מכח רוב בהמות כשרות לכך מהני בזה סמפון או סדק לסימן אבל אם יש עוד ריעותא חיישינן למיעוטא דאתרמי ולעולם הוי חסר אונא לכך מצטרף לתר"ל כמו אם איכא דעה המטריף. ומ"ש הפמ"ג דע"י היכר סדק הוי כסרוכה בכסדרן ומזה רוצה רו"מ לומר כיון דהוי נמי סרוכה בכסדרן הוי חד שם ואינו תר"ל. זה טעות דטעמו הוי לדידן דמכשירין הוא מכח דתלינן דהוי אונא בפ"ע רק דסרוכה בכסדרן אבל אם ניחוש לצד המטריף ודאי י"ל דהוי חסר אונא א"כ הוי שם אחר ובצירוף ריעותא דהסרכא הוי תר"ל והוי כעין ס"ס דלמא הוי חסר אונא והסימן אתרמי ודלמא הוי הסרכא מכח נקב.
87
פ״חומ"ש רו"מ בשם התב"ש בסי' ל"ט סעיף ל"ב שכתב דהיכא דחסר אונא והוכשר ע"י סדק או שאר סימנים וסרכא עובר מאונא למקום שראוי להיות אונא אחרת דיינינן לי' כפרוד והו"ל סרכא של"כ עכ"ל משמע דמהני עכ"פ מיעוך כדין סרכא של"כ ומשמע דהיכר ע"י סדק לא נחשב אפילו ריעותא כ"ד עכ"ד. הנה ז"א ראי' מכמה טעמים חדא דאף אם התב"ש שותק מזה אנן לא שתקינן מטעם הנ"ל כי השכל נותן דהוי תר"ל ועוד התב"ש מדבר בזמנו שהיו בקיאים במיעוך אבל בזה"ז דהוי רק קליפה והוא בעצמו קולא גדולה יותר מזו ודאי אין להקל בזה בהצטרף עוד ריעותא ועוד י"ל כונת התב"ש אפשר הוי כך דאם הו"ל דין סרכא מינה ובה הו"ל דין סרכא תלוי' והי' מהני בזה מיעוך ומשמוש לדעת הטו"ז בתלוי' מבועה אבל כיון דהוי סרכא ממש מב' אונות הוי סרכא של"כ ול"מ מיעוך.
88
פ״טאך היותר נכון לפענ"ד והוא דבר השכל בעזה"י והוא כי אני מודה לו שכונת התב"ש הוי דבזה די במיעוך והיינו דוקא התם דהנה כל התר"ל בעינן שיהי' אפשר לומר דב' הריעותות הם אמת ולא סתרי אהדדי אבל אם סתרי אהדדי דאם זה ריעותא אין זה ריעותא לא נחשב תר"ל וא"כ התם באם הוי זה אונא אחת וחסרה האונא ליכא כאן סרכא דא"כ הוי מינה ובה ואם הוי סרכא מאונא לאונא שוב אין כאן חסרון אונא וא"כ תרתי ריעותא ביחד ליכא דאי הא לא הא לכך בזה אין לו דין תר"ל לכך מהני מיעוך אבל היכא דהאונא שניכר ע"י סמפון וכדומה נסרכה למקום אחר א"כ יתכן שיהי' חסר האונא ומ"מ הוי סרכא ממש זה שפיר נדון כתר"ל ול"מ מיעוך ומכ"ש קליפה דלא מהני וזה עצה עמוקה בעזה"י ואין סתירה לזה מדברי התב"ש וכ"נ נכון לדינא דבכה"ג לא מהני מיעוך אך בנדון של התב"ש מהני מיעוך (ומה שחזר השואל והשיב לו עיין בסוף הספר):
89
צ׳מה ששאל באם יש בריאה ב' שאלות שכ"א אינו כשר רק בהפ"מ אם אמרינן בזה סברת הטו"ז בסי' צ"א שתרי קולא לא מקלינן בהפ"מ. הנה ידע רו"מ דהכלל של הטו"ז הוי רק אם הוא ב' ריעותות במקום אחד כגון נדון דידי' אבל בשני מקומות כל חד נדון בפני עצמו וכבר כתבנו כן בכמה דוכתא.
90
צ״אומה שהקשה על חבור טוטו"ד מה"ת בסופו מ"ש לק' סאניוואץ דמהימן לא שייך בעכו"ם מכח דאשר פיהם דיבר שוא וע"ז הקשה מיו"ד סי' ט"ז שמבואר שם דמהימן לי אסור כבר נשאלתי ע"ז והשבתי וכעת נ"ל כך דודאי רוב עכו"ם הם דוברי שקר רק ע"ד המיעוט ודאי נמצא דגם עכו"ם יהי' דובר אמת ולכך האומר דהעכו"ם מהימן לי' ודאי בטלה דעתו אצל כל אדם אך בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא כמ"ש הר"ן והנה איסור או"ב ביום אחד הוי דשיל"מ דהרי אפשר להמתין עם השני עד למחר ואף דמבואר שם דמהני נכבשינהו דניידו היינו דזה הוי רובא דאיתא קמן אבל ברובא דליתא קמן י"ל דלא אזלינן בזה בתר רובא ולכך במהימן לי' אסור אבל אני דברתי בחשש דרוסה דאין לו מתירין שפיר כתבתי די"ל דלא מהני מהימן לי' ועוד נראה דשם הוי תרי מיעוטא מיעוט עכו"ם דמדברים אמת ומועט דהוי או"ב וא"כ בהצטרף תרי מיעוטי נעשה מע"מ כמ"ש הר"ן בפ"ג דחולין גבי אין לוקחים ביצים מן הנכרים וחזקת היתר ליכא כאן דאם הוי או"ב ביום הוולדו אסור לשוחטו עם אמו ולכך מהני תרי מיעוטא לעשותן פלגא ופלגא לכך מהני מהימן לי' אבל בנדון שלי בדרוסה דהתם הוי לה חזקת היתר קודם שנדרסה וא"כ כיון דהוי רוב וחזקה לא מהני תרי מיעוטא לעשות ופלגא ופלגא לכך לא מהני מהימן לי' בנכרי וא"ש דברנו:
91
צ״בשא' בנדון בה"כ שנסרך לחצר הכבד ובדקו והי' שם שביל נגד הסרכא והנקב הנ"ל לא הי' מעל"ע רק שאר עור דק ועל הפרש נמצא מסמר. הנה זה א"צ אריכות ואבא בקצרה הנה אם הי' שם שביל אף שלא הי' מעבר לעבר וכנגדו בחוץ סרכא זה טרפה אף אם לא הי' מוצא מחט בפרש כלל דהשביל הוי נקב מבורר והוי כאלו הוי תחוב מחט לפנינו בו ומכ"ש אם הי' מחט בפרש דטרפה ואם לא הי' בו שביל ולא נמצא מחט תחוב רק מונח בפרש בזה יש להכשיר אף דיש שם סרכא וכדעת המקילין בזה דהעיקר כפי' הנו"ב בדברי הרמ"א ולדידי הי' נראה לפרש כוונתו ע"פ פלוגתת רש"י ותוס' אי יש סרכא בלי נקב. והנה מ"ש הרמ"א דודאי יש שם קוץ או מחט תינח להסוברים דאין סרכא בלי נקב אבל להסוברים דיש סרכא בלי נקב קשה מה ראי' מזו דיש שם מחט ולומר דבריאה יש סרכא בלי נקב ולא בשאר אברי' קשה הרי אדרבא בשאר אברים דעת כמה דאין סרכא פוסל כלל ואיך יפלגו בסברות הפוכות ולכך בע"כ כוונת הרמ"א רק להסוברים דאין סרכא בלי נקב בודאי יש שם מחט אבל להחולקים אין הכרח דיש שם מחט ולכך מהני בדיקה דאז מוכח כדעה שני' דיש סרכא בלי נקב דלנפילה לא חיישינן ודו"ק ומ"מ אין מזה הוכחה להכריע כן תמיד כמ"ש בתשובתי מכבר דגם שהי' יב"ח בספק פלוגתא לא מהני רק להכשיר זה ולא לעלמא ומטעם שכתבתי בזה בארוכה בטעמו כן ה"נ בזה ודוק והבן זה:
92
צ״גשאלה מהרב מה"ר שלום מרדכי הכהן שוואדראהן בדבר בה"כ שנסרך לטרפש ואבד בשוגג בלי בדיקה. הנה לדעתי ודאי הוא טרפה וגם הכלים שנתבשל בהם הבשר דכל עוד שלא נבדק הוי בחזקת שבודאי הי' שם קוץ או מחט וטרפה ואין להקל בזה.
93
צ״דוע"ד ששאל ע"ס טוטוד"ת סי' ג' מ"ש דהיכי דאין הטרפות מצ"ע לא הוי בשר רע כניטל. ועז"כ דזה הוי בעיא בחולין דף ע"ו וקיי"ל לחומרא כמ"ש בסי' נ"ה סעיף יו"ד. הנה יראה רו"מ דעכ"פ לא נופל מילי דסברא שלי עצמה כתבו התוס' במקומם לכך מספקא להש"ס מכח די"ל כיון דאין הטרפות מצ"ע לא הוי כניטל ואף דשם נשאר בבעיא וקיי"ל לחומרא היינו התם דהטרפות כבר הוא דכבר נשבר העצם רק בעו"ב חופין את רובו אמרינן דסופו להתרפאות בזה י"ל כיון דאין הבשר בריא לא יועיל להיות סופו להתרפאות אבל בנדון דידי' בסי' ז' דהשתא ליכא ריעותא דהסימנים לא נתדלדלו והם חזקים כמעיקרא רק לומר דסופו להיות נעשה מדולדלין כיון דעכ"פ עתה ליכא ריעותא לפנינו ראוי לומר דבזה לא הוי נימוס כניטל כיון דגם שם הוי סברא להקל בזה י"ל דבנידון דידן ודאי הוי כן ובפרט די"ל עוד דתמיד אזלינן בתר כמות שהוא לפנינו והתם כיון דעתה נשבר הצלע וכפי מה שהוא לפנינו הוא טרפה רק לומר דסופו להתרפאות בזה אזלינן בספק בתר חזקה דהשתא וכמו שהוא לפנינו הוא טרפה אבל בנדון דידי כמות שהוא לפנינו ליכא שום ריעותא רק לחוש דסופן הוא להיות מדולדלין בזה אזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן דנימוס אינו כניטל וא"ש דברנו. ומ"ש על הוראתי הנ"ל מכמה פוסקים שמשמע מדבריהם להיפוך. הנה היות כי בתורה ניתן רשות לתלמיד לחלוק וכיון דהראיתי לו דסברתי נכונה דכן מבואר בתוס' נראה דבמקום הפסד יכול המורה להורות כדעתי ולדעתי כן הוא דעת התוס' דמחלקים בין האברים שהביא הפמ"ג במשבצות ס"ק יו"ד הם לא מפרשים האיבעיא מכח דאין הטרפות מצ"ע דלדידהו אין חילוק רק דהאיבעיא הוי באבר זה אפשר דנתמסמס אינו כניטל מכח דאפשר מעלה ארוכה ולכך בשאר אברים הוי ודאי אבל לדעת התוס' דאיבעיא מכח דאין הטרפות מצ"ע ולא מכח החילוק בין אבר לאבר לדידהו ודאי הוי להיפוך דהיכא דאין לפנינו טרפות רק דסופו להתקלקל ודאי לא הוי נתמסמס כניטל כסברתי ויש לנו תנא דמסייע התוס'. ומ"ש עמ"ש בסי' קנ"ה וראי' מן הרדב"ז דשומן הבא מרוב פיטום אינו סותם ותמה רו"מ דהרי הרדב"ז מיירי בכרכשתא ובכרכשתא בלא"ה אין השומן סותם דלא מהודק שפיר. הנה כמה הקיצור עושה וכמ"ש התב"ש בסוף ספרו ואנן מה נעני' אבתרי' ואך לפי האמת דברנו נכונים בעזה"י דהש"ע בסי' מ"ו מיירי בנקב ממש בזה כיון דכבר הוי נקב בעינן שיהי' מהודק היטב וכל שלא מיהדק היטב אינו סותם אבל אני מדבר וכן הרדב"ז בענין דהוי רק רושם על הכרכשתא הנה כפי מה דהוי לפנינו אין כאן שום טרפות רק כיון דהוי רושם סופו לנקוב בזה כל דהוי מכוסה ואינו מגולה לאויר הוא שומרו שלא ינקוב ודי בסתימה זו ואינו טרפה רק כיון דהוי מרוב פיטום וסופו להתקלקל ויהי' מגולה לכך טרפה וא"ש. ובדבר השוחט החדש תפלתי בפי לפני שומע תפלת כל פה שיהי' לו פרנסה בריוח ויעשה מלאכת ד' באמונה. גם במו"מ של רו"מ עם השוורים יצליח ד' דרכו וירויח כדי שיהי' ביד רו"מ לעסוק בתורה מתוך הרחבה:
94
צ״המה ששאל בנדון אם נמצא סרכא מטרפש לבה"כ דהמנהג שם לבדוק בפנים בבה"כ כנגד הסרכא מבחוץ אף שלא נמצא שם מחט. הנה יפה נהגו ויפה הורה המורה כי ממה שלא נמצא מחט אין ראי' חדא דלמא נאבד מהם בלי ראות ואולי הי' בהעלם עין והרי הח"ץ סומך אפי' לקולא בנמצא בלי לב דנאבד הלב ואף דלפי ראות עין נראה להם שלא העלימו עין ולא הי' לב אעפ"כ תלינן שהי' בהעלם עין אף דהלב גדול מכ"ש במחט דיתכן להיות שהי' שם ראש מחט כל דהו דודאי אין חילוק בין מחט גדול לקטן וא"כ מחט או מקצת מחט כל דהו יתכן שלא הי' למראה עיניהם גם אולי כבר יצא עם הפרש או אולי כבר נתעכל. ועיני ראו פ"א שתרנגולת בלעה פינגערהוט של מעססינג ובמשך ג' ימים שחטוה ונמצא מקצת ממנו נחסר שכבר נתעכל הרי דגם ברזל נתעכל במעיים של בהמה ועוף וא"כ אולי כבר נתעכל רק אם כל שלא בדקו נגד הסרכא ודאי חיישינן שהי' שם נקב והמחט נאבד כנ"ל ועוד הרי אולי יש המחט במקום הסרכא בצד השני ואטו גרע מקום הסרכא מן הפרש שצריך לראות אולי המחט שם רק דהרמ"א קמ"ל דגם אף אם לא הוי מחט במקום הסרכא עדיין יש לבדוק אולי יש שם מחט אבל במקום הסרכא ודאי צריך לבדוק אולי הוי שם המחט כיון דהרמ"א העיד דודאי יש מחט לכך הנח להם מנהגן:
95
צ״ושא' בנסרך טרפש הכבד לבה"כ והי' נגד הסירכא מכה מבחוץ וגם הי' קצת שביל לבן אך אח"כ כלה באמצע הנה יפה הטריף רו"מ כי ודאי מכה הוי כקורט דם ואף אם לא הוי שביל כלל הי' טרפה מכ"ש בהי' קצת שביל ובפרט דלשון הרמ"א דודאי יש שם מחט ונהי דכתב דיש לבדוק ומוכח דאינו ודאי ממש אך מ"מ מוכח דהוי קרוב לודאי וכבר ישבתי לשון הרמ"א בתשובתי מכבר אך כיון דעכ"פ קרוב לודאי הוי די בריעותא כל דהו המוכיח על כך ובודאי נאבד המחט ויפה הטריף:
96
צ״זשא' נדון שאירע בקה' ששחטו פרה והיתה בה"כ סרוכה לטרפש ושכח הקצב ועשה חתך במקום הסרכא ובדק השו"ב הבה"כ ולא הי' שום מכה ולא שום יבלת גם בהחתך גופו לא הי' שום שביל וחלודה מקוץ או ממחט והטריפו השו"ב הבהמה ומורה אחד הטריף גם הכלים והחלב והגבינה הנעשה ממנה. הנה לפענ"ד אם הי' הדברים כפשוטן דודאי הי' שם מחט שפיר אסור הכלים והגבינה אף אחר מעל"ע אבל גוף דין מה שהטריף הבהמה שלא כדין הי' דאם הכונה כפשוטו דודאי הי' שם מחט מה זה שכתב הרמ"א יש לבדוק בכרס למ"ל בדיקה זו כיון דודאי הי' שם מחט אך הך ודאי אינו ודאי ממש רק קרוב לודאי כמו רוב דע"פ רוב הי' שם מחט ולכך כתב דיש לבדוק דמ"מ ע"ד המיעוט יתכן שלא הי' שם מחט וכוונתו רק לענין אם לא בדק אז אם לא הי' רוב שהי' שם מחט הוי רק ספק טרפה אבל אם ודאי ע"פ רוב הי' שם מחט הוי ודאי טרפה ונ"מ טובא בין ספק לודאי טרפה אבל מ"מ בדיקה בשעת מעשה תיכף מהני ולכך אם תיכף ראו דאין שם מחט ולא חלודה ולא שביל ודאי כשרה הבהמה ואם אעפ"כ רצה להחמיר להטריפה מ"מ אם היא גופה טרפה רק מחמת חומרא לא הי' לו להחמיר בכלים וחלב וגבינה ובפרט למה דנודע רק אחר מעל"ע לכך ודאי הכלים וחלב וגבינה מאותה בהמה המה כשרים:
97
צ״חע"ד השאלה בנסרך טרפש לבה"כ ונחתך במקום הסרכא ולא נבדק כלל ונטרפה הבהמה והמורה הטריף גם החלב והכלים מה שהי' תוך ג"י כדת ויש מפקפקים בזה.
98
צ״טתשובה. הנה דברי הרמ"א בסי' מ"א סותרין זא"ז כי כתב דאם נסרך טרפש הכבד לבה"כ יש לבדוק בכרס אחר קוץ כו' דבודאי יש שם והנה תחלה כתב יש לבדוק משמע דספק הוא ואח"כ כתב דודאי יש שם מוכח דודאי הוא וא"כ בדיקה זו מה טיבה וכתבתי כמה דרכים בטוטו"ד מה"ק ומה"ת ועיקר הכונה הוי דהנה זה ידוע דרוב נחשב כודאי ולכך בבדקו אחר מחט וקוץ ולא מצאו חזינן שהיא מן המיעוט וכשר אבל בלא בדקו אין דינו כספק טרפה רק אזלינן בתר רוב והוי כודאי וטרפה ודאי ואינו כדין שאר ספק טרפה ולזה כיון דהרמ"א כתב רק דיש לבדוק בכרס ולא כתב דיש לראות אם הי' המחט נגד הסרכא משמע דלא בעינן ראי' בזה רק מן הסתם הי' תחל' נגד הסרכא ולכך כיון שלא בדקו בכרס אחר מחט וקוץ הוי ודאי טרפה והמכשיר א"י בין ימינו לשמאלו. והנה לבדוק הסרכא אם הולך מן הטרפש במשמוש היד הנה לדידי אין נראה כלל כי אם דעת כמה דאין סרכא פוסל בשאר אברים היינו מכח דבשאר אברים עורם עב ולכך אף אם נתקלקל מעט עור כולו לא יתקלקל ולכך יתכן שיהי' הסרכא מכח קלקול קצת העור ולא כולו אבל בריאה דעורה דק מאד אם נתקלקל קצת נתקלקל כולו ולכך חמור בזה ריאה משאר אברים אבל לומר דהסרכא באה מכח הליחות הוי להיפך דבריאה דשכיח בה ליחה והעור דק יתכן שיאחז בה לחות ויהי' נעשה כקרום אבל בשאר אברים לא הוי לחות ולא שייך בהם לומר דמחמת לחות יהי' נעשה הסרכא ולכך לא שייך לומר דמחמת הלחות נעשה הסרכא ולכך לדעתי לא שייך לעשות בדיקה בסרכא דשאר אברים ובפרט בנדון כזה דלא נעשה הבדיקה בטרפש דודאי טרפה החלב והכלים כדברי המורה:
99
ק׳שא' נדון הכבד של עוף שהיתה אדומה נגד הבני מעיים שבצד השני ובצד שאצל המים היתה שחורה. נרא' לי שהיא כשרה דכלל בידנו שכל שלא ראינו שנפלה לאור תלינן השחורת בדבר אחר לו יהא כמה מראות עין אין לנו להחמיר. ומה שהקשה עמ"ש בטוטו"ד סי' קכ"ב הנה אין דרכי לעיין באחרונים רק בראשונים ובהם מוכח דהחשש הוי בשביל הכבד וכן הכו"פ נראה שהבין כן דהוי רק מצד הכבד והנה מ"ש רו"מ הנ"מ בין הטעמים בדין אם נסרכה טרפש הכבד להכבד דאם הוי מצד הכבד מהני הסרכא כיון דאין הטרפות מצ"ע רק מצד הכבד אבל אם הוי הטעם מכח הריאה טרפה זה אינו נראה כלל דמה לי הטרפות מצד הכבד או מצד הריאה סוף סוף כיון דניקב הטרפש אינו טרפות מצ"ע רק מכח הריאה הי' אבר אחר ומהני סתימה. ומ"ש להקשות עמ"ש דלשדא תכלי בכולא לא חיישינן ועז"ה דהרי הג"א מדמה זה להוריקה כבד נגד ב"מ כו' הנה א"ש דודאי לדעת הג"א יפה כתב אבל אנן לא קיי"ל כן ודברי הג"א תמוהין דודאי יש חילוק בין מכוות אש לשאר קלקול ואין מדמין בטרפות לכך לדינא יפה כתבתי ומה שהק' איך הוי סתימה כיון דסופו להתקלקל אותו המקום א"כ יהי' נסתר בסתימה זה לק"מ דאין הכונה דסופו להתקלקל להיות ניטל לגמרי רק הכונה דסופו להתקלקל ויהי' בשר שהרופא גוררו ומ"מ יהי' נשאר קיים והוי סתימה שפיר. [שנית להשואל. הנה לא עיינת יפה דמה לי טרפש הכבד או טרפש הריאה סוף סוף הטרפש הוי אבר אחר והריאה אבר אחר וכיון דניקב הטרפש אינו טרפה רק מצד שיזיק להריאה הוי חשש מכח אבר אחר ויפה כתבתי. גם בנדון הסתימה יפה כתבתי דבשלמא היכא דהטרפות מצ"ע בעינן שיהי' בשר כמו שהוא בכל הבהמות ואם נתקלקל אין עליו תורת בשר ואינו ככל הבהמות לכך טרפה אבל מצד סתימה יהי' שנסתם באיזה דבר שיהי' נחשב סתימה לו יהא דאין עליו תורת בשר הוי סתימה. ומ"ש הפוסקים דבשר רע הוי כניקב היינו אם הוי הטרפות מצ"ע הוי כניקב ולא היכא דהטרפות אינו מצ"ע מהני אם הוי הסתימה בכל דבר שיהי' ואף אם אמנם מבואר בדברנו באיזה מקום להיפך העיקר כמ"ש עתה והוא נכון:]
100
ק״אמה שנסתפק בעופות שאין להם מרה אם יש לה מרה ונקובה מה דינה הנה אין כאן מקום לספק כלל כי נקובה הרי היא כנטולה ואם דרכו בלי מרה מה איכפת לן בנקובה או נטולה ומה ענין זה להקטינו היותרת דהתם עכ"פ אחת בעינן והוי ס"ד שיהי' נטרף דדלמא זו העיקר גם כיון דעכ"פ בעינן גוף מין זה בדבר זה הוי ס"ד דאף בחולי היותרת נמי תטרוף אבל אם גוף דבר זה ומין זה לא בעינן כלל פשיטא דאין קפידא בנקובה או נטולה ואטו גרע נקובה מנטולה:
101
ק״בשא' נדון פאקין בבר אווזות. הנה אני מטריף תמיד ואיני בודק כלל מכח דע"פ הרוב הוי בהם תולעים וכמ"ש הפמ"ג והוא בדוק ומנוסה ומכ"ש אם בדק ומצא נקב דאין לתלות בסכין דתמיד תלוי במצוי אפילו להקל מכ"ש להחמיר כיון דיש מכה בצד אחד יותר מצוי שיהי' מכח המכה מן התולעת ממה שנתלה בסכין לכך ודאי טרפה. ולענין הטשיבוס בעופות אני מטריף אם עצם המוח גבוה שם והעור דבוק בו אז בלי בדיקה כבר אני מובטח שיש שם נקבים והוי בו נקבים אפילו לפי ערך שיעור איסור בבהמה גם ניכר דהוי מחמת חולה דהמראה שם בלאה והוא טרפה בפשיטות וא"צ אפילו בדיקה:
102
ק״גשא' בנדון אווזות שחרטומיהן וכן הציפרנים שחורים. הנה אני מטריפם אבל באין הציפרנים שחורים אני מתיר וכן בבר אווזו' רק דבבר אווזות ראוי להחמיר ביותר כיון דשכיח בהם פאקין וצריך לבדוק אחריהם והעולם מקילין בזה ומשליכין הדקים לכך ראוי להחמיר בחרטומיהם וצפרניהם שחורים כדי למעט באכילתו ולא יבואו לידי איסור ע"י הפאקין:
103
ק״דשאלה בנדון אווזות השחורים בראש החרטום שלהם וכו' הנה דרך פלפול אין בידי להשיב בזה רק המנהג אומר שהמנהג פה ובכ"מ שראיתי כל ששחור ראש החרטום שלהם גם הצפרנים המה טרפות אף שהם בני תרבות וכיון דהוי מנהג להחמיר ודאי ראוי לנהוג כן במלתא דאורייתא:
104
ק״השא' בפרה המשתנת דם וחזרה ופסקה אם מותר החלב. הנה לדידי ודאי דאסורה החלב ומ"ש ראי' מלבושי שרד דמתיר בבוקא דאטמא דמותר כשחזרה להיות הולכת כדרכה הנה חוץ ממה דגם בדין בוקא דאטמא לאו מר בר רב אשי חתים עלה ולדידי לא הוי נראה כן מיהו אף אם נימא כן לא דמי זה לזה בבוקא דאטמא אם הי' יוצא האסותא מן הבוכנא לא הי' אפשר לו לחזור ומכ"ש דהניבי' לא הי' חוזר ונקשר וא"כ אם חזינן דהולכת כדרך כל בהמות מוכח שהי' תחלה צולע מכח איזה כאב או שגרונא אבל בפרה המשתנת דם דהוי חשש מכח נקיבת כיס השתן בזה יתכן להיות דהנקב נסתם מכח הקרום שעלה מחמת מכה ואין ראי' ממה דעתה אין יוצא דם גם אולי הוי מעט דם ונתבטל בתוך השתן ואינו ניכר לכך לדעתי אסורה החלב ולא טב הורה להיתר זולת אם חיתה יב"ח אז מותר החלב אבל אין ראוי להשהותה לכתחלה בדין וגם למכרה לנכרי אין ראי' דלמא ימכרנה לישראל עיין ש"ך נ"ז:
105
ק״ושא' בדבר הפרה אשר תחבו בין הצלעות ויצא הפרש. הנה באמת כמה פעמים בספרי כתבתי לאיסור ובחבורי טוטוד"ת סי' קע"ג כתבתי רק לפלפל אם מהני לה שהי' יב"ח אבל בלא"ה היתה אסורה אך שם בהשמטות סי' מ"ז הוכחתי שם להיתר לזה הדין כך אם לא הורה בה עדיין לאיסור הי' מותר אך כיון דבק' זאלישטשיק הורה המורה לאיסור לכן קם דינא אבל מ"מ מה שנהגו עד הנה היתר אינו איסור ממש לכן הכלים ישהו מעל"ע ואח"כ ישתמשו בהם ומהיום והלאה לא יאכלו עוד החלב מהם והוא אסור להבא:
106
ק״זשא' אם מצאו מים בעוף ופתחו העוף לבדוק באברים הפנימים ומצאו ביצים נקרשים והורה המורה להיתר בהפ"מ. הנה לא ביאר לנו רו"מ אם גם השלל נתקלקל אז יפה אמר רו"מ דהוי תרי קולי בהפ"מ ולא מהני אבל אם השלל קיים רק הביצים נקרשים אז יפה הורה המורה להיתר. ושוב נזכרתי מ"ש בטוטו"ד מהד"ק בעזה"י דמה דהטו"ז ס"ל דתרי קולי לא מקלינן בהפ"מ היינו אם התרי קולי הוי בחד הוראה וחד מקום אבל אם הוי בב' ענינים אף דהוי בעוף אחד או בהמה אחת לא נחשב תרי קולי דכ"א נחשב נדון בפ"ע א"כ ה"נ מה דמקילין במים בעוף היינו דלא חיישינן שמא נתקלקלו האברים הפנימים והוי הקולא באברים הפנימים לומר דלא נתקלקלו ע"י המים ומה דהוי קולא בניקב האם הוי מטעם אחר די"ל דניקב האם כשרה א"כ הוי חד הוראה בפ"ע וב' ענינים לא נחשב תרי קולי ובכל הוראה הוי רק חד קולא ולכך אם כי המורה לא כוון לכך מ"מ לדינא יפה הורה בזה.
107
ק״חשא' בנמצא חתיכת בשר בחלל העוף. הנה הוי חילוק אם נמצא אצל השלל של ביצים אז תולין דהוי זה מביצה שנתקלקל ונעשה כן ואזלינן בתר המקום הנמצא שם דהוי מקומו ממש אבל אם נמצא למעלה סמוך לריאה של עוף טרפה דאז יש חשש דהוי מן הריאה שנתקלקל שם ואזלינן לחומרא וטרפה:
108
ק״טשא' במים בראש וקודם שנודע נמלח עם בשר אחר דהלב"ש מתיר מכח ס"ס דלמא כהראב"י כעין דין השבו"י. הנה יפה הורה רו"מ לאיסור ועיקר כדעת הנו"ב ומכ"ש במים בראש דלא כהלב"ש דאינו דומה לקוץ בחלל הגוף דלא התחיל מעשה הטורף משא"כ במים בראש ויפה אמר וא"צ לאריכות. ועוד נראה טעם דלא כדעת השבו"י דהוי כספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות כן ה"נ הוי הספק בשני גופין דספק שמא הי' המוח מקיפו הוי ספק בהכבש וכן בקוץ בחלל הגוף והוי הספק בעגל וספק השני שמא הוי במליחה רק בקליפה זה הוי הספק בבשר השני שמא אין בו מן האיסור והוי ממש כמו דלמא אין זה האיסור והוי כשני גופין וב' ענינים. ועוד אם נאמר כן הרי אם יש לאסור הקליפה הוי להיפוך דנימא ס"ס שמא הי' המוח מקיפו ואת"ל אינו מקיפו דלמא מליחה בסמ"ך ולא בעינן קליפה וא"כ היכי שיש בו ס' נאמר להיפוך ס"ס להיתר הקליפה וכל היכי דהס"ס סותרין זא"ז לא הוי ס"ס לכך העיקר כדעת הנו"ב ולא כהלב"ש:
109
ק״ימה ששאל שהי' סרכא מבה"כ לטרפש הכבד ונקרע הבה"כ והשו"ב מסופק אם הי' הקרע במקום הסרכא או לא ולא נמצא שם קוץ כלל. הנה ודאי אם לא הי' שם קוץ כלל אם ידוע להם זה בבירור ודאי כשר אף אם הי' הקרע במקום הסרכא ממש אבל אם אין ידוע בודאי שלא הי' שם קוץ כיון דהרב רמ"א כתב דבודאי יש שם קוץ יש להטריף וסתירת ד' הרמ"א עיין לעיל:
110
קי״אשא' נדון הדקין באוז שהי' מחט בהם ותחוב מעבר לעבר ולא הורה בו והלכו למורה אחר והכשירו. הנה ודאי שלא כדין הכשיר ואף שלא ראה שהי' תחוב מעבר לעבר נמי שלא כדין הורה להכשיר בזה:
111
קי״בשא' בדבר אשר הובא לפניו דקין מאווזות שהי' בהם שני מעיים הנקראים בל"א דיא טרפה קישקאליך שהיו עבים ביותר עד שהיו נראים כנפוחים מחמת שהיו מלאים קיא צואה ובשר המעי שלהם הוי בריא ואולם ולא הי' בהם שום ריעותא ואף לא שינוי מראה כלל רק מחמת הצואה היו עבים האיך לדייני להאי דינא. הנה הדבר פשוט שהם כשרים דאינו דומה לדין הרמ"א בסי' מ"ו דהתם אם נסתמו מכח הבועות זה אין סופו להיות בריא והוי סתימת המעיים אבל אם הבשר בריא רק מחמת המאכל הוא עב הנה המאכל בטבע עומד לצאת כי טבע כל בעל חי דכח הדוחה דוחה הצואה לצאת ולכך אם יאכל מאכל חדש ידחה את הצואה מכבר לצאת ולא נחשב סתימת המעיים בכך. והמטריף בזה לא חש לקמחי' ואינו יודע בהוראה כלל ומדמה מלתא למלתא דאינו דומה כלל והדבר ברור שזה כשר ומאן יהיב לי משופרי שופרי וכו':
112
קי״גשא' בדבר הדקין שהי' עליהם מורנא ונקבים גם הי' על הדקין נקודות אדומות במקומות אחרים והכשיר. תשובה. הנה הרע לעשות כי באחת מהני ריעותות הי' לו להטריף ומה גם בתרתי כי הנה מכח נקודות אדומות הי' ראוי להטריף כי זה בעצמו לקותא הוא ולדעתי מבואר כן בתב"ש ופמ"ג והי' לרו"מ לדקדק ולבדוק אם הי' האודם בעבר השני ג"כ ודאי הוא טרפה. ומ"ש רו"מ ראי' להיפוך מן מ"ש האחרונים גבי המסס את הוי ק"ד בחוץ דרק ק"ד בעינן ולא אודם לא דמי כעוכלא לדנא דשם כיון דאין האודם מעל"ע רק בחוץ ולכך בעינן ק"ד להיות ראי' שהי' נקב אבל אודם אין ראי' לנקב ואף דהוי עכ"פ לקותא מה בכך שנלקה הבשר בחוץ כיון דאינו מעבר לעבר אבל בדקין אם הי' מעבר לעבר והוי לקותא ובשר רע הוי כנרקב וכניקב ולכך הי' לו לבדוק אם הי' האודם מעל"ע. ובדין המורנא והנקבים נמי הי' לו להטריף חדא כיון דבריאה גופא הוי חידוש לומר דאחר... פרשו שמבקשים חמימות ואין לנו להוסיף עוד לומר גם בדקין ושאר מקומות כן ובפרט דדברי התב"ש נכונים דדוקא היכא דהוי התולעים מגופה בזה דרכם לבקש חמימות ולהפרד רק אחר שחיטה ולא בתולעים דאתי מעלמא ואני מוסיף על דבריו דבריאה דהוי התולע בבשרה ולא בתוך הקנה והסמפון בזה אם איתא דהוי מעלמא בתוך הקנה או בסמפון או בכרס הו"ל לאשתכוחי' ומדנמצא בבשר הריאה מוכח יותר דהוי מגופה ותולין יותר במצוי בפרט להחמיר ובזה נסתר כל מ"ש רו"מ בזה ובודאי טרפה ומה גם בהני ב' ריעותות אם כי אין לו דין תר"ל כיון דאינו במקום אחד מ"מ כיון דהוי ב' ריעותות ודאי הוי לי' להטריף ושרא לי' מרא בזה:
113
קי״דשא' באווזא שהי' מן המרה יוצא וריד אחד ונבדק בהדקין בחוזק שאי אפשר להסיר לא כמין עור רחב רק כעין קנה חלוש וחתכתי באמצע הורד והי' מטפטף הליחה של המרה דרך הוריד הזה וגם בהדקין מעבר השני מפנים נגד מקום הדבוק הוריד ראיתי בפנים בדקין במקום ההוא מראה גרין כעין מראה הליחה של המרה. הנה יפה הורה להטריף כי בודאי נקבה המרה ונקבו הדקין ואף שמצא אח"כ בכמה אווזות כן מ"מ טרפה ואינו דומה לנדון מ"ש הב"י בסי' מ"ז במעשה שהי' בעיר בדב"ש וכו' שהתירוהו דשם לא הי' נקב בדקין גם הי' שם דק היוצא מן הדקין ומצד הכבד אבל כאן במרה וכנגדו הי' נקב בדקין ודאי טרפה ואני בעזה"י יותר מנ"ה שנה שאני מורה הוראה בישראל ולא נזדמן לי שאלה זו שהי' באווזא כן ודאי איזה חולי הוי שם במאכל האווזות וכדומה מה שנקבה המרה ונקבו הדקין ודברי הנוב"ת חיו"ד סי' כ"א אין לו ענין לכאן כלל:
114
קי״השא' בהמה נשחטה ונמצא הכרס נסרך לבין הצלעות והסרכא היתה בצד הכרס הנוטה לצד מעלה לא הרואה פני הקרקע והי' סרוך לבין שתי הצלעות הקיצונים סמוך להכליות והסרכא היתה עבה ואדוקה מאד בכרס ולא היתה יכולה לעבור ולקלוף מן הכרס והובא אלי ושאלתי והגידו לי כי נבדק בפנים הכרס ולא הי' שם מחט ולא שום דבר והובא אלי חתיכה מן הכרס עם הסרכא באשר הוא שם ונתקתי הסרכא בכח ונשאר הכרס נקוב במקום הסרכא ונראה כי הסרכא היתה נשרשת בעובי הכרס אך לא הי' הנקב מעבר לעבר והפכתי ובדקתי עור הכרס מצד השני שלפנים לבדוק כנגד נקב והסרכא וראיתי והנה שם בסמוך לו צלקת אחת קטנה אכן הי' נראה שלא נגד הנקב והסרכא ממש רק קצת מן הצד ומקום הצלקת בריא כראוי ורחוק קצת בעובי ג' אצבעות הי' שם עוד צלקת אחת אך נגדה לא הי' שום ריעותא בכרס בצד החיצון. הנה רו"מ עם המו"צ דשם הכשירו מכח ס"ס ולדעתי לא טב הורתם בזה כי הנה ספק זה שצלקת לא הי' נגד נקב זה לא נחשב בעיני ספק חסרון ידיעה לכל העולם כי מה בכך אם אתם לא הכרתם אולי אחר הי' מכיר וגם בספק חסרון ידיעה לכל העולם אם הטו"ז מיקל מ"מ הב"ש באהע"ז סי' קנ"ה בסופו חולק על זה עיי"ש ולדעתי אין זה חסרון ידיעה לכל העולם וגם הפלוגתא של הראשונים מה הוי כיס הפנימי זה אינו רק בנקב לבד אבל כאן ראינו ריעותא דנסרך בין הצלעות וכיון דאין סרכא בלי נקב בע"כ הכונה רק בנקב המטריפו דאל"כ גם בריאה נאמר שהי' נקב רק בעור אחד בע"כ הכונה דהסרכא באה רק בנקב המטריפו א"כ כאן נמי כיון דהי' סרכא ודאי הי' מאותו מקום שהנקב מטריפו ואף להסוברים דאין קפידא בסרכא בשאר אברים מ"מ היינו בסרכא קלה שאפשר לנתקה ולקלפה אבל בסרכא חזקה כהך ודאי מודים דהוי כעין מכה ממש ודאי מעיד על נקב שמטריפו ובזה כ"ע מודים ולמעט בפלוגתא עדיף גם מדברי הפמ"ג בסי' ל"ג אין ראי' דהוא מיירי שהי' רק נקב בחיצון בזה יתכן דנתרפא הפנימי טרם שניקב החיצון אף דהוי בו צלקת אין זה קרום מחמת מכה אך התם מיירי דהוי בו רק נקב וזה יתכן דהוי אחר שנתרפא צד השני אבל כאן כיון דהוי בו סרכא וכיון דאין סרכא בלי נקב המטריפו ודאי הוי בו נקב המטריפו טרם שנעשה הסרכא לכך מכל הלין נ"ל שהוא טרפה ולא טב הורה להכשיר בזה:
115
קי״ושאלה בעוף אינדיק שניקב הזפק במקום שאינו עושה טרפה רחוק מעט ממקום הנמתח עם הושט אך לא בעור הזפק לבד ניקב רק גם העור החיצון הי' הנקב מפולש החוצה. הנה לדעתי הוא כשר בפשיטות אף שהפוסקים סתמו כי מה בכך אם יהי' העור שלמעלה שלם מ"מ הרי יזובו מן הנקב של הזפק אל העור ומה בכך שיהי' הולכין המים על הבשר שבין העור ובין הבשר עכ"פ לתוך המעיים בפנים לא יבואו והוי כלא הי' כלל ואיך תחי' בלי שתי' ובע"כ דאפשר להיות כן א"כ ה"ה בניקב גם העור הוי כן ודרך המים לרדת בשוה למטה ואף אם מעט מהם יפלו למטה מ"מ קצת מהם ילכו בשוה למטה אל המעיים. ומה שדרכן להלעיט העופות בקאקאריזוס הוא איסור גמור ויפה עשה רו"מ שהורה לאיסור ויסכר פי המורה להכשיר:
116
קי״זמה ששאל באם ניקב הזפק והמאכל נופל לחוץ או שהמאכל נופל לפנים לחלל הגוף. תשובה. הנה זה תלוי בראות עיני המורה אם ניקב באופן שיותר מצוי להיות נופל לחוץ או לפנים לחלל הגוף ודאי טרפה דהרי עתיד למות אבל אם מצוי יותר שיהי' נכנס לקורקבן או אף אם הדבר שקול כיון דטבע בעלי חיים להיות המאכל יורד לקורקבן דכח הקורקבן מושך אצלו המאכל אז נחשב זה יותר מצוי שירד לקורקבן והוא כשר:
117
קי״חע"ד השאלה אשר אירע בכוליא שחתכה המנקר וכו'. הנה לדעתי הוא טרפה כדעת הרב מה"ר יהודא כיון דתחלה אמר המנקר שאינו יודע אם הי' מים זכים אינו נאמן אח"כ לומר שיודע שהי' זכים והן אמת דמ"ש רו"מ ראי' מסי' מ"ו אינו ראי' דשם אמר בפירוש תחלה שהוא טרפה וכאן לא אמר בפירוש תחלה שהוא טרפה רק שאינו יודע וא"כ יכול אח"כ לומר שיודע וכמ"ש כעין זה בחו"מ סי' ע"ה סעיף יו"ד בהג"ה אך זה אינו לא מבעיא לדעת מהרש"ל שהביא הש"ך שם א"כ ה"נ כיון דלדבריו הראשונים הי' טרפה א"י לומר אח"כ נזכרתי אף גם לדעת הרמ"א שם אינו ראי' דשם דהפרעון הי' קודם זמן מה לכך יכול לומר דתחלה שכח אם פרע כבר ואח"כ נזכר שפרע אבל כאן כיון דבשעת חתיכת הכוליא אמר שאינו יודע אם הם זכים אינו נאמן אח"כ לומר שהיו זכים כיון דבשעת מעשה אמר מיד שאינו יודע ניכר שהוא משקר גם י"ל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' דהקצב לא ידע דיש חילוק בדין בין אם הי' מים זכים או לא גם אף אם היו זכים דלמא היו מלוחים או סרוחים כיון דיצאו מן הרוב יש לחוש לזה ג"כ וא"כ יש לחוש אולי הגיע ללובן ואם לא הגיע דלמא היו מלוחים וכו' או דלמא לא היו זכים לכך בודאי הוא טרפה והכלים טרפה כדין כל המבשל ספק טרפה:
118
קי״טשא' מה דשכיח במדינתו שבכוליא מוצאים בכיס מים צלולים ומראיהן כמראה יין אדום וטעמם לפעמים הם מרים או מלוחים קצת ולפעמים הם מרים מאוד ונוגע ממש בלובן בלי שום מפסיק ויש לספק אולי נחסר קצת מהלובן וא"א לעמוד על הבירור מחמת שנוגע ממש בלובן ולפעמים קולפין הבועה מעל הכוליא נמצא נסרך על הכיס שעל הבועה מלובן הכוליא וכו'. תשובה. נ"ל דודאי דין הכוליא כדין הריאה שמבואר בסי' ל"ו דבעינן שיהיו מתוקים ולא מרים ואין הטעם בריאה מכח הסמפונות דהרי אפי' אינו במקום סמפון נמי טרפה רק הטעם דגוף הריאה יקלקל גם לשון הש"ך בסי' ל"ז בשם מהרי"ו דמרים או מלוחים הוי כמו עכורים א"כ משמע דאדרבא עיקר האיסור הוי בעכורים ובעכורים אין הטעם מכח שיקלקל הסמפונות ולכך אם הם מרים או מלוחים הוי כמו עכורים ואפי' לא הגיע ללובן אנחנו מטריפין כדעת הש"ך ומכ"ש אם הוי ספק אולי שלט גם בלובן ומה דהוי כמראה יין אדום זה גרע ממראה דבש וגרע מדם דבדם דעת המכשירין דאין לקותא שכולה דם משא"כ כמראה יין אדום י"ל דבו הוי מראה דם ומעורב בו מראה לבן ונעשה כיין אדום והוי כמו עכורים ממש לכ"ע לכך בודאי הוא טרפה אף בלא הגיע ללובן לפי מנהגינו כהש"ך ומכ"ש אם הוי ספק אולי הגיע ללובן ודאי טרפה:
119
ק״כע"ד השאלה בכוליא שהי' בה מים זכים עד הלובן לא יותר ובתוך הלובן מצאו אבן וכבר אכלו אנשי העיר הבשר ויהי' הפ"מ לכל העיר בזה ודאי דכשר אף אם ראו דהאבן נראה מגוף הכוליא מ"מ כדאי הם המתירין לסמוך עליהם בכה"ג רק אם באה שאלה זו טרם שנאכל הבשר אז יש לראות אם האבן אינו מגוף הכוליא ולא נראה כנגדו חסרון בכוליא אז כשרה ולא נחשב תר"ל כיון דאינו במקום אחד ממש וכן אם לא נודע אם נראה חסרון מגוף הכוליא כגון דנאבד נמי כשרה אבל אם הוי לפנינו וניכר חסרון מגוף הכוליא אז טרפה כדעת התב"ש בזה כן נ"ל לדינא:
120
קכ״אמה ששאל בנדון סרכא שלא כסדרן דבדקוהו במיעוך ובפושרין ולא בצבץ ואח"כ משמש בה הטבח בחוזק ובצבצה מה דינו. הנה כבר נשאלתי ע"ז והשבתי להיתר ולא מבעיא אם ממשמש בה הטבח בידיו בכח אח"כ רק גם בלא ממשמש נמי כשרה ואין לו ענין כלל למה שתלה רו"מ דין זה בפלוגתת התב"ש והפמ"ג בטעם דאם יש נקב תחת הסירכא דטרפה ולא תלינן בידא דטבחא דלטעם התב"ש דטרפה מכח דשלא כסדרן בעי בדיקה וכאן א"א לבדוק ממילא בנדון דידן דבדקוהו תחלה ולא בצבץ שפיר תלינן בידא דטבחא אבל להפמ"ג שכתב הטעם דבסרכא כיון דרוב מטריפין לכך תלינן הנקב יותר בסרכא מידא דטבחא א"כ ה"נ טרפה עכתו"ד. ולדעתי אין ענין זה לזה דהתם מיירי בא"א לבדקו מתחלה אז לא הוי חזקת הדבר בהיתר מעולם בזה שייך טעם זה או זה אבל היכא דבדקוהו ולא בצבץ כיון דאינו צריך לבדוק יותר א"כ כבר יצא הדבר בהיתר והוי כאן חזקת היתר ולא גרע מדין המבואר בסי' י"ח סעיף ט"ז אם בדק הסכין והצניעו ואח"כ נמצא פגום שמותר מכח שיצא הדבר בהיתר ועיין בש"ך שם דאפי' ידע שלא שיבר בו עצמות אמרינן מעצמו נפגם הרי התם הוי ספק בשחיטה והוי חזקה איסור ולכך באם נמצא פגום אף ששיבר בו עצמות לא מהני ואסורה ומ"מ אם בדקוה פ"א והותר שוב יצא הדבר בהיתר ומותר אף דאין לנו במה לתלות א"כ ה"נ לא גרע סרכא זו מחזקת איסור דהתם וכיון שנבדק פ"א ויצא הדבר בהיתר דהוי ריר בעלמא שוב הוי חזקת היתר ותלינן שהנקב נעשה אח"כ מכח היזק של הנפיחה שנפחו בו פעם אחר פעם ומרוב המשמוש נעשה אח"כ הנקב מכח חוזק של הנפיחה ולכך לא מבעיא בנדון דידהו שלא הי' הבצבוץ רק במקום הדלדולים שיפה הורו רק אם הי' במקום הסרכא ממש נמי מותר בלי חשש ופקפוק כלל לדעתי בעזה"י:
121
קכ״בשא' בנגלד עור העליון קצת ותחת עור השני הי' חסרון מבשר הריאה בפנים רק שהי' נראה החסרון דרך העור. הנה לדעתי הוא כשר ומ"ש רו"מ להחמיר מכח דברי התב"ש בסי' ל"ג לחלק בין ושט לריאה דבריאה הבשר שתחת העור מגין על העור וא"כ בזה ליכא בשר תחתיו דהוי חסרון לדעתי אין בזה חשש כלל מכמה טעמי חדא י"ל התם הכונה דבשעה שנגלד זה אין חשש שנגלד גם השני ואינו ניכר דהבשר מגין וא"כ ה"נ י"ל בשעה שנגלד עור זה הי' הבשר שלם והגין על השני ואח"כ באיזה זמן נעשה החסרון י"ל השתא הוא דאיתרע ומקודם הי' שלם ואז כבר לא אתיילד ריעותא בהריאה ועוד הרי י"ל עכ"פ סביבות הנגלד יש בשר הריאה וי"ל גם זה נותן כח בהעור הסמוך לו ושומרו מנקב ועוד הרי נהי דהוי חסרון בבשר עכ"פ למטה יש בשר הריאה וכיון דהוי מחובר להעור וכולו חד י"ל דהבשר שלמטה נמי שומר העור ומצילו מן הנקב ומה גם דהוי רק תירוץ אחד וכמה תירוצים אחרים נאמרו בזה ואין תרוצו של התב"ש בזה מוכרח לכך לדעתי להקל בזה:
122
קכ״גע"ד שאלתו בדבר שאירע שע"י נגיחת הבהמות ניקב בשר החופה את רוב הכרס אותו חלק אשר הוא תחת הצלעות וכו' הנה לדעתי אין זה הלכה למעשה כיון דממשמעות לשונו משמע דהבהמות עדיין בחיים וא"כ איך יודעים מה הוי בבטן הבהמה ובפרט לדעת שנקרע רוב בשר החופה את הכרס ושהקרע הרוב הוי בבשר שבין הצלעות. והנה מ"ש רו"מ להיתר להסוברים דהטרפות אינן מצד עצמן רק מכח הכרס מהני לי' סתימת הדופן כמ"ש הט"ז בסי' מ"א גבי חצר הכבד הנה אין זה דמיון כי מלבד דאין מדמין בטרפות שהרי חותכה מכאן וחי' כן י"ל בזה בשלמא הכבד הוא עב ואין קלקול בו רק אם נתקלקל כולו מעבר לעבר י"ל דסתימה ע"י ד"א אינו מקלקל בו כ"כ אבל הכרס העור שבו הוא דק ואם ניקב בו נקב נמי טרפה דלא מהני סתימה ע"י ד"א להגן עליו אך מלבד זה אינו דומה למ"ש בטוטוד"ת על הל' טרפות סי' קע"ה חדא דאני לא מדבר שם שלא נקרע רק רוב הבשר שעל הצלעות אני מדבר שנקרע בשר החופה שלא בצד הצלעות רק בזה עצמו ליכא רוב רק עם הבשר שבין הצלעות הוי נקרע רוב הבשר החופה וא"כ מה ראי' מדברי הט"ז שם מיירי דכל הנקב נסתם לכך מהני אבל בזה כיון דשלא במקום הצלעות נקרע ג"כ וזה אינו מכוסה ונהי דבלא נקרע כלל יותר כשר מיהו אם באמת נקרע רוב בשר החופה מה בכך שקצת נסתם ע"י הצלעות מ"מ כיון דקצת אין לו סתימה מושך עמו יותר הקרע ומקלקל הכרס. ועוד נראה דמתוכו מוכח כן דבשלמא גבי כבד דאין טרפש הכבד מונח על הכבד ממש ולכך י"ל אם בנקב סתימה כל דהו מהני אבל בבשר החופה את רוב הכרס כיון דנקרא חופה את הכרס מוכח דהוי על הכרס א"כ הכרס עצמו יהי' סותם הקרע ולא יתקלקל מכח סתימת הכרס עצמו ומוכח דלא מהני בזה סתימה ומה גם דזה גופו אינו ברור דהוי מצד הכרס ויש סברא לומר דהוי מצד עצמו וא"כ נהי דנסמוך דהוי מצד הכרס אבל מ"מ א"א לצרף עוד קולא לומר דסתימת דבר אחר מהני מה שלא נמצא כן בש"ס וראשונים וגם מה ענין טרפש הכבד דמיירי בנקב וכאן הוי הקרע גדול דנקרע רובו. והנה מה שהוכיח רו"מ מלשון הט"ז בסי' מ"ח סק"ה דטרפות נקרע רוב בשר הוי מצד עצמו הנה יפה דחה רו"מ בעצמו דכוונת הט"ז רק דבשר החופה את רוב הכרס טרפה מצד עצמו אף דלא עשה יותר טרפות דעכ"פ סופו לנקוב משא"כ בסכין דהוי החשש רק שמא כבר ניקב דבר אחר אבל לעולם מודה הט"ז דהטרפות רק מצד הכרס.
123
קכ״דומה שהקשה רו"מ על מה שכתבתי בטוטו"ד תנינא סי' קע"ה דהב"ח הוי יחידאי ושם בק"א סי' מ"ה כתבתי דכדאי הב"ח לסמוך עליו הנה ז"א סתירה דבתשובה קע"ה דהוי עוד צדדים להחמיר כתבתי גם זה דהב"ח יחידאי הוא. אבל בתשובה מ"ה דלא הוי ריעותא אחרת לאסור כתבתי דכדאי הב"ח לסמוך עליו בהפ"מ ומ"ש רו"מ ראי' דאין הבשר שעל הצלעות בכלל מלשון הפוסקים שאם נקרע יצא הכרס הנה אין זה ראי' דהרי לא כתבו שיצא הכרס לחוץ רק הכונה שיצא הכרס ממקומו ותדע דהרי החולקים על הב"ח ואוסרים אף דהעור שלם והרי כתבו הפוסקים שיצא הכרס ובע"כ הכונה שיצא הכרס ממקומו כן ה"נ הכונה לדעתי.
124
קכ״הומ"ש רו"מ ראי' לדעתי מלשון רש"י חולין נ' שכתב ורוב החיצונה דקאמר מתניתין רואים כמה יש מן הקרום נגד הכרס טרפה משמע שכל הקרום נקרא בשר החופה הוא ראי' נכונה אלא שכתב רו"מ דתקשה למה לא מהני הגנת הצלעות וזה נתיישב כבר לעיל והנה לדינא אני עומד בדעתי דגם בשר שעל הצלעות בכלל רק אם ליכא כל הני ריעותות המבואר בתשובה סי' קע"ה אז אם העור שלם מי שרוצה לסמוך על מ"ש שם בק"א סי' מ"ה דכדאי הב"ח לסמוך עליו יסמוך ואין מזחיחין אותו:
125
קכ״ושא' בפרה זה יותר משנתיים נשמט יריכה והיתה צולעת וערל אחד החזירה למקומה ושוב הלכה כדרכה וגם עתה הולכת ישר רק כשהולכת בחזקה או קופצת חוזר ונשמט וצולעת עד שבא הערל ומחזיר עוד למקומה והולכת בטוב וכן דרכה תמיד ובכל עת וכבר ילדה ובא בעל הפרה לשאול על חלבה. תשובה. הנה רו"מ הביא הפמ"ג סי' נ"ו בש"ד ס"ק י"ב גבי נשבר במקום צ"ה וסובר שהפמ"ג חידש זה מדעתו וכבר קדמו הפר"ח בהל' טרפות הובא בש"ע קטנים בלק"ה והוא כתב זה בנשבר הגף סמוך לגוף דלא מהני כ"ד חודש אפי' אם ירבה כחול ימים עיי"ש והביאו הכו"פ ג"כ בסי' נ"ז והסכים עמו והבאתי זה לדחות דברי רו"מ שצידד להקל ולחלק בין נדון שלו לנדון של הפמ"ג אבל בנשבר סמוך לגוף לא שייך חלוקין דהרי דעת כמה להקל בנשבר סמוך לגוף ומוכח דאין בו חשש כ"כ קרוב להיות ניקבה הריאה בזה ואעפ"כ כיון דאנו מחמירין בזה לא מהני שהי' יב"ח מכ"ש בנשמט הירך נהי דלא עיכל ניבי' מיד עכ"פ י"ל דע"י הנדנוד כל פעם במה שיוצא ושב עי"כ יתעכל ויקרב ניבי' ואינו דומה לאם הוא בתולדה במקום אחד ושלא ע"י אדם משא"כ כשיוצא כל פעם גם ע"י אדם ודאי כואב לו כל פעם ויתכן שמחמת הכאב נרקב ניבי' וכן מה שהביא ראי' מנפילה אינו ראי' דשם לא ראינו דנשמט כלל הירך ובפרט כשהלכה יפה מוכח דלא נשמט כלל ואף אם אינה יכולה אח"כ לילך תלינן דשגרונא נקטה וכו' אבל היכא דראינו דנשמט ממקומו ודאי יש לחוש לעיכול ניבי' אף אם הוחזר פ"א ואינו יוצא עוד יש לחוש לזה כיון דיצא פ"א ולא מבעיא אם הוחזר ע"י אדם רק גם אף אם הוחזר ממילא יש לחוש כל דנשמט פ"א אולי עי"כ נפסק ניבי' ואח"כ חוזר ונתעכל ע"י הכאב כיון דעכ"פ נפסק ולכך אין ראי' דחי יב"ח כיון דנפסק בלי עיכול כשר א"כ ע"י השמוטה יתכן שנפסק ושוב לא נתעכל מיד וחי רק אח"כ ברוב הימים כיון דנפסק עכ"פ גורם הכאב להתעכל לכך חלילה להקל בזה וכבר הראיתי לו ק"ו אם בנשבר סמוך לגוף מחמירין כן מכ"ש בנשמט ממקומו ולדעתי הדבר פשוט כן:
126
קכ״זשא' נדון האווזות שהי' הנוצות מלוכלכין והדיחה אותם והושיבם על התנור אחר האפי' בערך ג' או ד' שעות ואח"כ לקחה אותם משם ומתו ב' והמותר הוליכה על העגלה להשוחט ומתו עוד ב' והשאר שחט אותם השוחט ואומר שהי' פרכוס מה דינם. הנה לפענ"ד דין נחמרו בני מעיים אינו כאן כיון שהי' איזה שעות אחר אפי' מיהו כולם יש להם דין מסוכנת כיון דחזינן דמתו ארבעה ויגיד עליו ריעו מיהו נדון דהי' פרכוס אם יאמר השוחט שהי' להם פרכוס דדי בעוף כמ"ש ביו"ד סי' י"ז הם כשרים ואם לאו המה טרפים. שוב חזר השואל והשבתיו הנה לדעתי ודאי אין דינם כדין נפלה לאור כיון דנפלה לאור אינה טרפה ודאית רק ספק ולדינא דש"ס הי' מהני בדיקה ונהי דלדידן אין אנו בקיאים בבדיקה עכ"פ הוי רק ספק ובפרט אם חזינן דלא נשתנו הבני מעיים וא"כ השתא דהוי עוד ספק אולי לא הוי כלל כנפלה לאור ודאי ראוי לאוקמא בחזקת כשרות והוי ס"ס ג"כ דשמא לא הי' התנור חם הרבה ואת"ל דהי' חם דלמא לא נחמרו בני מעיים והיכי דהוי ספק לכל העולם לא נחשב ספק בחסרון ידיעה והתחלת הספק הוי שמא לא הוי נפלה לאור כלל ולכן לא בעינן מתהפך וגם הוי כמה ספקות שמא לא הי' התנור חם הרבה ואת"ל הי' חם דלמא אין דינו כנפלה לאור דהרי יש דעה דבנפלה לרותחין אין דינו כנפלה לאור לכן נ"ל ברור דאין דינו כנפלה לאור ועוד נהי דאין אנו בקיאין היינו אם נפלה לאור בודאי אבל בספק נפלה מהני עכ"פ בדיקתנו להוכיח דלא הוי כלל נפלה לאור וז"ב לדעתי עכ"פ בכלל מסוכנת הם ונדון הפרכוס הנה הספר יו"ד לפניו וכל פרכוס דמהני בעוף אפי' יש פלוגתא בש"ך יש להקל כדעת המקילין ומותרין האווזות כי הוי הפסד מרובה גם אין זה ברור דהוי בכלל מסוכנת:
127
קכ״חע"ד שאלתו בנכרי שמכר ב' אווזות ואמר להבעה"ב במסל"ת שהי' לו ג' אווזות בכלוב אחד ושמע קול צווחה באווזות ויצא מהבית להקאמער וראה שהחתול ברח מהכלוב וראה שאווזא אחת מבעבע דם מצוארה שנשך אותה החתול עד שמתה ונשארו רק ב'. תשובה. הנה מה שנקט רו"מ בלשונו שהי' הנכרי במסל"ת הוא למותר דממ"נ אם אמר הנכרי קודם שמכרו ודאי הי' נאמן אף דאינו מסל"ת דאי בעי קלי' כמ"ש בסי' ט"ז ואם לאחר שמכרו ממ"נ אם מהימן לי' אפי' אינו מסל"ת נאמן ואם לא מהימן לי' אפי' מסל"ת אינו נאמן כמ"ש כ"ז בסי' ט"ז ובש"ך שם. והנה יפה כתב רו"מ דאף דחתול הם בני תרבות מ"מ כאן כיון דחזינן דהי' צווארה מלוכלך בדם גם שמעו קול צווחה ודאי הי' ראוי להטריף הכל רק יפה כתב רו"מ דכאן שאני דאפשר דהאווזא הוציאה ראשה לחוץ ושם מצאה החתול ודרסה והוי כספק על וכן כתבתי בטוטו"ד מהד"ק ובמה"ת ויפה הכשיר המותר. ועוד אני אומר דיש לצרף בזה נמי מה שהחתול הוי בן תרבות והיינו אף דקיי"ל דאם ראינו דרך הכאה ורדיפה חוששין מ"מ רק היינו לאותה שרדפה ומכ"ש דרסה אבל לחוש להשאר י"ל דוקא בדורס שדרכו לדרוס בזה חיישינן לכולם כיון דדרכו בכך אבל חתול דדרכו שלא לדרוס רק עתה יצאה מן הרוב אין לנו לחוש אלא למה שראינו אבל בהמותר ראוי לומר שחזרה לדרכה ונח רוגזה אף בהכאה בלי מיתה כן נ"ל להקל בזה:
128
קכ״טשא' בתרנגולת שנחתכו אגפי' ובגף אחד הי' הבוכנא כולו קיים והיתרות והגידין במקום שנחתך היו כולם בריאים אך קצת מהעצם שהבוכנא דבוק אליו דהיינו האסוותא נשבר קצת ממנו וחיישינן דלמא מחיים הי' ניזוז הבוכנא מן האסותא. תשובה יפה הורה להכשיר דאין להחזיק ריעותא וגם הוי ס"ס דלמא לא זז ממקומו ואת"ל זז ממקומו דלמא לא נקבה הריאה ואני מוסיף על דבריו דאין לומר דאינו מתהפך כיון דאין אנו רואים ריעותא בריאה רק מכח הבוכנא צריכין להתחיל תחלה בזה כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ומה שכתב רו"מ דאין לומר ספק בח"ח דהטו"ז פסק דהיכא דהוי ספק לכל העולם וכו' הנה הן אמת שהב"ש באהע"ז סי' קנ"ה כתב ראי' אף דהוי ספק לכל העולם נחשב חסרון חכמה אך הנה הב"ש כתב שם בסופו ואולי יש לחלק ונראה כוונתו דהתם הוי איתחזק איסור ונהי דיש דעות דבספק דרבנן אף באיתחזק לקולא מ"מ בהצטרף יחד ספק בחסרון חכמה אף דהוי לכל העולם כיון דהוי אתחזק איסורא ג"כ לכ"ע יש לחוש לחומרא אבל היכא דלא איתחזק איסורא י"ל כדעת הטו"ז. ועוד עלה בלבי לומר דאף להב"ש היינו רק בספק אחד אז לא נחשב ספק בח"ח אף דהוי לכל העולם אבל בס"ס י"ל דלכ"ע מצטרפין לס"ס היכא דהוי ספק לכל העולם כיון דהוי ס"ס מצרפין גם זה לספק. ומ"ש רו"מ דבלב"ש בפתיחה אות נ"ו הביא בשם הבית יעקב להטריף בבוקא דאטמא דלא שף מדוכתא רק שהעצם שהבוכנא מונח בו נשבר חצי העצם ממנו דאסור דחיישינן שפעם אחת שף מדוכתא. הנה יפה חילק רו"מ דהתם ברגל מיירי מתוך שהולך בו יתכן דשף מדוכתא אבל לא בגף העוף ויפה כוון בזה והכונה דדבר המצוי לא נחשב לספק וכיון דהולך עליו ואין העצם שתחוב בו שלם יתכן יותר דשף מדוכתא. וגם גוף דברי הבי"ע ולב"ש אין נראה לי כיון דבבוכנא גופו לא נראה ריעותא כלל אין לנו להחזיק ריעותא וכל מקום לא חיישינן רק אם באותו אבר דהוי בו ריעותא בו יש לחוש יותר אבל במה דלא ראינו ריעותא בו אין לנו להחזיק ריעותא מאבר לאבר כיון דהאבר שראינו בו הריעותא אין ממנו נמשך טרפות מיהו בנדון דידי' ודאי גם להבי"ע ולב"ש הוא כשר:
129
ק״לע"ד שאלתו. הנה התרנגולת הזאת אף שהיתה צולעת זמן מה מ"מ כיון דאח"כ התחילה להטיל ביצים אם הי' שוחטים אותה מיד היתה מותרת כיון שמטלת ביצים הוברר הדבר שהיא כשרה אך כיון שחיתה אח"כ זמן מה א"כ יש לחוש דלמא תחלה הי' רק נפוח ולא שלט בצומת הגידין לכך היתה כשרה ולכך הטילה ביצים ודלמא אח"כ שלט הנפוח גם בצ"ה ונטרפה ומ"מ כיון דכבר התחילה להטיל ביצים קודם שנטרפה מטילה אח"כ כמבואר כ"ז בפוסקים ולכך התרנגולת ודאי טרפה מספק אך הביצים כיון דגם שאר התרנגולות הטילו והמה היו יותר מזו דהוי טרפה מספק א"כ חדא הרי הוי ס"ס שמא אינה טרפה ואת"ל טרפה שמא לא הטילה כלל ואין זה דומה לספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות דהתם ידוע דנתערב בו טרפה רק לומר שמא אינו זו הוי ספק בתערובות אבל כאן אין צ"ל שמא אינה זו רק שמא לא הטילה והוי שניהם בגופה ולכך מותרין הביצים ועוד תמוה לי יותר מה זה שאלה מהא דהטילה גם הטרפה הרי כיון דעכ"פ הכשרות הוי רוב א"כ מב"מ ביבש בטל ברוב וש"ס מפורש בביצה (ד' ע"ב) אלא אי אמרת ספק טרפה הו"ל דשאל"מ ותבטל ברובא ואנן קיי"ל כר"י דאת שדרכו למנות שנינו א"כ בטלה ברוב כיון דנודע הספק תחלה בטלה ברוב לכ"ע ואף דאין ראוי לאוכלם ביחד הנה אף אם שם השתמשו הביצים ביחד מ"מ בדיעבד מותרין הכלים ובפרט בספק שמא אינו כאן טרפה כלל לכך מותרין הכלים בפשיטות:
130
קל״אשא' בנדון העצם הנשבר. הנה תמה אני אם הוי המחלוקת איזה עצם הי' א"כ נייתי ספר ונחזי מה הוי העצם ואם החביאו והטמינו העצם בזה אזלי בהתייהו ונראה כי שקר בימינם וחוץ מזה לדינא כיון דנפל הכחשה שרו"מ אומר שהי' עצם האמצעי והמטריף אמר שהי' עצם הקולית וסמוך לגוף הנה הראשון נאמן כמ"ש בסי' ל"ט לכך נאמן רו"מ והוא כשר בודאי גם אף לפ"ד הטורף שהי' עצם הקולית וסמוך לגוף נמי נראה כיון דראה בחבורי שהוא כשר ורו"מ כתב דגם בנוב"ק כתב כן אף אם הטורף הי' נראה להיפך מ"מ לא הי' לו להטריף כי מאן דפסק כמוני אין מזחיחין אותו ולא הי' לו להטריף ובפרט הכלים ויסכר פי ד"ש:
131
קל״בלסי' נ"ג בש"ע הנה בחבורי לאו"ח ק"ו כתבתי להסכים למה שמבואר ביש"ש חולין בשם מהרי"ל דלא בעינן אצבע אגודל דוקא רק די ברוחב סתם אצבע לכך ראוי להקל בזה לכבוד שבת או הפ"מ עיי"ש:
132
קל״גע"ד שאלתו בנדון העופות הבאים מן אמעריקא. הנה אני אוסרם ולא ירד בני עם המתירים וזה יותר משנה השבתי לק' גלינא (עיין טוטו"ד מהד"ג ח"א) באריכות ויסוד דברי כיון דאנן קיי"ל דאין סומכין על שום סימן רק על המסורת ואין לנו עליהם מסורת. ומ"ש המתירין שהי' כתב מאמעריקא שיש להם מסורת הבל יפצה פיהם בראשון אני אומר כיון דבש"ע סי' פ"ב יש ב' דעות אם מקום שאין להם מסורת אם יכולין לסמוך על מקום שיש להם מסורת וסיים המחבר וראוי לחוש לדברי האוסר ודאי כן הוא ודברי הש"ך אין נראין בזה כיון שמן המחבר מוכח להיפוך שכתב אם מקום שאין להם מסורת ולא כתב אם מקום שנהגו לאסור מוכח דאף דלא נהגו לאסור רק דאין להם מסורת להיתר נמי הוי ב' דעות ובודאי ראוי לחוש לדברי הב"י ולבוש שהם רבים נגד הש"ך וראוי לחוש להאוסרים באיסור תורה ובר מן דין הנה המתירין מיירי ממקום דהוי בישוב מימים הקדמונים ויתכן דיש להם מסורת מבעלי הש"ס או הגאונים וגם בזמנם הי' רוב ישראל כשרים והי' כדאי לסמוך עליהם משא"כ עתה הנה מדינת אמעריקא נתיישב בישראל זה ערך מאה שנים ומקודם לא הי' שם ישוב ישראל ומנין להם מסורות ועוד זאת ידוע כי אז באו לשם רק כל מרי נפש וכל אשר לו נושה וקלי הדעת רובן ואין כדאי לסמוך עליהם ועל דבריהם שיש להם מסורת לכך בזה לכ"ע אסור לסמוך ולמעט בפלוגתא עדיף לכך בודאי אסורים ומי שלא ישמע לדברנו עתיד ליתן את הדין:
133
קל״דבנידון גף העוף שנשבר סמוך לגוף ונקשר שע"ש באופן שהוא טרפה מאיזה זמן לאסור הביצים הנה לדעתי מזמן השבירה ואילך הביצים אסורים והכלים שנשתמשו בהם צריכין הכשר אבל אלו שאין ידוע אם הם אחר השבירה או קודם השבירה הטילה אלו מותרין דהוי כעין ס"ס ודו"ק:
134
קל״השאלה עכו"ם מכר תרנגול לישראל ולכמה ימים בא לבית ישראל הקונה ושאל אותו במסל"ת אם כבר נרפא הצרעת שסביב הצואר וסיפר איך שחטף את התרנגול עוף שנקרא טשילאן שהוא טורף עופות קטנים רק שהוא הציל אותו מיד הטורף ורק עשה קרע כנגד הצואר ובדקו תיכף וראו גרר יבש סביב הצואר וכעת נרפא הצרעת והיא בריא ושלם. תשובה. נראה דאין נאמן הנכרי ואין דומה לנדון של המהר"ם מלובלין בטו"ז סי' מ"ח חדא דשם גופו חולק הטו"ז ואף להש"ך והתב"ש שמסכימין עמו דהוי כגילוי מלתא בעלמא ומקורו נראה כן שלמד מן הש"ס סוף יבמות דף קכ"ב ע"א דקאמר לכשתהא הפונדקית נאמנת הוציא להם מקלו וכו' מוכח דהיכא דהוי אומדנא דתפיסתו מוכחת עליו נאמן הנכרי אף במקום שלא הי' נאמן בלא"ה זה נראה טעמו דמהר"ם מיהו נראה דאינו דומה לנ"ד די"ל התם נאמן דהוי כפועל כיון דעסיק במלאכתו ולדעת הרשב"א עדיף פועל מעד דעלמא ולכך זה צירוף להך סברא דהוי כגילוי מלתא גם שם הוי דבר הגורם ריעותא בידו ומכח דהוי שמה המסמר אבל כאן אין לנו גילוי מלתא על הריעותא דנהי דחזינן הגרר דלמא הוי מכלבא או מקניא ומנין לנו גלוי מלתא דהוי זה מן הטורף לכך נראה דא"נ הנכרי. ונדון הגרר דנתרפא נראה דאין לנו להחזיק ריעותא שהי' מעל"ע ויכול לסמוך על הס"ס להיתר. ונדון אם מהימן לי' הנכרי דמפורש בסי' ט"ז ובסי' קכ"ט דאסור אם מותר למכרו לאחר או לנכרי ואין לחוש שמא ימכרנו לישראל. נראה דזה אסור מכח דלפ"ע לת"מ דאדרבא זה גרע טפי דהרי אם השני הוי שוגג וא"י אם הוי איסור מכ"ש דשייך בזה לפ"ע וא"כ כיון דלדידי' מהימן לי' הנכרי ומכיר שהוא אמת איך יכשיל את חברו וז"פ. אך עלה ברעיוני הערה אחת דמה פריך בפסחים כ"ב ולר"א והרי אמ"ה וכו' טעמא דלפ"ע הא לא"ה שרי וכו' נימא דמיירי שלא הי' ידוע שהוא אמ"ה רק דנכרי אחד או ב' העידו שהוא אמ"ה ואז לנכרי חברו אסור כיון דלו מהימן עדות הנכרי ובפרט אם יש ב' נכרים א"כ אסור לו לאכול דמהימן לי' ולישראל מכח הנאה מותר דלא מהימן לי' הנכרי ורק משום לפ"ע אסור דלנכרי שפיר מהימן לי' ואסור לי' ומזה הי' נראה לי להוכיח דמה דמהימן לי' אסור היינו רק מדרבנן ולא מה"ת וא"כ יהי' מוכח מה דנסתפק המשל"מ בפ"ה ממלוה ולוה אם בדרבנן שייך לפ"ע ומזה יהי' מוכח דבדרבנן לא שייך לפ"ע וא"כ כיון דתנא בברייתא דאסר מכח לפ"ע בע"כ בידוע שהוא אמ"ה מיירי וא"כ לפ"ז הי' נראה כיון דמהימן לי' רק דרבנן מותר לנכרי אחר בודאי דהוי ספקא דרבנן וגם לישראל עצמו נראה דמותר דכיון דלא שייך בדרבנן לפני עור רק מכח מסייע ידי עוברי עברה וזה הוי רק במזיד לא כשהשני א"י שהוא אסור. אמנם קשה כיון דקיי"ל ב"נ נהרג בע"א ודיין אחד א"כ הרי קיי"ל ביש לו חזקת היתר אין ע"א נאמן לאסרו וא"כ נימא דהוי ע"א שזה אמ"ה ולישראל כיון דהבהמה היתה תחלה בחזקת היתר הנאה אין ע"א נאמן לאסרו ונגד הנכרי נאמן ע"א כי לו הוי כאיסור ודאי כיון דהוא נהרג בע"א לכך שייך בו לפ"ע וא"כ קשה מה פריך לתרץ דנ"מ לדין זה וצ"ע וא"כ אין לנו ראי' דמהימן לי' רק דרבנן. שבתי וראיתי דאכתי ראי' הנ"ל נכונה דקושיא הנ"ל א"ש די"ל כיון דתנא תרווייהו ביחד כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ וא"כ בודאי מיירי בחד גוני ואי מיירי שלא הי' ידוע רק ע"פ ע"א א"כ בנזיר דהוא ישראל אין ע"א נאמן לומר שהוא יין כיון דיש לו חזקת היתר טרם שנדר וא"כ למה יעבור אלפ"ע ובע"כ מיירי שהי' ידוע שהוא יין וא"כ דומיא כן מיירי באמ"ה לב"נ ופריך שפיר אך אכתי קשה לתרץ במהימן לי' דבזה בין בנזיר בין בנכרי במהימן לי' אסור לו ושייך לפ"ע בזה כיון דלדידי' אסור ובהנאה להנותן מותר ובע"כ מוכח דמהימן לי' רק דרבנן כנ"ל. ועוד ראי' דמהימן לי' רק דרבנן ממ"ש הרמ"א בסי' קכ"ז דאפי' מהימן בלבו יכול לומר איני מאמינך ובשאר איסורין א"י כן ואי ס"ד דמהימן לי' אסור מה"ת גם ביי"נ הו"ל להיות אסור דכל דתקון רבנן כעין ש"ת תקון אך אם מהימן לי' הוי רק דרבנן לכך הם אמרו והם אמרו דבדרבנן הקילו ובשל תורה החמירו לכך העיקר נלפענ"ד דמהימן לי' רק דרבנן ומ"מ לא מלאני לבי לעשות כן הלכה למעשה מיהו היכא שיש עוד צד להקל יש לצרף גם זה לסניף. (ועיין בסוף הספר מ"ש לכאן):
135
קל״ושא' בנכרי אחד שחתך בפרה ברגלה בסכין למעלה מארכובה נגד צ"ה ונעשה רגלה נפוח והיתה צולעת על רגל זה ולאחר ג"ח ילדה הפרה ולד אם חלבה מותר. הנה רו"מ צידד להיתר עפמ"ש בגבעת שאול להתיר החלב בפרה צולעת בבוקא דאטמא וספק אם איעכול ניבי' ומכח ס"ס שמא לא נשמט הירך ושמא לא איעכול ניבי' וא"כ ה"נ הוי ס"ס שמא לא נפסק הגידין ושמא רק אחד מן הגידין גם הביא בשם תשו' בית יעקב והובא בבה"ט שכתב דאם נגחה שור בכרסה ונעשה נפוח אף דיש לחוש שמא ניקב רוב הכרס וכו' ושמא נקבו אחד מן האברים הפנימים מ"מ מותר החלב דמוקמינן בחזקת היתר. הנה יפה כתב רו"מ דדבריו ודאי תמוהים דמ"ש מכל ספק טרפות דלא מוקמינן בחזקת היתר ואין לדמות זה דאם נמצא סרכא דהחלב מותר מקודם ג"י לא מבעיא דגם זה אינו מוסכם ויש דעות דגם שם החלב טרפה ולא מוקמינן בחזקת היתר מיהו מזה לא הי' תמוה כ"כ די"ל דש"ה דכעת הוי ודאי טרפה מיהו יותר תמוהין דבריו דהרי הוי ס"ס לאיסורא שמא נקבו אחד מן הדקין ואת"ל לא ניקב שמא נקרע הכרס החיצונה והוי ס"ס לאיסורא וס"ס עדיף מחזקה. ומ"ש רו"מ ראי' מג"ש אין ראי' דהרי קיי"ל דשם אונס חד לא הוי ס"ס וא"כ בשלמא בנדון הג"ש כיון דהוי ב' ענינים שונים דשמוטת הירך הוי מעשה בפ"ע ועיכול ניבי' הוי מעשה בפ"ע וזה בלא זה לא מטריף לרוב הפוסקים לכן שפיר הוי ס"ס ואינו דומה לשם אונס חד הוא דהתם חד מעשה הוא דאנו מסופקין על ביאה זו אם נעשה באונס או ברצון אבל התם תרי מעשה הוי והוי ס"ס אבל בנ"ד הוי רק ספק שמא נפסקו רוב הגידין או לא וא"כ הוי רק חד שמא ואינו ס"ס ועוד התם מהיכי תיתי ניחוש שמא איעכול ניבי' הרי אין אנו רואים ריעותא בניבי' רק אנו רואין שצולעה וזה אינו עדות על עיכול ניבי' רק על שמוטת הירך ושמוטת הירך מביא לידי חשש עיכול ניבי' וא"כ כיון דשמוטת הירך נמי אינו ודאי רק ספק לכך תחלה צריכין אנו לדון על גוף החשש המביא לנו לחוש לניבי' והיינו אם נשמט הירך או לא ואח"כ אנו אומרים אף אם נשמט הירך עדיין אולי לא איעכול ניבי' לכך אין זה דומה לשם אונס חד הוא אבל כאן הרי רגלה נפוח וחתוך ידעינן ואין לנו לספק רק על הצ"ה אם נחתכו ואין אחד גורם לחברו להתחיל בו תחלה ולכך תיכף י"ל אולי נפסקו רוב הגידין והוי שם אונס חד מיהו נראה לצדד להקל מטעם אחר כיון דבאמת רוב בהמות כשרות רק דהתב"ש בסי' כ"ט כתב דלכך לא אזלינן בתר רובא באתייליד ריעותא מכח דחזינן דיצאה מן הרוב כיון דאתייליד ריעותא והחוו"ד בסי' נ' כתב מכח דהתחיל בה מעשה הטורף עיי"ש והנה תינח בשאר ספק טרפה כגון מים בראש דהוי עכ"פ התחלה באותו דבר שנטרף בו אבל בזה הרי בצ"ה ליכא ריעותא לפנינו רק ברגל א"כ ברגל אין בו שום טרפות כיון דהעצם שלם א"כ לא התחיל בה מעשה הטורף ולפ"ד התב"ש נמי דוקא באם נעשה ממילא כגון שנפלה וכדומה אז שייך לומר דיצאה מן הרוב דרוב אין נופלין מעצמן וגם עי"ז יש לחוש דממילא אתייליד בה ריעותא המטריף דאין לומר דראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה דכל מה דהוי ממילא אינו בכלל מעשה כמ"ש התוס' ביבמות קי"ט (ובבכורות) לענין רובא התלוי במעשה דכל דהוי ממילא לא נחשב תלוי במעשה עיי"ש מכ"ש בזה דלא נחשב מעשה דבא ממילא ממש אבל בנדון בזה לא נעשה ממילא רק ע"י הנכרי בכונה דכל דעושה בזה בכונה אינו יוצא בזה מן הרוב ולכך בזה שפיר מוקמינן לי' בחזקת כשרות מכח הרוב דרוב בהמות כשרות גם בזה כיון דהוי בידי אדם נחשב מעשה ממש ושוב ראוי לאוקמי בחזקת שלא נעשה מעשה ואין לחוש לפסיקת הגידין דראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה והרי זה אלים טובא דאפי' רוב לא מהני בזה ברובא דתליא במעשה ולכך יש כאן ב' חזקות חזקת כשרות דמעיקרא וחזקת שלא נעשה מעשה ולכך בתרתי חזקות ודאי דמותר ואינו דומה לאם שחט בסכין ספק אם נגע בושט ולא אמרינן חזקה זו התם שאני דהוי ספק בשחיטה ועיין בש"ך בסי' נ"ו שהביא בשם הרשב"א שכתב דספק בשחיטה אסור אף בלא שכיח עיי"ש וא"כ כיון דבשחיטה חיישינן אף למיעוטא ולא מהני רוב ה"ה נמי דלא מהני חזקה זו דלא נעשה מעשה דלא עדיף מרובא ולכך חיישינן אף למעשה ועוד דהתם כיון דאף משהו בושט מטריף ובמשהו לא נחשב מעשה כ"כ ובזה לא אלים החזקה דלא נעשה מעשה אבל בצ"ה דבעינן פסיקת רוב הגידין זה הוי מעשה אלימתא בזה אלים החזקה דלא נעשה מעשה דומה לחילוק זה הוא לאין אדם אוסר דשא"ש וע"י מעשה רבא אוסר ובמעשה זוטא אין אוסר א"כ חזינן דמעשה זוטא לא נחשב מעשה רק מעשה רבא א"כ י"ל גם בזה הוי כן דחזקה דלא נעשה מעשה הוי רק במעשה רבא לא במעשה זוטא ולכך בנ"ד יש להתיר מטעמים הנ"ל.
136
קל״זומה שהק' על הפמ"ג ולב"ש שכתבו כ"פ דהיכי דלא נודע לנו רק אחר שנעשה דרבנן אמרינן סד"ר לקולא והקשה לפמ"ש הש"ך בסי' נו"ן דלכך כל ספק טרפות לחומרא מכח דשכיח טפי לאיסור וא"כ מה מהני בזה סד"ר. הנה לפי דבריו יפה השיב דכוונתם הוי מכח דצירוף חזקת היתר להמיעוט ונעשה פלגא ופלגא ולכך בדאורייתא מחמירין ובדרבנן מקילין אך באמת שגה בזה יראני נא היכן כתב כן הש"ך ואדרבא הש"ך בסי' נו"ן כתב להיפוך דבכל הספק טרפות הצדדין שוין ואזלינן לחומרא כיון דנולד ריעותא מחיים ובהפ"מ מתיר רק באיזה מקומות דמקילין בספק כתב שם הש"ך מכח דההיתר שכיח טפי ודבריו לא נמצא כלל בש"ך:
137
קל״חהנה אם הוי המקום רחב ואעפ"כ ראינו שתפס הדורס לאחד אך במקום שאינו עושה טרפה כגון ברגליו אם לחוש אולי כבר דרסו במק"א נראה דודאי אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכיון דהמקום מצ"ע הוי רחב ולא חיישינן לספק טרפה בזה ואין לנו רק מה שראינו בעינינו והרי במקום הזה אין חשש דרוסה ולא מחזקינן ריעותא ממקום למקום ואינו דומה למ"ש בסי' נ"ז סעיף ח' דחיישינן שדרס וחזר ודרס היינו דשם לא הוי מקום רחב וספק דרוסה נמי אסור לכך חיישינן לזה אבל במקום רחב דסד"ר מותר אין לחוש לזה ולא מבעיא לדעת הטו"ז ס"ק כ"ג שמחמיר אפי' בצפורן תחובה בגבו במקום רחב דפשיטא מכ"ש בזה דמותר אף גם להב"י דאוסר שם היינו דשם חזינן ריעותא במקום זה דצפורן תחובה בגבו ואיכא ריעותא בזה גופו משא"כ כאן להחזיק ריעותא ממקום למקום ודאי לא חיישינן וקצת ראי' ממ"ש הטו"ז בס"ק כ"א דלכך אסור בצפורן ולא אמרינן דאין דרוסה רק כששומט היד מכח כיון דשמט הבשר מטיל ארס ולמ"ל הך טעמא הרי בע"כ הך דינא דצפורן היינו שלא בפנינו וא"כ בלא"ה ניחוש שמא דרס וחזר ודרס כמ"ש לעיל סעיף ח' ובע"כ דהוצרך להך טעמא לדעת הב"י דאוסר אף במקום רחב ובזה לא הוי חיישינן לדרס וחזר ודרס לכך הוצרך לטעם הזה ומוכח דבלאו הכי לא הוי חיישינן במקום רחב ואף אם הוי חיישינן שם היינו באותו מקום דנולד ריעותא אבל ממקום למקום ודאי לא מחזקינן ריעותא והוי נ"ל להתיר בזה מיהו בזה יש לחלק אם רק דרסו במקום דאינו עושה טרפה אבל לא החזיקו בפיו בזה דינו כנ"ל ויש לו דין מקום רחב אבל אם הדורס תפסו אף דהוי במקום שאינו עושה טרפה מ"מ כיון דכבר תפסו שוב יצא מכלל מקום רחב ובלא"ה אסור כדין ספקא דרבנן וז"ב ונכון לפענ"ד מיהו מ"ש בדעת הטו"ז דלכך נתן הך טעמא לדעת הב"י ז"א דהרי הב"י אוסר לכל הבהמות שבדיר ובע"כ דס"ל אף דהוי מקום רחב חיישינן לכל השוורים לכמה דרוסות מיהו אכתי א"ש דהב"י לא אסר מקום רחב רק בזה שהצפורן בגבו ומה דאסר לכל השוורים הוי שלא במקום רחב דוקא וא"ש דברנו:
138
קל״טע"ד שאלתו בנדון הדרוסה. הנה לכאורה יפה אמר המורה דיש לדמות זה למ"ש הכו"פ להיתר בחתולים בהכאה בלי רדיפה ומה שהקשו עליו מאן לימא שלא הי' רדיפה דלמא הי' רדיפה זה לא קשה חדא דהרי דעת הרשב"א דאפי' מארי' אם לא ידעינן אם הי' הוא שותק והם מקרקרין מותר ולא חיישינן לדרוסה ומכ"ש בחתול דאין לחוש לזה מספק כל דלא ראינו רדיפה ואף גם לדעת הר"ן דאוסר בספק אם הי' הוא שותק והן מקרקרין היינו רק בדורס שדרכו לדרוס אבל בחתול כיון דהם בני תרבות מה"ט גופו דמותר בהנאה בלי רדיפה מה"ט גופו אין לחוש לרדיפה כיון שהם בני תרבות וז"ב ואמת.
139
ק״מאך מטעם אחר טעה המורה דדוקא בהכאה בלי רדיפה מתיר הכו"פ דבזה לא יצא מכלל החזקה דהם בני תרבות די"ל דרך שחוק הי' הכאה דדרכם גם דרך שחוק לעשות כן אבל כאן דהיתה תופסת ראש העוף בפי' א"כ זה אין דרך בני תרבות לעשות כן א"כ חזקתה איתרע וחזינן דאינה בחזקה זו לכך דינה כשאר דורס. ומה שרצה רו"מ לעשות היתר מכח חזקה אינו נראה כיון דקיי"ל חוששין לספק דרוסה ולא סמכינן אחזקה. ומה דהביא רו"מ ראי' ממה שהקשה למה בדרס אחד מהם לא אמרינן דזה הוי הראשון כמו בקטע ראש אחד מהם. הנה זה לק"מ דבדרס אחד מהם איך נסמוך להקל מספק דדל הך הנדרס מכאן בלעדו נמי אסורין כולן כיון דקיי"ל חוששין לספק דרוסה ואינו דומה לקטע ראש אחד מהם חדא די"ל כיון דקטע זה והי' עומד במקום שיכול לעשות כרצונו א"כ אם איתא דדרס אחרים תחלה הי' קוטע ראשם תחלה ומדלא קטע ראשם ולזה קטע מוכח דזה הראשון ועוד דבקטע יש כאן חזקה דהשתא כיון דעכ"פ השתא דקטע נח רוגזי' א"כ אמרינן כמו דהשתא נח רוגזי' כן הי' מעיקרא ולא דרס רק זה והוי כאן חזקה דמעיקרא של הבהמות דהם בחזקת כשרות וחזקה דהשתא דחזינן דנח רוגזי' ואמרינן דמעיקרא נמי נח רוגזי' כאן וזה הי' הראשון ובפרט דאמרינן ממ"נ אם אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהי' דורס ורגזן וא"כ יש להיפוך חזקה דמעיקרא דבהמות דהיו כשרות ואם לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא א"כ יש כאן חזקה דהשתא נח רוגזי' ואמרינן דגם מעיקרא תיכף נח רוגזי' משא"כ בדרס אחד לא שייך כל זה.
140
קמ״אוהן אמת דבהיותי בזה קשה לי טובא מנ"ל להפוסקים ראשונים ואחרונים להתיר בקטע ראש אחד מהם אף בהוא שותק והם מקרקרים ומנ"ל כן הרי זה לשון הש"ס בחולין דף נ"ג על שתק ואיתוב בינייהו אימא שלמא שוי קטע רישא דחד מינייהו נח מרותחי' עכ"ל וקשה דלמא קאי הש"ס רק אדלעיל באם שניהם שותקין דאז אין חוששין לספק דרוסה רק אם הי' חזינן דדרס אחד א"כ זה גרע דהרי חזינן דדרס ולא גרע מהוא שותק והם מקרקרים ולכך בזה אמרינן תינח דרס אבל קטע כיון דיש סברא דנח רוגזי' ומהני זה דהוי כאלו לא הי' כאן מעשה זו ושוב כיון דהוא והם שותקין לא חיישינן לסד"ר רק דהוי ס"ד דזה גרע לכך קמ"ל דזה לא גרע כיון דיש סברא דנח רוגזי' והוי כלא קטע ולא דרס ואין חוששין לסד"ר כיון דהוא והם שותקין אבל באם הוא שותק והם מקרקרין דאפי' אם לא ראינו שום ריעותא חוששין לסד"ר י"ל דאף בקטע לא מהני להקל ומנ"ל להקל באיסורין והדבר צע"ג.
141
קמ״בוהנה לדינא נ"ל דטב הורה המורה להיתר ולא מטעמי' ותמה אני איך לא הרגשתם בזה דלא מבעיא אם תפסה החתול ראש העוף בחוץ לכלוב פשיטא דמותר דהרי הוי ספק על ספק לא על דדלמא העוף תחבה והוציאה את ראשה חוץ לכלוב ומשם תפסה החתול את ראשה וכן מוכח מתשובת הב"ח הובא בפמ"ג בקיצור דזה הוי ספק על ספק לא על רק אף גם אם תחבה החתול את פי' לתוך הכלוב ושם תפסה ראש העוף מ"מ מה בכך הרי אין דריסה אלא ביד ולא בפי' א"כ נהי דהכניסה ראשה מ"מ לא נודע אם הכניסה החתול את ידה או לא א"כ הוי ממש ספק על ספק לא על דאולי לא הכניסה כלל ידה לתוך הכלוב לכך מותרין שאר העופות בבירור בלי שום ספק ואין פנאי להאריך יותר:
142
קמ״גשא' שקנה בכפר מאה ועשרים זוג שוורים וכל יום רועים אותם עכו"ם בשדה ובלילה מכנסים אותם בחצר רחב ופ"א בא אליו שותפו וסיפר לו בזה"ל באתי היום לשדה וראיתי שנעדרו שני שוורים משם ושאלתי להרועה והשיב תיכף כשבאתי לדיר עם השוורים מת אחד מהם שהי' כבר חולה ואח"כ באמצע הלילה כשהייתי ישן שמעתי קול צווחה בין השוורים ועמדתי וראיתי שהי' כאן ארי וזאב וכששמעו קולי ברחו ולא ידעתי מה הזיקו שם אך כשהדלקתי את הנר ראיתי ששור השני מונח מת ואם אין אתה מאמין לי תא ואחוי לך שמונח נהרג בחצר עכ"ד הנכרי מה דינם. תשובה. לפעד"נ דהשוורים מותרין דאין הנכרי נאמן לאוסרם לומר שהיו שם דורסים אפילו הוא מסלפ"ת כמ"ש כיוצא בזה בהל' שחיטה סי' ט"ז ובפרט דכאן לא הוי מסלפ"ת שהי' ע"י שאלה ואף דשם מבואר דאי מהימן לי' אסור נראה דדוקא התם אין טעם לומר שאומר כן מכח איזה חשש שלו משא"כ ברועה י"ל שהוא חושש שיאמרו הבעלים דעשה איזה פשיעה בשוורים לכך הוא אומר כן ועוד התם הוי איסור תורה וגם הו"ל דשיל"מ דאפשר להמתין עד למחר משא"כ בזה אף אם דרסו קצת מ"מ רובן לא דרסו רק מיעוטן וא"כ נתבטלו הנדרסין ברוב ואינו רק איסור דרבנן דבע"ח לא בטלי וא"כ בזה י"ל בדרבנן אף במהימן לי' מותרין ועוד כיון דכאן ראה הנכרי שהשור מת וא"כ י"ל שהמיתו עכ"פ לפ"ז י"ל אף דמהימן לי' אין הנכרי נאמן בזה כיון דגם לדבריו אין איסור ברור ובפרט דכאן ניכר שמשקר שאומר שהי' שם ארי וזה ודאי שקר דהארי לא הי' בורח מכח צעקת השוורים או ממה שהעכו"ם עמד וגם י"ל דמה דמהימן לי' אסור אינו בתורת ודאי דודאי רוב עכו"ם משקרים דאשר פיהם דיבר שוא ואינו אסור רק מדרבנן ולחומרא דדלמא הוא אמת וא"כ כאן הוי ס"ס שמא משקר ואת"ל שאומר אמת דלמא המיתו מיד ונח רוגזי'. והנה אם הי' אפשר בידם להשהותם יב"ח ודאי הי' יותר נראה להקל כמ"ש הפמ"ג סי' נ"ז ס"ק כ"ח בש"ד והי' נראה דבכה"ג יש להקל להשהותם יב"ח מיהו אף אם לא הי' אפשר להשהותם יב"ח מותרין ובפרט שאומר הנכרי שהי' שם ארי ובזה ניכר שקרותו דהארי לא הי' בורח וגם במדינות הללו לא שכיח ארי כלל נראה... לכך נ"ל ברור דהבהמות מותרין. [ובהיותי בזה אזכיר מה שעלה בלבי הערה אחת אף דאיני כותב זה לדינא הנה מדברי הש"ך בריש סי' ק"י וכן מכמה פוסקים משמע דדרוסה נמי יש דין בע"ח דלא בטלי ולדידי צ"ע מנ"ל כן דהנה שורש הדבר מזבחים דף ע"ג דר"א משני כן וא"כ י"ל דהתם מיירי בתערובת בע"ח שאינן עומדות למות מעצמן רק רובע ונרבע ושור הנסקל כיון דאין עומדין למות רק הב"ד ימיתו אותם וכיון דאין עומדין למות מעצמן שפיר יש להם דין בע"ח דלא בטלה אבל בטרפה כיון דעומד למות מעצמו ואינו חי יב"ח י"ל דבזה בטל חשיבותן ובטלי ואף דבמשנה שם נקט גם טרפה הרי י"ל דר"א ס"ל כמ"ד שם דמוקי הך טרפה בולד טרפה וכשאר תירוצים שם או אף אם מפרש בטרפה ממש י"ל דמוקי הך משנה כמ"ד טרפה חי' אבל לדידן דקיי"ל דטרפה אינה חי' מנ"ל לדידן דגם זה אינו בטל וצע"ג לדעתי.]
143
קמ״דשא' בקצב שמביא טלה להשו"ב קשור ברגליו ולא רצה השו"ב לשחטו מיד וכעס הקצב והשליכו לארץ ואח"כ התיר הקצב הטלה והוליכו לשו"ב אחר והקצב אמר שבשעה שהתירו עמד מעצמו והלך בטוב אך אינו יודע אם סייעו הקצב בעמידתו גם אינו יודע אם הי' צולע קצת כו'. הנה נלפענ"ד דבכה"ג אם הי' פחות מעשרה טפחים בנפילתו או אם הוי ספק אם הי' עשרה טפחים או לא יש להכשיר בדיעבד כיון דהוי עוד ספק אולי הי' פחות מעשרה טפחים ואינו בכלל נפילה כלל אבל אם הי' ודאי עשרה טפחים יש להטריף כיון דהוי בכלל נפילה וההיתר ספק:
144
קמ״השא' שהכשיר אחד בבכור יניק מאד לנקר את אחוריו וגיד הנשה וצעק עליו רו"מ ככרוכיא מכח מה שראה בס' ישיע"ק בשמי שאסרתי לנקר עגל קטן וביקש ממני להעתיק לו תשובתי והראיות הנה באמת אז לא כתבתי ראיות כי למ"ל ראיות מה דהחוש מעיד שבדבר שהוא רך ויניק א"א להכיר גידו היטב וכל הסימנים הנאמרים בניקור לא ניכר בעודו קטן והרי מנקר בלי קבלה אסור לנקר כידוע ובעינן שנטל קבלה והרי בשוחט מצינו דאף דאתמחי גברא מ"מ לענין לשחוט יונים וצפרים קטנים לא אתחזק כמפורש בש"ע א"כ מכ"ש בניקור שהוא ענין טרחא יתירא דאף דאתמחי לנקר בהמות גסות לא אתמחי לנקר הדקות ודינו כשאר אדם. אך היות כי רוצה בראיות אראה לו בעזה"י הנה משנה מפורשת בפגה"נ דאין הטבחים נאמנים עליו (פרש"י מכח דהוי טרחא) דר"מ וחכ"א נאמנים עליו ועל החלב הרי דלר"מ אף בניקור בהמה גדולה ס"ל דאין נאמנים מכח רב הטרחא א"כ נהי דקיי"ל כחכמים דנאמנים מ"מ למעט בפלוגתא עדיף וראוי לומר דלא פליגי רק בגסות אבל בדקות דהוי טרחא עוד יותר מגדולות מודים גם הם דאין נאמנים דלמעט בפלוגתא עדיף ועוד ראי' יותר מפרש"י שם דפי' שם ד"ה אין נאמנים עליו על גה"נ ומלשונו משמע דעל כל נטילת גיד אין נאמנים ומנ"ל כן דלמא לעולם ר"מ מודה דבגדול נאמנים רק זה קא' אדלעיל דר"מ לשטתו דס"ל שם במשנה דגיד של שליל אסור בזה קאמר דאין נאמנין עליו או מטעם דהוי טרחא יתירא ביותר או דלא משמע להו איסורא בשל שליל דהם ס"ל כר' יהודא וחכ"א דאף ע"ז נאמנים ובע"כ דס"ל לרש"י דבגיד של שליל לא הי' חכמים אומרים דנאמנים עליו דבזה מסתבר דלא מהני לי' ניקור כלל ובע"כ מיירי בגדולים ועוד ראי' ממ"ש בש"ס שם דף צ"ג ע"ב אר"ח ב"א אר"י חזרו לומר אין נאמנין אר"נ בזה"ז נאמנים ופריך אכשיר דרא ומשני מעיקרא סברוהו כר' יהודא הדר סברוהו כר"מ במה דהוי דכירי לר"י לא מהימני והשתא דאנשוהו לר"י מהימני ופרש"י כר"מ דבעי חטיטה ואח"כ פי' כר"י דלא בעי חטיטה וכו' וקשה מנ"ל כן דלמא הכונה על שליל דמתחלה סברוהו כר"י דשליל מותר גידו ואח"כ סברו' כר"מ דגה"נ של שליל נמי אסור ולכך כל כמה דהוי דכירי לר"י לא הוי מהימני דהוי חשודין עליו אבל כיון דאנשוהו לר"י א"כ ס"ל דגידו אסור לכך חזרו לומר דנאמנים ולמה לא פירש כן ומנ"ל דקאי על פלוגתא דחטיטה בע"כ דמשמע דבשליל א"א לנקרו ולעולם אין נאמנין וא"כ כיון דמוכח דבדבר שהוא רך א"א לנקרו ואין להם נאמנות לכ"ע א"כ ה"ה אף כשנולד כל דהוא רך אין להם נאמנות דהרי ר"מ ס"ל דתמיד אין נאמנין ונהי דקיי"ל כחכמים מנ"ל להקל גם בעגל רך לכך הדבר ברור שהוא אסור והמתיר בזה מאכיל טרפות ועתיד ליתן דין:
145
קמ״ושא' אודות הביצה שנתבשלה ונמצא בה דם בין שאר הביצים ולא הי' ס' בביצים. הדין כך דאם לקחו אותם מן המים הרותחין בכף בזה אני מורה לאיסור דבזה מצטרף עוד ספק שמא היתה הטרפה הראשונה בכף ונאסר הכף וחזר הכף ואסר את אחרים וא"כ שוב יהי' לנו ס"ס להיפוך דלמא דם ביצים דאורייתא ויש לחוש דלמא הי' במקום האוסרו ואת"ל דהוי דרבנן דלמא הוציא זה תחלה בכף ונאסר הכף ונאסר הכל וכן נמי אם הורקו המים רותחין מן הביצים בזה נמי יש להחמיר דלמא הטרפה היתה באחרונה בשולי הקדרה ונאסרו המים הנשארים שם כיון דלא הי' רוב ביצים יש לומר סלק את מינו כאלו אינו וכיון דנאסר המים מעט ואח"כ שופך אותו דרך הביצים העליונים ונוגע בכל ביצה בפ"ע ואין שאר הביצים מצטרפין עמו כיון דהם חוץ לרוטב וא"כ נאסרה כל ביצה וביצה בפ"ע לכך יש כאן הרבה טרפות ואולי אין רוב כשרים כנגדן ולכך כיון דיש עוד ספק לאיסור יש להיפוך ס"ס לאיסורא כנ"ל אבל אם הניחו אותן עומדין כך עם המים עד שנצטננו המים או ששפכו לתוכה מים צוננין ונצטנן בזה מותר אף בלי ס' אף אם הוי רוב ביצים כשרים ומכח סלק. וי"ל עוד להחמיר עפמ"ש בתשובה דהיכא דאפשר להכיר האיסור אם נבדק נחשב כהוכר ולא בטיל א"כ ה"נ בשלמא בתערובת ביצים בקערה דהביצה גופה כבר נתערבה ואין לנו לדון רק על התערובות וכיון דמן התורה מב"מ ברובא בטל לכך נחשב כספק דרבנן ולהקל ותלינן שלא הי' במקום האוסרו אבל בתבשיל דהביצה הטרפה עדיין קיימת וכיון דאפשר להכיר בתוכה הדם הוי כאלו כבר ניכר א"כ הביצה עצמה לא נתבטלה וצריכין אנו לדון גם על גוף הביצה ובגוף הביצה הוי ספקא דאורייתא לחומרא לכך גם הנו"ט הוי כנאסר מה"ת ובעינן ס' מדרבנן עכ"פ כדין ודאי איסור תורה מיהו לדינא יש להקל בזה כמ"ש. ונדון טפה שחורה הנמצא בביצים ודאי טרפה דההוא שחור אדם הוא אלא שלקה ואני מטריפו תמיד:
146
קמ״זשא' באחד ששרה שומן קודם מליחה במים ושכחו עד אחר מעל"ע ואז ראה דחסרו המים ונשאר רק מעט מים שנשרה בו מעט שומן ואינו יודע אם נחסרו המים קודם מעל"ע אין אסור רק המעט המונח במים או נחסר אחר מעל"ע ואסור כולו וכו'. הנה לא טב הורה לאסור כולו דלו יהא כדבריו כפסק כדעת הפמ"ג דע"י כבישה הוי דם דאורייתא וכתב אף לפ"ד החוו"ד דס"ל דדם היוצא ע"י כבישה הוי דרבנן מ"מ י"ל דמודה אם לא יצא רק דפירש ממקום למקום דהוי ד"ת. הנה אם כי זה יש לו מקום לומר כן אבל המעיין בש"ך סי' ס"ט מוכח שם דאין האיסור בכבוש במים מכח דפירש ממקום למקום רק מכח דהדם חוזר ונבלע בבשר דלא מבעיא להסוברים דבעינן מלוכלך דהוי כן רק גם להסוברים דאף באינו מלוכלך אסור רק מכח דדם היוצא חוזר ונבלע אבל לא מכח פירש ממקום למקום דאם כסברתו דפירש ממקום למקום מה מהני אם יש במים סמ"ך כנגדו בע"כ דאין האיסור רק מכח היוצא וא"כ לפי החוו"ד הוי רק דרבנן ועוד זאת לא זאת לו יהא דהוי ספק כבוש עכ"פ הוי ס"ס דלמא לא הוי כבוש מעל"ע ואת"ל דהוי כבוש מעל"ע דלמא כדעת המחבר דבעינן מלוכלך ובשומן ודאי לא הי' מלוכלך ועוד גם בלא זה הרי דעת הטו"ז בסי' ק"ה דספק כבוש מותר ונהי דהנקה"כ חולק מ"מ כאן הוא מודה דהרי הוי כאלו הי' ב' חזקות להיתר אם נלך בתר מעיקרא הרי יש להשומן חזקת היתר ואם נלך בתר השתא הרי עתה אין בו מים רק מעט א"כ הוי כאן ב' חזקות להיתר ואף בשל תורה הי' מותר לכך לא טב הורה לאסור בזה הכל:
147
קמ״חשא' בקדרה חדשה ששרו בה שומן במים יותר מעל"ע אך אחר המעל"ע ראו כי הי' רק מעט מים בקדרה ולא נשרה שם רק קצה אחד מן השומן על שפתו וזה נעשה מחמת שהקדרה חדשה בלעה מן המים ויש להסתפק אימתי בלעה הקדרה מן המים אולי בלעה תוך מעל"ע ולא נשרה השומן מעל"ע ולא נאסר רק זה המעט שנשרה על שפתו כיון דעתה אינו ניכר. וצידד להיתר לבטל השומן עוד ברוב בצירוף דעת המעיל צדקה סי' ל"ה שהעלה כדעת הב"י דאף דם בעין כיון דנתערב במים נחשב דם פליטה וכיון דאינו נבלע רק אחר כ"ד שעות כבר הו"ל כדם פליטה ויוצא ע"י מליחה שנית גם בצירוף דעת החוו"ד סי' ע' דספק כבוש בדם מותר ג"כ ואף כי הפמ"ג בפתיחה להל' מליחה העלה דספק כבוש אסור בדם וגרוע מבישול מ"מ בצירוף דעת המעי"צ הנ"ל העלה להיתר. תשובה. יפה הורה בזה. ומ"ש דלומר שנתבטל המעט ברוב אי אפשר מכח מ"ש הפמ"ג בשם הכה"ג דלא שייך לומר ביטול ברוב רק היכא דנודע תחלה איזה ההיתר והחוו"ד סי' ק"ה הביא ראי' לזה מחמשה שנתערבו עורות פסחיהן וכו'. הנה בקו' זו בסוגיא דפסחים הרגשתי בזה וישבתי בע"א ואין ראי' לדין הנ"ל לומר היכא דלא הוכר ההיתר מתחלה דאינו בטל ועתה נראה עוד דאין ראי' מזה די"ל דמזה יהי' מוכח כדעת השטמ"ק בב"מ דף ו' גבי קפץ אחד וכו' דאף שנתבטל ברוב לא נחשב ודאי ההיתר רק ספק רק דהתורה התירה ספק כזה והנה כתבנו במק"א דלפ"ז היינו רק להיתר דמותר הוא באכילה מכח הספק בזה התירה התורה אבל לצאת ידי חובתו אינו יוצא ע"י ביטול ברוב כיון דהוא חייב מצוה ודאית ודבר שנתבטל ברוב אינו רק ספק ולכך א"ש גם זה כיון דהוא חייב לעשות פסח ודאי וזה כיון דנתערב בו פסח פסול אין עליו רק תורת פסח ספק כמו דהתם נקרא עשירי ספק ועשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק כן ה"נ פסח ודאי אמר רחמנא ולא פסח ספק ולכך אינו יוצא בו ידי פסח וז"ב ונכון בסברא. ואין ראי' לדין הנ"ל. ועו"נ לצדד היתר בזה די"ל כיון דהשתא נמצא בו רק מעט מים אמרינן הרי לפניך ואזלינן בתר השתא כיון דהשתא הוי רק מעט כן הוי נמי מעיקרא וכיון דדרך הקדרה כן לבלוע מעט מעט דומה למקוה דחסר ואתאי חסר ואתאי אמרינן הרי לפניך וכן הוא דעת האו"ה הובא בטו"ז סי' כ"ה דאם השומן בא לפנינו כשהוא קשה אזלינן בתר שעת מציאותן ואף דחלקו עליו שם מ"מ בכה"ג הכל מודים והוא עפמ"ש בטוטו"ד סי' ק"פ לבאר הטעם למה באמת ס"ל דלא כהאו"ה בזה היינו עפ"ד התוס' נדה נ"ח ד"ה ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום שכתבו ויש לחלק בין ממקום למקום דהכא לההוא דפ"ק דנדה דהתם הטומאה עצמה באה ממקום למקום והכא הטומאה עצמה בחד מקום עומדת עיי"ש א"כ ה"נ כיון דהעכבר עומד במקום אחד והספק על השומן אם הוא רך או קשה לכך לא שייך בזה לומר דנלך בתר שעת מציאותן וכתבנו דאף דבדף נ"ח מסיק הש"ס דאף כשהטומאה במקום אחד נמי אין מחזיקין ממקום למקום היינו דוקא התם דעכ"פ ההוכחה שממנו מוכח הטומאה הוי ממקום למקום דהרי לולי הדם לא היינו מרגישים כלל בשום טומאה רק דע"י הדם נודע לנו חשש טומאה והרי הדם בא ממקום למקום לכך נחשב לנו כאלו גוף האשה הטומא' באה ממקום למקום וזה הוי פלפול הש"ס שם אם אזלינן בתר האשה שהיא הטומאה והוא בחד מקום ולכך מחזיקין טומאה ממקום למקום או אזלינן בתר הדם והוא המודיע הטומאה והוא בא ממקום למקום ולכך מסיק הש"ס דאף בזה מחזיקין טומאה ממקום למקום אבל בעכבר דהטומאה המודיע הוי הכל העכבר לכך כיון דכולו בחד מקום לכך מחזיקין טומאה ממקום למקום עכ"ד וישבנו בזה מה שהשתמשו הפוסקים בה"פ כמה פעמים בסברא זו דאין מחזיקין איסור ממקום למקום מכח דהתם הוי גוף האיסור ממקום למקום עיי"ש וא"כ ה"נ הרי השומן עצמו היתר הוא וא"כ גורם האיסור והמודיע הוי המים והרי במים שנמצא עתה אין לו כח לאסור רק בצירוף המים שנבלע בקדרה וא"כ אין לנו חשש ע"י המים שכבר נבלע כעת בקדרה לומר דעד אחר מעל"ע הי' בתוך הקדרה והרי עתה הוא בדופן הקדרה ולומר דעד אחר מעל"ע הי' בחוץ זה שפיר הוי החזקת טומאה ממקום למקום וכ"ע מודי בזה לאו"ה דאזלינן בתר שעת מציאותן ואין לנו להחזיק ריעותא וז"ב ונכון. וגם לענין ביטול ברוב מה דחשש רו"מ לומר דזה חתיכה קטנה אינו בטל כיון דלא הוכר ההיתר מתחלה כדעת הכה"ג וחוו"ד הנ"ל גם לו יהא כדבריהם אין לו דמיון חדא דהרי כל השומן הי' היתר מתחלה והי' מותר לאכלו חי רק דהוי חשש שמא נאסר אח"כ וכיון דאח"כ נמי אינו נאסר רק מקצתו לכך בטל לי' ברוב היתר והם לא דברו רק היכא דלא הוכר ההיתר מעולם גם כאן דמשעה שראה הרואה מעט השומן הכבוש במים הוא ראה איזה חתיכה נאסרה והמותר שלא ראוהו כבוש הי' מותר מטעם הנ"ל א"כ לו הוי ניכר ההיתר בפ"ע והאיסור בפ"ע רק דאח"כ שכח היינו תערובת איסור והיתר ממש לכך זה המעט בטל ברוב גם יש לצרף בזה דעת הסוברים בסי' ס"ט דדוקא מלוכלך בדמים בעינן אבל באינו מלוכלך אין בו איסור לכך מכל הלין טעמי נראה דהשומן הזה מותר אף בלי תערובת שומן אחר עוד ואם נחמיר לבטלו עוד ברוב ודאי דמותר כנלפענ"ד לדינא:
148
קמ״טנשאלתי למה נוהגות הנשים לשהות האווזות ב' ימים בלי מליחה והרי הדם הכנוס בלב הוי כבוש. הנה זה אין חשש כלל שדם הבא בעצמו בטבעו לא שייך כבוש ואינו דומה לחלב שבתוך הכחל דאינו בא מגוף הכחל רק מן האברים נעשה חלב ובא לכחל אבל דם הלב נעשה בלב גופו וכל מה דהוי ממנו עצמו לא שייך כבוש ואף דאפשר שמתקבץ דם ממק"א ללב בשעת שחיטה מ"מ הוי רק ספק וספק כבוש דעת כמה מתירין ואף המחמירין הרי כאן אין אוכלין הלב רק ע"י בישול או צלי ויבוא לידי דרבנן ויהי' ספק דרבנן ואמרינן כנכ"ה מחיים ומשל עצמו הוא ולא שייך בזה כבוש מה שהורגל בו מחיים ובטבעו והוי כגוף החתיכה וחלק ממנו ושוב ראיתי בתשובותי (טוטו"ד ח"ג תשובה קמ"ז) ושם התרתי מכח דהוי בפנים ולפ"ז אם הי' כבר בחוץ הוי טרפה ולפמ"ש כאן יש להקל בכל ענין כנ"ל וז"ב:
149
ק״נשא' בבשר שבעלת הבית אמרה שהמשרתת מלחה אותו והמשרתת אמרה שהבעה"ב מלחה ושניהם אינן לפנינו. הנה נראה ודאי שמותר הבשר כיון דמליחה דרבנן ודומה למ"ש באהע"ז סי' י"ז באחד אומר מת ואחד אומר נהרג כן ה"נ כיון דלדברי שניהם נמלח הבשר מותר הבשר באכילה:
150
קנ״אאשר שאל בעש"ק הי' קונים הרבה בשר במקולין ואחד ממוכרי הבשר אמר להקונים שמלח הבשר בלי הדחה תחלה כדי שלא יקחו ממנה בשר כי הי' רוצה שיוסיפו לו מעות על השאר מקודם כי הבהמה היא ביוקר (והנה אמתלא זה גופו אינו כלום לפי דעתי לא מבעיא כיון דהוא לא אמר האמתלא אין אנו טוענין עבורו רק גם אם הי' אומר האמתלא לא הי' נאמן דבשלמא ביו"ד סי' א' התם הוי הכונה כדי שישאר לעצמו בזה שפיר הוי אמתלא כי סבר שיהי' נשאר לו והוא יודע שהוא כשר אבל כאן דהוא סבר שיוסיפו לו על השאר הרי כיון דאמר שהוא טרפה איך יקנו ממנו ולומר דסמך על האמתלא הרי הקצב הוא איש בור וא"י אם מהני אמתלא או לא וגם לא יכניס עצמו בכלל מוכר טרפה בשביל כך) והלך אחד ושאל סתם הדין שמלח בשר בלא הדחה תחלה והתירו המורה כדעת הרמ"א בהפ"מ וכתב הפמ"ג דה"ה בעש"ק ועל סמך זה הלכו כולם ולקחו בשר מן המקולין ובשלו על שבת וכעת שואל רו"מ אם כהוגן עשו או לא כיון דיש עוד חשש שמא מלחו בכשא"מ. הנה לדידי לא טוב עשו כי אף המקילין בזה במלח ולא הדיח תחלה בהפ"מ או לכ"ש היינו רק אם כבר הוי הבשר בביתו ונעשה ספק זה אבל לקנות לכתחלה בשר כזה לכנוס בספק כזה לכתחלה ודאי אסור דקיי"ל אין עושין ספק דרבנן לכתחלה ומכ"ש בזה ומכ"ש מה שנמשך בזה הוראה לרבים ודאי לא ראוי כי לא רבים יחכמו כי הוא לכבוד שבת ויתפרסם הדבר כי מליחה בלי הדחה כשר ויבואו לעשות כן תמיד ובודאי אין ראוי להורות כן ופרסום היתר זה לרבים וחוץ לזה ודאי הוי חשש שנמלח בכשא"מ כי בודאי אם מלחו להטריפו לא דקדק להיות בכלי מנוקב וגם דף חלק ברהיטני לא שכיח וחוץ מזה מ"ש רו"מ דהוי ס"ס שמא לא נמלח כלל ואת"ל נמלח שמא לא הי' בכשא"מ הנה מלבד דהוי ס"ס להיפוך דלמא כדעת האוסרין במלח ולא הדיח תחלה ואת"ל כדעת המתירין דלמא הי' בכשא"מ וגם הך ספק שמא לא נמלח כלל לדעתי אין זה ספק כלל כי ע"א נאמן באיסורין ובפרט במה דבידו כיון דבידו נאמן אפי' נגד החזקה כמ"ש בש"ס יבמות א"כ מוכח דהוי ודאי א"כ אין זה נכנס בגדר ספק כלל והוי כודאי. ועוד אני אומר בעזה"י דבר חדש דכאן ודאי אסור דהנה קיי"ל חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ומוכח בזה דקם דינא ומפורש בפוסקים הטעם דשויא חד"א הרי אף דאינו שלו מ"מ כיון דהורה בחד דעה שייך שויא חד"א אף בשל אחרים וא"כ מכ"ש בשלו אם עשאו ע"ד כן כדי להטריפו א"כ עשה כדעה זו דס"ל שהוא טרפה שויא חד"א ואסור לכל העולם דלא גרע מעשים של הבעלים בצירוף אמירתו שהוא טרפה כהוראת המורה לאחרים ונעשה כחד"א לכך ודאי שלא כהוגן עשו בזה והנה להטריף כל הכלים מי ישמע אך עכ"פ נראה להשהות כל הכלים מעת לעת כנלפענ"ד לדינא:
151
קנ״במ"ש בנדון מוח שנמלח עם קרומו התחתון אם מותר בבישול או הוי ככלי שאינו מנוקב. יפה הורה שמותר ואין כאן חשש ספק ושאלה כלל דהוי כחתיכה עבה ואל ישגיחו בדברי המפקפק כי אינו יודע בטוב הוראה:
152
קנ״גע"ד אשר שאל במ"ש בש"ע סי' ס"ט בנמלח בכלי שאינו מנוקב ושהה מעט עד שנראה הציר בכלי ושאל כמה יהי' המעט נראה דשיעורו הוי לשער אם יהי' בו כדי טופח ע"מ להטפיח ובלא"ה אינו כלום כדמוכח בכמה דוכתא באו"ח וביו"ד סי' קל"ב בש"ך ס"ק י"ג מוכח דאף באיסור משהו כל דאינו כנ"ל אינו אוסר וה"ה בזה הוי כן. ומה שחשש שמא יצא מעט ונתקנח בבשר ואינו ניכר הנה בזה אין לחוש מספק כיון דדם שמלחו או בשלו דרבנן ואדרבא נראה אף אם נראה ציר מעט בבשר אם יש לתלות שהי' שם מים תחלה מעט כל דיש ספק יש להתיר רק אם ידוע דמעט הציר הזה הוא מן הבשר הזה ויש בו טופח ע"מ להטפיח אז אסור אבל פחות מזה י"ל מלחלוחית הבשר נעשה כן ולא בא מי הפליטה כנלפענ"ד נכון:
153
קנ״דמה ששאל שרצו להדיח הבשר הדחה קמייתא בכשא"מ ולקחו מי מלח היינו מי באר שעושין ממנו מלח ושפכו עליו ותיכף הזכירו ולקחו הבשר מן הכשא"מ כו'. הנה זה כתוב אצלי באיזה תשובה וקשה עלי לבקשו כי רבים המה בעזה"י ולדעתי כעת דודאי הוא טרפה דאינו דומה למ"ש הש"ך בסי' ע' ס"ק כ"ט בנפל לציר חדא דהרי גם שם הרבה חולקים והפמ"ג הביא שהמנ"י חולק ואף להש"ך שאני ציר דכבר פעל פעולתו והוציא דם פ"א שהרי הש"ך כתב שם בטעמו דאינו דומה לנמלח בלי הדחה קמייתא כו' והטעם הוי כמ"ש בסי' צ"א דיש חילוק בין אם פעל המלח פעולתו פ"א או לא ולכך בציר שכבר עשה פעולתו פ"א פסק כחו ואין לו כח עוד להבליע כ"כ אבל מי מלח הללו דעדיין לא עשו שום פעולה המה דומין למלח ממש שמבליע הדם בעין ואדרבא לדעתי זה גרע ממלח דבנמלח בלי הדחה קמייתא מותר בהפ"מ ובזה נראה דאסור דהתם טעם המתירין מכח דאין דרך המלח להבליע רק להפליט וי"ל היינו במלח יבש אבל בציר ומי מלח דהוא לח ולח דרכו להיות נבלע לכך זה מבליע ג"כ ולכ"ע אסור בלי הדחה קמייתא ויש ליתן טעם עוד דאינו דומה לציר דהתם הוי עכ"פ כח מים בתוך בי' מה דהוי עיקרו ממים וגם דם הנבלע בו אינו מלוח והוא מחליש כח המלח אבל מי המלח בטבעו הוי כולו מלוח וחזק ואף דכתב רו"מ דע"י הבישול מתמעט ונעשה רק ב' קווארט אין זה מכח המים רק כן דרך דברים הלחים כשהם נקרשים יתמעטו וגם האשה שורף הלחלוחית ונתמעט אך עכ"פ גוף המים הם מלוחין כהווייתן לכך חזק יותר וז"ב:
154
קנ״הע"ד שאלתו אם דם כבוש הוי מן התורה או דרבנן וכבר ראה בפמ"ג יו"ד סי' ק"ה בש"ד סק"א שהוא מה"ת ורו"מ תמה עליו וכתב רו"מ כמ"ש בנוב"ת סי' ל"ו חיו"ד בהגהת בנו. הנה מה שהקשה רו"מ מפ"ב דפסחים דפריך והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן כו' אלו ואלו יוצאין לנחל קדרון כו' ומה פריך הרי י"ל דלעולם דם אסור בהנאה וש"ה דהוי מעורב במים ורובו מים כו' הנה מזה לא תברי דמה דס"ל לאו"ה דין כ' כלל ו' דהוי דרבנן היינו אם בתחל' יציאתו תיכף הוי ע"י כבוש במים אז ממ"נ קודם שיצא לאויר העולם הוי דם האברים שלא פירש ואין עליו שם דם וכשיצא תיכף נעשה מעורב במים ולעולם לא הוי ראוי למזבח אבל במשנה דיוצאין לנחל קדרון תחלה הוי דם בעין והוי ראוי למזבח וכבר נאסר בהנאה מה בכך דאח"כ נתערב במים הוי רק כשאר איסור הנאה שנתערב ופריך שפיר למה מותר בהנאה. והנה מ"ש שדברי הפמ"ג תמוהין מהג"ה בנוב"ת אינו ענין זה לזה כלל ודע כי החילוק בין כבוש למבושל הוא כך ועלה זה במחשבה ואח"כ ראיתי שמכוון זה בדברי הפמ"ג בקצרה כדרכו והענין הוא דדם שבשלו הוי דרבנן מכח דבישול משנה גוף הדבר מקדמותו והוי כשינוי בגוף הדם דנשתנה ולכך הוי דרבנן אף דתחלה הי' ראוי למזבח מ"מ עתה נשתנה והוי כדבר אחר אבל כבוש זה אינו משנה גוף הדם מקדמותו רק שהכבוש פועל להוציא את הדם ממקומו אבל בו גופא אינו עושה שינוי והוי שמו דם כמעיקרא לכך הוי של תורה וראי' קצת מבב"ח דהתורה לא אסרה רק דרך בישול והיינו דבישול משנה הדבר מכמות שהי' ונעשה כדבר חדש אבל ע"י כבוש אינו נעשה כדבר חדש ודם שמלחו אף דבב"ח מותר ומוכח דאינו עושה דבר חדש ומ"מ הוי רק דרבנן היינו כיון דבמליחה נעשה טעם חדש בגוף הדם אינו ראוי למזבח כיון דהוי מעורב בו טעם חדש אבל בכבוש נלפענ"ד להכריע לחלק דאם נשרה הבשר מעל"ע ויצא הדם זה הדם הוי דאורייתא והיינו דנהי דע"י הכבישה מעל"ע יצא הדם מ"מ הדם לא נכבש מעל"ע במים וא"כ בדם ליכא טעם חדש לכך זה הוי מה"ת אבל אם דם נכבש במים מעל"ע וכדומה בזה כיון דהדם גופו נכבש מעל"ע א"כ בא לו טעם חדש לתוכו שוב הוי כדם שמלחו והוי רק דרבנן כנ"ל להכריע:
155
קנ״ומה שהקשה רו"מ דברי הש"ך אהדדי דבסי' ס"ט ס"ק ע"ב כתב ומה"ט כתב המחבר לעיל דמותר לצלי וכאן אסר אף לצלי ולעיל בסי' ס' כתב וס"ל דכבוש הוי רק כמלוח כו' ומוכח דמליח מותר לצלי כו'. הנה אין זה סתירה דהפירוש הפשוט בש"ך הוא כדבריו דהרי בסעיף ט"ו מיירי נמי בכבוש מעל"ע ומ"מ מתיר לצלי ובע"כ כונת הש"ך מ"ש ומה"ט כו' היינו דשם אינו רק כבוש מעל"ע אבל לא מליח וכאן הוי כבוש ומליח ומ"ש לעיל דכבוש אינו רק כמליח ודאי הכונה כמליח בלי כבוש כדי שירתיח ומה שדקדק רו"מ דהרי במליח כזה אינו אוסר המחבר רק כ"ק נמי לק"מ דכונת הש"ך כמליח בשאר איסורין ובדבר שמן דאף להמחבר בעינן ס' והמחבר לא התיר בקליפה רק בנמלח בכשא"מ בזה מתיר בקליפה אבל בשאר איסורין ובדבר שמן נאסר מיד במליחה כולו ובעינן ס' או הכונה של הש"ך כמליח לדעת הרמ"א בסי' ק"ה או אף אם כונתו כמליח בכשא"מ הכונה כמליח לדעת הרמ"א דס"ל דכשא"מ נאסר כולו ול"מ קליפה וז"פ. ומ"ש דברי הטו"ז סי' ע' ס"ק י"ד וט"ו אהדדי ונדחק להגיה תמה אני על עצמי שלא ידעתי כונתו כלל ואיני רואה שום סתירה בדבריו דהט"ז בס"ק י"ד אזיל לשיטת היש מתירין הם ס"ל דאפילו פלט דמו וצירו נמי מותר ע"י מליחה שנית אבל בס"ק ט"ו אזיל לשיטת הרמ"א והמנהג והוא דלא כדעת היש מתירין רק היכא דפלט צירו ודמו אסור ול"מ מליחה וז"פ:
156
קנ״זמה ששאל על הטו"ז סי' סק"ט בשם הש"ד בבשר כשר עם בשר טרפה שהוא ספק אם נמלחה זע"ז הוי ספק תורה ולחומרא וכ"כ בש"ך ס"ק י"ח ושאל לפמ"ש בפליתי סי' ק"ה סק"ה דספק כבוש בחומץ הוי דרבנן ולהקל א"כ ה"ה בספק מליחה וכו' תמה אני על סברת הפליתי ודעימי' אטו כבוש מעל"ע נאמר בתורה הרי מה"ת לא למדנו רק דטכ"ע דאורייתא אבל בענין האיך בא לנט"י שיערו חז"ל דבמעל"ע נבלע טעם מזה לזה וא"כ כמו דלפי חכמתם הבינו בכבוש מעל"ע נבלע הטעם כן ה"נ שיערו בכבוש בחומץ וציר נבלע בכדי שירתיח וה"ה שהבינו דבמליחה בא לידי טעם בשיעור מליחה והרי הכל בטעמא תליא מלתא אם נבלע בו טעם מה לי כבוש מעל"ע או כדי שירתיח או שיעור מליחה אנו אין לנו אלא מה דקיי"ל טכ"ע דאורייתא וכל היכי דבא לידי טעם אסור מה"ת ודברי הש"ד ברורין:
157
קנ״חכתב הש"ך בסי' ע"ב סק"ב וכתב התשב"ץ וכו' דקשה לשכחה הנה טעם קשה לשכחה בזה נראה דעיקר החכמ' הוי בלב ולכך כיון דאבר מחזיק אבר א"כ הלב בהמה מחזיק לב האדם ולכך נעשה מלב האדם טבע לב בהמה ונעלם ממנו דרכי החכמה כמו בהמה. והנה מזה יהי' מוכח דס"ל לסוגיא כר' יהושע שהביא הילקוט ריש משלי דהחכמ' הוי בלב וכן מוכח מכמה דוכתא במה דאמרינן שכותח הבבלי מטמטם הלב והרבה מזה מוכח הכל דהחכמה הוי בלב ולא כדעת ר"א שם דהוי בראש. ונ"מ לדינא עוד למי שנדר שלא יאכל מבהמ' זו ממקום ששכלה נתון לר"א דאמר שהשכל הוי בראש אסור מראשה של בהמה ולר"י דהוי בלב אסור מן הלב והנה באמת סוגיא דעלמא דהוי מן הלב וגם מן הילקוט נראה דמכריע כדעת ר"י לכך לדינא הנודר שלא לאכול דבר שהשכל נתון שם נראה דאסור בלב ומותר בראש:
158
קנ״טשא' בחמאה שהיא מלוחה כדרך שמולחין לחמאה ועומד בכלי חרס בימי הקיץ או בחורץ בבית אם הוי כבוש. תשובה. אני מסכים עם הפמ"ג דבקרח לא הוי כבוש אבל בימות הקיץ אם נימס כל כך שיש בו טופח ע"מ להטפיח הוי כבוש ונאסרה הקדרה ואם הי' הקדרה של בשר נאסרה החמאה זה המעט המונח תוך הכבישה אבל מה שלמעלה מן הלחלוחית לא נאסר דגם בכל כבוש הוי כן דמה שלמעל' אין לו דין כבוש מיהו לענין הקדר' אם נאסרה לבשל בה בשר ולאסור הבשר לא ידעתי למ"ל כבוש הרי כיון דעכ"פ נמלחה החמאה ובמליחה נמי נאסר הכלי כידוע ולהיפוך לאסור החמאה אם הי' כלי בשר הנה במליחה ודאי אינו נאסר דאין מליחה לכלים להפליט רק ע"י כבוש נאסרה החמאה ומה נחשב כבוש אם בעינן מעל"ע או די בציר כדי שישהא על האור וירתיח תליא בפלוגתת הש"ך ומג"א סימן תמ"ז דלהש"ך אין ציר מפליט מכלי ולהמג"א ציר מפליט מכלי דלא כהש"ך:
159
ק״סמה שהורה בבשר ששהא ג"י בלי מליחה ונשתמש בכלי פארצילאן בקערות וטעליר ונאסרו הכלים ושאלו אותו לאחר שנה אם מותר להשתמש בהם והורה לאיסור. לא טב הורה כי הח"צ מתיר ואף הפמ"א דאוסר היינו באיסור ממש אבל בשהא ג"י בלי מליחה דהוי רק חומרת הגאונים ודי בביטול ברוב וא"צ ס' ובפרט בקערות וטעליר דאין השימוש בכ"ר ודאי אין להחמיר בזה דהרי עיקר גזרת דאב"י הוי רק אטו ב"י והרי בזה אף ב"י הוי רק דרבנן ואם כן באב"י הוי גזרה לגזרה וא"כ נהי דאין להקל בזה מ"מ להחמיר אחר שנה בפרט בפארצילאן וקערות וטעליר ודאי אין להחמיר בזה:
160
קס״א(א) שא' בנדון הדגים שנמלחו בכלי בשר אם מותר לבשלן בחלב. הנה הדין כך שמה שחוץ לציר מותרין בהדחה ולבשלן בחלב ומה שבתוך הציר אסור וכן בארתי בתשובותי באריכות. (ב) ובנדון תרנגולת שנפלה באגן שהי' בו קמח מעורב במים ושהתה איזה שעות ומתה. יפה התיר הקמח כיון דלא הוי כבוש מעל"ע. (ג) ונדון האווזא שהי' בו חרטום שחור המנהג להטריף בח"ש אווזא או בר אווזא ואין בודקין בפנים רק אם גם רגלים והצפרנים שחורים כולם או מקצתם הוא טרפה ואם כל הצפרנים אינם שחורים כשרה והנה שם האווזא שהי' החרטום שחור היתה טרפה והכלים נ"ל להשהותם מעל"ע ואח"כ להכשירם:
161
קס״במה ששאל בדגי' ובשום שיש בו חשש שמא נתערבו בו פירורים של בשר אם מהני סמ"ך. הנה הדגים אסורים מטעם דבסכנה לא מהני סמ"ך:
162
קס״גע"ד שאלתו בחתיכת כבד קטנה שנמלח ונתבשל עם בשר בענין שהי' ס' תחלה עם הרוטב ומרק נגד הכבד רק אח"כ שפכו משם הרוטב לקערה שיש בה אוכל והרוטב הי' עדיין רותח מאד אם נאסר הבשר והקדרה והקערה. תשובה. נראה ברור דאסור המאכל והקערה והקדרה והנה מ"ש רו"מ דהט"ז כתב דאינה אוסרת אח"כ דברים אחרים זה אינו והמעיין בט"ז שם סיים דאם נתבשלה עם בשר אסורה ואוסרת אח"כ כן משמע שם להדיא מלשונו ואף דהפמ"ג כתב עליו שדבריו מגומגמין היינו מטעם אחר למה מחמיר בנתבשלו עם דברים אחרים יותר בכבד עצמו מהתבשיל השני אבל מ"ש דאם נתבשלה אסור הכל בהא אין גמגום ואדרבא יראה דאף הש"ך שהניח בצ"ע בס"ק כ"ג לענין גוף הכבד אם נמלחה תחלה מודה דדברים אחרים אוסר די"ל דוקא הכבד עצמה מותרת מטעם דפולטת ואינה בולעת אבל לדין שאר דברים אוסר שפיר דחיישינן שמא לא יצא כל דם בתחלה ואח"כ יוצא ולכן נאסר התבשיל השני וא"כ ה"נ כיון דהי' מערה הרוטב לקערה א"כ נהי דתחלה הוי סמ"ך עם הרוטב והבשר נגד מעט הכבד מ"מ בעודו רותח הי' מערה מקדרה לקערה א"כ בשעה שנתחסר מעט מהקדרה כבר לא הי' סמ"ך והכבד נשארה למטה ואוסרת את שאר התבשיל ושוב כשמערה המותר הרוטב נאסרה הקערה והמאכל שבו ומ"ש רו"מ דבאיסור בלוע אינו אוסר פעם שנית והביא ראי' ממ"ש הש"ע סי' ק"ו ס"ב דלא יוציא דבר מן הקדרה ולא כתב כן בסעיף א' ז"א דמבואר בכמה דוכתא דגם איסור בלוע חוזר ואוסר כמה פעמים ואף בכלי מבואר בסי' צ"ד שבתוחב כף לקדרה צריך כל פעם סמ"ך מכ"ש בחתיכה ומ"ש הש"ע בסי' ק"ו זה בסעי"ב לק"מ להמעיין שם דכתב דגם לא יוציא דבר תחלה מהקדרה כי החלב יאסור אותה רק יניחנה עד שתצטנן ועיין בטו"ז וש"ך שם ולכך א"ש דברישא דכבר נאסרה החתיכה תחלה קודם זה א"כ יש לו תקנה להוציא האיסור תחלה כיון שכבר נאסר וא"צ להניחה עד שתצטנן אבל בסעיף ב' דלא נאסרה החתיכ' עד הנה רק עתה לכך אי אפשר להוציא תחלה לכך הוכרח לכתוב דאין לו תקנה עד שתצטנן והנה בפמ"ג וחו"ד מבואר להדיא דהכבד אוסרת תבשיל אחר בנתבשל עם בשר וכן במנ"י ס"ק ו' עיי"ש אך הקערה היה נראה להתיר אם הי' בה מאכל תחלה כיון דבנפסק הקילוח מותר הקערה לכ"ע כמ"ש בש"ע דהקערה שאכלו בה הכבד מותרת א"כ ה"נ כיון דהרוטב נוגע תחלה במאכל ואח"כ ממנו אל גוף הקדרה הוי כפסק הקילוח והי' ראוי להתיר הקדרה אך כיון דאין דרך לדקדק לכסות כל הקערה במאכל והשופך ג"כ אינו מדקדק לשפוך דוקא על המאכל רק שופך בכל הקערה והגיע נמי מסתמא אל גוף הקדרה דומה למה דקיי"ל בחותך בסכין דאם אינו יודע בכמה חתך משערין בכל הסכין דדרך לחתוך בכולו כן ה"נ אין זה בכלל ספק דרבנן להקל כיון דדם שבשלו ובפרט דם הכבד הוי דרבנן רק כיון דדרך לערות בכל הקערה ומצוי הוא להיות נוגע הקילוח בגוף הקדרה והוי אינו מצוי שלא יגע בגוף הקדרה וכל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתא לכך דבר דאינו מצוי לא הוי בכלל ספק לכך יש לאסור גם הקדרה וראיתי בכרתי בביאור קצר דסיים אם עירה מכ"ר אסור דהוי ספק דאורייתא עיי"ש ודבריו תמוהין דהרי דם שבשלו דרבנן ומה הוי ספק דאורייתא בכאן מיהו אם ידוע דערוי שם למ"ל טעם ספק הלא לכ"ע עכ"פ עירוי מבליע כדי קליפה ומה ספק הוי בדבר ואם כוונתו לספק שאינו ידוע אם ערוי מכ"ר למה באמת נחמיר בזה וגם מלשונו בפלתי משמע דבאין ידוע מותר הקערה לכך אין לדבריו הבנה מ"ש בכרתי ולדינא בנמלח הכבד תחלה משמע דעת הפמ"ג להקל בקערה ולכך המיקל בזה אף בלא נפסק הקלוח אין מזחיחין אותו אבל הקדרה והבשר שהי' בה אסורין:
163
קס״דבדבר הש' בפרה שדקרו בצלעותי'. יפה אמר רו"מ דודאי אם אפשר לומר דלא עשה נקב והרוח יצא רק מן הדופן אז התרתי אבל בנדון דידי' שאומרים שיצא כמו מי סובין אז ניכר דניקב הכרס בזה ודאי טרפה ומה גם דגם האומנים הבקיאים הנכרים מגידים לפי תומם דניקב הכרס ואף דאין מסלפ"ת נאמן אפי' להחמיר מ"מ אומדנא הוי ועכ"פ מועיל דבריהם להיות אומדנא דניקב הכרס לכך בודאי טרפה ויפה אמר רו"מ:
164
קס״המה ששאל בנדון השוורים שתוחבין בבטן. הנה הי' מחלוקת בזה במדינת רוסיא ואני כתבתי להיתר אך אני דברתי מאם לא תחבו רק בדופני הבהמה ולא בכרס החיצונה והי' רק חשש פן ניקב אבר אחד מאברי הפנימים ע"ז כתבתי להיתר אבל לפי מה שנודע לי עתה שהם מנקבים הכרס עד שיוצא הפרש זה ודאי טרפה וכמ"ש רו"מ בשם ספר ח"א ואם כי אינו בידי רק אני מדעתי כתבתי בזה לאסור ומני' לא יסיר ועיין בחבורי טוטו"ד מה"ק בהל' טרפות מ"ש בזה:
165
קס״ושא' בנדון התרנגולים החדשים שהובאו ממרחקים וכתבתי אני לאוסרם (עיין טוטו"ד מהד"ג ח"א סי' ע"ג וע"ד) והנה כעת נוסף נופך בדבר והנה ז"ל הרא"ש בתשובה הובא בב"י סימן פ"ב ודע כי אני לא הייתי אוכל ע"פ מסורת שלהם כי אני מחזק המסורת שלנו וקבלת אבותנו אנשי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן וכן קבלת אבותנו שבצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת וכו' עכ"ל לעניננו וא"כ מכ"ש ק"ו בנו של ק"ו דאין לנו לסמוך על אנשי אמעריקא ועל קבלתם ושפיר כתבתי בזה לאיסור ומה שמביאין המתירין ראי' ממה שמתעברין מעופות שלנו יפה דחה הגאון מהר"ד אב"ד יארמוט מלשון הרמב"ם שכתב סי' זה אחר דיני בהמות טהורות וטמאים ואח"כ כתב דיני עופות ולמה לא כתב סי' זה אחר דיני עופות מוכח דבעופות ליכא סי' זה ודוקא בבהמה נאמר סי' זה ולא בעופות וגם הגאון בעל חת"ס ביו"ד דחה שפיר דבתרנגולים שם י"ל דהוי ספנא מארעא וגם זולת כל זה אני אומר דלדידן דקיי"ל דאין אוכלין רק במסורת לא מהני שום סימן אם אין לנו מסורת וכעת אבאר יותר מלתא בטעמא בעזה"י דהן אמת דבטור וש"ע משמע דמדינא סמכינן על סימנם אף באין מכיר הטמאים ובע"כ דהם ס"ל דהטמאים המפורשים בתורה אין להם סימני טהרה אך ברש"י חולין ס"ה ד"ה נשר כתב וז"ל אבל נשר עוף שיש בו אחד מכל אלו שהוא טהור וכ"ש שנים או שלשה מהם או כולם חוץ מעופות המפורשים בפרשה שגזה"כ הוא שאף שיש בהם סימני טהרה כדאמר לקמן הם טמאים עכ"ל וא"כ לדידי' לא מהני שום סימן רק אם מכיר בכ"ד הטמאים הנזכרים בפרשה וא"כ לדידן דקיי"ל דאין אוכלין רק במסורת בע"כ דחיישינן לדעת רש"י ז"ל וא"כ כיון דאנן אין מכירין הכ"ד טמאים לא מהני סימן דדלמא מכ"ד האמורים בפרשה הוא לכך לא מהני שום סימן ובודאי אסורים מדינא. ועוד נ"ל דהך סימן שנתעברו מעופות דידן אין סימן טהרה והוא כיון דבש"ס פ"ק דחולין רוצה ללמוד דאזלינן ב"ר ממכה אביו ואמו וקאמר שם דאף דחבושין בבית האסורין מ"מ אין אפוטרופוס לעריות וא"כ ה"נ בהני עופות מי יודע אולי בסתר נזקק לו מינו וממנו נתעבר ואין לומר דאזלינן ב"ר דבעופות כיון דבלא"ה רוב עופות טהורים ואעפ"כ בלי סימנים אסורים א"כ לא סמכינן בזה ארובא לכך ודאי טרפה ולא מהני לאכשורי בסימן זה שנתעברו מעופות שלנו כנלפענ"ד:
166
קס״זע"ד שאלתו בנדון התרנגולים החדשים. הנה אמת שאני אוסרם וכבר כתבתי לכמה מקומות באריכות קצת ותורף הדבר דלנו אין לאכול רק במסורת ולסמוך בזה"ז על מדינות רחוקות מאד שאולי יש להם מסורות אין לסמוך חדא דהוי ב' דעות ואף דהש"ך הכריע לשון הש"ע אינו כדבריו ולכך הוי ספקא לחומרא ובפרט בזה"ז על מקומות רחוקות דשם הוי מקלי הדעת בכל עניני תורה ומכ"ש בזה אין לסמוך על מסורת שלהם לכ"ע. והשוחט שלא רצה לשחוט הקטנים דנדמה לו דהוי מאלו יפה עשה. ומ"ש רו"מ דהוי ס"ס ז"א דהוי ספק בחסרון ידיעה אף בספק לכל העולם נחשב ספק בחסרון ידיעה כמ"ש הב"ש באהע"ז סי' קנ"ה עיי"ש גם הוי ס"ס במה דעתיד להתברר וי"ל דלא הוי ס"ס עיין בטוטוד"ק שלי לכך יפה עשה השוחט שלא שחטו:
167
קס״חע"ד אשר שאל בעופות החדשים האסורי' מה נעשה בוולדותיהם שיולדים מתרנגולי' שלנו. הנה באמת בש"ס אמרינן דאין מין טמא מתעבר ממין טהור וכן להיפוך רק בתשו' חת"ס כתבו לי בשמי דיתכן דאפשר דהוי ספנא מארעא והנה לפ"ז הי' נראה דמה שמטילין התרנגולים שלנו ביצים הם כשרים כיון דספנא מארעא ובביצים דהעופות אסורים מטילין אסורים רק זולת זה הי' אפשר לומר דדוקא במינים שונים ממש אינם יולדים זה מזה אבל באם הם שוין בשמא אף דבסימנים זה טמא וזה טהור מ"מ כיון דשוין בשמא מתעברין זה מזה גם י"ל דדוקא להתעבר אין מתעברין זה מזה אבל להטיל ביצים בזה מטילין זה מזה אך גם בזה י"ל כיון דהוי ספק אם חוששין לזרע האב או לא לכך במה שהתרנגולים מטילין ביצים אם הוי עופות שלנו והם מותרין דהוי ס"ס אולי העופות החדשים נמי מותרין ואם הוי אסורים דלמא אין חוששין לזרע האב אבל מה שיולדים התרנגולים האסורים הם אסורין וזה לדינא אבל באמת גם מזה ראוי לפרוש מכח סחור סחור ולכך בידוע אין לאכול מהם לא מה שהם מולידין ולא מה שעופות שלנו מולידין מהם אך בסתם שאין מכיר אם הוי מתולדותיהן הם מותרין דאזלינן בתר רובא והרוב הוי עופות שלנו וביצים עצמן ע"פ הרוב ניכרים כי ביצים שלנו קליפתם לבנה ושלהם קליפתן ירוק שקורי געלב. ויותר אין להאריך:
168
קס״טמה ששאל על דין פרה חולבת ויש דם בחלב. הנה לדינא נראה דהחלב אסור מצד שבא לעולם ע"י תערובות ועוד דאף אי נימא דמה שבא לעולם ע"י תערובות נמי בטל בדם בחלב ודאי אינו בטל דדוקא בדבר דהוי כל חד גוף בפ"ע ועכ"פ בפנים הי' כל חד בפ"ע לכך אף דלעולם יצא ע"י תערובות ביחד בטל דעכ"פ נקרא תערובות אבל בדם וחלב כיון דדם נעכר ונעשה חלב א"כ יתכן דהוי כולו חד גם בפנים שהי' כולו דם ורובו נהפך לחלב ומיעוטו נשאר דם כמעיקרא וא"כ כיון דגם בפנים הי' ביחד והי' כולו דם ודאי אינו בטל גם נראה כיון דבא לעולם ע"י תערובות א"א לדעת אם יש בו ס' או לא וי"ל דיש בו הרבה דם רק שהרבה אינו ניכר בחלב רק מעט נשאר בהיכרו לכך לכ"ע החלב אסור.
169
ק״עשא' בקמחין שנמצא בהם זבובים (פליגליך) הרבה והורה רו"מ לרקדם בנפה ושלחוהו למורה אחר ואסרו. הנה לדעתי יפה אסור הן אם כוון המורה לכך או לא כי הנה המעיין בש"ך סי' פ"ד לא הותר רק אחר הבריר' תחלה החיטין ואחר כך ריקוד הקמח והרי שם נתנו הפוסקים עוד טעם דהם בורחין מקול הרחיים שיהיו נמחים ע"י הריקוד הרי דשם בעינן ג' טעמים להתיר הבריר' והטעם שיהיו נטחנין ואח"כ הריקוד מוכח הא בב' היתרים אין להתיר וא"כ תינח התם מיירי בחטין שהתליעו שיש עוד טעם שיהיו נתרסקין אבל בנדון דידי' דבקמח נתחדש בו זבובין א"כ אזיל לי' ההיתר דעל ידי הטחינה נתרסקו שוב לא סמכינן על הברירה וריקוד לבדו גם יש עוד חשש כיון דחזינן דע"י החימום נתכדש בהם פליגין מן הסתם יש בהם מילבין ג"כ ובזה לא מהני ריקוד ולכך נראה דהקמח אסור לישראל מיהו למכרו לנכרי נראה להתיר ע"י הריקוד והבריר' דועשו שניהם תחלה ירקדו הקמח ואח"כ יבררו אותו וכשיראו שלא נשאר בהם כלום לפי ראות עיניהם ימכרו אותו לנכרים אבל לא לישראל דבזה הוי ס"ס דלמא לא נשאר בהם יותר ואת"ל נשאר שמא לא ימכרנו לישראל ובכה"ג מותר לעשות ס"ס כזה שלא יהי' להם הפסד מרובה:
170
קע״אמה ששאל האיך אני נוהג בדין החומץ בסינון היות כי הכה"ג הובא בפמ"ג סי' פ"ד חוכך בזה. הנה לא ידעתי טעם שלו למה יחשב זה למבטל איסור כיון דאין כוונתו לבטל רק אדרבא עי"כ יסיר התולעים ומ"ש רו"מ דהוי כונתו מכח דבדבש ע"י החימום משובח גוף הדבש משא"כ בזה אין נראה דא"כ מה התחיל הטו"ז לקמן בסימן קל"ז להקשות שם בהוצאת יין דהרי אינו מכוין לבטל הרי שם לא נעשה משובח ע"י הוצאתו רק כיון דאין כוונתו לבטל לא נחשב מבטל איסור לכתחלה רק דהטו"ז מחלק דהיינו דוקא היכא דא"א בע"א והרי הכא בחומץ נמי א"א בע"א להשתמש בו ודאי אין זה נחשב מבטל איסור ועוד נראה לצרף קצת היתר בזה דעת הסוברים דדברים המאוסים ונפשו של אדם קצה בהם אין טעמם אוסר בהם כלל וא"כ הטעם של המילבין י"ל דאין טעמם אוסר אם נפלט בתבשיל רק גופם אסור דהוי ברי' אבל טעמם אין אוסר ואם כן לא הוי כאן מבטל איסור לכתחלה ונהי דבחומץ אף מה דנטל"פ הוי בו לשבח מיהו בזה י"ל כיון דבחומץ בטל בסמ"ך אין בו איסור מבטל לכתחלה דבר דהוי איסור בפ"ע טרם בא להתבשיל אז אף כשבא לתבשיל ובטל הוי עליו שם מבטל איסור לכתחלה כיון דמקודם האיסור הוי שם איסור עליו במה דהוי סרוח מעיקרא א"כ ממ"נ קודם בואו למאכל הוי בפ"ע לפגם והוי סרוח מעיקרא ואינו איסור מה אמרת הרי כשבא לחומץ נעשה לשבח הרי אז כבר נתבטל ואין כאן איסור מעולם ואין עליו דין מבטל איסור לכתחלה ואף דעל זה לבד איני סומך להלכה וצריך עיון ובדיקה בש"ס ופוסקים היעמדו דברי בזה מ"מ נראה לצרפו לסניף למה דבלא"ה אין כונתו לבטל רק דאדרבא להסיר האיסור דאין לחוש בזה לדברי הכה"ג וכן נוהגין כל העולם להתיר ע"י סינון ולית מאן דחייש לדברי הכה"ג בזה ובפרט להסוברים דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן והכי דעת רוב הפוסקים ועיקר הגזרה הוי בזה שלא לבוא לאכלו בלי ביטול והיינו היכא דאין כונתו בהמעשה כדי להסיר האיסור אבל אם עושה מעשה להסיר האיסור א"כ אית לי' היכרא דהרי לשם כך הוא עושה כדי להסיר האיסור ואיך ניחוש שיאכלנו וכעין דאמרינן בפ"ק דפסחים הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכיל מני' כן ה"נ בזה כיון דעושה כדי להסיר האיסור אין חשש שיהי' נכשל בו ואין בזה חשש מבטל איסור וע"כ לא הוצרכו בדבש ליתן טעם שאין כונתו לבטל רק דאדרבא התם אינו מחמם הדבש כדי להסיר רגלי הדבורים רק מחממו עבור דבר אחר לכך שפיר הוי לנו לחוש כיון דמבטל האיסור פן יבוא להנות ממנו כך ולזה הוצרכו לטעם דאין כונתו לבטל אבל אם הי' מחיים רק כדי להסיר רגלי הדבורים לא הוי צריך לטעם דאין כונתו לבטל דבלא"ה מותר דאין בזה חשש מבטל איסור כנלפע"ד נכון. ומזה ילמוד לחמאה שיש בה תולעים דמותר לחממה כדי לסנן התולעים ואין בזה איסור וז"ב ונכון:
171
קע״בשא' בנדון התולעים הקטנים שבמים הנה אין בידי להמציא תורה חדשה ואין בידי רק לייעץ לחמם המים תחלה כדין החומץ וע"י החימום ימותו התולעים ואח"כ יסנן אותם ואז לא יפרשו דרך המסננת ומותרים אח"כ בשתיה לכל צרכיהם ובלי חימום אין בידי להתיר:
172
קע״גבדין אם צלי אסור בב"ח מן התורה כתבתי בחידושי לפסחים דף מ"א דזה הוי פלוגתת רש"י והרמב"ם בפירושו דהרמב"ם פי' דסכין אותו אחר צלייתו והיינו דבע"כ דס"ל דבעת צלייתו אסור דהיינו נמי בישול אבל רש"י מפרש שם בשעת צלייתו ובע"כ דס"ל דצלי אינו בכלל בישול וה"ה לבב"ח דהוי כן והדבר תמוה על האחרונים שלא הרגישו בזה אך בחבורו משמע דמפרש הרמב"ם בשעת צלי' ומוכח כפרש"י הנ"ל. והנה נ"ל להביא ראי' ממשנה מפורשת דצלי נחשב כבישול לענין בב"ח ממעשרות פ"א מ"ז אע"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ונותן לחמטה ולתמחוי אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהם רותחין רי"א לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר וכו' ופי' הרע"ב חמטה הוא עוגה דקה וכשמוציאין אותה מן התנור רגילין להחליק פני' בשומן וקמ"ל דלא חשיב כמבושל שהאש קובעת למעשר ואסור לאכול עראי מכל תבואה ופירות וירקות שנתבשלו באור אבל האי לא חשיב בישול עכ"ל א"כ מוכח דדוקא כה"ג לאחר שסלקו מן האור לא הוי בישול אבל אם סכו אותו בעוד שהוא על האש הוי בישול מדלא אשמעינן רבותא דאף אם סכו אותו בעודו על האש דלא הוי בישול ולמה קמ"ל דוקא בסלקו מן האור וא"ל דלא כפי' הרע"ב רק הכונה בעודו על האור ז"א דהרי דומיא דתמחוי נקט ותמחוי ודאי הוי לאחר שסלקו מן האור ועוד אי מיירי בעודו על האור הוי לשונו שלא בדקדוק דהוי זה ואצ"ל זה דמה בעודו על האור לא הוי בישול מכ"ש בכלי שני דהוי תרתי לריעותא דאינו על האור והוי כלי שני ובע"כ מיירי שאינו על האור לכך הוי בכל צד חד לריעותא דזה הוי כלי ראשון אבל הוא יבש וזה הוי כ"ש אך הוא לח בלח לכך יש בשניהם צד רבותא וא"כ מדקמ"ל בסלקוהו מן האור ולא קמ"ל בעודו באור מוכח דבכה"ג יש בו משום בישול ואפי' וצלי אחד הוא כידוע ואין להקשות דא"כ למה קמ"ל בסיפא אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהם רותחין ולא קמ"ל דאסור לסוך בו כשהוא על האש זה לק"מ דרבותא יתירא קמ"ל דאף באינו על האש מבשל מכ"ש כשהוא על האש ממש וכן פי' שם הר"ש כפי' הרע"ב וא"כ מוכח דצלי הוי כבישול בעודו על האש וא"כ ה"ה לענין בב"ח דהוי כבישול ואין לומר דדוקא לענין קביעות מעשר הוי כבישול אבל לשאר דברים לא הוי כבישול אף בעודו על האש ז"א כיון דחזינן דלר"י דאמר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ולדידי' י"ל גם בשבת כן כמ"ש בפ"ג דשבת ופ"ב דפסחים וא"כ אם לר"י דינם לשטתו מה דהוי בישול במעשר הוי בישול בעלמא ומה דלא הוי במעשר בישול לא הוי בעלמא בישול ה"ה נמי לרבנן הוי כן לשיטתייהו ולכך נראה מוכח בעליל דצלי הוי כבישול לענין בב"ח אך היינו דוקא בעודו על האש אך כשהוסר מן האש מוכח ממשנה וממשנה דפסחים הנ"ל גבי פסח דלא הוי כבישול וא"כ אין בו איסור תורה רק דרבנן כנ"ל נכון וברור (ועיין בטוטו"ד מה"ג ח"א סי' קפ"ו מ"ש לבאר ראי' זו דלא תקשה דהרי בב"ח הוי גזה"כ למעשרות גם ראי' דצלי הוי כבישול מירושלמי פסחים עיי"ש):
173
קע״דשאלתו הנה נפל נר דולק מן המנורה על השלחן והפתילה הגיע עד תחת קערה אחת והוא לא נגע בהקערה אך הלהב יצא על הקערה עד שהושחר. הנה אין כדאי לעשות מזה שאלה ובודאי הוא טרפה וכן אני מורה תמיד והנה שורש דין זה מבואר בסימן צ"ב במחבת של בשר על מחבת של חלב או להיפוך הזיעה הולך ואסרתו וא"כ ה"נ גם בזה הזיעה מחלב המהותך שעל הנר או מן הבלוע בפתילה הוא עולה למעלה ואוסרתו. דודאי כל דבר יש לו זיעה והזיעה מן החלב והשומן שבפתיל' הוא עולה ואוסרתו. וחוץ מזה נראה דאף בלהב עצמו אינו ברור לומר דמקלי קלי איסורא רק בלא"ה נמי יש בו טעם איסור וראי' קצת מלשון הש"ס פ"ק דביצה דפריך שם ולר"א דאמר דשיל"מ אף בדרבנן לא בטל ה"מ היכא דהוי לאיסורא בעינא הכא מקלי קלי איסורא ולמ"ל תיבת בעינא כך הול"ל ה"מ היכא דאיתא לאיסורא אבל הכא מקלי קלי ובע"כ קמ"ל דודאי גם בלהב הוי איתא לאיסורא רק דליתא בעינא ולכך משני דר"א לא אמר דדשיל"מ אף בדרבנן לא בטל רק באיתא בעינא ולא בליתא בעינא. והנה בלהב עצמו אם יש בו טעם איסור או לא הוא מחלוקת הפוסקים האחרונים הובא בשאר אחרונים ובש"ע קטנים דפוס אמ"ד בגליון שהכה"ג בסי' צ"ג וסי' ק"ה אוסר להדליק שפופרת של טוטין מנר של חלב ופר"ח מתיר מטעם דמקלי קלי איסורא אך כתב בעל נפש יחמיר והלחה"פ העיד ע"פ חלום שהראו לו שאוכל חלב וכו' והנה לא מבעיא להכה"ג ודאי טרפה דהרי ס"ל דבשפופרת כבר אינו בעין כלל רק הלהב ואוסר וכן הלחה"פ אף גם להפר"ח י"ל דאינו מתיר רק כעין שפופרת דכבר אין הלהב דבוק בגוף האיסור והוי רק להב בזה י"ל דמקלי קלי אבל היכי דהשלהבת דבוק בהאיסור מודה דלא מקלי קלא גם בהלהב כיון דעדיין הלהב דבוק בהאיסור וכה"ג מחלק החוו"ד לענין נ"ט בר נ"ט באם הוא מקושר עם הבעין או לא כן ה"נ בזה ולמעט בפלוגתא עדיף לכך ודאי דהכלי טרפה. ואני מודה אם הדליקו עץ קטן בנר והשליכו לתוך סאמאוואר להחממו דטרפה כדעת הכה"ג ולימים מצאתי בספר עקרי הד"ט ראי' לדברי ואני מיראה הוראה ובנדון דידי' ודאי טרפה מטעמים הנ"ל:
174
קע״המה ששאל באם נבלע איסור בבגד ואין בו לחלוחית מלמעלה רק נבלע בו וכרך בו קדרה אם דינו כמו בנבלע בקדרה. הנה ודאי דדינו כמו בנבלע בקדרה והוי כמו ב' קדרות שנגע זה בזה וזה כמה שנים שהבאתי ראי' מסדר טהרות וקשה עלי לחפש רק בלי ראי' הדין פשוט כן:
175
קע״ובמ"ש בסי' צ"א סעיף ד' אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן וכו' קולף הבשר נלפענ"ד דאף דכתבו סתם קולף הבשר אין דינם שוה דבאם הוי הבשר רותח והחלב צונן מדינא בעי קליפה כיון דהוי התם דבר גוש אז אינו מתקרר תיכף ובזה אף דתתאה גבר מ"מ אדמיקר לי' בלע ובעי קליפה אבל אם הוי החם דבר צלול והצונן דבר גוש אז לא בעינן כלל מדינא קליפה כיון דהוי החם צלול כיון שבא אצל הצונן ותתאי גבר נעשה קר תיכף ואין בו כח להבליע אף כדי קליפה ומה שאף בזה בעינן קליפה וכמשמעות לשון הש"ס דפסחים דקאמר שם בברייתא דבשר רותח וכו' חם לתוך רותח קולף משמע דבכל ענין חם לתוך צונן קולף בין אם החם הבשר או החלב היינו רק מדרבנן מכח גזרה דגזרינן חלב רותח אטו בשר רותח דאם בחלב רותח יהי' מותר לגמרי נימא להיפוך ג"כ ולכך הצריכו בכל ענין קליפה אבל מדינא יש חילוק בינייהו וטעם הדבר דכמו דיש חילוק בין דבר גוש דהוי לעולם בכ"ר אף אם הונח בכ"ש מוכח דדבר גוש אינו מתקרר ולכך ע"י דבר אחר כמו דבר לח א"כ ה"נ בזה דבדבר גוש אף אם תתאה גבר אינו מתקרר תיכף רק אדמיקר לי' בלע כ"ק אבל דבר לח נתקרר תיכף ורק מכח חומרא הוי הקליפה ונ"מ לענין ספק אם קלפוהו אז בבשר חם הוי ספק דאורייתא או אף אי נימא כיון דאינו מבשל הוי בכל ענין ספק דרבנן בב"ח מ"מ נ"מ לענין שאר איסורין ממש אז בדבר גוש חם הוי ספק איסור תורה אבל בדבר לח הוי רק דרבנן ואפשר להקל בספק וראי' לדברנו הנ"ל הוא מדברי התוס' פסחים דף ע"ו ד"ה ביטל את מקומו סגי שכתבו דלעיל גבי חרס לא גזרו ביקלוף את מקומו סגי והמהרש"א תמה על דבריהם דהרי לעיל כתבו בד"ה תנן דאדמיקר מבשל כ"ק א"כ ה"נ נתבשל הרוטב כ"ק ונבלע בפסח וכתב לתרץ דהוא דבר לח לא בעי קליפה כמ"ש הר"ת לקמן ויפה תמה עליו בזה הכו"פ בסי' צ"א דהכא שאני דהקליפה הוי כאן גוף האיסור עיי"ש אך כדי ליישב תמי' זו הי' נראה מוכח כנ"ל דברישא דבנגע בחרסו של תנור דהפסח עצמו הוי גוש ועב שפיר מדינא אמרינן אדמיקר לי' בלע ובעי קליפה ולכך בפסח אסור אבל הכא גבי רוטב דהוי דבר צלול אז מדינא אף באיסור לא בעי קליפה רק מכח חומרא וגזרה והכא בקדשים דהוי חומרא דאתי לידי קולא דאסור להביא קדשים לבית הפסול לכך שפיר אוקמוהו אדינא ובפרט דבפסח לא שייך גזרה דבני חבורה זריזין הם כדאמרינן במס' שבת לכך ברוטב אף כ"ק אינו מבשל ושפיר כתבו דלא גרסינן יקלוף. אך הנה לכאורה הי' אפשר להוכיח דאין סברא לחלק בינייהו דאל"כ מה הקשו התוס' למה מביא הש"ס אידך ברייתא דבשר רותח ומזה הוכיח ר"ת דקמ"ל דבחלב לא בעינן קליפה ומנ"ל כן דלמא קמ"ל דאף באם הוי החלב רותח דהוי דבר לח בעינן קליפה מכח גזרה כנ"ל דמברייתא ראשונה הי' אפשר לפרש באיסור רותח גוש ומזה הי' מוכח דס"ל להתוס' דלענין קליפה אין סברא לחלק בין גוש לצלול אך נראה דאין ראי' מהא דבשלמא אם הי' בברייתא עצמה מפורש דחם לתוך צונן קולף הי' מוכח מדלא מחלק בין גוש לצלול דבכל ענין בעי קליפה אבל כיון דבברייתא מפורש דחם לתוך צונן מדיח רק דהש"ס מגי' דלתני קולף א"כ כיון דמגי' יכול להיות דמגי' עוד דחם גוש לתוך צונן קולף וחם לח כו' מדיח כעין דאמרינן בש"ס בכמה דוכתא לאו חסורי מחסרת לה כו' (ועוד יותר בלא"ה ליכא ראי' דהמעיין בתוס' ד"ה תניא אידך מוכח שם דר"ת מפרש דחם לתוך צונן מיירי רק בבשר רותח ולא בחלב רותח שהרי כתבו שם מדלא אשמעינן גבי חלב כו' א"כ מוכח דהם מפרשי חם לתוך צונן הוי רק בבשר רותח א"כ שפיר הקשו ודוק). רק דהש"ס לפי האמת דס"ל דאף ברותח לח קולף מכח גזרה הנ"ל לכך מוקי לה בקיצור דחם לתוך צונן קולף אבל מברייתא גופא לא מוכח כלל די"ל כנ"ל א"כ לחנם הביא הש"ס ברייתא זו דממנה אין ללמוד שום דין וא"כ ס"ל להש"ס כן מצ"ע הו"ל לפרש כן מסברא ומהברייתא עצמה לא מוכח כלל לכך שפיר הוצרך ר"ת לומר דקמ"ל דחלב מותר בלי קליפה ולדינא שפיר יש לחלק כן ואתי שפיר:
176
קע״זמה ששאל בחלב הקיבה שנפל לבשר ולא הי' ס' ונאסר הבשר אם הוי מה"ת או דרבנן ומותר בהנאה. הנה זה הוי בפשיטות להני דאוסרים אותו דהוי חלב מה"ת וטעם המתירין הוי מטעם אחר דהוי כפירשא בעלמא אבל להני דסוברים דאינו כפירשא בעלמא ודאי הוי מה"ת דחלב זה הוי ככנוס בכלי ומה דאמרינן דחלב מתה מותר היינו אם לא פירש מדדי בהמה רק אחר מיתה אבל אם פירש מדדי בהמה בחיי' ודאי הוי חלב גמור וא"צ זה לפנים ובאמת דברי השעה"מ פט"ו מהל' מאכלות אסורות שהביא רו"מ שמוכח ממנו דס"ל דחלב הקיבה הוי רק דרבנן המה תמוהין ובמחכ"ה שגה בזה בראייתו מחלב שחוטה שהתם הכונה שהי' בדדי' בחיי' ולא אם פירש ממנה בחיי' ואין להאריך יותר:
177
קע״חע"ד שאלתו בתינוק שנגע בסכין בשלהבת הנר ובאתה אמו וחטפתו והורה להגעיל אם כדין הורה. לדינא יפה הורה אך לא מטעמי' כי טעמו כי חלב נותן טעם לפגם הנה טעם זה נטל"פ וחלילה לסמוך ע"ז רק עיקר החילוק הוא כך דודאי בסכין אם נשתמש בו בדבר שיש בו שהוי קצת ודאי צריך ליבון אבל אם נשתמש בו רק כמו רגע אצל האש בזה די בהגעלה ובזה נסתר כל ראיותיו של רו"מ וחילוק זה מוכח בפמ"ג בש"ד סי' צ"ב מ"ש שם דאם נפל נר על דבר ושהא קצת צריך ליבון מוכח דבלא שהיה די בהגעלה וכן אני מורה תמיד:
178
קע״טובנדון השאלה בלביבות עם גבינה ששמו בה ב' ביצים ואח"כ נמצא בקליפה אחת דם הנה אין הוראתו נ"ל כי אם בטעם שאין כוונתו לבטל יפה אמר אך דימה ענינים נפרדים דבודאי בדבר שיהי' נשאר בסמ"ך תמיד הוי הדין כך אבל כאן הלביבות הוי דבר גוש והמים הוי רוטב וא"כ אף אם הי' ס' עם המים מ"מ הגוש נשאר באיסורו ואין היתר רק להרוטב כמ"ש בפמ"ג ובפרט דאח"כ יטלו הלביבות מן הרוטב לגמרי או במקצת סמ"ך ולא יהי' עוד ס' ומה דסמך על הש"ך סי' ס"ו בחד בחד נמי מותר הנה הש"ך בעצמו סותר דבריו כמבואר בפרמ"ג ואני בחי' ישבתי זה אך ח"ו לסמוך על זה בחד בחד וגם מן הסתם הוי כל הביצים שוין לכך לא נראה לי הוראתו בזה:
179
ק״פראיתי בטו"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ח מ"ש בשם האו"ה דס"ל דהיתר בהיתר שייך ביטול אבל ידוע דעת הפוסקים דס"ל דבהיתר בהיתר לא שייך ביטול ויותר מזה משמע מהר"ן נדרים דף נ"ט ע"ב ד"ה ע"כ לא שמעית לי' דאפילו היתר באיסור לא שייך ביטול לומר שההיתר הוא בטל דדוקא איסורא בטל ולא היתרא עיי"ש ודבריו צ"ע בזה שהרי מפורש במנחות כ"ג דפליגו אם בתר מבטל אזלינן או בתר בטל אם שחיטה בטלה בנבלה או לא ומוכח שם להדיא דזה דוקא למ"ד מב"מ לא בטיל אבל למ"ד מב"מ בטל לי' בטלה שחוטה בנבלה א"כ מוכח דהיתר באיסור בטל הוא וכן מוכח בכמה דוכתא כה"ג ודברי הר"ן צ"ע טובא כעת.
180
קפ״אוראיתי בפמ"ג שמבין דברי הטו"ז דאפי' נגד מעט החלב לבד שהי' במים לא בעינן ס' והעלה מזה דאם נפלה כזית חלב לקדרה של מים ואח"כ בישל בה בשר א"צ ס' אף כנגד הכזית חלב לבדו עיי"ש ולפענ"ד א"א כן כלל שהרי אם הי' כאן כל הקדרה מלאה מחלב ודאי הי' צריך ס' נגד כל החלב ואף דחזינן שכל החלב בעין כמו שהי' מ"מ הוי חיישינן שהקדרה בלעה כל טעם החלב שבו לתוכו א"כ ה"נ במעורב החלב במים חיישינן שמא בלעה הקדרה כל טעם החלב שהי' כאן במים הללו וכל הטעם של החלב נבלע בקדרה דמה לי אם היו מים הללו הכל חלב הי' חיישינן שמא יפלוט כל טעמו לקדרה ה"ה אף אם הוא מים כיון שברוטב נפלט אף טעם הבלוע חיישינן שמא בלע הקדרה כל טעם של המים הן של עצמו הן של החלב הנבלע בו הכל נכנס בקדרה ואינו דומה למה דקיי"ל אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון דהתם כגון שנפל רביעית חלב לארבע רביעיו' מים והי' החלב בו חלק חמישית בזה אם נפל מהמים אח"כ לבשר א"צ ס' רק נגד חמישית משיעור שנפל מהמים ולא חיישינן שבמים שנפלו הי' בהם כל טעם החלב שנפל דהתם שפיר כיון דתערובות הראשון הי' הכל מים וגוש אחד מהיכי תיתי נימא שמעט מים הללו בלעי יותר ממים האחרים כיון שהי' גוש אחד וענין אחד מסתמא נחלק בשוה ממש ולכך אין במים רק לפי ערך אבל בקדרה דהוי ענין אחר וד"א בפני עצמו והוא עומד בפ"ע ואינו מעין המים ודאי חיישינן שמא כל טעם המלח והחלב שבו הכל נבלע בקדרה ונהי דטעם המים אינו אוסר אבל טעם החלב אוסר וצריך סמ"ך עכ"פ נגד כל החלב וכוונת האו"ה והטו"ז אינו שלא נצרך סמ"ך אף נגד החלב רק דבא לאפוקי שאם הי' איסור הי' צריך ס' נגד כל הטפה של מים מכח דנעשה נבלה ולכך קמ"ל דבהיתר לא משערינן כאלו הי' כל הטפה חלב להצריך ס' נגד כל הטפה רק לפי ערך שיעור החלב שבה אבל לפי ערך החלב שבה ודאי דצריך ס' ממש ואם היינו באים להחזיק דברי הפמ"ג הי' אפשר לומר דמטעם נ"ט בר נ"ט אתינא עלה והולך לדעת המקילין בנ"ט בר נ"ט ולכך ה"נ נהי דכאן גוף החלב נתערבה במים א"כ הקדרה בולעת מגוף החלב ולא נחשב נ"ט בר נ"ט אך מ"מ א"צ לשער נגד כל החלב שהי' במים כיון דבודאי גם המים בלעו מן החלב ונהי דחיישינן שמא הקדרה בלעה כל טעם של המים ושל החלב מ"מ זה הטעם שנבלע במים תחלה ואח"כ נפלט לקדרה שוב הוי נ"ט בר נ"ט וכבר איקלש טעמי' ולכך אם יש ס' רק לפי ערך המדומע מותר ממ"נ דנגד החלב שבעין שנבלע בקדרה יש ס' ונגד טעם שיפלט ע"י המים שוב הוי נ"ט בר נ"ט ומותר בלא"ה ולפ"ז הי' נראה דבאיסור ממש דלא שייך נ"ט בר נ"ט אז מדינא צריך ס' נגד כל האיסור שיש במים אף למ"ד דלא אמרינן חנ' בשאר איסורין וגם לכ"ע לענין דאורייתא דלא אמרינן חנ"נ מ"מ צריך ס' נגד כל האיסור שבמים כיון דלא שייך נ"ט בר נ"ט באיסור א"כ שפיר חיישינן שכל הטעם של האיסור והמים נבלע בקדרה וצריך ס' מה"ת נגד האיסור עכ"פ ולא כהפמ"ג שכתב דאף באיסור הוי רק מדרבנן מכח חנ"נ ולדעתי ז"א וכן לדידן דקיי"ל להחמיר בנ"ט בר נ"ט אף בחלב צריך ס' נגד כל החלב שבמים ואף שראיתי גם בספר חו"ד שנמשך כמה פעמים בזה אחר הפמ"ג בדעה זו הנלפענ"ד כתבתי ודוק ושוב מצאתי ראי' לדברי מלקמן סי' ק"ג שכתב דאם לא הי' ס' נגד איסור הראשון ולמה לא די לפי המדומע והרי התם שייך נ"ט בר נ"ט ג"כ עיי"ש ומוכח כדברנו ודוק היטב:
181
קפ״בשא' בשתי קדרות של בשר העומדים על הכירה ואחת הי' מחזיק חצי קווארט ואחת שני קווארט ונשפך כף חלב תחת אחת מהם ובקדרה של שני קווארט ודאי הי' ס' כנגדו אך בקדרה של חצי קווארט בודאי לא הי' ס' כנגדו והורה רו"מ שהקדרה הגדולה מותרת והקטנה אסורה ובא אחד וערער עליו ששניהם מותרות. הנה ודאי יפה הורה רו"מ כי חוץ ממ"ש רו"מ הנה כתוב אצלי ביו"ד זה כמה שנים בגליון וז"ל מה דמשמע מדבריו דאף באיסור דאורייתא שניהם מצטרפות היינו רק במין במינו וכגון דליכא רוב בקדרה אבל במבשא"מ כבר כתב הוא בעצמו בסי' צ"ב ס"ק ח' ובסי' ק"ה ס"ק כ"ט דלא אמרינן כל שנכנס לספק מסייע לבטל כיון דיש בו טעמא עיי"ש כן כתבתי ולכך יפה הורה:
182
קפ״גשא' נדון שיעור ס' נראה דודאי גם לדידן אסור בפחות מקווארט וחצי דלא פלוג חז"ל דלפעמים יש אצל הכירה כפות גדולות ולכך אם נחלק בין כף לכף יצטרך השואל להביא את הכפות לפני החכם ואין כל הכפות שוין וכל מורה ישער כפי שכלו ולפעמים יקל ויטעה יותר מדי לכך לא חלקו וצריך תמיד קווארט ומחצה ולא יטעו להקל ביותר לכך צריך תמיד קווארט ומחצה:
183
קפ״דמה ששאל על המורים להיתר בנתחב הכף בתבשיל ויש ס' נגד הכף שגם הקדרה מותרת רק הכף אסור למה לא ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדרה למעלה במקום הריקן ויש לאסור הקדירה הנה זה א"ש כיון דיש דעות בסי' צ"ט וסי' קכ"ב דבכלי יד דדרכו להשתמש בשפע מותר הקדירה ונהי דלא קיי"ל כן מ"מ היינו בודאי נטרפה הקדירה אבל כאן דהוי רק ספק שפיר סמכינן על זה דהוי ס"ס שמא לא נגע בגוף הקדירה ואת"ל נגע שמא כדעת המתירין כיון דדרך להשתמש בהקדירה בענין שיש סמ"ך נגד הכף וא"ש בעזה"י:
184
קפ״המה ששאל בכף של בשר אם משערין לפי ערך המדומע מכח המים או לא. הנה בזה אני נוהג כך דודאי הי' ראוי לשער לפי המדומע אך לפעמים נוגע הכף בגוף הבשר עצמו גם לפעמים הוי הרוטב שומן למעלה והוי כולו שומן ולכך אני מורה לפי הענין אם אין בו צד קולא כגון שנתחב לחלב ממש אם משער בכל הכף כפי מה שנתחב אבל אם הוי בו צד קולא כגון שיש בקדרה שאר מינין רק דנשתמש בו תחלה חלב דאז יש צד קולא מכח דעת המתירין דהוי נ"ט בר נ"ט ומכ"ש אם הקדרה אב"י לענין להחמיר לנער המאכל כיון שהוא ב"י בזה אני פוסק לפי המדומע כן אני נוהג:
185
קפ״ובענין כף בקדרה שיש בו סמ"ך ח"ו לומר דהקדרה ישהא מעל"ע אחר שהמאכל מותר מיד אין חוכא ואטלולא גדול מזה:
186
קפ״זבמ"ש הטו"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ז ולפענ"ד תמוה דכל שנוגע בקדרה וכו' ולדעתי הי' נראה כדעת הש"ך בס"ק ל"ו שכתב כיון דהקדרה עומד במקומו חשיב תתאה אכן מוכח להדיא בפסחים ע"ז בתוד"ה תנן שאין להם דין נוגעים זה בזה כדעת הטו"ז וכן שלא כדעת הש"ך דמה שבמקומו חשיב תמיד תתאה שהרי כתבו שם דנקט סתם נגע ולא פי' אם נגע למעלה או למטה עיי"ש משמע כדעת הסוברים דגם בזה יש חילוק באיזה מקום נגע אם הוא למעלה או למטה אף שהתנור עומד במקומו אין לו דין תתאה תמיד רק לפי מה שהי' הנפילה וכן משמע מסוף לשונם שכתבו דמכאן פריך שפיר מדנקט נטף מרוטבו על החרס משמע למעלה משמע דלולי לשון זה אף בנטף משכחת לה שיהי' הרוטב תתאה וחרסו של תנור עלאה אף דהוי במקומו לכך נראה דהלכה כדעה זו:
187
קפ״חשא' באחד שהורה בכיסוי של חלב אחר ג"י להתיר הבשר והקדרה שכיסו בה. הנה שלא כדת הורה והוא טרפה ויה"ר דלישרי תרבא. ומ"ש ליתן טעם לדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' צ"ב דאף מאן דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מ"מ אפשר לסוחטו ואותה חתיכה אסורה וכתב רו"מ טעמו דנהי דנסחט ממנו האיסור מ"מ א"א שלא יהי' נשאר בו משהו וא"כ כיון דהחתיכה היתה תחלה כולה אסורה דההיתר נהפך לאיסור רק אח"כ כשנסחט ממנו האיסור נעשה היתר וכיון דעכ"פ נשאר בו מעט הוי כתחלת ביאתו ע"י תערובות כיון דאין הרוב היתר מבורר מתחלתו ולכך לא בטל. הנה ישמעו אזניו מה שמוציא מפיו איך כתב ההיתר נהפך לאיסור הרי הוא אזיל השתא להני דסברי דלא הוי חנ"נ בשאר איסורין א"כ אין ההיתר נהפך לאיסור:
188
קפ״טהפמ"ג בסי' צ"ג במשבצות כתב בשם רב אחד שאם מלח בשר בכ"ח ישן מותר דאין מליחה לכלי להפליט ושוב אינו בולע דשבע מלבלוע והפמ"ג דחה דבריו אך לא נתן טעם לדבר ולפענ"ד החילוק כך דמה דאמרינן בשבע מלבלוע אינו בולע היינו דבודאי מקום יש עדיין בכלי להיות נבלע בו עוד רק דבכבוש וכדומה דהדבר מצד עצמו הוי צונן ואין לו כח להבליע ועיקר הבליעה נעשה ע"י מה שנכבש בכלי והיינו ע"י צירוף הכלי עם המשקה יחד נעשה כבוש וא"כ אנו רוצים לצרף הכלי שהיא תעשה הרתיחה ותגמור את הבליעה דהכלי תמשוך הבליעה אליו בזה אמרינן דאם הכלי אינו שבע אז טבע הכלי להיות מושך הבליעה אצלו ובולע מדבר שיש בו אבל אם הוא שבע אז אינו גורם רתיחה להרתיח הלח שבו כדי להבליע בדבר שאין בו חמימות מצד עצמו רק שבכל כבוש אמרי' שהכלי נעשה רותח ומרתיח הלח ובולע ובזה אמרי' כיון דשבע אין מרתיח השני זולת הטעם שכתב הטו"ז דחוזר ופולט וכו' אבל מליחה דהוי מצ"ע רותח בלי צירוף כח הכלי בזה אמרי' דרתיחת המליח' עצמה מבליע בכלי ונהי דשבע ואין טבעו למשוך הבליעה אצלו מ"מ אינו מונע הבליעה הבא ממילא לו דמה דאמרינן דשבע היינו רק דעי"כ אינו מושך הבליעה אבל מ"מ אינו מונע מה שבא לו ממילא כנלפענ"ד נכון בסברא:
189
ק״צמה ששאל אם נבלע איסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת בכ"ח באופן דצריך ליבון אם מהני הגעלה ג"פ. הנה מ"ש באופן דצריך ליבון לא הבנתי כי לא מצינו שיועיל ליבון בכ"ח רק החזרת כבשונות גם הגעלה ג"פ ל"מ בזה כי לא שייך הגעלה בכ"ח רק יש לו תקנה בעירוי ג"פ כמ"ש בהל' יי"נ ובבשולי עכו"ם:
190
קצ״אמה ששאל בחתך בסכין דבר שיש בו דוחקא דסכינא אם אוסר רק נגד החוד לבד אבל המותר בצד הסכין הרי כבר נעשה ריוח וליכא דוחקא כמ"ש כעין זה בסעי' ז' ברושמין של הסכין. הנה לדעתי כך הוא דזה דומה לכף שבתוך הקדרה אף שאין התבשיל מלא מ"מ בעינן ס' נגד כל הכף דהוי כקדרה כמ"ש הכו"פ והפמ"ג בע"כ דאמרינן דבזה חם מקצתו חם כולו אף להפליט אף דבעלמא לא אמרינן חמח"כ להפליט מ"מ כיון דהוי בתוך הקדרה חם כולו אף להפליט אבל נגד מה שלמעלה מן הקדרה לא בעינן ס' כן ה"נ בזה כל מה דהוי בתוך צדדי החתך כיון דעכ"פ זה מוכרחין אנו לומר דדוחקא דסכינא וד"ח וכדומה מחמם הסכין ופולט וא"כ כיון דנתחמם ממילא כל מה דהוי בצדדי החתך נעשה חם ופולט אבל מה דהוי רחב הסכין מאד ובולט לחוץ מצדדי החתיכה כנגדו ודאי א"צ ס' כנלפענ"ד לדינא. ושוב חזר והשבתיו מ"ש בנדון דוחקא דסכינא מי לא ידעתי דכונת הכו"פ הוי רק מכח הבל הקדרה והרי ראיתי דבריו אז לכך כתבתי דאינו אסור רק שבתוך צדדי החתיכה רק דלדעתי כמו דשייך לומר מהבל הקדרה הוא פולט ובזה מפליט בכולו כן נמי מה דהוי חם ע"י דוחקא י"ל ע"י הבל שבצדדיו מפליט מכולו כל דהוי תוך צדדי החתיכה וז"פ לדעתי:
191
קצ״בשאלתך ע"ד החו"ד סי' צ"ד סק"ט שכתב דהכף אסור ביש ס' והקדרה מותרת. מה בין הכף להקדרה. לא ידעתי כוונתך הרי החו"ד מפורש הטעם דבקדרה שייך לומר מקושר ולא בכף. ומ"ש אתה לפ"ד הפמ"ג בסי' הנ"ל בס"ק ח' בשם הרמב"ן דבכף נמי שייך מקושר כבר ראית דלדידי' הוי הכף אסור מכח שמא נוטל הכף עם מעט מאכל והוא עדיין חם והוי ככ"ר רק שתמהת דא"כ תתסור גם הקדרה מה"ט ויהי' מחויב לערות מיד וכו' ז"א דבשלמא הכף כיון דבהתבשיל אין בו ס' נגד טעם הקדרה א"כ עד"מ אם הקדרה של חלב יש במאכל הזה טעם חלב וא"כ אם מוציא הכף עם מעט תבשיל שיש בו חלב בטעם והכף אולי לא פלט כל טעמו לתוך הקדרה ונאסר ממעט התבשיל בטעם חלב שבו אבל הקדרה הרי אם הוסר הכף א"כ אין כאן טעם בשר כלל שמעט הטעם של הכף נתבטל בקדרה א"כ אין כאן טעם בשר ולמה תאסר הקדרה הרי אף אם יהי' נשאר רק מעט תבשיל בקדרה סוף סוף אין כאן רק תבשיל רק בטעם חלב ולא בטעם בשר. ומה שחקרת אם הקדרה ריקנית למעלה ניחוש שמא נגע הכף בקדרה. יפה חקר אך א"ש דכמו דחקרו הפוסקים לענין התחיבה דמשערין לפי מה שהדרך לתחוב בו כן י"ל ה"נ בסדר התחיבה. הנה דרך התחיבה הוי לתחוב הכף באמצע התבשיל ולא בצדדיו רק מה דהקשו האחרונים דניחוש שמע נגע הכף בגוף הקדרה היינו דאח"כ דרך הגסת הקדרה אז כשמגיס דרך הוא לבוא ליגע גם בגוף הקדרה אבל למעלה במקום שהוא ריקן ואינו מגיע אין דרך ליגע בצדדין כן י"ל לפ"ד הטו"ז בקושייתו דניחוש שמא נגע בגוף הקדרה אבל לפי האמת נראה דלק"מ ויתיישב גם הערתן דודאי קיי"ל אחזוקי איסורא לא מחזקינן ומוקמינן הכלים בחזקת היתר ומה דאסרו התוס' בהדחת כלים ולא מהני נ"ט בר נ"ט מה"ט שמא נגעו הכלים במחבת היינו ע"ד מ"ש התוס' יבמות פ' דהקשו למה לא נוקמא הקופת בחזקת היתר ותי' כיון דמה דנפל לתוכו ליכא חזקת היתר וכו' וא"כ ה"נ כיון דס' אין כאן ויש כאן ודאי טעם בשר וטעם חלב מעורבין רק דנתלה שאיקלש לי' הטעם ע"י דנעשה נ"ט בנ"ט בזה נהי דהכלים הו"ל חזקת היתר מ"מ הטעמים של בשר בחלב אין להם חזקת היתר רק להיפוך דיש להם חזקה דמעיקרא כמו שהי' תחלה טעם טוב ואלים כן עתה הם בחזקת הטעם הזה ולא אקליש לכך חיישינן שמא נגעו זו בזו והוי טעמם כטעם מעיקרא ולא אקליש לי' כלל אבל ביש ס' דאין כאן טעם בשר וחלב מעורב כלל וטעם הכף הוי כמאן דליתא והוי כלא הוי כאן איסור כלל ולכך אין לחוש שמא נגעה הכף בגוף הקדרה מכח דמוקמינן הכלים בחזקת היתר ואחזוקי איסורא לא מחזקינן. ויובן יותר דבשלמא בליכא ס' נהי דהוי נטבנ"ט עכ"פ יש כאן טעמים מעורבים ואיתרע החזקת היתר לכך יש לחוש יותר שמא נגעו הכלים בגוף הקדרה אבל ביש כאן ס' א"כ הוי כמאן דליתא והוי ההוא לחודי' קאי וההוא לחודי' קאי אין לחוש שמא נגעו בזה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן.
192
קצ״גועוד נראה דהרי בלא"ה אין דברי התוס' מובנים במ"ש דחיישינן שנגעו הכלים במחבת דמה בכך הרי שתי קדרות אין אוסרין זא"ז דאינו מוציא דבר קשה יבש ביבש וא"כ אף אם נגעו הכלים במחבת לא יאסרו רק ע"י אמצעות המים א"כ סוף סוף הוי המים נטבנ"ט ובע"כ כוונתם כך דהם אסקי אדעתיהם בהך סברא שכתבו אח"כ דהטעמים נוגעין זה בזה רק דכאן סברו דמה בכך דאח"כ פוגעים זה בזה עכ"פ טרם שפגעו זה בזה תיכף אקליש טעמו ואין חוזרין וניעורין ובפרט לפמ"ש בגליון האלפסי בחא"ש הטעם דלא הוי למים שעת הכושר מעולם לכך לא מהני נטבנ"ט ובאמת י"ל דהמי' שבסמוך למחבת קבלו טעם המחבת תחל' ועדיין הי' היתר וכן המים הסמוך לכלים קבלו טעם הכלי תחל' הוי היתר והי' לו שעת הכושר כיון דאח"כ נגעו הטעמים זה בזה אינו חוזר וניעור וא"כ לזה כתבו דחיישינן שנגעו המחבות בכלים ואז בזה ודאי פגעו הטעמים זה בזה מיד ובזה ודאי לא הוי למעט מים שביניהם שעת הכושר ונאסרו המים ואוסר הכל וא"כ תינח מטעם נטבנ"ט אבל ביש ס' לו יהא דלא אמרינן סברא דמקושר היינו לטעם של גוף הקדרה אבל הלחלוחית שמבחוץ לקדרה זה ודאי מקושר הוא עם כל המאכל ודין אחד לו וא"כ כיון דיש ס' מה לנו לחוש שיגעו זה בזה ממ"נ בלי לחלוחית אין יכולין לאסור זא"ז וע"י לחלוחית הרי הלחלוחית מחובר לגוף המאכל ואינו נאסר מן הכף ובמה יאסור את הקדרה וגם הכף לא בלע איסור כלל והוי כלא נגע בגוף הקדרה דלכ"ע הכף מותר ומה לי בזה נגע או לא ולכך נראה דהעיקר דהכף נמי מותר וכדעת הטו"ז וכדעת האורח מישור שהביא הפמ"ג בסי' צ"ד סק"ח אך לפ"ז שפיר הי' לנו לחוש החשש שלך שמא נגע במקום הריקן ויהי' דינו כדין טרפה שנפלה שלא כנגד הרוטב ובזה אינו מצטרף הלחלוחית לגוף המאכל ולכך בזה נראה העיקר כטעם הראשון דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כה"ג כיון דאין דרך תחיבה כן ואין צריך המורה לחקור אחר זה בלתי אם נודע שנעשה כן ודאי יש לאסור וז"ב ונכון:
193
קצ״דע"ד שאלתו בנדון דגים שממולאים בבצלים שנחתכו בסכין של בשר ולא הי' ס' נגד הסכין ונזחל חלב רותח תחת הקדרה של דגים ולא הי' ס' נגד החלב והותר הדגים מכח דבצלים בשעת בישולם פסק חריפותן והוי רק כמו הסכין ושמא הלכה כהמחבר דקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת מותר מכח נטבנ"ט ואף דרמ"א אוסר כיון דיש עוד צד להקל שלא הוי דבר חריף סמך על המחבר ואף דבחו"ד כתב דבעודו מקושר לא שייך נטבנ"ט מ"מ בתשו' ב"א חולק עליו. לדעתי לא טב הורה כי מנהגא דעלמא כהחו"ד ולא להחזיק זה לנטבנ"ט וא"כ נהי דקצת חולקין והוא דעת המחבר בסי' צ"ה מ"מ למעט בפלוגתא עדיף היינו היכא דהוי נטבנ"ט ממש ולא כשהוא בעין עתה להיות נעשה נטבנ"ט עתה וגם הטעמים פוגעים ביחד וזה כללא בכמה דוכתא דלמעט בפלוגתא עדיף. ועוד נ"ל ראי' מפסחים ע"ו נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו מכח דהוי צלי מחמת דבר אחר והקשיתי בילדותי א"כ כל פסח האיך מותר הרי הצד שבפנים נוגע בהשפוד שבתוך חלל הפסח והוי צלי מחמת ד"א אך כעת א"ש דדוקא חרסו של תנור שהוחם תחלה ואח"כ נגע בו הפסח הוי צלי מחמת ד"א אבל מה דהוי השפוד בתוך הפסח הרי בשעה שהוחם השפוד תיכף נוגע בו הפסח והוי כאלו האש הולך מיד על הפסח דרך השפוך ולא נחשב מחמת ד"א והיינו כעין דברי החוו"ד כיון שהוא מקושר לא נחשב נטבנ"ט ודו"ק. אך גם לולי זה הרי עיקר טעם הטו"ז דהיכי דיש עוד צד להקל מחזיקין דלא הוי ד"ח רק קורט וכו' הוי מכח דהוי כעין ס"ס להקל א"כ תינח בעלמא אבל כאן הוי ס"ס להיפוך לאיסור דלמא כדעת החוו"ד ואת"ל דלא כוותי' דלמא כדעת הרמ"א בשם הי"א ולהיפוך ליכא ס"ס דאין לנו קולא רק בצירוף יחד דלא כהחוו"ד ולא כהי"א וגם אף אם הוי ס"ס בצירוף הסברא דלא הוי ד"ח אכתי אוקמא ס"ס כנגד ס"ס והוי שקולין ולחומרא לכך לא טב הורה ואני מורה תמיד לאסור בפשיטות כהחוו"ד. והנה הראי' מפסחים אבאר יותר דהן אמת דבש"ס קאמר דבשפוד של מתכות לא משום דחם מקצתו חם כולו והוי צלי מחמת ד"א אך קשה אטו בלא"ה דחם מקצתו אטו לא הוחם השפוד בתוך הפסח זה ודאי החוש יכחיש דגם בשל עץ השפוד חם מאד גם מה שבתוך הבשר בפנים וא"כ למ"ל לומר מכח חם מקצתו וגם בשל עץ למה לא יותסר הרי הוי טעם דחם מקצתו חם כולו. אך לפי דברנו יומתק מאד דבפנים כיון דבשעה שהוחם נוגע בפסח הוי מקושר ולא הוי כצלי מחמת ד"א רק כהולך מיד אל הפסח אבל בשל מתכות כיון דחם מקצתו חם כולו א"כ זה שתחוב מחוץ חם תחלה קודם שמגיע להפסח והוי חם הוא תחלה קודם שנוגע בפסח ולא הוי מקושר לכך הוי צלי מחמת ד"א. שוב נזכרתי שהקושיא שלי לא הוי משפוד רק ממה דאמרינן בש"ס דאין נמנין על מוח שבעצמות מכח איסור שבירה ופריך הש"ס דליתי עשה ולדחי ל"ת ומה פריך הרי המוח שבעצמות הוי צלי מחמת ד"א דאין רואין פני האש רק דרך העצם וא"כ נטוה המוח מכח העצם והוי צלי מחמת ד"א והגדתי זה להגאון המפורסים מו"ה זלמן מרגליות ז"ל ואמר שאין לו מזור ולפי הנ"ל יהי' א"ש כיון דמקושר הוא לא הוי כצלי מחמת ד"א וזה ראי' ברורה לפענ"ד:
194
קצ״הנסתפקתי במה שהעלה הש"ך בסי' צ"ח ס"ק כ"ב ע"ד הרמ"א במ"ש איסור שנתבטל וכו' ונותסף בו אח"כ ל"ש נודע בנתיים והעלה הש"ך דזה דוקא בנותן טעם אבל בדבר שאינו נ"ט אז בנודע בנתיים כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור דהידיעה גורמת ההיתר עיי"ש וע"ז נסתפקתי אם לא נודע לו תחלה ידיעה ברורה שנפל בו איסור רק הוי ספק לו אם נפל בו איסור או לא או שהי' ספק אם זה שנפל הי' איסור או היתר ואח"כ נתוסף עוד איסור שני ואח"כ נתודע שגם בתחלה נפל בו איסור בודאי או שהי' אסור בודאי אם גם בזה אינו חוזר וניעור או לא אי נימא כיון דבלא נודע בנתיים הוי חוזר וניעור ורק הידיעה גורמת ההיתר לכך בעינן שיהי' ידיעה ברורה לא בספק או נימא דאף ספק ידיעה ג"כ נחשב כאלו נודע בודאי ושוב כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור ולכאורה הי' נראה לפשוט זה דהרי עיקר הטעם מה דידיעה גורמת ההיתר שלא להצטרף נראה דנצמח ממה דאמרינן דידיעות מחלקות לחטאות שאם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ואם נודע לו בנתיים מחייב על כאו"א הרי שבלא נודע מצטרף יחד ובנודע שוב אינו מצטרף ה"ה נמי לענין חוזר וניעור ג"כ הוי כן שבלא נודע מצטרפין יחד ובנודע בנתיים שוב אין מצטרפין יחד וא"כ הרי מוכח בש"ס דהוריות ובשבועות דר' יוחנן ס"ל דידיעות ספקות אין מתחלקין לחטאות ולא עשו ספק ידיעה ככל ידיעה א"כ כיון דאינו מתחלק לחטאות כן ה"נ ע"י ספק ידיעה לא נתחלק וחוזר וניעור. מיהו כד דייקינן יש לפקפק בזה כיון דמודה שם ר"י דידיעות ספק מחלקות לאשמות ובע"כ הטעם דבחטאת שע"י הספק לא נתחייב חטאת א"כ עדיין ע"י ידיעת הספק הזה לא נתחדש לנו שום דין חדש להתחייב חטאת לכך הוי ידיעה זו כמאן דליתא ואין ידיעה זו מחלק אבל לענין אשם כיון דנודע לנו הספק כבר נתחייב אשם וכיון שחל עליו החיוב שוב אינו מצטרף וא"כ ה"נ כיון דאף בתחלה שנודע לנו הספק אם נפל בו איסור או אם הוא אסור ג"כ היינו צריכין לדין אם נתבטל או לא דאם לא הי' מתבטל הי' אסור מספק אך אם יש בו כדי לבטל מותר וא"כ כיון שידיעה זו כבר גרמה לנו לדון אם יתבטל או לא שוב דומה לידיעת ספק גבי אשמות שאף ידיעות ספק מחלקות לאשמות:
195
קצ״ושאלתו שבשלו בשר בקדרה עם מים בערך ב' חלקים נגד הבשר וגערו את הקדרה בכף של עץ ושכחו ותחבו בכף הלז בתבשיל הנעשה ממאסלינקא הנשאר מקפאון החמאה ואין ס' נגד הכף רק אם נחשב בליעת הכף לפי ערך הבשר ולפי ערך המים יש הרבה יותר מסמ"ך וכו'. תשובה. הנה טעם האוסר שצריך לשער נגד כל הכף מכח דשם הבשר נקרא על הרוטב הוי כאלו הי' כולו בשר הנה זה תמוה דהרי בדבר התלוי בטעם לא אזלינן בתר שמא רק בתר טעמא כמ"ש הש"ך סי' צ"ח ועוד אף בדבר דאזלינן בתר שמא היינו אם הוי גוף אחד לענין אם נקרא מב"מ או אינו מינו אבל מ"מ הוא גוף אחד אבל בדבר שהוי גוף אחר ממש לומר כיון דשמו בשר דינו כדין בשר זה ודאי אינו כיון דהוי גוף אחר לכך טעם זה אין נראה כלל. מיהו לדינא אני מודה דצריך ס' נגד כל הכף מכח דדרך הרוטב להיות למעלה שומן צף והשומן ודאי הוי כבשר ממש וא"כ הכף בולע מן השומן וכולו בשר הוא לכך לדינא צריך ס' נגד כל הכף. ולענין אם מאסלינקא נקרא נסיובי דחלבא. ז"א דדוקא דבר הבא אחר הגבינה דבזה נשתנה המראה ודומה למים בזה כיון דנשתנה המים אין לו דין חלב אבל בדבר הבא אחר החמאה דזה הוי מראהו כמראה חלב יש לו דין חלב ממש דחמאה הוי רק כמו שקולט השומן החלב אבל מ"מ החלב נשאר חלב דומה לאם יצטנן רוטב של בשר ויקפה השומן למעלה ואם ניטל ממנו השומן האם נאמר דאין לרוטב עוד דין רוטב של בשר זה ודאי אינו וכן הוי ממש חמאה מן החלב לכך הוי לו דין חלב ממש וז"ב:
196
קצ״זשא' על לשון האו"ה בדיני דבר שבמנין אות ז' שכתב ולכן ספקות כל ברי' הוי לקולא וכו' פי' אם הוי ספק לנו אם הוי ברי' או לא וכו' פי' להאיסור ודאי והחשיבות ספק וכו' ואם היא זאת הביצה שנולדה ביו"ט וע"ז תמה רו"מ הרי אדרבא ספק דשיל"מ לחומרא כמ"ש האו"ה גופו לעיל מינה ואיך כתב דאם הוי ספק אם זאת הביצה שנולדה ביו"ט להקל עכתו"ד. תשובה. לדעתי אין כוונת האו"ה לומר דבזה ספקו לקולא רק שכוונתו כיון דתחלה וסוף כייל כללא דבכל ספק בחשיבות הוי לקולא רק בדשיל"מ הוי לחומרא א"כ צריך לאשכוחי בגונא חדא שיהי' בשאר החשובים לקולא ובדשיל"מ להחמיר וכיון דהוא רוצה לומר עתה דדוקא אם הוי ספק בחשיבות הוי לקולא אבל אם הספק באיסור אף בשאר חשובין לחומרא א"כ בע"כ מ"ש בספק חשיבות לקולא הוי ספק בחשיבות א"כ בע"כ בדשיל"מ אף אם הספק בחשיבות לחומרא א"כ צריך לאשכוחי בגונא חדא לכך מפרש דהיכי משכחת לה שיהי' ספק בחשיבות דיהי' בשאר חשובין לקולא ובדשיל"מ לחומרא לכך מפרש כגון שספק לנו אם הוי ברי' וכו' ובדשיל"מ אם זאת הביצה שנולדה ביו"ט כלומר דזה נקרא הספק בחשיבות אם הוי דשיל"מ או לא כי אף דהוי הספק נמי באיסור מ"מ אם הי' הדין דבדשיל"מ בספק בחשיבות יהי' לקולא אז הי' ראוי להקל בזה כיון דבזה הוי הספק נמי בחשיבות א"כ מה בכך דמכח ספק האיסור אזלינן לחומרא מ"מ לו יהא דהוי ודאי איסור מ"מ כיון דהספק בחשיבות ראוי להקל וא"כ נלך בתר החשיבות והוי ספק בחשיבות וראוי להקל אך כיון דהוי דשיל"מ אף בספק בחשיבות ראוי להחמיר וז"ב בכוונת האו"ה שבא רק להורות דיש דרך השוה שמשכחת לה בשניהם בגונ' חדא ויהי' בזה לחומרא ובזה להקל:
197
קצ״חמ"ש על הש"ך בסי' ק"ב דאם שוה בשמא אע"ג דאינו שוה בטעמא הו"ל דשיל"מ וסיים וכן כתב הר"ן ז"ל סוף ע"ז ושאל רו"מ דבר"ן פ' הנודר מן המבושל איפכא משמע דגם בעינן שיהי' שוה בטעם דכתב שם דכל דבר הדומה לחברו אינו מחלישו אדרבא מחזיקו ולכך אינו בטל רק דבעינן שיהי' שניהם היתר דדומיא דם הפר ודם השעיר עכתו"ד. הנה מנין לו כן מהר"ן נדרים דלמא כוונתו שיהי' שוין בשמא ומ"ש דדומיא דם השעיר ודם הפר כתבתי בתשובה דנ"ל דדם הפר ודם השעיר נמי אינו שוה בטעמא כי דעת כמה דבשר שור ובשר עז וגדי הם אינו מינן בטעמא עיין פמ"ג בפתיחה ובסי' צ"ח וא"כ י"ל ה"נ דם הפר ודם השעיר אינו שוה בטעמא רק כל דשוה בשמא הוי מב"מ ותדע דהרי ר' יהודא יליף מזה מב"מ אינו בטל והרי לדידי' ודאי בתר שמא אזלינן לא בטעמא כמ"ש בע"ז דף ס"ה עיי"ש ומוכח יותר בחמץ בפסח דמפורש בפ"ז דפסחים דמב"מ לר"י לא בטיל והאיך משכחת לה מב"מ שוה בטעמא הרי זה חמץ וזה מצה ובע"כ דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא לר"מ וא"כ מוכח דדם הפר ודם השעיר אינו שוה בטעמא ובזה נסתלק מ"ש רו"מ עוד תימא על הש"ך לפי שיטתו דאם שוה בטעם ואינו שוה בשמא לא הו"ל דשיל"מ א"כ אמאי לא מתרץ בסס"י על דברי הרמ"א וי"ח דחמץ לא הו"ל דשיל"מ והקשה הש"ך אמאי יבש ביבש בטל בסמ"ך ותי' וכו' אמאי לא מתרץ דמיירי בשוה בטעמא ולא בשמא ולא הו"ל מב"מ גם לא שייך שמא יבשלם ליתן טעם וכו' ולא דק דחמץ ומצה לא משכחת לה שוה בטעם דהרי זה חמץ וזה מצה ובאמת אין כוונת היש מתירין בסי' תמ"ז לומר דבטל ברוב דהרי יש חשש שמא יבשלם ויתן טעם רק הכונה דבטל כשאר איסורים שלא במינו והיינו בסמ"ך אבל לא ברוב דבחמץ ומצה לא שייך שוה בטעמא וז"ב ונכון:
198
קצ״טמה שתמה על האו"ה בכלל כ"ד סי' יו"ד שכתב דעצים בתנור לא הוי דשיל"מ מכח דחום התנור לא ישאר למחר כי יצטנן ותמה הרי כל דשיל"מ אם לא יאכלנו היום לא ישאר למחר. מה ראה בתמי' זו בכל מאכל אם לא יאכלנו יהי' נשאר קיים לכך הו"ל דשיל"מ לכך אסור לאכלו אבל בחום התנור אף בלי מעשה שלו ממילא יהי' כלה בלי מעשה לא הו"ל דשיל"מ ואיך לא הרגיש במה דקיי"ל היכא שהמאכל סופו להתקלקל לא הו"ל דשיל"מ הרי היכי דלא יתקיים מעצמו לא הו"ל דשיל"מ וה"ה בחום התנור מיהו יותר הו"ל לתמוה דהרי זה נגד הש"ס ביצה ד' דהרי כן פריך הש"ס דהו"ל דשיל"מ ומשני מכח מקלי קלי איסורא והאו"ה מתרץ בע"א (ואין פנאי לעיין באחרונים אם הרגישו בזה) ואפשר ליישב דהש"ס מקשה על ביטול האיסור לכתחלה דהרי הו"ל דשיל"מ ואם לא ידליקנו יהי' קיים למחר לכך פריך שפיר דהו"ל דשיל"מ ומשני מכח דמקלי קלי איסורא ואינו נהנה בשעת הביטול אך הוא הקשה הרי עכ"פ נהנה אח"כ כשכבר נשרף ונמי הוי מעורב בו איסור וע"ז מתרץ דאח"כ בחום התנור כיון שכלה מאליו לא שייך דשיל"מ וא"ש כן נראה ביאור האו"ה:
199
ר׳מ"ש בסי' ק"ב י"א דלא אמרי' דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל. דין זה צ"ע דהנה דין זה אינו שייך רק לפירוש הסוברים דדשיל"מ לא בטיל הוי מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר בזה שפיר יש סברא כיון דא"א להשהותו עד למחר א"כ לא שייך לומר תאכלנו בהיתר שהרי בנתיים יופסד לכך מותר ובטל אבל לטעם הר"ן דהוי כמב"מ ולא בטל א"כ מה בכך שהמאכל מתקלקל סוף סוף כיון דהאיסור הזה יש לו היתר למחר דומה למב"מ (אך קשה הרי דין זה הוא מהר"ן וא"כ יסתרו דבריו זא"ז עיין בחבורי להל' יו"ט בהשמטו' סי' תק"ז מ"ש בזה) ובפרט דהאיסור אם לא הי' נפל הי' יכול להיות קיים עד למחר דכן משמע מלשון הש"ע שהמאכל מתקלקל משמע דוקא עכשיו לאחר שנתערב הוא מתקלקל אבל האיסור בעצמו לא הי' מתקלקל ואעפ"כ בטיל ולטעם הר"ן ודאי הוי כמב"מ כיון דהאיסור הי' ניתר למחר א"כ לדעת הר"ן ליתא להך דינא והדר הו"ל פלוגתא וספקא אם הוי דשיל"מ או לא ובדשיל"מ הולכין בספקו לחומרא ולא בטל וצ"ע וכן להיפוך בדין אם הטעם בטל לטעם הר"ן א"ש כמ"ש התוס' דלר"י דס"ל מב"מ לא בטיל הטעם בטל אבל לטעם עד שתאכלנו באיסור וכו' אין חילוק בין טעם לגוף ולעולם לא בטל רק מיהו בטעם לבד ויתקלקל ג"כ זה בטל ממ"נ ודו"ק היטב:
200
ר״אשא' ע"ד הסכין שהי' אב"י ונקי שגררו בו עור של רגל אווז שחרכו אותו באש. הנה מה שהתיר הרגל יפה הורה אבל מה שהתיר הסכין אינו נראה חדא כי אף אם ניתן לו הודאה דעור הרגל דינו כעור דעלמא מ"מ החוש מעיד כשגוררין העור בסכין נוגע הסכין גם ברגל גופו ובפרט דמלתא דלא רמיא עלי' דאינש בשעת מעשה כשגוררין הרגל בסכין ודאי אינו נזהר שלא ליגע הסכין בגוף הרגל ועוד הרי כבר ראה בעצמו מה שמבואר במס' טהרות דעור הפרסות הוי כבשר ומ"ש רו"מ דשם מבואר דכולן שמלחו אותם הוי כעיבוד ויש להם דין עור וכאן שיעור מליחה כשיעור עיבוד כמ"ש המגיד ובנוב"ק ותניינא וא"כ הרי נמלח הרגל תחלה הנה ז"א דנהי דשיעורן שוה מ"מ המליחה אינו שוה ומליחת עיבוד הוי יותר וגם מב' צדדין וכאן נמלח רק מצד אחד ומעט וא"כ מידי ספקא לא נפקא והרי רו"מ בעצמו הודה דגם עור בחלב הוי דרבנן רק דכתב כיון דהוי ספק אם הי' יס"ב הוי ספקא דרבנן וא"כ לפי הנ"ל הוי ס"ס דלמא מליחה זו אינו כעבוד ואת"ל דהוי כעבוד דלמא הוי יס"ב והוי עכ"פ איסור דרבנן והוי ס"ס להחמיר. גם מ"ש רו"מ דכלי אינה נאסר מבלוע שמן אפי' כדי קליפה זה לא שמיע לי ואין נ"ל כלל ולכך לא מבעיא דנאסר הסכין מכח הרגל עצמו כנ"ל רק גם אף אם נגע רק בעור אף אם ניתן לו הודאה דהוי לו דין עור מ"מ העור בלע מן גוף הרגל ויש בו בליעת הסכין ונאסר הסכין מחמת העור גופו כמ"ש דכלי נאסר מבליעת דבר איסור שמן וגם הנה החוש מעיד דרגלי אווז יש בהם שמנונית אם נבשל אותם ברוטב יהי' שמנונית עליו לכך ודאי דהסכין טרפה:
201
ר״בשא' בתרנגולת מתה שנמצאת בדבש וספק אם הוי כבוש מעל"ע והנה באמת בשר פוגם בדבש (אם כי אין זה מוסכם הוי כונתו דהוי ס"ס דלמא פוגם ודלמא לא נכבש מעל"ע) אך כיון דדרך ליקח דבש לעשותו עם קמח ובקמח יהי' לשבח והוי כפוגם ולפסוף השביח כו'. יפה התיר רו"מ לפי החילוק של החו"ד בסי' ק"ה בין איכא ריעותא מגופא ובין ליכא ריעותא מגופא ולכך הכא כיון דבדבש אין כאן חשש רק בהקמח ובקמח לא אתייליד ריעותא ומוקמינן בחזקת היתר כקושיית הכו"פ יפה אמר רו"מ בזה וגם מה שצירף בזה חזקת חיים מיהו בזה חיסר תנאי אחד דחזקת חיים לא שייך רק בראהו חיים מקודם אבל בלא ראהו חי מבערב לא אמרינן חזקת חיים כמפורש במשנה דטהרות וברפ"ק דנדה ובחי' למס' נדה כתבנו דלכך נקט מבערב דבעינן דראהו באותו עונה שהי' חי אבל זולת זה אמרינן להיפוך דכאן נמצא כאן הי' והי' מקודם מת אבל לדעתי לא הי' צריך לזה דבלא"ה אין דרך להשתמש בדבש רק אם הוי הקמח הרוב וא"כ אם יש שלשים או פחות בהדבש נגד התרנגולת נמי אין חשש דהוי מן הסתם הדבש פחות מן הקמח והנה בכלי שדרכו להשתמש בשפע מתיר הרשב"א ואף האוסרין היינו כיון דהשתא כבר נאסר אבל בדבר שעדיין היתר רק שיש לחוש שמביאו לידי איסור בזה ודאי אין לחוש כיון דדרכו להשתמש בו בענין שיהי' בו ס' ולמעט בפלוגתא עדיף ולכ"ע בזה מודים להרשב"א.
202
ר״גוהנה בנדון תי' בנו ליישב קו' הפמ"ג על הטו"ז דמיקל בספק כבוש מכח חזקת היתר והפמ"ג תמה עליו מנשפר ותי' בנו דכאן לא שייך לומר דנוקי האיסור בחזקת איסור ולא נתבטל דהרי י"ל דלא יצא ממנו איסור כלל אבל התם דיש חזקת היתר להיתר יש להיפוך חזקת איסור להאיסור לומר דלא נתבטל. יפה אמר אך זה לא יתכן רק אם נאסר דהאיסור נהפך להיתר ע"י ביטול אבל אם נאמר דאיסור אינו נהפך להיתר רק דהתורה אמרה דע"י ביטול אין כח באיסור לאסור ההיתר אבל מ"מ אין האיסור נהפך להיתר לא שייך טעם זה וכבר נחלקו הראשונים בזה ודבר זה יהי' תלוי בפלוגתת הפוסקים בסי' צ"ט באיסור שנתבטל ונוסף אח"כ איסור אם אמרינן חוזר וניעור או לא וא"כ עדיין קשה להסוברים דחוזר וניעור ולא נהפך להיתר ולמה בנשפך אסור לכ"ע ולא אזלינן בתר חזקת היתר ולדידי בלא"ה לק"מ קושי' הפמ"ג דכאן יש עוד חזקה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום כן ה"נ לא מחזקינן לומר דהאיסור פלט שלו ונבלע בהיתר רק אוקמינן לה אחזקה דמעיקרא כמו שהי' באיסור שלו כן הוי עתה משא"כ בנשפך הרי עכ"פ נתערב כאן איסור ואין ספק רק בהשיעור וליכא רק חזקת היתר ולכך כיון דאיתרע לא מהני חזקה אבל בכבוש דהוי תרי חזקות חזקת היתר וחזקת האיסור במקומו ולא אתי חד ריעותא ועקר תרי חזקה וידע הטו"ז סברת החוו"ד ונזהר ממנו ומיושב הנ"ל ודו"ק:
203
ר״דשא' בקדרה ירקות שבשלו בה חתיכת בשר שלא נמלח אך הי' ס' נגד הבשר אך הגיסו אותה בכף בן יומו מחלב בצירי ונגד שניהם לא הוי ס' ואף דקיי"ל איסורין מבטלין זא"ז מ"מ הרי החלב לא נמלח ויש בו גם איסור דם והוי איסור אחד. הנה אין בזה שאלה כלל כי בלא"ה יש היתר בפשיטות כי בשומן אין מחזיקין בו דם כ"כ ואם יש בו דם הוי מעט וכדמוכח בסי' ע"ה גבי בני מעיים ובפרט בכף הרי אם בלע לא הוי מן הדם לבד רק מן החלב ג"כ וא"כ בודאי הוי ס' נגד הדם מיהו אף אם הי' נתערב בו כזית חלב ממש נמי נראה דמותר דחלב אין בו איסור דם לא מבעיא להסוברים דם שמלחו או שבשלו הוי דרבנן ודאי הם לא גזרו רק בהיתר ולא במה שבלא"ה אסור מכח חלב ואף להסוברים דהוי מן התורה דם מ"מ כיון דאין אחע"א ודם האברים שלא פירש מותר לא חל איסור דם על איסור חלב ואין לומר דעכ"פ ב' איסורין יש כדאיתא בפ"ג דיבמות הנה אין זה מוסכם להלכה ועיין באבני מילואים בתשובותיו ועיין בחידושי ואף לפמ"ש בחבורי להסכים להלכה דיש ב' איסורים מ"מ כתבתי בתשובה דאף הסוברים דדם שבשלו או שמלחו הוי ד"ת היינו רק אם מתחלה הוי דם בעין ונאסר מה"ת לכך אח"כ ע"י הבישול ומליחה לא פקע איסורא אבל בדם האברים כיון דדם האברים דלא פירש הוא מותר רק אם יוצא ע"י בישול ומליחה נאסר בזה מודים הכל דעכ"פ אין הבישול ומליחה גורמין איסור מה"ת ונהי דאין גורמין היתר עכ"פ איסור אין גורמין ונשאר היתר מה"ת ואינו נאסר רק מדרבנן לכך הם לא גזרו רק בהיתר ולא במה שאסור בלא"ה ולכך אף דעל היתר שכתבנו מכח אאחע"א יש לפקפק עוד די"ל כיון דנתבטל החלב ופקע איסורו שוב נתעורר איסור דם דמצא מין את מינו וכמ"ש ביבמות דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי מ"מ בנדון דידן מותר מטעם הנ"ל דהוי רק דרבנן ולא גזרו רק בהיתר ולא באיסור בלא"ה וכיון דמה"ת לא בעינן ס' רק נגד החלב רק מדרבנן בעינן ס' גם נגד הדם וא"כ הוי ספק דרבנן כזו היתר זה שכתבנו:
204
ר״המה שרצה לפרש כוונת הש"ך בסי' ק"ה ס"ק כ"ה מ"ש אפי' לא נמלח הכוליא שתמהו עליו דא"כ בלא"ה בעינן ס' נגד הכוליא ורו"מ רצה לפרש הכונה דאי משום דם הוי די בסמ"ך נגד אחד מהם דאיסורין מבטלין זא"ז אבל כיון דהכוליא נמי נאסר מכח חלב בעינן ס' נגד שניהם עכ"ד. והנה מ"ש במכתבו דחלב הכוליא גדול כמו הכוליא ז"א דבחוש ניכר דאינו אפי' כמחצית הכוליא מיהו משום הא לא הוי דיחוי לדבריו דעכ"פ עתה בעינן ס' נגד שניהם אך ז"א דמלשון הרמ"א שכתב שצריך ס' נגד הכוליא וכן מלשון הש"ך מבואר דא"צ ס' רק נגד הכוליא ולא נגד שניהם ובודאי כן הוא כי מלבד דאפי' בשאר דברים אף דאיסורן איסור אחד אם חלוקין בטעמן ראוי שיהי' די בסמ"ך נגד אחד מהם לדידן דקיי"ל בתר טעמא אזלינן רק גם אם נאמר כדעת החוו"ד בסי' צ"ח שרוצה לומר דבעינן ס' נגד שניהם היינו אם עכ"פ איסור כ"א הוי מצד עצמו כגון ב' כזית מנבלה וטרפה רק משונין בטעמן אבל אם האחד היתר ואינו נאסר רק מכח השני האיסור לו יהא דהוי איסור דבוק ואמרינן חנ"נ מ"מ אין שייך לומר דצריך ס' מגוף יותר החתיכה הנאסרת דהרי סוף סוף אין כאן רק כזית חלב ואנן דאמרינן חנ"נ הוי רק דמשערין כאלו כל הכזית חלב נבלע בבשר אבל לא שייך להיות נדון כאלו החלב בפ"ע והבשר בפ"ע דהרי הוי תרתי דסתרי אהדדי אם משערין כנגד החלב הרי הבשר היתר ואם משערין כאלו החלב נבלע בבשר א"כ אין כאן חלב ודי בסמ"ך נגד הבשר ולכך דייק הרמ"א והש"ך דצריך ס' נגד כל הכוליא אבל לא נגד החלב והכוליא רק אם יש ס' נגד הכוליא בלי בשר ויש ס' נגד החלב בלי הכוליא די בזה ולא בעינן ס' נגד שניהם ובפרט אם חלוקין בטעמן ג"כ אז ממ"נ אם נלך בתר הטעם אין כאן טעם איסור ואם בתר האיסור אין כאן רק כזית חלב וכיון דחנ"נ דרבנן בשאר איסורין לא החמירו רק דצריך ס' נגד כל ההיתר אבל לא נגד שניהם כנ"ל נכון ולכך לא פרשו האחרונים כוונת הש"ך כפי פירושו כנלפענ"ד ואם נאמר דהאחרונים לא ס"ל כמ"ש דבחלב ליכא איסור דם רק ס"ל דגם בחלב יש דם פשיטא דלא קשה למה לא פרשו הם כן דברי הש"ך כיון דמשני לבדו נמי צריך ס' נגד שניהם רק אף גם אם נימא כמ"ש דבחלב ליכא איסור דם מ"מ לא פרשו כן מטעם הנ"ל:
205
ר״ומה שהעיר על הש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז מ"ש בשם מהרא"י שאף בב"ח אם נגעה בחתיכה אחרת כיון דאין איסור בלוע יוצא בלי רוטב מותרות האחרות דהוי כמו בגד כלאים שאסור כל הבגד ואם נחתך ממנו מקצת מותר עיי"ש ותמה רו"מ דמה ראי' דשם אין איסור בגוף הבגד רק על הלובש. הנה תמה אני מה ראה איסור על החתיכה של בב"ח יותר ממה שיש על הבגד כלאים אטו הבשר הוי בר דעת ועליו האיסור הרי אין האיסור אלא על האדם האוכל שלא לאכלו ולא להנות ממנו ובבגד נמי הוי כן שהבגד נעשה איסור שאין האדם רשאי ללבשו ובכלאים נאמר האיסור על הלובש לא תלבש שעטנז ובב"ח נאמר נמי על האדם לא תבשל גדי בחלב אמו ואף הך קרא דהכונה לא תבשל לאכול הוא נמי הוי אזהרה על האדם ואף דבב"ח אסור בהנאה וכלאים מותר בהנאה זה הוי הכתוב בפ"ע אבל מ"מ גם איסור הנאה חל רק על האדם והכל הוי איסור גברא רק נדרים הוי איסור חפצא כמ"ש הר"ן אבל כל איסורי תורה הוי איסור גברא וז"פ:
206
ר״זשא' בכבד שנצלה אצל האש ונגע בקדרה שיש בה חלב ג"כ אצל האש. הנה מ"ש בשם החו"ד סי' ע"ו סק"ב בשם הפמ"ג כבר הראיתי שלא נמצא כן בפמ"ג ובאמת עיקר חידושו בשם הפמ"ג הוי לומר דבכ"ח לא שייך לומר משריק שריק והיינו לענין איסור דם אבל לענין בב"ח י"ל לכאן ולכאן י"ל דבזה פשיטא לי' דאסור דלא שייך לומר משריק שריק בשאר איסורים או להיפך י"ל דבשאר איסורים כגון בב"ח יחשב כבד דבר יבש ואין אסור רק הקדרה ולא המאכל רק התם לענין דם מיירי וכיון דיש חשש דפלט דם א"כ הוי דבר רטוב לכך אוסר התבשיל אבל היכא דכבר נפלט דמו לענין בב"ח דבטעם תליא מלתא י"ל דהוי כבד דבר נגוב לגמרי ואינו אוסר רק הקדרה דהוי כ"ק והתבשיל מותר. והנה ראיתי ברו"מ דברים מהופכים דפשיטא לי' דהקדרה והתבשיל אסורים והכבד מספקא לי' אם אינו נאסר רק כ"ק כיון דהוי דבר נגוב לגמרי והוא דבר מהופך דדבר נגוב לגמרי יותר יכול להיות נאסר מלהיות אוסר לאחרים וא"כ אם הוי כבד דבר נגוב לגמרי הוי ראוי שלא יאסור רק כ"ק היינו הקדרה דהוי תמיד במקום קליפה וכיון דאינו נאסר רק כ"ק אין הקליפה אוסרת חברתה כידוע וא"כ הוי מסתבר יותר שיהי' התבשיל מותר מן הכבד. ומה דמספקא לי' אולי מחמת התבשיל כיון דהוי דבק עם הקדרה נחשב רוטב והביא סמיכה לזה מהחוו"ד גבי נטבנ"ט שכתב דבמקושר לא שייך נטבנ"ט. אין לו ענין זה לזה כלל דבשלמא לענין נטבנ"ט הטעם דהוי טעם קלוש ולא נחשב טעם בזה אמרינן דזה אינו רק כשנפסק מן השורש אבל היכא דמחובר אל השורש ולא נפסק מן השורש לא נקלש טעמו אבל לענין שיהי' רוטב מה בכך דהוי מחובר סוף סוף הקדרה מפסקת וכן משמע גבי קדרה רותחת שהעמידה על צונן בס"ס צ"ב אף דדעת מהרש"ל דבצלול לא שייך דין כ"ש בהא לא פלוג. מיהו להלכה אני מורה כה"ג לאסור הכבד והתבשיל וטעמא דידי חדא דנראה דדבר נגוב לגמרי לא נחשב רק פת אבל בשר וכבד יש בו לחלוחית ושמנונית ובפרט אם הוא אצל האש דאז מזיע תמיד כנראה ובפרט דנעשה כדי לפלוט א"כ יוצא ממנו דם ורוטב א"כ לא הו"ל דבר נגוב לגמרי ועוד אף אם נקל בנגוב לגמרי בקליפה היינו אם אינו אצל האש אבל אם הוא אצל האש אז כמו דלא אמרינן תתאה גבר כל שהוא אצל האש כן ה"נ אף בדבר נגוב אוסר לגמרי לדידן דקיי"ל דאסור כולו בצלי לכך ראוי לאסור הכבד והחלב לגמרי:
207
ר״חהנה בדין אם כבד אצל האש נגעה בקדרה של חרס מבשר העליתי בתשובה לק' טרנפאל לחלק דאם הקדרה רותחת אסורה ואם צוננת מותרת וקדרה של מתכת בכל ענין מותרת:
208
ר״טמה שהעיר על הר"ן שכתב דבאינו מכוין לבטל לא שייך דאין מבטלין איסור לכתחלה ועז"ה ממ"ש בפ' שלוח הקן דלא אמרה תורה שלח לתקלה והמשל"מ פ"ז ממעילה פי' הכונה מכח אין מבטלין איסור לכתחלה והרי כאן אינו מכוין לבטל רק לקיים מצות שלוח. הנה לא ידעתי למה הרכיב הדעות יחד הר"ן לא כתב זה רק לדידן דקיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן לכך בדרבנן יש לחלק בין מכוין לבטל או לא אבל להמל"מ דמפרש כונת הש"ס דלא אמרה תורה שלח לתקלה מכח אין מבטלין איסור לכתחלה הוא אזיל ודאי להסוברים דאין מבטלין איסור הוי מה"ת להך שיטה ודאי אין חילוק בין נתכוין לבטל או לא. ואם באנו לקיים פי' המל"מ בש"ס ולקיים דעת דס"ל דאין מבטלין איסור הוי רק דרבנן הי' נ"ל סברא אחת לומר דהנה יש לנו ב' עניני רוב אחד אם נתערב איסור והיתר יחד והרוב היתר דהאיסור בטל ברוב ויש רוב אחר דהיינו שאינו מעורב האיסור עם ההיתר רק אם יש בעולם כמה דבר היתר ואחד יש בעולם איסור אז אמרינן כל דפריש מרובא פריש והוא מן הרוב היתר וכמו רוב בהמות כשרות ולפ"ז הנה דעת השטמ"ק בב"מ דף ט' גבי קפץ אחד מן המנוין לתרץ קו' התוס' דלבטל ברובא ותי' השטמ"ק בשם הרא"ש דרוב אינו מטעם ודאי רק ספק רק דהתורה התירה ספק כזה אבל מ"מ עשירי ספק נקרא עיי"ש. והנה התוס' שלא תירצו כן מוכח דס"ל דרוב הוי ודאי לא ספק ולכך נ"ל להכריע כך דהך ספק דהאיסור וההיתר לפנינו והוי רובא דאיתא קמן והאיסור נתערב בו זה הוי מכח ודאי וכיון דודאי מותר מה"ת הי' מותר לבטלו רק מדרבנן אסור אבל היכי דאין הרוב לפנינו וכן האיסור אינו לפנינו ואינו מעורב רק דנאמר כל דפריש מרובא פריש והרוב ליתא קמן נהי דברובא דליתא קמן נמי אזלינן בתר רובא כדיליף בחולין זה הוי רק ספק רק דהתורה התירה ספק זה ולכך בזה שפיר אסור לעשות כן מה"ת דנהי דהתורה התירה ספק זה מ"מ אין עושין ספק לכתחלה ולכך בזה דהוי אסור מה"ת אין לחלק בין מתכוין לבטל או לא ולכך הר"ן מיירי ברובא דאיתא קמן והאיסור מעורב בהיתר כיון דזה הוי רק איסור דרבנן שפיר מחלק בין כוון לבטל או לא אבל הש"ס מיירי ברובא דליתא קמן דבזה אין הרוב ודאי רק ספק בזה אסור מה"ת לכך שפיר קאמר דלא אמרה תורה שלח לתקלה וזה נכון בעזה"י:
209
ר״יע"ד שאלתו הנה מ"ש רו"מ דהמעשה כך היתה באשה שהי' לה שפחה נכרית ונתנה לה ב' חתיכות בשר אחת שלא נמלחה לצורך עצמה ואחד שנמלח לצורך הבעה"ב וכשנתנה השפחה החתיכות לקדרות לא ראתה הישראלית רק בשעת הבישול עמדה האשה אצלה. והנה זה פשוט דחיישינן לאחלופי ובס"ס קל"ד בש"ך ס"ק י"ט מבואר דאף במסלפ"ת אפי' באיסור דרבנן באתחזק איסורא אין עכו"ם נאמן ונמצא לפ"ז דנתערבו החתיכות למפרע בשעת הנתינה לקדרות ואתחזק איסורא ובכה"ג ודאי לא אמרינן תולין וכמ"ש הש"ך. הנה מ"ש רו"מ לפשיטות שאין מסלפ"ת נאמן בזה אין בזה דבר ברור די"ל דהתם בסי' קל"ז הוי דבר שאינו בידו אף דבידו להכשיר מ"מ זה הוי ע"י טרחא וכל מה דהוי ע"י טרחא הוי כדבר שאין בידו ומה"ט לא נחשב דשיל"מ אף דאפשר בהגעלה וה"ה מה"ט לא נחשב בידו כיון דהוי ע"י טרחא או הוצאות עי' באשל אברהם בפמ"ג או"ח סי' תל"ז ולכך הוי אתחזק איסורא ול"מ מסלפ"ת אבל דבר דהוי בידו בלי טרחא י"ל דזה הוי כמו לא אתחזק איסורא וכדמשמע במג"א ס"ס תל"ז גבי קטן וא"כ ה"נ מה לי אם תשים בקדרה זו או זו לכך הוי כדבר שבידו ומהני מסלפ"ת והתם במליחה י"ל דזה הוי נמי ע"י טורח וחסרון מעשה כיון דמוקמינן כל דבר בחזקת שלא נעשה מעשה וכמ"ש המל"מ אפילו לענין ספק דרבנן וכן אפילו באיסור א"א בספק קיום התנאי אמרינן כן וא"כ הוי כאן ב' חזקות חזקת איסור וחזקת שלא נעשה מעשה ונגד ב' חזקות ל"מ בידו וי"ל דלכך ל"מ בהכשר כלים מסלפ"ת אבל בחד חזקה י"ל דמהני מסלפ"ת אם הוי בידו גם י"ל דזה באמת הטעם עכו"ם אנקיותא קפדי ולא נחשב זה לו לטורח ושוב נאמן מכח דהוי בידו ולכך אין זה ברור דל"מ בזה מסלפ"ת ויש לדבר בזה הרבה אם זה נחשב מסלפ"ת כיון דהיא בבית ישראל ויודעת שהאיסור והיתר תלוי בזה גם לפמ"ש עתה המעשה ל"ה צריך לומר מכח אתחזק איסורא דאף אם הי' נותנין לה רק חתיכת היתר ולא ראו אותה הרי הוי בשר שנמצא ביד נכרי דאסור בלא"ה והוי כגופו של איסור דהוי בשנמ"ה וכמ"ש הש"ך בסי' ק"י דאף המקילין בסי' קי"ח היינו רק אם אין נותנין לו הבשר בידו רק שמניחין הקדרות על הכירה והנכרי נשאר שם אבל ליתן הבשר ביד נכרי ודאי הוי בכלל גזרת חז"ל בבשר שנמ"ה ונמצא ביד נכרי דאסור לכ"ע ודין דס"ט בנכרית ששמה הבשר בקדרה מיירי שמכירין הבשר בט"ע וליכא חשש אחלופי רק חשש שלא הדיחה אותו וכ"ז ברור:
210
רי״אנשאלתי בחלה שנפלה לתבשיל בשר ולא הי' בו ס' ואח"כ נפלה לתבשיל בשר ולא הי' בו ס' והי' של אדם אחד אם אמרינן בזה כיון דהוי ספק אם פלטה טעמו בראשון או בשני וא"כ הוי דינו כל שנכנס בספק מסייע לבטל או לא וחנ"נ לא שייך בחלה כמ"ש האחרונים. והשבתי דאינו דומה כעוכלא לדנא דלא אמרינן כל שנכנס בספק רק אם הספק אם נפל לזה או לזה בזה כיון דתיכף בלידת הספק נכנסו שניהם בספק אז לידת הספק מצרפן יחד והוי כאלו כבר נתערבו ובטל בסמ"ך אבל בזה אין הספק נולד יחד דתחלה נולד ספק אחד בקדרה הראשונה ועדיין לא נצטרף השני' א"כ כבר נאסרה הראשונה שוב אף דאח"כ נפל לשני' ונעשה שניהם ספק אין דינם כמצורפין כיון דבתחלת הספק לא נכנס השני' עמה בזה נדון כל חד בפ"ע וז"ב ופשוט לדינא:
211
רי״בנלפענ"ד דין חדש דס"ס לא אמרינן רק היכא דבצד אחד איכא ס"ס ובאידך ליכא ס"ס בזה אזלינן בתר הך צד דאיכא ס"ס אבל אם שני הצדדים שוים בשניהם יש ס"ס שוב נדון כמע"מ ונחשב רק לספק אחד והדר דינו דספקא לחומרא וכעין דאמרינן בספק דרבנן להקל אם יש להקל לכאן או לכאן מחמרינן בשניהם כן ה"נ הדין בס"ס והדמיון לזה ומה אמינא לה במה דאמרינן במס' שקלים ובקידושין נ"ב בבהמה שנמצאת מהלאה למגדל עדר וכמדתה לכל רוח זכרים עולות נקבה זבחי שלמים והנה רש"י פי' בקידושין מכח דבירושלים רוב בהמות קדשים. ונשאלתי מתלמידי דאף דרוב קדשים הרי איכא מיעוט חולין וגם חזקה דמעיקרא דאף הבהמה של קדשים עכ"פ קודם שהוקדשה חולין היתה וא"כ ראוי לאוקמא אחזקה דמעיקרא א"כ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והשבתי דלק"מ דזה עצמו כוונת רש"י באמת מכח ספק רק דלולי הרוב הי' ראוי לילך בתר חזקה דמעיקרא להתיר ולכך כתב רש"י כיון דבאמת רוב קדשים א"כ אף דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה עכ"פ שוב הוי פלגא ופלגא וספקא דאורייתא לחומרא אך אי נימא כוונת רש"י כן תקשה מה פריך הש"ס בקידושין אטו זכרים הוי עולות זבחי שלמים לא הוי ומה בכך דהוי אף זבחי שלמים מ"מ רשאי להקריב עולה מכח ס"ס שמא חולין לגמרי ושמא עולה ובכל דוכתא ס"ס לקולא ובשלמא כפשוטו דרוב קדשים א"כ שפיר דלא מהני ס"ס נגד הרוב דאף אי נימא דס"ס אלים טפי מרוב היינו היכא דשני הספקות סותרים להרוב אז ס"ס עדיף אבל היכא דרק ספק אחד סותר להרוב והשני אינו סותר כגון הכא דספק חולין לבדו הוי נגד הרוב בזה כיון דהוי דבר שאינו מצוי אין מכניסין אותו לס"ס כיון דהוי הרוב להיפוך כמו שמוכח בכמה דוכתא שדבר שאינו מצוי לא נחשב לספק אבל לפמ"ש דהוי רק מכח ספק דהוי כמע"מ א"כ שפיר קשיא דהוי ס"ס שמא חולין ושמא עולה אך באמת א"ש דבזה לא שייך ס"ס דגם להיפוך נימא להקריבנו שלמים דספק הוא שמא חולין ושמא שלמים וא"כ גם בשלמים איכא הך ס"ס וכיון דהדר בשניהם הוי ס"ס זו הדר הו"ל מע"מ ושקזלין וראוי לחוש לחומרת שניהם ובזה נדחה ג"כ מה שהקשה הפ"י בחידושיו דנימא סמוך מיעוט' דחולין למחצה עולות והו"ל שלמים מיעוטא וזה לק"מ דלא אמרינן סמוך מיעוטא רק אם בצד השני ליכא למימר כן כגון סמוך מיעוטא מפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא דלהיפוך ליכא לצרף מיעוט מפילות למחצה זכרים דאדרבא הנפל פוטרה מיבום והזכרים מחייבה אך כאן כמו שיש לומר בעולות כן גם בשלמים נימא כן סמוך מיעוטא דחולין למחצה שלמים והו"ל עולות מיעוטא וא"כ כיון דסוף סוף איכא למימר כך ואיכא למימר כך הדר הו"ל שקולין וראוי לחוש לחומרת שניהם כן נ"ל שבכה"ג לא שייך סמוך מיעוטא לפלגא וכן ס"ס לא מהני בהך גונא רק דינו כשאר ספק תורה ולחומרא ובחי' לקדושין כתבנו ראי' לדברנו הנ"ל. שוב עיינתי בתוס' נדה כ"ז מוכח שם דאף אם סותרין רק ספק אחד נמי לא מהני עיי"ש במהרש"ל ומהרש"א אך לפמ"ש י"ל דרק היכא דהוי נגד החזקה לא מהני ס"ס אבל כל שאינו כנגד החזקה בעינן שיהי' ב' הספקות סותרין זא"ז אבל בלא"ה הוי ס"ס עיי"ש ודו"ק:
212
רי״גשא' בדבר המאקוראניס שנתחדשו בעירו בפאבריק של אדונים הנה אין דעתי נוחה להיתר אפי' הי' היתר גמור כי בזה"ז כל העולם נדון כבקעה וראוי לגדור בו גדר ולא לפרוץ ואין להתיר בזה שום חדשות דיבואו לומר דהתרנו פת נכרים ויהי' זילותא וח"ה ובפרט דיש בזה חשש איסור אחד לדעת הר"ן והטור הובא בש"ך סי' קי"ב סק"א דאף עיסת נכרי אסור ואף דאנן קיי"ל בש"ע דאינו אסור רק פת נכרי מ"מ למה לנו להכניס בזה לכתחלה ועוד כיון דנאפה מעט נהי דאינו נאפה לגמרי מ"מ י"ל כיון דעכ"פ נאפה מעט והוי שליש אפייתו נמי אסור לכ"ע ולמעט בפלוגתא עדיף וי"ל דבתחלת אפייתן נאסר מיד וגם יש לחוש אולי יערבו בו חלב נכרי כדי למתק אותם ואף אם יעמדו איש נאמן זה לא מהני רק לדבר הנמכר רק במקומו אז בזה אם לא יהי' מחזיק הנאמן לא יקנו אבל בדבר הנמכר לכמה עיירות מה יועיל זה למחר ידחה איש הנאמן והעולם לא ידעו מזה ויקנו לכך אין זה רפואה לחשש האיסור וגם נהי דבש"ס ופוסקים מוכח דהנכרי אינו מכוין להכשיל מ"מ זה בדרכי העולם תלוי הדבר ובזמניהם דעכ"פ הגוים היו מחזיקין באמונתם הי' בהם חזקה דלהכשיל לא יכוין אבל בדורות הללו גם ביניהם רבו האפיקורסים שאין להם אמונה כלל אלו נחשדים גם להכשיל לכך נהי דאם נזדמן דרך מקרה אין בידנו להחמיר נגד הש"ע מ"מ להתיר דבר חדש ולמכרו לרבים תמיד אין ראוי לעשות בימים הללו לכך לא אצטרף בזה להיתר גם רו"מ ימנע:
213
רי״דאשר שאל למה העולם נהגו היתר בזאפרין מה שקצת הראשונים מחמירין הנה מה זו שאלה למה לא נראה לו דברי הש"ך בסי' קי"ד מ"ש ע"ז היתר וכדאי הש"ך לסמוך עליו ואני מוסיף ע"ד הש"ך כיהודה ועוד לקרא דאף דאין בזאפרין גופו ס' או רוב מ"מ כיון דזאפרין אינו נאכל בעינא רק בתוך מאכל ומעט ממנו נותנין למאכל א"כ בהמאכל ודאי הוי ס' הן נגד הבשר יבש הן נגד היין שמזלפין עליו ואף אם הוי בו ס' רק נגד אחד הרי קיי"ל איסורין מבטלין זא"ז ואין זה בכלל מבטל איסור לכתחלה כי אין כוונתו לבטל האיסור רק על הזאפרין והם עצמן היתר ואף דדעת הטו"ז דגם באין דעתו לבטל האיסור נמי אינו מותר רק בא"א בע"א וכאן הוי כא"א בע"א כיון דא"א להשתמש בזאפרין רק ליתנו למאכל וגם הטו"ז מיירי ביש בו ודאי איסור ובזאפרין הוי רק ספק וכמ"ש הש"ך ודאי מותר באין כוונתו לבטל לכך נראה דמותר לאכול ממנו בלי חשש ופקפוק והנח לישראל אם אינן נביאים הם בני נביאים ומה גם דהחשש בשר יבש אם יכירנו ודאי יסירנו ואם הוא באופן דהוי דק כל כך דאינו ניכר בינו לבין חוטי זאפרין אז כיון דהוי יבש ודק כ"כ אין בו עוד טעם כלל והוא כעפרא דעלמא וחשש יין הנה אם הי' מזלפין עליו יין הי' בו ריח יין וכיון דאין בו ריח כלל מוכח דלא זלפו עליו יין ולכך אין בו חשש כלל:
214
רי״הבמ"ש בסי' קט"ו סע"ב בהג"ה ואם ראה עשיית הגבינה ולא ראה החליבה וכו' מאחר שעשה ממנו גבינות וכו' הנה מלשון הרב רמ"א משמע שאף שאין ידיעה שבשעת החליבה הי' דעתו לעשות ממנו גבינות ולא שמעו ממנו כלל רק כיון שבסוף חזינן שעושה ממנו גבינות אמרינן כיון שעתה עושה מסתמא גם מעיקרא דעתו לכך הי' אך הש"ך כתב בפשיטות שלא מהני רק אם הי' ידוע בשעת החליבה שדעתו לעשות ממנו גבינות עיי"ש ולפענ"ד לשון הרמ"א לא משמע כן והדין עמו שהרי מצינו פלוגתא בזה בב"ב ובחולין דרשב"ג ס"ל בכל דבר אמרינן הוכיח סופו ע"ת כגון במזכה ע"י אחר או גבי חישב לע"ז במס' חולין ונהי שרבנן פליגי וס"ל דלא אמרינן הוכיח סע"ת מ"מ אנן קיי"ל בסי' ד' דהוי זבחי מתים א"כ נראה דהיינו דוקא היכא שמתחלה הי' בחזקת היתר בודאי או בחזקת המקבל דמסתמא ניחא במתנה דזכות הוא לו כל שלא שמענו שמוחה אח"כ ומכ"ש במחשבת ע"ז שאין לחשוש מתחלה שהתכוין לע"ז כל שלא שמענו ממנו לכך אף אם אח"כ שמענו ממנו ס"ל לרבנן דלא אמרינן הסע"ת אבל הכא אף קודם שראינו שעשה גבינות ג"כ י"ל שדעתו לעשות גבינות גם אף אם אין דעתו לגבינות ג"כ הוי רק ספק איסור ויכול להיות שבלא"ה לא עירב בי' דבר טמא לכך בכה"ג לכ"ע אמרינן הסע"ת ואם אח"כ חזינן שעושה גבינות אמרינן שבודאי מתחלה התכוין ג"כ לכך ומותרין. ועוד נראה להמתיק הדבר יותר דהרי אזלינן בכמה דוכתא בתר השתא כדקיי"ל בכמה דוכתא דכל הטומאות כשעת מציאותן וכן אף בממון יש פוסקים דהלכה כר' נתן דאזלינן בתר השתא ועיין בטו"ז סי' א' ובחו"מ רנ"א ואף החולקים ופוסקים כרבנן דלא אזלינן בתר השתא היינו מכח חזקת ממון וחזקה דמעיקרא אבל בלא"ה מודים דאזלינן בתר השתא ולפ"ז הא דס"ל לרבנן במזכה ע"י אחר דלא אמרינן הסע"ת והרי התם חזקת ממון דמרא קמא מסייע לחזקה דהשתא וא"כ נלך בתר השתא כיון דהשתא לא נתרצה ה"ה מעיקרא אך נראה דחזקה דהשתא לא הוי רק אם יש כאן לפנינו מעשה ממש אז כיון דמעשה אלים בכל דוכתא לכך אמרינן מדהשתא כן הוי מעיקרא ג"כ כן אבל ע"י מחשבה ודיבור בעלמא לא אלים דיבור ומחשבה לילך בתר השתא לומר מדעתה הוי כן מעיקרא הוי ג"כ כן והטעם דדיבורא בעלמא מקרי ואמר היום כך ומחר כך ודומה לחזקה העשוי' להשתנות דלא מהני אבל מעשה מסתמא כמו שהוא עכשיו כן הוא מעיקרא ואף אם עושה המעשה ברצונו ג"כ אמרינן כן דמעשה לא עביד לעשות רק אם הי' דעתו מתחלה לכך ולכך אם יש כאן מעשה ממש ודאי אזלינן בתר השתא וע"י מעשה מודים רבנן דאמרי' הוכיח סע"ת ולכך הכא אם חזינן שהנכרי כעת עושה גבינות אמרינן הסע"ת ומעיקרא לכך התכוין סתמא ובפרט כיון דבלא"ה הוי רק ספק אם עירב חלב טמא אף אם לא התכוין לגבינות לכך כל כה"ג בודאי אזלינן בתר השתא ומותר כנלפענ"ד דלא כהש"ך:
215
רי״ושא' היות כי שלחו ממקומות הרחוקים אויפטראג לסוחר אחד שיקנה שומן חזיר בגינו והסוחר נפשו בשאלתו אם יש איזה היתר לקנות השומן ע"י א"י. הנה לפענ"ד זה איסור גמור דענין סחורה אינו כשאר לאוין שבתורה התלוין אקרקפתא דגברא שאדם לא יעשה כן אבל ע"י נכרי אין איסור בדבר אבל איסור סחורה הוי כאן איסור הנאה ובודאי באיסור הנאה אין חילוק בין אם נהנה בעצמו או ע"י נכרי והכל אסור כן ה"נ בזה רק דבזה חלקה התורה וגלתה דהדברים מותרים בהנאה אך היינו אם נזדמנה לו אבל לעשות ממנו סחורה נשארו באיסוריהן דכתיב והי' בהווייתן יהא עיין בפ"ב דפסחים בסוגיא דחזקי' ור"א (וביאור הדבר דהש"ס כ"ג פריך והרי שרצים וכו' ומשני ש"ה דכתיב לכם שלכם יהא ופריך א"ה אפי' לכתחלה נמי וכו' ומשני דכתיב יהי' בהווייתן יהא וא"כ משמע דהש"ס רוצה לומר דלגמרי יהי' אסור בהנאה מדכתיב לא יאכל רק דמשני דכתיב לכם ופריך א"ה לכתחלה ומשני דכתיב יהי' וא"כ משמע דלענין לכתחלה נשאר כדס"ד מעיקרא דאסורין בהנאה וא"כ משמע דמה דאסורין לסחור בהם היינו מכח איסור הנאה וכיון דהוי מכח אה"נ אין לחלק בין ע"י עצמו או ע"י נכרי) לכך איסור סחורה הוי כעין איסור הנאה שלא יהנה מזה דרך מו"מ לכן אין חילוק בין ע"י נכרי או לא וראי' לזה ממ"ש התוס' בסוכה ל"ט ד"ה וליתיב לי' וכו' ולא משכחת לה שיהי' כולן שוין לענין סחורה אלא כה"ג דבהדיא כתיב או מכור לנכרי עיי"ש ומה ראי' דלמא מיירי או מכור לנכרי ע"י שליחות לנכרי (דהרי התוס' לא הביאו ראי' מקרא לאיסור סחורה רק להיתר דהיכא דנזדמנו לו מותר דבהדיא כתיב או מכור לנכרי ולא משכחת לה איסור סחורה רק כה"ג ומנ"ל כן דלמא אדרבא בנזדמנו לו אסור לעשות בו סחורה ומ"ש או מכור לנכרי היינו ע"י נכרי ומנ"ל דאיסור סחורה בכולהו היינו אם קונה ומוכר ובע"כ מוכח דאין חילוק וכו') וכן מן הש"ס דשם דקאמר לא רצה ליתן לו במתנה מבליע לו דמי אתרוג בלולב וכו' ולמה לא קאמר דיתן לו ע"י נכרי או קטן וכדומה ובע"כ דזה אינו ענין לשליחות כלל רק כל דהוי עבורו נחשב סחורה וסמך לזה מה דאמרינן בעלמא זוזי דאנשי אינהו עבדי לי' סרסרותא כן ה"נ כיון דהוי ע"י מעותיו נחשב לו סחורה ואסור כן דעתי נוטה. שנית להנ"ל. מ"ש דא"כ יהי' אסור גם להיות סרסור או שאר הנאה. זה לק"מ כיון דכתיב לכם להיתר הנאה ויהי' לאיסור הנאה א"כ מסרה התורה הדבר לחכמים לעשות כפי מה שיראו בעיניהם והם אמרו והם אמרו דאינו אסור בזה רק דרך סחורה ומו"מ אבל מ"מ איסור סחורה ומו"מ הוי מטעם הנאה דכדרך זה אסור בהנאה שלא ירויח בהם דרך מו"מ ובפרט דכיון דכתיב לכם א"כ בנזדמנו מותרין לו אם יאסרו שאר הנאות יהי' כחוכא ואטלולא דמאן מפיס אם הוי נזדמנו או לא ונתת דבריך לשיעורין אבל אם אסרו רק לסחורה יש לדבר שינוי והיכר דלדרך מו"מ אסור ונזדמנו מותר ודרך סרסרות בלא"ה לק"מ דזה הוי הנאה דמעלמא ולא מגופן ולשון יהי' בהווייתן אינו משמע רק לאסור הנאה דמגופן ולא הנאה דעלמא שנותן לו המוכר שכר על שהמציא לו קונה וכדומה והוי הנאה מן המוכר ולוקח שעשה להם טובה ולא הנאה דמגוף האיסור הנאה אך הנאת הריוח הוי הנאה דמגופן זה אסור מכח יהי' ושאר הנאה אף דהוי מגופן זה א"א לאסור כיון דבנזדמנו מותר א"כ מאן מפיס אבל דרך מו"מ וסחורה הוי ההפרש ידוע וניכר ולעולם הוי מטעם הנאה [ובזה י"ל מה שהקשיתי בחידושי לב"ק ו' במה דפריך שם השתא מי אית לי' למזיק כמה נבלות יהיב לי' דאמר מר ישיב לרבות אפי' סובין והקשיתי להסוברים דאיסור מו"מ דנבלות הוי ד"ת א"כ מהו פריך הרי י"ל דנבלות גרוע ומה דומיא הוי בזה לסובין. ונראה די"ל דדבר זה אם הוי איסור סחורה ד"ת או דרבנן תליא בפלוגתא דחזקי' ור"א דלר"א כיון דלא יאכל משמע איסור הנאה א"כ נהי דאפקי' רחמנא ממשמעותי' וכתבה לכם מ"מ לענין איסור לכתחלה הוי מה"ת מלשון יהי' והוי דרשא גמורה אבל לחזקי' דס"ל דכ"מ שנאמר לא יאכל הוי רק איסור אכילה וכו' לדידי' י"ל דהוי רק אסמכתא ומן התורה מותר לעשות בו סחורה ולכך התם בב"ק י"ל דפריך לחזקי' ולדידי' שפיר הוי איסור סחורה בדברים האסורים רק דרבנן איך יפרש הוא הך ברייתא אבל לדידן דקיי"ל כר"א כמ"ש הרמב"ם בהל' מ"א י"ל שפיר דהוי מה"ת ויש כמה דברים לומר עפ"ז.] ומ"ש לתמוה על קו' הש"ס בסוכה אבאר כוונתי דודאי שם הוי האיסור מצד המוכר לא מצד הלוקח אך כוונתי כיון דעיקר האיסור שם הוי רק מכח לפני עור והרי קיי"ל אלפני דלפני לא חיישינן עיין אהע"ז סי' ה' וא"כ קשה יקנה ממנו ע"י עכו"ם וכיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ הוי רק לפני דלפני ואף לפני דלפני אין כאן כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ לא עביד הוא כלום ובע"כ מוכח דכל דרך סחורה וזוזי דאינשי עבדין לי' סרסרותא לא שייך בזה לומר אין שליחות לעכו"ם והמקח הוי לבעל המעות וכאלו הוא בעצמו הקונה והמוכר וכעין דס"ל לכמה בנתן לשליח מעות לקנות והטעה את חברו בחשבון דיש ס"ל דהכל לבעל המעות דהשליח עשה הטעות מ"מ העיקר בתר המעות אזלינן והוי הכל כמעכשיו כן ה"נ בזה כיון דבמעותיו הוא קונה לא שייך בזה לומר אין שליחות לעכו"ם והוי רק חד לפני והה"נ באיסור סחורה וזה ראי' נכונה. וכל הראיות הוא רק לרווחא דמלתא ולפי האמת הדבר ברור דכה"ג לא שייך לומר א"ש לעכו"ם דהתורה עיקר כוונתה שלכתחלה לא ירויח בדברים האסורים מה לי אם נעשה על ידו או ע"י אחר סוף סוף מרויח לכתחלה באיסורין ואין היתר רק מכח ההיתר שכתבתי בשומן חזיר מכבר וזה רק בחלב חזיר מקרביים ולא בשומן הנעשה מן הבשר ומטעם שכתבתי שם. שוב ראיתי בחת"ס מחמיר נמי להיות קונה לנכרי דברים אסורים וגם ע"י נכרי אוסר שם.
216
רי״זוהנה מה שתמה על ראייתי מן התוס' סוכה הנה הראי' שלי ברורה דהרי התוס' לא הביאו ראי' מקרא לאיסור סחורה רק להיתר דהיכא דנזדמנו לו מותר דבהדיא כתיב או מכור לנכרי ולא משכחת לה איסור סחורה רק כה"ג ומנ"ל כן דלמא אדרבא בנזדמנו לו אסור לעשות בו סחורה ומ"ש או מכור לנכרי היינו ע"י נכרי ומנ"ל דאיסור סחורה בכולהו היינו אם קונה ומוכר בע"כ מוכח דאין חילוק בזה בין ע"י נכרי או לא. ומ"ש וז"ל מה שרצה הד"ג לומר דהוי כמו אה"נ הנה קשה לומר וכי אסור לישראל להנות ממנו הנאה של כלום גם וכי אסור לו להיות סרסור בזה ואין לי שום משמעות מהש"ס ותוס' לאיסור בזה. הנה אבאר לו דהרי הש"ס בפ"ב דפסחים פריך והרי שרצים ומשני ש"ה דכתיב לכם משלכם יהא ופריך א"ה אפי' לכתחלה נמי ומשני דכתיב יהי' וא"כ משמע דלענין לכתחלה נשאר כדס"ד מעיקרא דאסורין בהנאה וא"כ משמע דמה דאסורין להסתחר בהם היינו מכח איסור הנאה וכיון דהוי מכח אה"נ אין לחלק בין ע"י עצמו או ע"י נכרי. שלישית להנ"ל. הנה מ"ש רו"מ דאני מודה לו במקצת היכי שהנכרי הקדים לו המעות שמותר ז"א כי זה הוי דוקא אם הנכרי הקונה יודע לשם מי קונה אז שייך לומר דקונה אותו עבור בעל המעות אבל אם אינו יודע א"כ סובר דהישראל נותן לו המעות וקונה אותו עבור הישראל אין היתר רק שיודיעוהו שהוי עבור הנכרי ושהמעות שלו אז מודה אני לו בזה שמותר. ומה שהקשה עלי מדברי המ"ב בהל' פסח סי' ת"נ שאין לקנות חמץ לנכרי דאין שליחות לנכרי וכו' ומוכח דלא אמרינן זוזי דאינשי אינון עבדין לי' סרסרותא זה לק"מ דזה דומה למ"ש הש"ך בחו"מ סי' רצ"ב גבי אשלד"ע דהיינו דוקא לחייב המשלח לא לפטור המשלח א"כ מוכח דאף שלד"ע היינו רק שיהי' נחשב גם השליח בע"ד אבל נגד המשלח נחשב שליח ג"כ כן ה"נ בזה ודאי בעלמא אין שליחות לנכרי כלל אפי' נגד המשלח אבל היכא דהוי קני' במעות כיון דבעלמא קיי"ל הכל לבעל המעות ולכך בזה נחשב השליח כבע"ד ונחשב ג"כ כשליח נגד המשלח ובתרווייהו אזלינן לחומרא וז"ב והבן כי קצרתי ושוב ראיתי בשו"ת חת"ס מחמיר נמי להיות קונה לנכרי דברים אסורין עיי"ש וגם ע"י נכרי אוסר שם:
217
רי״חשא' בנדון הסחורה בחלב חזיר הנה אני בתשובותי (טוב טעם ודעת מהד"ג ח"ב) כתבתי לחלק בין בשר חזיר דאסור לסחור אבל חלב חזיר מותר לסחור וא"כ בלא"ה אין בזה איסור אם קונה הקרבים אך אם קונה גם הבשר ודאי אסור לסחור בו אך מ"מ בשאלה דקה' כיון דהאיש אינו קונה רק שליח נראה דאין בזה איסור לא מבעיא אם איסור סחורה באיסורין הוי של תורה ודאי אין לנו רק מה שאסרה התורה להקונה ולא לשליח וסרסור אף גם אם הוי דרבנן מכח שמא יבא לאכול י"ל היינו רק אם קונה לעצמו אז משלו לא בדיל אבל אם קונה לאחרים אז משל אחרים בדיל מינה ואין לחוש שמא יאכל ממנה מיהו עכ"פ יהי' בזה חשש לפ"ע ואף שיהי' נעשה זה ע"י אחר כיון דגם האחר יעבור אלפ"ע י"ל דהוי בזה לפ"ע ועיין משל"מ פ"ה ממלוה שנסתפק ובטוטו"ד מה"ג ח"ב לק' נ"פ הארכתי בזה. גם אף אם לא שייך לפ"ע עכ"פ הוי חשש מסייע ידי עוברי עברה ואסור כך י"ל דאם המו"מ הוי רק בחלב הקרביים מותר להיות סרסור או שליח אבל אם הוי בבשר חזיר ושומן הבא מבשר חזיר אסור להיות ממוצע.
218
רי״טוהנה שאלני הרב החריף מו"ה שלום מרדכי הכהן עמ"ש לחלק בין חלב חזיר לשומן חזיר מרש"י חולין מ"ה ע"ב ותוס' בכורות דף י' דבלשון תורה הוי שומן נמי בלשון חלב. ולק"מ דנהי דלפעמים הוי שומן נמי בכלל לשון חלב אבל לפעמים הוי חלב דוקא הרי הכתוב אומר בפ' צו כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו אם כן יהי' אסור נמי שומן וכן אמר שם אח"כ כי כל אוכל חלב מן הבהמ' אשר יקריבו ממנה אשה לד' ויהי' גם שומן אסור וכן בפ' ויקרא ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה ונאמר דבזה יהי' אף השומן בכלל וזה ודאי אינו וכן פ' כל חלב לד' בפ' ויקרא ובע"כ לפעמים סתם חלב הוי רק חלב א"כ ה"נ לחומרא יש לפרש דהכונה רק חלב ולא שומן ובפרט דכאן מוכח כן כיון דהתור' אמרה וכל חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ולמ"ל הך אזהרה הרי בלא"ה אסור מכח נבלה וטרפה בע"כ דהוי ס"ד או דנוט"ר לא יחול על איסור חלב וקאי ואכול לא תאכלוהו מכח נוט"ר או להיפוך דאיסור חלב לא יחול על איסור נוט"ר לכך כתיב ואכול לא תאכלוהו א"כ מוכח דזה מיירי מחלב לבד אבל בשומן נוט"ר ודאי אין בו איסור לאו דחלב ובע"כ דזה מיירי מחלב לבד ומוכח כמ"ש וז"ב ונכון:
219
ר״כשא' באחד שנחשד שמוכר טרפות אך לא נתברר הדבר ולא נאסר ועתה נודע ואירע שמכר טרפות אם יש לאסור הכלים למפרע. הנה ודאי דאסורים הכלים למפרע דהנה דעת התב"ש להחמיר בזה דנאסר למפרע ואף דדעת הש"ך להקל מ"מ נראה דהיינו דוקא אם לא איתרע חזקתו תחלה כלל ולא יצא עליו קול וחשש טרפות אבל אם יצא עליו קול תחלה נהי שלא נתברר מ"מ איתרע חזקת כשרות שלו וכיון דנמצא עתה שמכר טרפה ודאי הוי רגל"ד והוכיח סופו ע"ת שהקול הי' אמת ומודה הש"ך דטרפה למפרע ולמעט בפלוגתא עדיף לכך כל מה דאפשר להגעיל יגעיל והכלים הטובים כגון פארצילאן טוב דהוי כעין זכוכית בזה כיון דבלא"ה הוי ספק אם נאסרין כלל לכך אותם ישהא מעל"ע וכלי חרס הפשוטים המה טרפה. שנית לח"א הנה לדינא מ"ש רו"מ שאף האוסרים היינו רק מכח דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכו' דבר זה מביא לידי גיחוך וכי אני אסרתי הכלים מכח חשש גבינה או בב"ח אני לא אסרתי רק בשביל חשש בשר נבלה וטרפה והרי בטו"ז סימן קי"ט מפורש דאף בטבח שהוציא טרפה מתח"י אסורים הכלים למפרע וא"כ ממ"נ אם ס"ל להטו"ז דהחשוד על הטריפ' לא חשוד על נבלה וכן נראה בעיני ומצאתיו אח"כ בפמ"ג בש"ד סימן א' א"כ בע"כ מה דאוסר הטו"ז הכלים למפרע הוי מכח חשש טרפה א"כ מוכח דאף במה דליכא חזקת איסור אוסר למפרע ואם ס"ל להטו"ז כדעת הש"ך ביו"ד סי' א' שמוכח ממנו ומראייתו דהחשוד על הטריפ' הוי חשוד על נבלה א"כ ה"נ חשש זה יש בהקצב אולי מכר נביל' או שחט בינו לבין עצמו דהוי שחיטתו נבלה ומכר וסוף סוף דין זה הוי ממש דין הטו"ז והרי הקונים ממנו בשר הי' להבשר הזה חזקת איסור מחיים ושמא הוי נבלה לכך יפה כתבתי כיון דלהט"ז והתב"ש אסורין הכלים לכך אף להחולקים י"ל דביצא קול מתחלה דאתרע חזקתו מאז והלאה גם הם מודים דטריפה ועוד אף אם לא הי' שייך כאן חזקת איסור דבהמה נמי מסתבר כן כיון דטעם המתירין הוי רק מכח חזקת כשרות שלו וכאן מכח הקול איתרע חזקת כשרות שלו וי"ל להיפוך כמו שהוא עתה רשע כן הי' קודם כמ"ש בש"ס דהרי בוגרת לפניך רק דהתם הוי חזקת נערות מקודם וכאן הורע חזקתו לכך הדבר ברור כאשר כתבתי. רק מ"ש רו"מ דיש הרבה קצבים שם בזה יפה אמר ובזה הדין כך דמי שאינו יודע אם לקח מן הקצב הזה לאלו מותרין הכלים מכח ס"ס שמא לא קנו ממנו ואם קנו אלו הי' כשר אבל אלו דיודעים שקנו ממנו במשך זמן הקול והלאה או שרגילים ליקח ממנו הכלים טרפים למפרע ובמ"ש נדחין כל דבריו ובפרט מ"ש דדוקא בהימר הוי כן ולא הוא עיין ט"ז סימן קי"ט ותב"ש דאף ביצא טרפה מידו הדין כן:
220
רכ״אשא' בטייא שאהלען של פארצילאן שקנה יהודי אצל אדון א' ולא נשתמש בהם כמו חצי שנה ומכרם לישראל אחר ובא השני לשאול אם מותר להשתמש בהם. הנה אם הורה להשתמש בהם אין מזחיחין אותו ואף דהביא דבנוב"ק חיו"ד סי' ל"ו החמיר בזה מ"מ בפארצילאן אין להחמיר תרי חומרי כיון דרוב תשמישן בכלי שני כי לרוב הפעמים אין שותין בהם רק טייא ובזה אין חשש כלל דרוב כלי עכו"ם אב"י ובטייא אין בו בישולי עכו"ם ואם מערבין בו חלב ספק אם הוי חלב מבהמה הטמאה וחלב נכרי י"ל דאינו אסור רק לישראל גזרו חז"ל זה אבל ביד הנכרים הוא היתר אם נעשה הבליע' ברשותם וגם אם נותנים בהם החלב הוי דרך לשום תחל' הטייא ואח"כ החלב וכיון דהטייא הוי כבר בכלי שני א"כ גם החלב הרותח אינו אוסר ואף דיש מחמירין גם בכ"ש מ"מ באב"י וכ"ש וגם הוי פארצילאן טוב דיש דעות דאינו בולע כלל ודאי יש להקל בזה ובפרט אם כבר קנה כן מן הנכרי הוי בדיעבד ויפה הקיל:
221
רכ״בשא' במוזגים שלקחו נשים נכריות לביתם כדי להמשיך את אנשי החיל לשם שיזנו עמהם ורו"מ צועק ע"ז. ואנן נענה ודאי יפה דיבר רו"מ והוא ש"ס ערוך שבועות מ"ז ע"ב שמעון בן טרפון אומר אזהרה לנוקב אחר הנואף שנאמר לא תנאף ופרש"י יעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף ומדלא פרש"י נשים נשואות רק נשים מוכח דאף בפנויות מיירי והיינו דאף דביאת פנוי' דרבנן מ"מ להיות אפטרופוס לאחר גרע ואל תתמה דהרי ביאת פנוי' דרבנן והרהור בפנוי' אסור מן התור' וזה בכלל אמרם ז"ל ביומא דהרהור עביר' קשה מעבירה א"כ ה"נ בזה הוי כן והנה מפרש"י מוכח דאם בא"א מיירי הרי בלא"ה עובר אלפ"ע ולומר דמיירי שהי' יכול ליקח אותם בלא"ה אם כן אינו בכלל עוקב דהרי כשפשר דהוי אפטרופוס להרגיל נשים אצלו משמע דבלא"ה לא הי' יכול לעשות כן וגם לומר דהוי לעבור בב' לאוין הרי כל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירא לכן טפי מסתבר דהוי אף על פנוי' ומוכח דאף דהוי המעשה היתר מן התור' מ"מ להרגיל גרע א"כ ה"נ לא מבעיא אם הנכריות נשואות דהוי איסור גם לנכרי דאסור להרגיל בזה רק גם אף בפנוי' נהי דגוף הדבר היתר הוא לנכרי מ"מ להיות אפוטרופס להרגיל לאחר גרע מלבד דהדבר מכוער ומביא לידי הרהור דהוי דאורייתא וראיתי בסמ"ג ל"ת קנ"ו העתיק דין זה של העוקב אחר הנואף וכו' ג"כ כלשון רש"י רק נשים ולא א"א וגם נקט שם הגורם ניאוף מוכח דהגורם לבדו הוי שאין לזה ח"ו לעשות כן:
222
רכ״גמה שרצה לומר בטעם מנהג העולם שאח"פ כשחוזרין וקונין החמץ עם הכלים מן הנכרי אין מטבילין והביא בשם הנו"ב והחכמת אדם דצריכין טבילה. ענין זה כבר קדמוהו בקו' הסמ"ט שכן תקנו בד"א דצריכין טבילה ומ"ש רו"מ בטעם דא"צ טבילה אין נ"ל כלל בפרט מ"ש בסוף דבריו דאם נאנס פטור הלוה לשלם חס להזכיר מלומר כן דאם הי' הנכרי פטור מלשלם אם נאנס החמץ הוי באחריות ישראל ואף דהוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי דמותר מ"מ כיון דהמכירה הוי רק הערמה א"כ גם הקרקע שמוכר לו נמי הוי הערמה ובשלמא לענין החמץ כיון דמן התורה בביטול בעלמא סגי בזה אך זה אם אינו באחריות ישראל אבל אם הוי באחריות ישראל הוי כמקבל אחריות על חמץ של נכרי בבית ישראל דעובר בב"י ואחה"פ אסור בהנאה אם נשאר ביד ישראל לכ"ע וכן מ"ש דהחמץ הוי משכון ביד ישראל ח"ו לומר כן דא"כ נהי דלא קנה משכון עכ"פ הוי באחריותו כדין משכון ואם יאבד יהי' פטור מלשלם וח"ו לומר כן גם מה שתלה הדבר בדין משכנתא כזביני זה אינו דאף אם משכנתא כזביני היינו רק אם הוא ביד המלוה אבל אם הוא ביד הלוה ודאי אינו כזביני וע"כ לא מבעיא הש"ס אם משכנתא כזביני רק אם הוא ביד המלוה אבל אם נשאר ביד הלוה ודאי אינו כזביני למלוה ובפרט אף אם בעלמא משכנתא כזביני היינו אם המלוה ניחא לי' להיות כזביני אבל בחמץ אדרבא הרי הוא מוכרו כדי להוציאו ומבטלו ואיך נאמר דהוי כזביני וחוזר וקונה אותו לכך ודאי לא ניחא לי' להיות כזביני ולזה אין טעמו נכון והטעם שלי כתבתי בתשובה (טוטו"ד מהד"ג ח"ב סי' כ"ב) כיון דהמכירה הוי הערמה רק בחמץ גופו מהני הערמה ממ"נ מדאורייתא בביטול סגי ומדרבנן מהני הערמה אבל בכלים דאינו מבטלן א"כ לא הוי מכירה כיון דהוי דרך הערמה ואזלינן בתר דאורייתא וי"ל עוד דלכך אף מדרבנן לא בעי טבילה והוא משום הכירא כעין שאחז"ל בפ"ק דשבת בי"ח דבר דעשו הכירא בכמה דברים דלא לשרוף עליו תרומה וקדשים כן ה"נ עשו הכירא שלא יטבלו כדי להכיר דהוי המכירה רק ערמה ויעשו גם הביטול ולולי היכר זה אולי יטעו דהוי מכירה גמורה ויסמכו על זה לבד ולא יבואו לבטל לכך עשו הכירא ואין טובלין הכלים כנ"ל טעם המנהג:
223
רכ״דע"ד שאלתו בכלים שמוכרי' המוזגי' יי"ש בפסח אם צריכים אח"כ טבילה. הנה אף שבקונטרס קטן מתיקון הסמ"ע ראיתי שצריך אבל ז"א ולית מאן דחש לזה ולא נהיגו עלמא כן והטעם כיון דכל המכירה הוי רק הערמה רק דבחמץ מהני כיון דבביטול בעלמא סגי א"כ תינח בחמץ אבל הכלים אינן בכלל הביטול וגם אם יבטלם לא מהני דרק בחמץ מהני כיון דבלא"ה אינו ברשותו כמ"ש הר"ן וא"כ שוב הוי המכירה הערמה בעלמא ואינה מכירה לכך לא בעי טבילה. גם י"ל בשלמא בחמץ לא מהני מכירה לזמן כיון דהוא גופו אסור ומכירה לזמן הוי רק קנין פירות ולא כקנין הגוף דמי אבל בכלים דהם מותר רק השימוש בהם בפסח הוי איסור דמרויח באיסורי הנאה בזה הוי די כקנין פירות דהאיסור רק מכח הפירות וא"כ אם מכרן אנן סהדי דהוי כוונתו רק לזמן ואח"כ חוזרין ממילא והקנין לזמן כיון דלאו כקהג"ד לא בעי טבילה וז"ב:
224
רכ״המה ששאל ע"ד הפר"ח בסי' ק"כ שכ' דאם חזר והתיך את הכלי ועשאו מחדש פטור מטבילה דאף שלענין טומאה חוזר לטומאתו ישינה מ"מ פטור מטבילה ועז"ה מע"ז ע"ו ע"א דאר"נ דאפי' חדשים במשמע דהא ישינים וליבון כחדשים דמיא וכו' דממ"נ אם נחשב הליבון כחדש ממש ופנים חדשות א"כ קשה למה נצטרך טבילה שנית ואם לא נחשב פ"ח ממש מה ראי' מזה לכלים חדשים ממש לדעתי דברי הפר"ח א"ש דליבון לא הוי פ"ח להיות נעשה הכלי ממש מחדש כאלו נעשה הכלי עתה רק דהוי כפ"ח לענין הבלוע כאלו לא נבלע כן מעולם רק הוי כחדש דגוף הכלי נחשב כמעיקרא רק דלענין הבלוע הוי כפ"ח ולכך א"ש דאם נימא דכלים חדשים לא בעי טבילה ובע"כ עיקר חיוב טבילה הוי מכח פרישתו מאיסור להיתר א"כ כמו שלדידן דהוי חיובו מכח דעשייתו הוי ביד נכרי אם עשאו מחדש דהוי כלא נעשה מעיקרא כלל בטל לי' עשי' ראשונה וא"צ טבילה כמ"ש הפר"ח כן ה"נ אם נימא דדוקא ישינים בעי טבילה מכח דפירש מאיסור להיתר לכך אם לבנו דהוי כפ"ח לענין בלוע כאלו לא נבלע בו מעולם א"כ הוי כפ"ח לענין בלוע ובע"כ שאף כלים חדשים בעי טבילה שבעשייתו ביד נכרי תלוי ולכך ליבון לא הוי כפ"ח לענין עשיית הכלי אבל אם גוף העשי' נעשה מחדש מהני וא"ש הפר"ח אך על המג"א באו"ח סי' תנ"א מה שדחה דברי הב"ח והעלה דליבון לא נעשה כלי חדש ממש עיי"ש קשה שפיר מסוגיא הנ"ל דעכ"פ לענין בלוע מוכח דהוי כפ"ח כאלו לא נבלע בו מחדש וא"כ לענין איסור ראוי שיועיל ליבון כיון דעכ"פ לענין בלוע ככלי חדש הוי וכאלו לא נבלע בו מעולם למה יאסר ככלי חרס ואם לא הוי פ"ח לענין בלוע קשה שפיר מה ראיות ר"נ ובע"כ דהוי כפ"ח וצדקו דברי הב"ח ואף מה שהביא ראי' מטומאה אין ראי' לפ"ז דבטומאה דלא נאסר מטעם נגיעה ואין לו היתר רק אם גוף הכלי נתבטל ממש מתורת כלי ונעשה כלי עתה לזה לא מהני ליבון לשויא כלי חדש ממש אבל לענין בלוע הוי ככלי חדש כדמוכח מהש"ס הנ"ל דהוי כפ"ח שלא נבלע מ"מ מ"ש המג"א דלא הוי ככלי חדש לא א"ש מיהו נראה די"ל דזה עצמו כוונת המג"א דלא נעשה ככלי חדש דהיינו כנעשה ממש עתה כלי חדש אבל הוי ככלי חדש לענין בלוע וזה עצמו מה שהשיג על הב"ח דאין ראי' מטומאה (ועיי' טוטו"ד מה"ג ח"ב סי' כ"ב):
225
רכ״ושאלה באם בא ע"א והעיד לפנינו שכלי זה נטרף באיזה טרפות והוא אסור להשתמש בו ואחר זמן מה בא ע"א והעיד שהכשיר הכלי כדינו בליבון בהגעלה או שהעיד ע"א על מקוה שנחסרה או שנפלו בה מים שאובין ופסלוה ואח"כ בא ע"א שהמקוה נתמלאה והכשירוהו או שאר ענינים כדומה לזה אם חוזר להכשרו או לא. תשובה. הנה זה הלכה רווחת בישראל דאין ע"א נאמן להתיר באתחזק איסורא ומפורש יוצא מהרמב"ם פט"ז מסנהדרין במ"ש יראה לי דא"צ עדים אלא בשעת מעשה וכו' דבע"א המעיד שזה חלב נחשב אתחזק איסורא ולוקה אח"כ עליו עיי"ש א"כ ה"נ הי' נראה דכאן כיון שהעיד ע"א שזה נאסר הוחזק באיסור על ידו ושוב אין ע"א נאמן באתחזק אך נראה ג' חלוקות בדבר דאם לא הי' להדבר חזקת היתר מעולם דאז מן הדין ע"א נאמן לאסרו אז נאמן מתורת ודאי לא ספק לכך כיון דאיתחזק איסורא ע"כ שוב אין ע"א נאמן להתירו כיון דאתחזק איסורא אבל אם הי' להדבר חזקת היתר מתחלה ובא ע"א להוציאו מחזקת היתר אז אם העיד להבע"ד בפניו ואמר לו בפניך נעשה זה או שידעת רגלים לדבר כענין המבואר בפוסקים סי' קכ"ז דמהני מטעם שתיקה כהודאה אז ג"כ הוי אתחזק איסורא ואין ע"א נאמן אח"כ להתירו אבל אם לא אמר לו בפניך נעשה זה או שידעת רגל"ד אז נהי דהוי שיטת הראב"ד וכמה פוסקים העומדים בסייעתו דגם בזה נאמן לאסרו אף שהבע"ד שותק מכח שאינו יודע בירור הדבר ג"כ נאמן העד לאסור ולכך גם בזה נאסר ע"פ העד לדינא וכמו שהכריע כן הש"ך בס"ק ט"ז מיהו בזה כיון דעיקר יסודו של הש"ך היינו מכח דמבעיא בש"ס אם ע"א נאמן באתחזק איסורא להתיר ונהי דלא אפשטא וחיישינן לחומרא מ"מ להיפוך לענין איסור צריכין אנו לחוש לחומרא עיי"ש זה עיקר טעמו א"כ כיון דמכח ספקא אתי עלה א"כ שוב אם מעיד אח"כ ע"א להתיר נאמן הוא ממ"נ דאם ע"א אינו נאמן נגד החזקה א"כ לא נאמן העד לאוסרו כלל וחזקה שהוחזק באיסור עד הנה בטעות הוא כיון שהי' בחזקת היתר אז אין ע"א נאמן לאסרו נגד החזקה ואם נימא שע"א נאמן נגד החזקה ונאמן לאסור א"כ מכ"ש דנאמן להיתר ושוב נאמן לומר דנעשה לו הכשר וממ"נ יש להאמינו בזה ובפרט דאיכא ס"ס ג"כ כיון דלפי משמעות הש"ך מה דאין ע"א נאמן באתחזק הוי רק מכח ספק א"כ שוב הכא איכא ס"ס דלמא הלכה כדעת התוס' דאין ע"א נאמן לאיסור בלי שתיקה כהודאה וא"כ לא נאסר כלל ואם נאמן דלמא ע"א נאמן להתיר באתחזק לכך כה"ג נראה דנאמן העד להכשיר ולפ"ז דמה דאינו נאמן באתחזק איסורא הוי רק ספק ממילא נראה במלתא דרבנן נאמן אף באתחזק דספק דרבנן להקל להסוברים דאף באתחזק ספק דרבנן להקל עיין באחרונים סי' ק"י א"כ ה"נ בדרבנן נאמן אף באתחזק ואף לדידן לדינא אף אם נחזיק זה לספק אם בדרבנן באיתחזק איסורא להקל או להחמיר מ"מ נראה דבדין זה מותר בדרבנן דהוי ס"ס דלמא ע"א נאמן להתיר אף באתחזק ואת"ל דאינו נאמן דלמא הלכה כמ"ד ספק דרבנן להקל באתחזק איסורא ושוב אזלינן לקולא בדרבנן דהוי ספק דרבנן להקל ואמרינן דנאמן ע"א אף באתחזק וכעין ס"ס זו איתא גבי דם ביצים דלמא לא הי' במקום האוסרו ואת"ל הי' דלמא הלכה כמ"ד דם ביצים דרבנן וכו' וכן בציר דגים עיי"ש וכן נראה לומר ס"ס זו בכאן ונראה להקל במלתא דרבנן בע"א באתחזק אף דאינו בידו וכן משמע מהרמ"א סי' קכ"ז סעי"ג שכתב בקטן דאם אתחזק איסורא אינו נאמן והיינו באין בידו דבידו נאמן כמ"ש הש"ך עיי"ש וכן כתב המג"א סי' תל"ז א"כ מוכח דגדול נאמן אף דאתחזק איסורא בדרבנן ובע"כ מטעם הנ"ל ודוחק לומר דנקט כן בשביל שני קטנים דאפי' שנים אין נאמנים באתחזק איסורא חדא דלשונו לא משמע כן ועוד דזה פשיטא דב' קטנים כחד גדול דמיא ואם גדול אינו נאמן מכ"ש דב' קטנים לא מהני:
226
רכ״זנסתפקתי באם ע"א מעיד שדבר זה אסור וזה מעיד שמותר אם נפסלין להעיד בעדות אחת כמו אם מכחישין זא"ז בדיני ממונות שדעת הש"ך בחו"מ סי' ל"א שפסולין אם גם אם מכחישין זא"ז באיסורין הוי כן או לא. ולכאורה נ"ל להביא ראי' דפסולין מכריתות י"ב דקתני ע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל דמביא אשם תלוי וקשה דבכתובות כ"ב קיי"ל בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דתצא דתרווייהו בא"א קמסהדי והאי דאמר נתגרשה הו"ל חד וכו' וכדומה לזה בחו"מ סי' ל' באם אחד מאה ואחד מאה ואחד ש' ואחד תי"ו דמצטרפין דעכ"פ יש שנים שמעידין שאינו חייב יותר ממאה ולכך פטור וא"כ ה"נ נימא כיון שלדברי שני העדים אינו חייב הלה אשם תלוי שלדברי המעיד שאכל חייב חטאת אבל לא אשם תלוי ולדברי שלא אכל ג"כ אינו חייב א"ת וא"כ כיון שלדברי שניהם מעידין לפטור מא"ת למה יתחייב בא"ת נימא שתרווייהו מעידין שפטור מא"ת והך המעיד שחייב חטאת הו"ל חד ואין דבריו של אחד וכו' אלא ודאי שנפסלין להעיד יחד וכבר הקשה שם הר"ן בהא דאמרינן תרווייהו בא"א קמסהדי אין מצטרפין יחד הרי פסולין יחד ותי' דמיירי בקרוב לו או לה דעבידי למטעי וכו' וא"כ הכא דלא שייך טעות ודאי דהוי הכחשה ונפסלין יחד לכך א"א לצרפם לומר שלדברי שניהם פטור מא"ת מיהו לענין שיופסלו להעיד יחד אח"כ אם נתרחקו אח"כ או אם להעיד לשאר אדם אם הי' קרובים להבעלים הללו נהי שלנגד הבעלים נאמן אף קרוב וכדומה מ"מ לענין שיופסלו להעיד יחד לא נפסלו כיון דכ"א מוכחש מפסול ולא מכשר ומ"מ קתני במתניתין שפיר דע"א אומר אכל מביא א"ת דממ"נ בשני כשרים הרי נפסלו יחד ובשני פסולין לא שייך צירוף יחד לומר שהרי שניהם מעידין שאינו חייב א"ת דבאים לפוטרו מא"ת לא נחשבו ב' עדים דהרי המה פסולין וקרובים וכדומה. ועוד נראה דמאשם תלוי אין ראי' דאף אם יש ב' עדים מעידין שאינו חייב א"ת אם הוא אומר שלבו נוקפו רשאי להביא א"ת דזה עיקר תלוי בלבו של אדם אם לבו נוקפו וכמ"ש כעין זה הש"ך בסי' קכ"ז שאשם תלוי שאני שכן אם אומר לבו נוקפו מביא א"ת ולדינא נראה כמ"ש:
227
רכ״חמה ששאל בדין שאיש אחד העמיד יהודי להביא לו יין מכרם עכו"ם והבע"ג הי' עכו"ם והיהודי עזב את היין והערלים לא רצו להמתין עליו והביאו את היין לבדם בלי שומר והחביות לא היו סתומות ואדרבא היו כמעט פתוחות שהי' אז זמן התסיסה והיין אז תוסס בזמן ההוא ע"כ הי' מעט פתוח. הנה כל התירו אין נ"ל דאף שלא הי' פתוח שיוכל הנכרי להכניס בו כל היד אך הרי עכ"פ אצבע אחד הי' יכול להכניס ואטו במגע נכרי בעינן דוקא כל היד באצבע אחד נמי נעשה נסך ועשה כן לחובת ניסוך או שהי' בליחות אצבע מרגיש בפיו טעם היין לכך לדעתי היין הזה אסור רק אם הי' באפשרות שיבוא היהודי בכל עת אזי מתייראים הנכרים להכניס שם אצבעם פן יבוא היהודי ויראה שמפסידו את היין אבל אם הוא בענין שידעו הנכרים שלא יבוא היהודי פתאום ודאי היין אסור בשתי' כדין סתם יינם וכו':
228
רכ״טשא' באיש אחד שמסחרו עם הכומרים ועיקר מחיית ביתו שנותן לעושי מלאכה לתפור מלבושים ומוכר להכומרים ויש בהם מלבושים אשר עליהם צורת ש"ו דהיינו שהוא קונה בלבוב חתיכת בגד המחזיק לערך נ' אמות וגם הצלם הנעשה מחתיכת בגד והעושי המלאכה יתפרו בגדים ולכמה בגדים יתפרו עליהם הש"ו והם מיוחדים לילך בהם לבית תפלתם ואם לא יתפור עליהם את צורת הש"ו לא יקנו ממנו כי נמצא להם לקנות אצל נכרים וגם אצל שאר היהודים ופסק לו חיותו.
229
ר״לתשובה. הנה מ"ש דיכול לקנות אצל יהודים אחרים זה לא יושיענו להוציאו מכלל לאו דלפ"ע כי נפלנו בספקו של המשל"מ בהל' ריבית אם גם השני שיוכל ליקח ממנו יעבור אלפ"ע אם שייך בזה לפ"ע ועכ"פ ספקו לחומרא רק מ"ש דיוכל לקנות אצל נכרים זה ודאי טוב דאין הנכרי מצווה אלפ"ע וא"כ ביכול למצוא במק"א הוי רק איסור דרבנן וכבר מבואר ברמ"א סי' קנ"א דנהגו להקל כדעה זו ועיין בש"ך בשם הד"מ וכוונתו שלא הקשה דנהי שיכול למצוא במק"א עכ"פ מדרבנן אסור ולמה כאן נהגו להקל לכך כתב כיון דהוי בזה"ז והנה לצרף הדעה דבבגדים נקרא אין מכובד זה אינו דכיון דנעשו רק לילך לבית תפלתם ודאי לכ"ע דינם כמכובדים אך יש בזה היתר כיון דאין משתחוים לש"ו זה. ומ"ש רו"מ בשם הש"ך סי' קמ"א סק"ה ז"א דהש"ך לא מיירי מזה דבש"ו הוי ב' דעות באם הדרך שאין משתחוין לו וא"כ בש"ו של הבגד ודאי אין משתחוין ונהי דהוי ב' דעות מ"מ כיון דאפשר להכומר למצוא במק"א אף להאוסרים בסי' קנ"א מ"מ הוי רק דרבנן וא"כ בזה באין משתחוין לו הוי ב' דעות בדרבנן ובודאי קיי"ל לקולא דהנה חוץ ממה שימצא הכומר ע"י חייטין יוכל לקנות בעצמו בלבוב כן לכך בודאי הוי עיקר איסור זה רק דרבנן ומותר בזה לכך מצד המכירה לכומרים לא הי' איסור אך יש איסור אחר האיך קונה הש"ו בלבוב הרי יש בזה חשש מ"ע שקונה לעצמו והיכי דהוי חשש מ"ע בשל תורה אף בח"ח אסור וזה אין לו שום היתר רק שיבקש מנכרי לקנותו והנכרי יתפרנו בבגד בזה כיון דהבגד ניכר דנעשה לכומר והרי הישראל אינו כומר וא"כ ניכר שאינו לעצמו וליכא בזה חשש מ"ע זולת זה לא מצאתי היתר:
230
רל״אבמ"ש בסי' קנ"ה סעי"ב דבשאר איסורין מתרפאין במקום סכנה. הנה בדין אם מותר להתרפאות בשל חברו הנה זה נלמוד ממה דקיי"ל בב"ק פ' מרובה ובחו"מ סי' רס"ד דמותר לשפוך יינו של חברו כדי להציל דבשו ע"מ לשלם. ואם ממונו התירו מכ"ש השבת גופו דמותר ליקח של חברו ע"מ לשלם. אבל אם לא יהי' בידו לשלם כגון שאינו יודע למי גזל וכדומה צ"ע אם מותר להתרפאות דהמעיין בב"ק פ' מעשה בחסיד אחד שהי' גונח מלבו ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שינק עז והי' קושר עז בכרעי המטה ורצו חבריו לכנוס אצלו לבקרו וראו העז ואמרו לסטים מזוין בביתו של זה ואנחנו נכנסין אצלו ואמרו שבדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון וכו' ואף הוא הודה וכו' וקשה כיון שהי' סכנת נפשות והרופאים אמרו שאין לו תקנה רק רפואה זו א"כ למה לא יהי' מותר הלא אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ולמה לא יהי' מותר להשהות בהמה דקה בעבור זה והי' נראה לומר דלא התירה התורה לעבור על כל עברות מכח פ"נ חוץ ג' רק בעברה שבינו לשמים שהקב"ה מחל על כבודו והתיר בעברה שבין אדם למקום אבל בעברה שבין אדם לחברו לא הותר בעבור פ"נ. ויש להסביר הדבר דעיקר הטעם דעברה שבין אדם למקום מותר מכח פ"נ מכח דמוטב שיחלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה והיינו שע"י עברה זו יחי' ויקיים כמה מצות וזה שייך בעברות שבין אדם למקום דאף שמתמעט בזה כבוד שמים מ"מ אח"כ יתרבה עי"ז כבוד שמים אבל בעברה שבין אדם לחברו מה בצע להנגזל מה שהלה עושה אח"כ מצות ומע"ט סוף סוף לא ישולם הזיקו בזה לכן אינו מותר רק באם יודע ממי גוזל דאז אפשר בידו לשלם דאז כיון שאין לו הפסד לא גרע הצלת גופו מהצלת ממונו אבל הכא גבי עז המפסיד לרבים והרי א"א לו לידע למי הפסיד העז וכמה הפסיד והנפסד אין לו לידע מי הזיק לו לתבוע ממנו לכך כה"ג ישאר בידו עון גזל כה"ג לא הותר משום פ"נ כמו דקיי"ל אסור להציל עצמו בממון חברו עיי"ש בחו"מ סי' שפ"ח לכך ה"נ כיון דאם יזיק לא ישלם אסור לו להחזיק זה בביתו ואסור לו להציל עצמו בממון חברו ואף אם הוא ספק אם יזיק ג"כ כה"ג אסור לו להתרפאות בזה והא דאמרינן אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ג' דברים היינו בעברות שבין אדם למקום בזה אין עברה עומדת רק הני ג' אבל בעברות שבין אדם לחברו אף בגזל אסור להתרפאות רק באופן שיהי' בידו לשלם מיהו קשה דלמה חשבו שם שפיכות דם דאם אף בממון של חברו אסור היכא דא"א בחזרה מכ"ש בהצלת נפשות גופו היכא דא"א בחזרה והצלת גופו ודאי א"א בתשלומין וא"כ למה חשבו שם ש"ד הלא כ"ש ממון חברו וצ"ע בכ"ז לדינא מיהו ביומא דף פ"ג ע"ב גבי ר' יהודא ור' יוסי הוי אזלי באורחא וכו' קפתחי' לרועה וכו' מוכח לכאורה להיפך מיהו י"ל דהיינו באמת מה שנקט לי' לר' יוסי קפתחי' לרועה וכו' וצ"ע:
231
רל״בשא' בנדון מה שקונין בשעת הגיתות גיגית ענבים מרוססים העומדים בבית הנכרי כמה ימים. הנה יפה הורה רו"מ לאיסור וכדעת הש"ך ולא ישגיח על הספר שפוסק כהמחבר ובפרט אם עומד כמה ימים בבית הנכרי נקל להיות המשכה ובפרט אם הם דרוכים וחס לשתות יין נסך הזה:
232
רל״גשא' בא' שיש לו מיחוש גדול אם מותר לשתות לרפואה שומן דגים טמאים. הנה לדעתי מותר מכמה טעמים דנראה דלשתות שומן הוי שלכד"ה ושלכד"ה הוי רק דרבנן ומותר אף לחולה שאין בו סכנה והשנית דבאמת כל חולי שבפנים נחשב יש בו סכנה דמי יודע מה הוא הכאב שבצד שמאלי הרי הוי כעצמים בבטן המלאה ואף הרופאים אף שאומרים מפי אומדנא מה הוא אין לעמוד על דבריהם רק להקל מכח סכנת נפשות ולא להחמיר בענינים כאלו לכך לדעתי נחשב כחולה שיש בו סכנה רח"ל ומי יודע מה יוכל ח"ו לבוא מזה לכך דינו כיש בו סכנה. ועוד שלישי נראה ליתן לו עצה לשתות מעט מעט פחות פחות מרביעית ויפסוק יותר ביניהם מכדי שיעור אכילת פרס דבזה לכ"ע לא הוי צירוף. והנה ח"ש אף דאסור מן התורה נראה דמותר לשתות או לאכול אף חולה שאין בו סכנה דח"ש קיל מאיסור דרבנן רק מוכח בש"ך יו"ד סי' רל"ח דעל ח"ש חל השבועה ועל איסור דרבנן לא חל השבועה ומוכח דקיל מאיסור דרבנן (עיין ש"ך סי' רל"ט) א"כ אם איסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה מכ"ש ח"ש דמותר לחולה שאין בו סכנה. הן אמת דלא נעלם ממני בעזה"י מ"ש בספרי סה"ח סי' תרי"ח דלכך לא נאמר בפוסקים בחולה שמאכילין אותו איסור להיות מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור רק ביוה"כ נאמר כן ולפמ"ש כאן תקשה יותר למה לא יהי' מפורש בפוסקים דדוקא אם לפי תומו אינו אוכל רק ח"ש אז אין בו מלקות אם שהא יותר מכא"פ אבל אם מתחלה רוצה לאכול הרבה ואינו מפסיק רק כדי שלא להתחייב בזה כיון דדעתו לאכול יותר ולאצטרופי מצטרף אפי' כל היום כולו רק ביוה"כ דאינו תלוי באכילה רק ביתובי דעתי' בזה כל שאינו אוכל ביחד תוך כא"פ לא נתיישבה דעתו אבל בדבר דתלוי בכזית כל דדעתו לאכול יותר מצטרף כל היום וא"כ נסתר סברתי בכאן אך נראה דזה דוקא בחולה שצריך לאכול והוי הכונה לאכילה ולא דהאכילה הוי לרפואה רק דהעינוי יזיק לו אבל מה שיאכל הוי לשם כוונת אכילה בזה שייך סברתי הנ"ל אבל בחולה שאוכל האיסור לא להנאת אכילה עצמה רק לרפואה בזה שפיר דינו כח"ש דעלמא דממ"נ אם נלך בתר המעשה הרי אינו אוכל רק ח"ש ואם נלך בתר הכונה שרוצה לאכול יותר הרי אין כוונתו לאכילה רק לרפואה ורפואה בלי הנאת אכילה מותר אף בחולה שאין בו סכנה לכך נראה דח"ש איסור תורה אם אוכל לרפואה מותר לאכול אף באין בו סכנה ואף דמתיירא אני לסמוך ע"ז לבד מ"מ בצירוף כל הני טעמים לעיל מותר לצרף גם זה. ועיין בסוף הספר:
233
רל״דהנה בפלוגתת הפוסקים אם רשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפשו או לא נ"ל ראי' ברורה דמותר להחמיר על עצמו דהרי אחז"ל אלמלא נגדוהו לחמ"ו הוי פלחי לצלמא והנה התוס' פרשו דאנדרטי של מלכים הי' ולפ"ז קשה איך מסרו עצמן לכ"ה כיון שלא הי' ענין ע"ז ובע"כ דהחמירו על עצמן וא"כ מוכח דרשאים להחמיר והנה להסוברים דאסור להחמיר בע"כ מפרשים דהי' ע"ז ממש וא"כ שוב איך אמרינן דאלמלא נגדוהו הוו פלחי כו' בע"כ יסברו דביסורין א"צ למסור נפשם וא"כ קשה על ר"ע וחבריו דסרקו בשרו במסרק של ברזל איך סבל יסורין והחמיר על עצמו הרי אין רשאי להחמיר במקום שהוא פטור ואין לומר דעשה שלא כדין דא"כ מה פריך הש"ס גבי מ"ש ששמע דהרוגי מלכות אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן ופריך מני אי נימא ר"ע וחבריו אטו בשביל הרוגי מלכות ותו לא כו' ומה פריך דלמא לעולם על ר"ע וחבריו ואדרבא הא קמ"ל אף דהיו הרוגי מלכות ומסרו נפשם שלא כדין מ"מ אין כל ברי' יכולה לעמוד כו' ובע"כ מוכח דמותר להחמיר על עצמו ומוכח מכח ממ"נ כנ"ל וזה ראי' ברורה:
234
רל״הראיתי לבאר כאן בדין הבאנקצעטטיל אשר יש בינינו בזה"ז אם יש בהם צד ריבית כגון אם לוה עשרה באחד עשר וכן אם לוה עשרה בעשרה אם יש בזה מיחוש ריבית או לא. ולכאורה הי' נראה דאסור אף להלוות עשרה בעשרה כיון דיש בזה שינוי הזמן דלפעמים צריך ליתן אותם הרבה בעד אדום זהב או כסף ולפעמים מעט וא"כ הי' לדמות זה למה דאסור ללות סאה בסאה שמא יתייקר וכן נמי דינר זהב בדינר זהב אסור ללות לדינא דש"ס מטעם דחשיב פירי ויש לחוש שיתייקר וא"כ ה"נ במכ"ש שאותן הב"צ המה נחשבין פירי לגבי דינרי כסף וא"כ יהי' אסור ללות עשרה בעשרה אם אין לו מעט מטעם דאפשר שעתה המה בזול בעד דינרי כסף ושמא יתייקרו בנתיים והוי ריבית. מיהו כל העולם אין נזהרים בזה ולוין וחלילה לחשוד שכולם עושים שלא כדין ונעלם מהם דבר זה גלל כן נראה דבאמת דבאותן הב"צ אף אם לוה עשרה בי"א לית בי' איסור דאורייתא כיון דהו"ל שטרות ואין גופן ממון וממעטי מכלל ופרט כמו קרקע ולית בהו איסור ריבית דאורייתא וכמ"ש הב"י בסי' קס"א ומה שתמה הטו"ז עליו יפה השיב החוו"ד בזה שאם מלוה לו שטר ואינו ערב לו בעד הממון ש"מ שיחזור הוא שני שטרות אחרים ג"כ ולא יערב לו על הממון ודאי ליכא בזה חשש ריבית דאורייתא אף אם לוה עשרה בי"א (גם להטו"ז היינו רק בשטר שלוה לגבות גוף הממון אבל בנדון הב"צ אינו עומד לגבות הממון רק להוציאו כך אף הטו"ז מודה דלא שייך בי' ריבית של תורה) רק שמדרבנן אסור כמ"ש הטו"ז בסי' קס"א שגם בעבדים אסור מדרבנן בריבית והביא ראי' מנכש עמי ואעדור עמך. ולפ"ז כיון שהוא רק מדרבנן ממילא בשוה בשוה לא אסרו כלל ולא חששו שמא יתייקר כיון דאף בתוספת ממש לית בי' איסור דאורייתא ואינו דומה לסאה בסאה או דינר בדינר דהתם בתוספת איכא איסור דאורייתא ממש לכך אמרינן אף בסאה בסאה משא"כ היכא דבתוספת ליכא איסור תורה אז בשוה ליכא איסור כלל ולכאורה ראי' לזה ממה דאמרינן דאם אומר אדם לחברו נכש עמי היום ואעדור עמך למחר אסור ולא אסרו אף באם אומר ואנכש עמך למחר דשמא בנתיים יתייקר אלא ודאי כיון דזה נחשב כקונה עבד וכמ"ש הטו"ז בסי' קס"א ולא הוי בזה ריבית דאורייתא כלל אף בתוספת רק מדרבנן ולכך בשוה מותר לגמרי מיהו מזה אין ראי' גמורה דא"כ לשיטת הפוסקים דלא דרשינן בזה כלל ופרט ובכל דבר הוי ריבית דאורייתא וא"כ למה לא אסרינן באם אומר ואנכש עמך למחר וצ"ל דשאני הכא דאם אומר נכש עמי היום לא הוי הלואה רק שכירות ודוקא בהלואה אסרו סאה בסאה ולא במקח וכמ"ש הטו"ז ר"ס קס"ב וה"ה נמי בשכירות דהוי לענין זה כממכר וכמו שמבואר הלשון בחו"מ סי' רכ"ז שכתב דזה הוי כקונה עבדים לזמן ולכך לא אסרי זה בסאה בסאה במקח מיהו מצד עצמו מוכח מדלא אסרי במקח סאה בסאה מוכח משום דאף בתוספת בזה ליכא איסור דאורייתא ה"ה נמי בשטרות כה"ג ואף דאנן קיי"ל לחומרא דאף בכל דבר יש איסור ריבית מן התורה וכמ"ש הטו"ז והש"ך דכן משמע מלשון המחבר בר"ס קס"א מ"מ היינו דוקא לענין גוף הריבית בתוספת כיון דהוי ספק פלוגתא בדאורייתא אזלינן לחומרא אבל לענין סאה בסאה כיון דלכ"ע הוי רק בדרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן אם שייך בזה גזרת סאה בסאה או לא ולכך אזלינן לקולא ומותר ללות עשרה בעשרה כנ"ל להמליץ היתר בזה:
235
רל״ובמ"ש בסי' ק"ס סעי"ט אפטרופוס שהלוה מעות יתומים כו' לפ"ז נראה באם הלוה בר"ק עדיף דאם הלוה דרך היתר באם הלוה מעות יתומים לזמן ואח"כ כלה הזמן ונשתהא עוד המעות זמן מה ביד הלוה. והנה באם עשה דרך היתר בעסקא נפלנו בפלוגתא בין הטו"ז לספר מים קדושים שהביא הלב"ש בהל' רבית שלט"ז קיים עדיין העסקא ולספר מים קדושים בטל העסקא ובחדושי מכבר הבאתי בשם הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל שרצה לומר דבהיתר הנהוג עכשיו אף הטו"ז מודה כיון שכתבו האחרונים שהיתר שלנו הוי שמחויב להיות עוסק לטובת המלוה ואחר שיעלה כך וכך המגיע להנותן יהי' אח"כ בהלואה וא"כ כיון דנעשה תוך הזמן הלואה שוב לא פקע ונהי דשם לא דחיתי כל זה מ"מ יש לפקפק בזה לדינא ולכך נראה דהיינו דוקא אם הלוה דרך עסקא אבל אם הלוה ממש בר"ק ואעפ"כ ביתומים אם הרויח חייב ליתן להם חלקם הנה בזה י"ל אף החולקים על הטו"ז מודים בזה דהרי באמת בפוסק לזון בת אשתו וכן בצבור ששכרו ש"צ וכדומה בכל אלו קיי"ל דאמרינן דע"ד ראשונה הוא עושה ולמה ישתנה דין עסקא בע"כ הוי הטעם כך דהנה בבת אשתו וש"צ הוי הדבר לטובה להאשה וש"צ ובהם אין מקום לספק אולי ניחא להו או לא ניחא להו ואין ספק רק בהמתחייב אם נשאר חיובו או לא בזה אמרינן דמסתמא ע"ד ראשונה נתחייב משא"כ בעסקא דאם הוי עסקא יש בו מעלה שיקבל שכר אבל יש כנגדו חסרון אולי יהי' נאבד ויהי' מפסיד מחלקו ואם הוי הלואה יש בו ריעותא שלא יקבל שכר אבל יש בו מעלה שאין בו חשש הפסד הקרן וכיון דאמרינן בעלמא בוצינא טבא מקרא וקרנא עדיפא לי' כו' ולכך יש ספק גם בהנותן אולי לא הסכים להיות עסקא רק עד זמן זה ואח"כ ניחא לי' טפי להיות הלואה להיות בטוח בקרן מלהכנס בספק ולכך כיון דהספק בשניהם אולי לא ניחא למקבל ואולי לא ניחא להנותן בזה כל דהוי בשניהם הריעותא דלא ניחא להו לא אמרינן דמסתמא ע"ד ראשונה הוא נשאר והוי כעין ס"ס דלמא לא ניחא להנותן ואת"ל ניחא להנותן דלמא לא ניחא למקבל לכך ס"ס עדיף מחזקה ולכך לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא מה שכבר הי' עסקא ולכך תינח בעלמא אבל ביתומים כיון דיהבינן מעות דידהו קרוב לשכר ורחוק להפסד א"כ בזה ודאי הוי טובת הנותן ואין ספק רק במקבל דכיון שבאחריות אין הפסד ליתומים א"כ לדידהו ודאי ניחא להו ואין ספק רק במקבל ודאי דומה לבת אשתו וש"ץ ושכירות בית וכל הענינים דכל הנשאר סתם הוי ע"ד הראשונה ומודים כ"ע שחייב ליתן כבראשונה ונמשך הענין תמיד וא"כ ה"ה בהלוה בר"ק מעות יתומים כיון דקיי"ל דאם הרויח חייב ליתן להם ואם הפסיד הוי לעצמו בזה נמשך הענין תמיד ואין חולק בדבר כלל וכמו אם הי' מותר להלות בר"ק והי' מלוה ברבית לשנה או בלוה מעכו"ם או לעכו"ם בר"ק דבכה"ג ודאי אין ספק בדבר שנמשך הענין יותר מהזמן שקבע ואף אם הלוה רק על שנה ונמשך כמה שנים חייב רבית בעד כל שנה דזה הוי כעין שכירת בית וש"צ וכדומה וא"כ ה"ה בשל יתומים כיון דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ודאי דנמשך הענין כל הימים ואין חולק בדבר כלל כנלפענ"ד נכון לדינא. ונדון אם מותר ללות ברבית לצורך סעודת מצוה עיין במג"א סי' רמ"ב ובפמ"ג ועיין בחבורי לתורה פ' בהר משנת תקפ"ט לדינא היתר בזה.
236
רל״זהנה על מ"ש המחבר בסי' ק"ס סעיף ה' וכו' בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו זה הוי ריבית מאוחרת וכו' הנה הרב הרמ"א לא הגי' כאן ופירש לו שבשביל מעותיו הוא שולח לו כמו שהגי' לעיל גבי ריבית מוקדמת ופירש לו בשביל שילווהו כן ה"נ הו"ל להגי' הכא או עכ"פ הו"ל לכתוב באותה הגהה שכתב ופי' לו בשביל שילוהו הו"ל לכתוב נמי או בשביל מעותיו שהלוה לו כבר. לכן נ"ל דהרמ"א הוכיח מסברא דנפשי' בין הדעות דאצל הריבית מוקדמת הסברא נותנת שאין לאסור רק בפירש שבשביל כך הוא שולח דאז ניכר בשעת נתינה תיכף שנותן לשם ריבית ולכך אסרוהו חכמים דאתי למילף בריבית גמור אבל בסתם הכי אינו ניכר כלל מנתינה זו שהוא ריבית שהרי לא לוה ממנו עדיין ומי יודע זה אם נתן עיניו ללוות ממנו או לא וכיון שבשעת נתינה אין ניכר שהוא ריבית א"כ הנתינה מותרת ואף אח"כ בשעה שמלוה לו ליכא איסור כיון שבשעת נתינת הריבית לא הי' ניכר שהוא ריבית לא אתי למחלף בריבית גמור אבל בריבית מאוחרת שכבר הלוה לו א"כ אף בסתם כיון שידוע הלוואתו מכבר אף אם הוא סתם ניכר הוא בשעת נתינת המתנה שהוא בעבור זה ואז אסור דלמא אתי למחלף בריבית גמור ואף דמלשון הרא"ש בסוגיא דרבינא נתן לבני אקרא דשנוותא בדף ע"ג ע"ב משמע להדיא דאף בריבית מאוחרת בעינן פירש מ"מ הכריע בפשר בין הדיעות בריבית מוקדמת כהרא"ש ובריבית מאוחרת כהרמב"ם וכן נ"ל נכון לדינא.
237
רל״חהנה הש"ך בסי' ק"ס ס"ק טי"ת הביא בשם הב"י דבמלתא דפרהסיא אף בדבר שהי' רגיל מקודם אסור וכו' והנה הוא פסק כן בפשיטות אבל הרב הג"ת חלק על דין זה ודחה ראיות ב"י בטוב טעם דשאני בין שעה שעדיין חייב לו לאם כבר פרע לו והעלה כיון דלהב"י בעצמו הוי ספק והוא דרבנן שומעין להקל וכן נראה להורות כיון דהוא מלתא דרבנן.
238
רל״טשא' במ"ש בסי' ק"ס סעיף ט"ז ת"ח שהלוו זא"ז דברים של מאכל וכו' וכתבו הב"י והש"ך דשניהם ת"ח בעינן ושאל כיון דעיקר הטעם שמותר הוא דידעו דאסור בריבית ומכווני לשם מתנה א"כ מה בכך שהמלוה אינו ת"ח כיון שעכ"פ הלוה ת"ח וידע לאקנויי כמ"ש בפוסקים טעם זה א"כ למ"ל שיהי' המלוה ת"ח. לכאורה נראה שהטעם הוא דאם אין המלוה ת"ח ג"כ חיישינן דלמא אתי למסרך כמו דחיישינן גבי אם מלוה לבניו בריבית משום שמא אתי למסרך וכן מצאתי אח"כ בשטמ"ק בשם הרמ"ך שכתב וז"ל והוא שיהא ת"ח שהוא שונא מתנות וכו' דלא אתי לאמשוכי בהכי וכו' משמע דחיישינן בזה שמא אתי למסרך וצ"ל דאף לדידן דס"ל דעיקר איסור להלוות לנכרי בריבית הוא מכח שמא ילמוד ממעשיו ולכך לדידן דלא שייך הטעם שמא ילמוד ממעשיו מותר להלוות לנכרי בריבית ולא גזרינן דלמא אתי למסרך צריך לחלק כמו שחלקתי אני בחי' להל' ריבית בסי' קנ"ט שדוקא בין נכרי לישראל לא מחליף ולא אתי למטעי אבל בין ישראל לישראל מחליף וחיישינן דלמא אתי למסרך. ועוד נראה הטעם דעיקר ההיתר הוא מכח שאנן סהדי שבלא"ה הי' נותנים זה לזה מתנה זו וכן משמע מלשון הפוסקים והחילוק בין ת"ח לשאר ב"א הוא דאף בשאר ב"א מותר ליתן לו בדבר שהוא רגיל ליתן לו מקודם או שיש אומדנא שבלא"ה הי' נותן לו זה רק שבת"ח א"צ אומדנא אחרת רק זה בעצמו הוי האומדנא כיון שת"ח הן מסתמא בלא"ה הי' נותנין זל"ז מתנה זו ולכך מותר ולכך בעינן שיהיו שניהם ת"ח דאם אין המלוה ת"ח ליכא אומדנא דאין מדרך הת"ח ליתן מתנה לע"ה ואסור אף אם מתכוין בתורת מתנה וזה נכון.
239
ר״מהנה הרב משל"מ נסתפק ביתום שניתן מעותיו בקרוב לשכר ורחוק להפסד אם מותר לו ליקח הריוח מה שעלה לאחר שהגדיל עיי"ש.
240
רמ״אעוד נסתפק באחד שהפקיד מעותיו ביד אחר בקרוב לשכר ורחוק להפסד ומת והניח יתומים קטנים אם צריך המקבל ליתן להם ריוח ממה שהרויח והעלה דלפ"ד מהר"א מונסין דהיכי דנתנה הלואה על ריבית באופן שאסור אז בטלה ההלואה ונעשה פקדון וא"כ פשיטא שא"צ ליתן להיתומים רווחים כלל ואיסור הוא עיי"ש ודבריו אין מובנים ואדרבא נראה דהרי דעת הרשב"א וסייעתו דאדרבא בהא דמותר ליתן נכסי יתומים בקרוב לשכר ובעינן דוקא שיהי' המעות עומד בעסק מיוחד בפקדון אבל אם הוציא המלוה לצרכו נעשה מלוה והוי ר"ק וצ"ל הא דהכא ס"ל להמרדכי הכא באם התנה האפטרופוס בר"ק דאם הרויח אח"כ הלוה צריך לתת לו ריוח אף שהי' משתמש בהם הלוה לצרכו לכל עסק שרצה צ"ל דלא קאמר הרשב"א דצריך להיות בעסק מיוחד רק אם בשעת נתנו לו לעסק מיוחד פלוני אז צריך שלא לשנות להוציאו בעסק אחר שלא ניתן לו לכך אבל אם ניתן לו מתחלה שהברירה ביד המקבל לעסוק בה כל עסק שירצה אז מותר להמקבל לסחור כל המו"מ שבעולם וכל מה שמסתחר הוי כאלו הוי פקדון וברשותא דיתמי קאי ולא אסור רק שלא יוציא המקבל המעות לצרכו והוא יתן להם ריוח מביתו זה אסור אבל מהעסק יהי' עסק שיהי' מותר וכו'. עכ"פ היוצא מדעת הרשב"א שאדרבא במעות יתומים בעינן דוקא שיהי' המעות בפקדון בידו לא בהלואה ולפ"ז אדרבא לדעה זו א"כ במת אבי היורשים כיון דעד הנה הוי המעות כפקדון בידו הוי כאלו הוא ברשותא דיתמי וכאלו עתה ניתן להמקבל מחדש מיד היתומים וצריך ליתן להם חלק ריוח כדעת המרדכי הנ"ל ולולי דמסתפינא הייתי אומר להיפוך שט"ס הוא במשל"מ וצ"ל שאז צריך ליתן ליתומים משא"כ אם הוי הלואה שוב אין כאן דבר בעין כשנפל קמי יתמי וז"ב לדינא.
241
רמ״בהנה הב"י והובא בש"ך סי' קס"א סק"ה הביא בשם הבה"ת דכל א"ר דבשטרא מנכינן לי' ולא מגבינן לי' דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכו' אך בחידושי לפ' איזהו נשך הבאתי ראי' מהש"ס להיפוך מבעה"ת וכן המשל"מ שהביאו וביאר דבריו ועוד נראה דאף לדעת בעה"ת היינו דוקא היכא שנזכר הא"ר בשטר עצמו וכן משמע מדברי המשל"מ שנתן טעם דבאיסורא נעשה לא אמרינן כל העומד לגבות כג"ד אבל היכא שהא"ר לא נזכר בשטר כלל רק שבע"פ בחוץ הי' תנאים ביניהם או שלא הי' תנאי ביניהם כלל רק שהלוה נתן להמלוה מתנה בעבור המתנת מעותיו במשך זמן הלואה דג"כ הוי רק ריבית דרבנן כיון דהוא בלי קציצה בזה אף אם לא שילם לו הלוה עדיין אינו יכול לנכות מחובו אם יש להמלוה שטר עליו לא מנכינן לי' משטרו דשטר העומד לגבות ואין בו ספק לכ"ע הוי כגבוי וכמ"ש התוס' במס' סוטה ולכך עדיף ממשכנתא ואמרינן כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא כן נ"ל.
242
רמ״גהנה על מה שפסק המחבר בסי' קס"א סעיף ו' לקח ריבית קצוצה ומת אין הבנים צריכין להחזיר אא"כ הי' דבר מסוים וכו' ונשאל המשל"מ מה הדין בא"ר אם הוא דבר המסוים אם חייבין להחזיר או לא והעלה שחייבין להחזיר אך נראה דאעפ"כ לפי מה שהעלה המשל"מ דכאן כופין את היורשים להחזיר דאיכא קלון וכבוד מ"מ בא"ר נראה דאין כופין דהרי רש"י בפרק מי שהי' נשוי כתב גבי קטינא דארעא דזה הוי מצוה דרבנן ולכך אין כופין ונהי שהתוס' בפ' הכותב דחו פירושו דאף במצוה דרבנן כופין מ"מ כאן בא"ר הוי תרי דרבנן שבשלמא התם בחוב האב גופי' הי' חייב מדין תורה לשלם לכך אף היתומים שמצות כיבוד עליהם בזה דרבנן כופין וכן נמי במצוה לקיים דברי המת הוי רק חדא דרבנן שמחויבין לקיים הצוואה שציוה המת והוי חדא דרבנן אבל כאן בא"ר הרי האב לא ציוה להחזיר רק שהי' חייב להחזיר מדרבנן ואף מדרבנן לא הוי חייב רק לצי"ש א"כ עתה ביתומים הוי תרי דרבנן ובזה לכ"ע אין כופין וז"ב. ובגוף הדין אם כופין היורשים נכון כדעת המשל"מ שכופין ומה שדייק מלשון הטור שאין כופין אין זה דיוק דלכך שינה הטור הלשון בשביל הרישא דקמ"ל שלא מבעיא שאין היורשין חייבין להחזיר רק אין צריכין כלל להחזיר ואם הוי נקט אין חייבין הו"א שדוקא אין כופין אותם אבל מצוה עליהם להחזיר כמו בשאר חוב בלא הניח אלא מטלטלין וקמ"ל הטור דא"צ כלל להחזיר ולכך שינה מלשון הברייתא דהברייתא לא מיירי מדין אביהם שחייב להחזיר ולא נקט דינו רק גבי יורשים לכך עיקר הרבותא שלו בשביל הסיפא דבדבר המסוים אף חייבין להחזיר וכופין אותם ולכך נקט גם ברישא לשון אין חייבין איידי דסיפא דברישא לא הוי רבותא לאשמעינן דאף אין כופין אותם כיון דלא מיירי בתבעו לאביהם בחייו פשיטא שאין חיוב ומצוה כלל על היורשים להחזיר דאין כאן שום חוב על אביהם ולכך נקט לשון חייבין בשביל הסיפא להורות דבסיפא כופין אבל הטור דמיירי מתחלה בדין שהמלוה עצמו חייב להחזיר ועלה כתב שאף שהמלוה כבר נתחייב להחזיר אין הבנים צריכין להחזיר ובזה שפיר ס"ד כיון שעמד בדין אביהם ונתחייב אפשר דעכ"פ מצוה איכא על היורשים אף באין דבר מסוים לכך נקט הטור לשון אין צריכין ולכך איידי דרישא נקט נמי בסיפא א"צ אבל לעולם כופין ועיין במל"מ ובתוס' פ' הגוזל קמא כמה דינים השייכים לדינים הללו:
243
רמ״דהנה בדין אם יש ריבית בקרקע נ"ל להביא ראי' דיש ריבית בקרקע ממה דפריך בפ' א"נ גבי מרבין על השכר ואין מרבין על המכר ופריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומה קושיא הלא הש"ך בחו"מ סי' צ"ה ס"ק י"ב הביא בשם המרדכי שהקשה מהא דאמרינן שגובין עישור נכסים אפי' מעמלי דבתי מוכח דשכירות קרקע כקרקע ותי' הש"ך דיש חילוק דשכירות קרקע לא הוי כקרקע רק בלא הגיע זמן הפרעון דכיון ששכירות אינו משתלם אלא לבסוף לכך חשוב כקרקע אבל לא בהגיע זמ"פ עיי"ש וא"כ מה פריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא נימא דבריבית בתר מעיקרא אזלינן וכמו שרוצה הש"ס לומר בר"פ א"נ דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ אם אזלינן בתר מעיקרא בשעת קציצה א"כ בשכירות בשעה שקצץ לא הגיע עדיין זמ"פ השכירות וא"כ הוי כקרקע לכך לא שייך בי' ריבית דאין ריבית בקרקע אבל במכר דתיכף בשעת הקציצה הוי להו הדמים מטלטלין לכך יש בו ריבית ומה קושיא אלא ודאי מוכח מזה דיש ריבית בקרקע מן התורה וצ"ע ודו"ק:
244
רמ״השאלה להריב"ש בסי' שצ"ו הובא בש"ך סי' קס"ב ס"ק ט"ז ראובן שלוה משמעון כור חטין וכו' עד וזה גובה מעותיו והנה קיצר ולא ביאר והעולה מדבריו שהובא בב"י ששמעון לוה מראובן כור חטים ויש לו ואח"כ תבעו ראובן והשיב שחייב לו ראובן עשרה דינרין כנגדו ואח"כ נתייקרו החטים ותובע ראובן החטים ואומר שאם הוא חייב מה לשמעון ישלם לו והוא יחזיר לו החטין ושמעון טוען כיון שבשעת הזול הי' חייב לו עשרה דינרין והי' יכול לעכב החטים בעדן שהי' נאמן עד כדי דמיהן מאז עמדו החטין ברשותו ולקחם לעצמו בפרעון חובו ופסק הריב"ש שהדין עם המלוה שלעולם יש לו להחזיר חטים אלא שהוא נאמן על עשרה דינרין בטענת מגו וזה יגבה חטין וזה מעותיו עכתו"ד בב"י. והנה מלשון זה משמע כן יותר דאף אם הלה רוצה לנכות עצמו העשרה דינרין ולשלם לו המותר מה ששוה החטים יותר מעשרה דינרין ג"כ אינו נכלל רק צריך לשלם לו גוף החטין בעינא דוקא והלה ישלם לו מעותיו.
245
רמ״וועיינתי בריב"ש עצמו ולמדתי מדבריו דין חדש שאם הי' החטים הללו בפקדון ביד הלוה אם כבר מכרם בשעת הזול אף שלא בב"ד אעפ"כ פטור דלא גרע מגזלן שמשלם כשעת הגזלה והרי בשעה שמכרן לא הי' שוין יותר אבל אם ידוע בבירור שמכרן בשעת הזול רק שהוא טוען כן אינו נאמן אף ביש לו מגו מטעם דאין אדם משים עצמו רשע אף דלא משמע לאינשי איסורא בהכי מ"מ לא גרע מעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון וכן באמנה הי' דברנו דלא משמע להו איסורא בהכי ואעפ"כ אין נאמנים עיי"ש אך דבר זה סותר למ"ש הש"ך לדעת הרמ"א בסי' קס"ט ס"ק ע"ט שנאמן הלוה לומר שיש בשטר זה ריבית אף דמשים עצמו רשע ואם באיסור ריבית הוי כן דודאי משמע לאינשי איסורא גבי לוה מכ"ש במלתא כזו דלא משמע להו איסורא בהכי דנאמן שמכרם בשעת הזול. ומה שהביא ראי' מעדים שאמרו אנוסים היינו וכו' י"ל דעדות שאני דעדות שקר חמור בעיני העולם ונזהרים בה מאוד ואף דבע"ד מסכימים משמע להו איסורא בהכי ולכך באמת בחו"מ סי' פ"ב בדיני מגו של מהר"ש מקינון במ"ש דלא אמרינן מגו היכא דמשים עצמו רשע מביא מפלוני רבעני לרצוני ולא הביא ראי' מעדים שאמרו כמו שהביא הריב"ש אלא ודאי משום דעדים שאני מיהו גם ראיות הר"ש מקינון אינו ראי' נגד דעת הרמ"א הנ"ל ביו"ד סי' קס"ט הנ"ל די"ל היכי דהלוה מוחזק וחזקת ממון מסייע מהני מגו אף להשים עצמו רשע רק לגבי עדים לא מהני כנ"ל. סוף דבר דין הנ"ל של הריב"ש תלוי בדין המבואר בסי' קס"ט הנ"ל ובש"ך שם והוי ספק פלוגתא וצ"ע לדינא וגוף דברי הריב"ש הובא בקיצור ברמ"א חו"מ סי' ע"ב סעיף י"ז בהגה"ה עיי"ש אך לא ביאר כל פרטי דינים כמ"ש כאן עיי"ש:
246
רמ״זהנה בדין משכנתא דסורא אם בא אחר ושכר אותה מהמלוה מותר לחזור ולהשכיר אותה לבעל השדה כן הוא דעת המחבר בסי' קס"ד סעיף ב' והקשה הטו"ז בס"ק ד' שם הא פסק בסעיף א' דיש מי שמתיר במשכנתא דסורא דהיינו אפי' ללוה עצמו ובלבוש כתב כן דמיירי בלא החזיק המלוה בשדה ולא נלפענ"ד וכו' הנה לפענ"ד נראה כדעת הלבוש וכוונתו דכמו דקיי"ל אם שלח הקונה שליח לזכות בשבילו הוי כזכה בו בעצמו וקנאו א"כ ה"נ המלוה לא עשה בו קנין רק שהשכירו לאחר והאחר עשה בו קנין ואז קנין השוכר נחשב כאלו המשכיר בעצמו עשה בו קנין כיון דמכח המשכיר הוא בא ואם לא זכה בו המשכיר מכ"ש שאין לשוכר זכות בו כיון שהוא בא מכחו ולכך אם זוכה בו השוכר הוי כאלו הוא שלוחו של המשכיר וזוכה להמשכיר ואח"כ זוכה בו לעצמו והוי כזכה בו המשכיר ולכך מותר להשכירו לאחר וז"ב לדינא דבכה"ג שרי לכ"ע:
247
רמ״חשא' מה שנוהגין כמה אנשים ששופכין שעוה לחולה ומלחשין עליו וחשש רו"מ אולי יש בזה משום דרכי האמורי הנה ידע רו"מ שבהשקפה ראשונה עלה בדעתי שאיסור דרכי האמורי אינו רק אם ידענו שזה הוי דרכי אמורי מתחלה אבל אם לא ידענו אם הוי זה דרכי אמורי אין איסור בזה מספק ות"ל מצאתי אח"כ בד"מ סי' קע"ט בשם הר"ן כן דמספק אין לחוש לדרכי אמורי וא"כ ה"נ מאן לימא לן דהוי זה דרכי אמורי ואף שגם הם עושין כן אולי הוי להיפוך דהם למדו הסגולה מאתנו ועוד מפורש בש"ס פרק במה אשה הובא ג"כ בד"מ סק"א דאין במה שהוא משום רפואה דרכי אמורי ומוכח שם דאף במעשה אין בו משום דרכי אמורי עיי"ש ובשם תשובת הרשב"א גם עיין בא"ח סעיף ז' גבי למדוד איזור וליחוש עליו מוכח נמי דכל כה"ג אין בו חשש דרכי אמורי אף דהוי במעשה וה"נ נמי התכת השעוה מה לי זה או זה לכך הדבר ברור לי שאין בזה חשש דרכי אמורי ואין להאריך בזה ולא באתי רק להוציא מלב החושש לכך:
248
רמ״טע"ד אשר שאל ברדמ"ת ולא הגידה לבעלה ואח"כ פסקה מלראות זמן מה ואח"כ ילדה וחזרה לראות מ"ת אחר לידתה ושאל אם דינה כדין הפחידוה ונפל ממנה חררת דם דאם חזרה לראות אמרינן דחזרה לקדמותה כו' הנה הדבר פשוט דלא דמי להפחידוה דשם בתחלה נמי אין ברור שנפל ממנה הכל ודלמא נשאר בה ולכך נהי דתלינן לקולא כיון דהוי רק דרבנן מ"מ אם חזרה לראות חזינן דלא נתרפאה ואגלאי מלתא למפרע דלא נתרפאה כלל אבל בשמשה ובפרט זמן רב א"כ חזינן דנתרפאה ולכך בזה ודאי דינה כשאר אשה המתחלת מחדש ותלינן בלידה והרי ידוע דעברה ושמשה עדיף מבדיקת שפופרת מכ"ש אם שמשה הרבה ומכ"ש דעדיף מהפחידוה ולדעתי גם בבדיקת שפופרת אם חזרה אח"כ לראות אחר לידתה תלינן בלידה דבדיקת שפופרת נמי עדיף מהפחידוה וז"ב ופשוט:
249
ר״נע"ד שאלתו בנדון הקרטין הנה עיין בספרי טוטו"ד מהד"ק סי' רצ"ח שם כתבתי היתר הקרטין והנה זה אני מייעצו שהאשה תבדוק עצמה דבעת ערב לעת הפסק טהרה תקנח עצמה בסמרטוט ותשליך אותו ואח"כ תבדוק עצמה בעד נקי ותראה אם הוא נקי וכן תעשה למחר בבוקר תחלה תקנח עצמה בסמרטוט ולא תראה מה הוי בו ואח"כ תבדוק עצמה אם יהי' העד השני נקי תוכל להתחיל לספור ז' נקיים ואח"כ לא תבדוק עוד עד יום הזי"ן בבוקר נמי תעשה כן אולי תוכל לטהר עמצה כר ולא נצטרף לקולא שלנו ואף אם תמצא הקרטין על הכתונת זה יש לו רק דין כתם ואין לדקדק עליו ובימי טהרתה אחר הטבילה לא תבדוק עצמה כלל כן תתנהג ואם ח"ו גם עצה זו לא יועיל ותמצא גם בזה קרטין על העד הנקי אז תסמוך על היתר שלי המבואר שם:
250
רנ״אנדון אשר שאל שמוצאת טיפה בדק שבדקות ולפעמים הוא שחור או אדום והם נקלטים מן העד וא"א לבדקם כלל הנה אני טמא מטמא אותם אף שכתב רו"מ שבחכמת אדם מתירין אין דבריו נראין לי שרוב דמים הם מן המקור ובמקור ליכא דם טהור כדמוכח בש"ס דדמים טהורים אינו רק מן העלי' אבל במקור ליכא דם טהור שתמיד אמרינן בש"ס שרוב דמים הם מן המקור משמע אבל במקור ליכא דם טהור ואם הוי במקור דם טהור אף שהם מיעוטא הי' מצטרפין הך מיעוטא לדם העלי' ולא הוי נחשב רוב דמים מן המקור רק כמע"מ או אף פחות ממע"מ לכך ודאי דבמקור ליכא דם טהור וא"כ הוי רוב שהוא מן המקור והי' נמוח אם הי' גדול יותר מעט לכך חלילה להתיר בזה איסור נדה:
251
רנ״בנדון מה שהקשה ברואה מ"ת למשנה אחרונה למה נאמנת נימא עיני' נתנה באחר בשלמא לטעם אחד של הר"ן דלכך לא אמרינן שויא אנפשה חד"א מכח אפקינהו מ"ש כאן אך לטעם השני קשה עכ"ד הנה זה נראה דלא קשה מכמה טעמי אחד דבזה כיון דבנמצא על שלו ודאי תהי' אסורה לו רק בנמצא על שלה יש לחוש שמא הביאה דם ממק"א וא"כ בזה יהי' מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא על שלו תהי' אסורה ועלי' ממש תהי' מותרת ועוד הרי זה בידו לשמור שלא תבוא הדם ממק"א וגם בזה לא תעשה כן דהרי בזה יש לה לחוש שתבא לידי קלקלה שמא באמת תראה אח"כ בבעל ב' ובעל ג' ובהצטרף זה תהי' אסורה לכל העולם אבל אם עתה לא ראתה אף דאח"כ תראה ב"פ תהי' מותרת עוד ולטעם הרא"ש ביבמות שלכך לא אמרינן שויא נפשה חד"א מכח דחז"ל ראו שרוב האומרת כן הוי מכח זה עיי"ש א"כ ממילא ברמ"ת דמגופה קחזיא ועלולה לראות א"כ בזה הוי מלתא דמסתברא להיפוך ואין דרך הרוב לומר זה מכח ענ"ב וז"פ:
252
רנ״גשא' בחתן אם מותר לבעול בעילת מצוה בעונה הסמוך לוסתה נ"ל דאף הכנ"י המתיר היינו רק בסתם אשה דליכא חימוד כ"כ אבל בביאה ראשונה דהוי חימוד רב ותדע דהרי לכך בעי כלה ז' נקיים לכך ודאי יש לחוש שיקדים הוסת עונה אחת ואסור לכ"ע וכן נראה בבא מן הדרך נמי אסור בעונה הסמוך לוסתה אף להכנ"י כיון דבזה איכא חימוד טפי והכי משמע מנדה דף ט"ו דקאמר ר"ל והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה משמע דוקא תוך ימי עונתה אבל סמוך לימי עונתה אסורה ורש"י פי' שם דכוונתו למעט אחר ימי עונתה לדעתי י"ל דממעט אפי' עונה הסמוך לוסתה אסורה ובזה יש לפרש הגירסא שלפנינו דגרס אבל באין בעלה בעיר דלא רמיא נפשה וגם זה לא קמ"ל דאמר ר"ל ולשון דאמר אין לו הבנה ולפי פשוטו הי' נראה דהדל"ת הוא ט"ס וצ"ל מאמר בפ"ע אמר ר"ל אך לפי הנ"ל א"ש דהוי ק"ל למ"ל הטעם דלא רמיא אנפשי' הול"ל יותר דקמ"ל דבא מן הדרך דהוי מצוה לפקוד אשתו אז אפי' בעונה הסמוך לוסתה בחזקת טהרה משא"כ בשאר נשים אינן בחזקת טהרה רק בתוך ימי העונה ולא בסמוך לוסתה ולמה לא משני כן לכך נתן טעם דלא משני כן מכח דאר"ל והוא שבא ומצא תוך ימי עונתה משמע אבל סמוך לעונה אפי' בבא מן הדרך אסורה לכך מוכרח לתרץ תי' אחר דקמ"ל מכח דהוי ס"ד דלא רמיא אנפשה וכו'. ומ"ש רו"מ ראי' מהמרדכי וח"מ סי' ס"א דמיירי דפרסה נדה בשעת וסתה ואיך הוי חופה להרמב"ם הנה לק"מ דכבר כתב הב"ש שם דתוך ז' נקיים כיון דאינה אסורה רק מספק גם להרמב"ם הוי חופה וסמוך לוסתה נמי אינו רק מכח ספק ומדרבנן קונה לכ"ע גם י"ל דהוא לא ידע דהוי סמוך לוסתה לכך שייך חובת ביאה והבן כי קצרתי:
253
רנ״דשא' בנשים שיש להם חולי הטחורים ר"ל אשר לעתים רואה דם ולעתים לא כמנהג החולי הזה איך הדין במצאה כתם על כתונתה אם נימא דהוי כמכה העשוי' להתגלה ולצאת ממנו דם דתלינן בה הכתם וכו' הנה זה ודאי דחולי זה דינו כדין מכה הידוע המוציא דם אף דהוי רק לעתים ויכולה לתלות בזה הכתם אבל לא בג"י הראשונים יש עצה שלא תשגיח כלל על הכתונת שלה וכן יכול רו"מ להיות מורה באשה שדרכה למצוא כתמים מכח מכה יכולת להיות פושטת כתונתה בלילה וכדומה בג"י הראשוני' ולא תשגיח כלל כל ג"י על הכתונת שלה:
254
רנ״המ"ש באשה שיש לה העמארידין פעמים פתוחים ופעמים נסתמים אם יכולה לתלות בהם כתמים. הנה זה פשוט שיכולה לתלות כתמים בהם ואין ראי' ממה דלא הרגישה כאב בפתיחתם דאין כל העתים שוין ובכתמים שומעין להקל. גם מה ששאל בכתם בימי טוהר אם תברך על טבילתה נראה דצריכה לברך ועיין טוטוד"ק סי' רצ"ו מ"ש בזה:
255
רנ״ושא' באשה שא"א לה לטבול ביום ז' ככל הנשים רק ביום ח' אם מותרת לפסוק בטהרה ביום ה' או לא. נראה דאין לעשות כן משום סרך בתה כמו בלטבול ביום ח' דאסור מה"ט כן ה"נ בזה ולא תשתנה מכל הנשים וכו':
256
רנ״זבדין אשה שראתה כמה פעמים כתמים לבנים ואחר שנתייבשו נעשו אדומים והורה מורה אחד שתשליך הכתמים מיד ולא תניחם עד שיתייבש וכתבתי בחבורי ליו"ד מהדורא ז' סי' נ"ט דשלא כדין הורה ובזה כיון דהוחזקה כן ג"פ מודה הטו"ז להב"ח שצריכה להמתין דלמעט בפלוגתא עדיף:
257
רנ״חשא' בנדון האשה שהי' דרכה בכך לראות מראות לבנות וכשנתייבשו נהפך לאודם והורה הרב להשליך הכתמים לבנים. הנה אם לכתחלה אין להורות כן כי בלא"ה דעת הב"ח דבכל כתם לבן מחויבת להמתין עד שיתייבש ואף דהטו"ז חולק עליו מ"מ הבאתי בשיורי טהרה ראי' להב"ח מהירושלמי והנכון לעשות כן מכ"ש בזה כיון דהוחזקה כמה פעמים להיות רואה כן ודאי הוי חזקה כמו חזקה דוסתות ובזה י"ל דגם הטו"ז מודה ולמעט בפלוגתא עדיף מ"מ כיון דהח"צ חולק וס"ל אף אם נעשה אח"כ אודם טהורה לכך אין להאשימו על הוראתו בזה אך עכ"פ להבא אין להורות כן רק מחויבת להמתין עד שיתייבש:
258
רנ״טבנדון הכתם על בשרה להסוברי' דבעינן כגריס ועוד אך שמצטרפין הטיפין לכגריס ועוד אם הוי זה מזה רחוק אם מצטרף. הנה לדעתי ודאי אם שניהם הוי למטה מן החגור ודאי מצטרפין אבל אחד למעלה מן החגור אינו מצטרף וכן בטיפין זה על רגל א' וזה על רגל א' נמי מצטרף ובענין תלי' בג' ימים הראשונים אם הוי יותר מכגריס אפי' במקום דשכיחי פשפשין אין לתלות בהם:
259
ר״סמה ששאל אם מותר הבעל לאכול מה ששיירה אשתו נדה ממה שלעסה לתינוק הנה זה ודאי מותר כי הנה מה ששיירה ממאכלה או מכוסה מה שעשתה להנאתה זה נראה דרך חיבה לכך אסור אבל מה דלעסה רק לתינוק ולא להנאתה אין זה דרך חיבה ומותר:
260
רס״אשא' באשה שיש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה בכל פעם שדוחקת עצמה מאוד לגדולים או לקטנים מוצאת אח"כ על העד שבודקת א"ע דם ממש וכאשר לקחה מן הרופאים סמים שמביאין אותה קרוב לשלשול בכדי שלא תצטרך לדחוק עצמה אז אינה מוצאת שום דם וגם בבית הרעי אינה מוצאת דם שדוחקת עצמה רק בא"מ וזה כמו חצי שנה שיש לה כן ואין לה שום כאב בשעת הטלת מ"ר וכבר צוינו לה לעשות בדיקת המהרי"ו המבואר ברמ"א סי' קצ"א ועלתה בידה וע"ז שואל רו"מ איך לעשות כי הרמ"א לא מתיר רק ביש לה כאב רק הנו"ב מתיר אף באין לה כאב לפענ"ד אף המחמיר דבעינן כאב היינו רק אם רואה כפשוטו אבל בזה שהוחזקה שלא לראות רק כשדוחקת עצמה ביותר א"כ כשאינה דוחקת עצמה ביותר בלא"ה לא הוחזקה לראות א"כ מוכח דהדחק ביותר גורמת הראי' ואם אינה דוחקת אינה רואה זה הוי רק כעין וסת הקפיצות ואם לא קפצה לא הוחזקה לראות לכך אף הבדיקות של מהרי"ו לא היתה צריכה רק לחומרא לכך מהני לכ"ע בלי הרגשת כאב:
261
רס״במה ששאלה במה שגזרו חז"ל דבגדי צבעונין אין מקבלין כתמים אם הוא צבוע לבן מה דינו. הנה מראה לבן אינו בכלל סתם צבוע וסתם צבוע הוי רק שאר מינים ולא לבן ומה ששאל אם הוא אדום או ירוק בטבע הנה זה מן הנמנע שיהי' ירוק בטבע רק בע"כ החוטין תחלה נצבעו והיינו בגד צבוע:
262
רס״גשא' בנדון הכתם על בשרה להסוברים דבעינן כגריס ועוד אך שמצטרפין הטיפין לכגריס ועוד אם הוי זה מזה רחוק אם מצטרף. לפענ"ד ודאי אם שניהם הוי למטה מן החגור ודאי מצטרפין אבל אחד למעלה מן החגור אינו מצטרף וכן בטיפין זה על רגל אחד וזה על רגל אחד נמי מצטרף ובענין תלי' בג"י הראשונים אם הוי יותר מכגריס אף במקום דשכיחי פשפשין אין לתלות בהם:
263
רס״דבסי' קצ"ז סעיף ג' וכו' מפני סרך בתה. הנה דעת הש"ך דאף דאין לה בת נמי לא פלוג אבל לפענ"ד להמעיין זה בירושלמי מוכח להיפוך וז"ל הירושלמי במס' מגלה בפ"ב הלכה ה' וז"ל נדה שעובר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה תמן אמרו אפי' עובר זמנו לא מפני חמותה מפני חמותה מפני כלתה עכ"ל והק"ע לא פירש בו דבר ולדעתי צריך להגי' וכך צ"ל אפי' עובר זמנה לא מפני חמותה חמותה מפני כלתה והכונה דכלתה אסורה לטבול ביום מפני חמותה וחמותה אסורה לטבול ביום מפני כלתה וא"כ מוכח מזה דלא אמרינן בזה לא פלוג דא"כ למ"ל תרתי טעמי ובע"כ הכונה דביש לה חמותה אסורה לטבול מפני חמותה ובאין לה חמותה אסורה לטבול מפני כלתה ומוכח הא בלא הא ולא הא מותרת וראיתי בק"ע שציין לעיין בפ' במה מדליקין והנה ראיתי שם שהסכים שם דעת הירושלמי לדעת הש"ך והוא שלא כדת דאף דשם נאמר בקיצור מפני חמותה ומפני כלתה מ"מ מוכח דלא כהש"ך דאל"כ למ"ל תרווייהו חמותה וכלתה ובחד סגי ובע"כ דלא אמרינן בזה לא פלוג רק אם יש לה חמותה אסורה מפני חמותה ואם אין לה חמותה אסורה מפני כלתה הא לא זה ולא זה מותרת וכיון דלא מצינו בש"ס דילן להיפוך קי"ל כהירושלמי בפרט במלת' דרבנן וצ"ע למעשה:
264
רס״השא' נדון שאיבת המקוה ע"י מרה ליטול הימנה האבנים וחשש לחשש שאובין. הנה אין בזה חשש שאובין כיון דאינו עשוי לקבלה ואינו דומה לכלי אבנים דתרתי בעינן שיהי' שמו כלי גם שיהי' עשוי לקבלה אבל באינו עשוי לקבלה אף שמקבלת טומאה אין בו חשש שאובין ומה דבעינן הווייתו ע"י טהרה היינו אם הני מ' סאה לא נעשו ע"י טהרה אבל אם המ' סאה הוי ע"י טהרה אף דנתערב מים ע"י ד"א לא נפסלו רק מכח שאובין אם באו לשם קודם נשלם המ' סאה אך זה דוקא מכלי העשוי לקבלה ופשוטי כלי עץ או ברזל לא נחשב עשוי לקבלה לכך אין בזה בית מיחוש שאובין:
265
רס״והנה בספרי מי נדה בק"א (וכן בספרי שבעה עינים וכן בספר שיורי טהרה) כתבתי דבחלוקת המקוה לב' לא שייך דין זוחלין עיי"ש מה שבארתי דברי והנה זה שלח לי המחבר לו"ש את ספרו והצצתי בו דרך ראי' בעלמא וראיתי בו בסי' ר"א ס"ק צ"ד שחולק על דברינו ותמה אני איך מלאו לבו לומר שהוא חולק על זה הרי ראה שמעשה זו היתה פ"ק בחיים חיותם של הגאון האמתי מו"ה ארי' יהודא ליב תאומים אבד"ק מח"ס גור ארי' יהודא וספר יעלת חן ובחיי הגאון האמתי מו"ה אפרים זלמן מרגליות זלה"ה וכמה ת"ח גדולים וכולים הסכימו בפשיטות להכשיר והיתה כן תמיד וטבלו כמה וכמה נשים ואיך יהין לחלוק על זה וגם עשה ט"ס ברמ"א והבל יפצה פיהו בעזה"י:
266
רס״זשא' בנדון המקוה שעשו אנשי קה' שהמשיכו המים ע"י צינור מהמקו' הגדולה שהיא מעיין הנובע אך יען כי היא בעומק מאד התרתי להם שיהי' שיעור בהמעיין לשום בתוכה שאובין הרבה עד שיגיעו המים להצינור לילך להמקוה אם ישער כי יצטרפו לשום בתוכה שאובין יותר ממה שהי' בתחלה לית לן בה כיון דאיכא שיעור ומטהרין את השאובין. הנה היטב אשר דיבר והוא כשר לעשות כך וליתר שאת יצוה לסתום פי הצינור כשיתנו לתוכה השאובין כדי כשיתמלאו השאובין יקחו מקל גדול להתערב המים לערבו מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כדי שיתערבו היטב ואח"כ יפתחו הצינור לקלח להמקוה קטנה ואז עדיף טפי:
267
רס״חשא' בנדון המקוה שציוה רו"מ שלא יטבלו הנשים בנהר בליל שבת יפה עשה וטעמיו נכוני' כי חשש לדעת הפוסקי' שהביא הש"ך ביו"ד סי' ר"א דאין לטבול בנהר שאינו במקום זחילתו תמיד ובנהר שלהם א"א לעמוד עליו גם חשש כיון דמנהגנו לעמוד אשה ע"ג בשעת טבילה שתראה שטובלת יפה ובנהר בליל שבת ליכא נר ולא תוכל לראות ואני מוסיף דאף דבדורות הראשונים לא הי' נוהגין לעמוד ע"ג היינו רק במקוה דליכא ביעתותא אבל בנהר דהוי ביעתותא מדינא הי' צריך לעמוד ע"ג לראות אם טובלת כראוי דמכח חשש ביעתותא לא תטבול היטב לכך מדינא צריך לעמוד ע"ג ולראות ובשבת א"א ולכך יפה הורה:
268
רס״טמה ששאל במקוה שנשתנה מראה והמשיכו עלי' מי מעיין ואח"כ נפסק המעיין והמראה נשאר עדיין. המקוה פסולה ואינו דומה למ"ש הש"ך בסי' ר"א ס"ק קי"ב דהוי ספק בזה גבי שאובין דאינו דומה זה לזה מלבד דשאובין דרבנן ופסול שינוי מראה דאורייתא רק בלא זה דשאובין כיון דיש לו היתר ע"י המשכה לכך מה דנפל עליו מעיין לא גרע זה מהמשכה וכיון דהותרו הותרו אבל בשינוי מראה דאין בו היתר כלל רק כיון דהוי מי מעיין וכיון דנפסק המעיין חוזר לאיסורו וז"ב:
269
ר״ענדון שא' במקוה שהתיר להטיל דם לתוכה להכשירה מתורת שאובין אך נסתפק אם מהני עצה זו אחר שכבר נפסלה מכח שאובין. הנה עיין בספרי שיורי טהרה חלק מקוואות הוכחתי שאין חילוק בזה ואם כבר נפסלה נמי מהני עצה זו. והנה בהיותי בזה אזכיר הערה קטנה הנה דעת כמה דכולו שאוב נמי כשר מה"ת וק"ל למה לא יופסלו מה"ת כיון שיש בזבחים דף כ"ב שם תנא ר' שמואל במים ולא במים שאין להם וכו' ולא במי כיור שיש להם שם לוי וא"כ מוכח דאף אם אין שם הלוי מגופו רק מכח הכלי שהוא בתוכו נמי נחשב שם לוי וא"כ ה"נ כיון דנקראים מים שאובין א"כ הו"ל שם לוי ומה לי שם מי כיור מה לי מים שאובין. ומה שנ"ל בזה הוא די"ל כיון דאמרינן בב"ק ס"ז דר"ז אמר דשינוי החוזר לברייתו בשינוי השם אינו קונה ועיי"ש בש"ס דמדמה פסול מקוה לקנין ואם מהני שינוי השם בקנין מהני במקוה עיי"ש במה דפריך מצינור שקבעו וכו' וא"כ ה"נ בזה לא נקרא שם לוי רק במה שאין השם חוזר אבל במה שחוזר לברייתו לא נקרא שם לוי ולכך במים שאובין אם נתנם לקרקע שוב לא יקראו עוד שאובין לכך לא הוי שם לוי אבל מי כיור כיון דהם קודש ואסירי בהנאה וא"כ אף אם יתנם לקרקע הוי עליהם שם מי כיור ולכך הוי שם לוי והיותר נראה דבזה יתיישב דברי הרמב"ם הל' מעה"ק פ"ו ה"ו מ"ש דכל המימות כשרות להדיח בהם הקרביים ותמה המשל"מ למה לא ביאר דאסור במי כיור דהוי שם לוי כמ"ש בזבחים דף כ"ב ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשטתו דס"ל דכולו שאוב דרבנן ומכח הראיות שכתבו הראשונים בזה עיין בב"י סי' ר"א וא"כ מוכח דזה לא נקרא שם לוי רק מה דהוי מגופו זה נקרא שם לוי אבל מה דאינו מגופו רק ד"א גרם לו לא הוי שם לוי והש"ס דזבחים דקאמר דמי כיור הוי שם לוי י"ל זה אינו מדברי ר' שמואל וכנראה מלשון התוס' בשם הת"כ דבברייתא דר"ש תנא רק במים ולא ביש להם שם לוי רק הש"ס דפריך כן כיון דשם לוי פסול א"כ מי כיור הוי נמי שם לוי והיינו או דס"ל דשם הבא מכח ד"א נמי נחשב שם לוי או דס"ל כר' יוסף בב"ק ס"ז דמשמע דס"ל דאף שינוי השם החוזר הוי שינוי השם וא"כ ה"ה שם לוי לכך מי כיור אף כשינטל מן הכיור לא יהי' נקרא מי כיור מ"מ הוי שם לוי אבל לדידן דמוכח בכמה דוכתא דכולו שאוב דרבנן בע"כ דס"ל דזה לא הוי שם לוי הן מחמת דהוי ד"א ולא מגופו או כיון דאפשר להשתנות לא נחשב שם לוי כמו דקיי"ל בשינוי השם החוזר דלא הוי שינוי ה"ה בזה לכך גם מי כיור לא נחשב שם לוי וכשר להדחת קרביים וא"ש כנלפענ"ד בזה:
270
רע״אנדון אשר שאל אם להכשיר המקוה במי צבע לצאת מחשש שאובין. הנה להכשיר ביין וחלב ודאי נכון ועיין בחבורי שיורי טהרה סי' ר"א כתבתי תשובה להכשיר להטיל גם בארשט אדום למקוה עיי"ש בטעמו אך דוקא בבארשט דאינו נקרא בלשון מים אבל מי צבע דנקרא בלשון מים אין להכשיר בו המקוה ועיין כחילוק זה בש"ס עירובין פ' בכל מערבין עיי"ש:
271
רע״בשא' בנדון להחם המקוה שתהי' חמה כאמבטי לטבילת נשים. הנה זה איסור גמור ולשון הש"ס מוכח להדיא ביומא דקאמר שם כדי להפיג צינתו מדהאריך כ"כ דזה למותר בע"כ דדייק דזה לא הותר רק כדי להפיג ולא שיחמם ממש והיינו מכח גזרת מרחצאות דאין לומר בשביל שבת ויוה"כ דאסור להחם הצונן ז"א דבש"ס מוכח דחמין לתוך צונן מותר ובש"ע סי' שי"ח מוכח דדוקא שיחממו הרבה אסור ומכ"ר אבל בלא"ה מותר ולמה נקט כדי שתפיג צינתן הול"ל שלא יחממו הרבה ובע"כ הטעם מכח גזרת מרחצאות דבזה אפי' חמין מעט אסור ואין היתר רק כדי להפיג צינתן ובלא ראי' זו הוכחתי בספרי מ"נ דהוא איסור דרבנן ממש:
272
רע״גשאלתו במקוה שהיתה עמוקה מאוד והוי טרחא גדולה לילך בה ועשו באמצע המקוה רצפה של נסרים שלש חלקים ורביעית המקוה נתנו אבן ותחת הריצפה יש שיעור מקוה וברצפה יש נקב כשפופרת הנוד אם מותר ליתן על הרצפה כולו שאובין ויהי' כשר מחמת חבור כשפ"ה או נימא כיון דהוי קטפרס אינו חיבור והאריך בפלוגתא דחגיגה דגוד אסיק או גוד אחית. הנה אשיבהו בקצרה דהנה כבר הוכחתי בתשובה אחת דלא שייך להיות נקרא קטפרס רק אם המקוואות רחוקים זה מזה רק קליט קצר של מים הולך מזה לזה זה נקרא קטפרס וניצוק אבל אם הם מחוברין זל"ז ממש וזה מונח על זה רק שצד התיבה מפסיק זה לא נקרא קטפרס רק כיון דמחוברין כשפ"ה ממש נחשבו כאחד וכאלו מונח באמצע המקוה כמה דפין הכזה יהי' נפסל משום קטפרס כל דהוי חיבור כשפופרת הנוד הוי כמקוה אחת וצד התחתון של התיבה הוי רק כעין לחיים מונחים בתוך המקוה דזה אינו מחלק המקוה לחצאין וז"ב ונכון ונסתייע בזה מנהג ישראל שעושין מקוה כה"ג. (ועיין בספרי שיורי טהרה להל' מקוואות תשובה א' מ"ש בזה):
273
רע״דשא' ביין אשר אין אדמימותו חזק ולזה לעשות אדמימותו חזק נוטה לשחרורית כמראה יין איזמרר צובעין אותו עם (שאמישקעס) שחור היינו שמבשלין השאמישקא ביין והיין קולט בו צבע השחור ושופכין יין זה להחביות ומזה נעשה כל החביות שחור אם להכשיר ביין זה מקוה שנפסלה ע"י שאובין וכו'. הנה לדעתי דמותר להכשיר בזה המקוה ואינו דומה למי צבע שאינו מועיל להכשיר דהתם הטעם כמ"ש במכות דף ז' דמי צבע נקרא והוי שמו מים וא"כ מוכח דשמא גרם בזה וא"כ כאן לא נקרא מי צבע רק חמרא צבוע והוי שמו חמרא גם בזה הצבע לבדו לא הוי משנה מראה המקוה דהרי הוי רק מעט והרי אף היין דבחביות לא הוי נשתנה מראיתו ע"י הצבע לבדו רק ע"י שמבשלין אותו תחלה ביין והיין קולט הצבע ועושה כל היין שחור א"כ היין גורם השינוי במקוה ולא הצבע לבד לכך אין שם מים עליו ולא נקרא מי צבע לכך מותר להכשיר בו המקוה ומה שהקשה על הב"י למה לא כתב הב"י תקנה זו לק"מ כיון דכבר כתב בש"ע הדין באלו המכשירין שאובין ממילא נדע דהרוצה לעשות כן יעשה ולא כתב רק העצה דאין בו חסרון כיס אבל הרוצה להפסיד מעותיו כבר ביאר בש"ע דהמה מכשירין השאובין:
274
רע״הע"ד שאלתו במי שנדר שלא לפרוע חוב אביו ואביו הניח לו ירושה אבל לא כנגד כל החוב ונדר ע"ד המקום ועד"ר והם היו ה' אנשים שלא לעשות דבר בלי רצונם אם יכול לפרוע משל עצמו אם מהני לו התרה ואם בעי כלל התרה. ואם לסמוך ע"ד מהר"ם מלובלין בתשובה שאם נדר ע"ד המקום ועד"ר שלא לעשות מצוה דלא בעי כלל התרה וגרע טפי מה שאומר ע"ד המקום כיון דדעת המקום לעשות מצוה א"כ גם דעת הרבים בטלה. והנה דעת המהר"ם אין נראה כלל דנהי דדעת המקום לעשות מצוה מ"מ אולי הוי דעת המקום שיתיר לו אבל לא ניחא לי' שיעשה בלי היתר כיון דגם קיום הנדר הוי מצוה משום לאו בל יחל וראיה דהרי עד"ר נמי מתירין לו לדבר מצוה ומכח דמסתמא ניחא להו שיעשה המצוה וכמ"ש בש"ך בסי' רכ"ח ס"ק ס"ה ומ"מ בלי התרה לא מהני והרי בודאי רבים לא ניחא להו שיבטל המצוה ומ"מ בעי התרה ולכך ה"נ בעי התרה. מיהו נראה בזה אף התרה לא מהני דאין זה דבר מצוה וש"ס מפורש דר"פ אמר פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו הרי אף משל אביו לא נחשב מצוה לגבייהו ומכ"ש משל עצמו דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב ולא משל בן אפילו בחייו כמ"ש הרמ"א סי' רמ"ב ומכ"ש אחר מותו ודאי אינו חייב לכבדו משל בן לכ"ע לכך אין כאן מצוה כלל ופשיטא דחל הנדר ואין בו מצוה כלל:
275
רע״והנה בדבר אשר העיר מהר"מ בנדון שבועה בכתב דהוי אחשבי' גם מה שהעיר דאם מהני בכתב א"כ הוי מעשה ולא יועיל שאלה. זה הכל מבואר בחיבורי נ"ז מה"ק ועוד בכמה מקומות בנדרים ונידון מה שהעיר בדין עביד לא מהני בזה לא ראה דברי הרמ"א ביו"ד סי' ר"ל שדעת הרמ"א הוי כן אך עיין בט"ז שם ובש"ך שאין זה מוסכם ועיין בתוספות מס' תמורה דף וי"ו ד"ה והשתא דשנינן נמי כתבו כן דבמה שבדה מלבו לא שייך עביד לא מהני ולכ"ע מהני ובאמת דין זה אין שייך כלל בדין עביד לא מהני רק בדין המפורש בש"ס וש"ע יו"ד ה' שבועות סי' רל"ח בשבועה שלא אוכל ככר זה ואח"כ אמר שבועה שאוכלנה דהראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא כן ה"נ בנדון זה ומוכח מזה דבשבועה על שבועה ודאי עביד מהני לכ"ע דאל"כ יהי' כלא נשבע כלל ובע"כ דעביד מהני בזה רק דהוי שבועת שוא מיהו בנדון הזה אפילו אם יועיל שבועה בכתב אפי' בחרם דמהני בכתב כבר כתבנו בחיבורנו על נדרים דהיינו דוקא אם כתבו בעצמו אבל לא בחתימה ודאי אינו כלום וכן מצאתי בנו"ב כן ואף דהברית אברהם חולק עליו כבר סתרתי דבריו ונדפס בחיבורי דהדין עם הנו"ב דבחתימה אינו כלום אך בחיבורי נ"ז ח"ב כתבנו דמ"מ זה הוי רק לח"ח אבל בע"ה צריך בכל זה התרה דלא גרע מכל הדינים דאין בהם ממש מדינא ובע"ה צריכין שאלה וכיון דבזה"ז כ"ע כע"ה דיינינן כמ"ש ביו"ד סי' רי"ג לכך ודאי שבועה בכתב ואף בחתימה מכ"ש חרם צריך שאלה וחלילה לעבור עליו:
276
רע״זבמ"ש בסי' רי"ז סעיף מ' נדר מזרע אברהם וכו' ומותר באומ"ה אפי' בישמעאל. הנה אם נדר מזרע אברהם מותר נמי בזרע עשו דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק והתמיה מ"ט כתב דמותר בישמעאל ולא כתב דמותר בזרע עשו אף שהוא מיצחק. והנה אם נדר מזרע יצחק אם מותר בעשו יש בזה דיעות אם עשו נקרא זרע יצחק או לא עיין באו"ח ה' ר"ה סי' תקצ"א ובמג"א שם והנה כעת נראה לי' ראיה ברורה מן התורה ממ"ש פ' ויצא אנכי אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק ולמה לא אמר ביצחק אביך בע"כ מכח דאברהם הוי רק אביך ולא לעשו אבל יצחק הוי גם לעשו לכך לא אמר ביה אביך ועוררני א' ממ"ש במדרש פ' וישלח בפסוק אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ופריך במדרש הא לעשו לא ומשני אלא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם וכו' ומה התחיל להקשות הא לעשו לא הרי מקרא מפורש כי ביצחק ולא כל יצחק ובע"כ דס"ל דזה אינו רק דאינו זרע אברהם אבל זרע יצחק הוי ולכך הוי קשה לו למה מזכיר את יצחק ואף דקאמר שם דלמי שאינו בוחר בדרכיהם וכו' מ"מ היינו דוקא זכותו אינו מגין עליו אבל מ"מ זרעו נקרא לכך מוכח דנקרא זרע יצחק גבי נדרים וז"ב לפע"ד:
277
רע״חהנה בספרי נ"ז דף ח' העליתי דב"נ מצווין על השבועה וכעת שאלני הרב מו"ה שואל קאצינעלזאהן מק' באברויסק מדין אסור לעשות שותפות עם הנכרי מכח לא ישמע על פיך והרי בלא"ה חשוד לשקר ולשבע על שקר הנה זה לק"מ דדוקא לישבע בס"ת או בשמו ית' ע"ז הנכרי מצווה שלא לישבע בשקר ואף דשבועה בלי נק"ח הוי נמי שבועה היינו מכח דסתם שבועה הוי כנשבע בשם או בס"ת ולכך אף בלי ספר אסור מטעם יד דהוי עכ"פ כמו יד לשבועה אך אם הנכרי נשבע בע"ז ודאי אין זה בכלל שבועה ותמה אני על רו"מ להקשות ולומר כן דהנשבע בע"ז לשקר יהי' בכלל איסור שבועה. וגם מה שהעיר מנזיר דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא לפרש"י והרי הוי מודעא רבא לאורייתא גם בזה דבריו תמוהין דא"כ גם מצות נזיר הוי מודעא רבא והרי ממ"נ זה מבואר בספרי שם וא"כ ה"נ בזה י"ל כן אם יש לו מודעא הוי על הכל גם על קדושא ואבדלתא ועל נזיר ואם אין לו טענת אונס שוב הוי מושבע ועומד וגם בלא"ה התוס' דחו פי' התוס' ופרש"י להיפוך:
278
רע״טמה ששאל בנדר אם מהני תנאי ורו"מ דעתו דלא מהני תנאי. הנה נעלם ממנו מקרא משנה וגמ' ופוסקים בכתוב נאמר וידר יעקב נדר לה' אם יהי' אלקים עמדי ובפ' חוקת וידר ישראל נדר אם נתן תתן את העם הזה בידי ובש"ס נדרים דף י"ט הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור ובש"ס נזיר במשנה שם וביו"ד סי' ר"כ סעיף ט"ו בהגה"ה דאפי' דיני תנאי ל"ב וכו' ומה שהרגיש רו"מ הרי א"א ע"י שליח עיין בפ"י בגיטין ובכסא דהרסנא על השמים ראש מ"ש ליישב זה כיון דהוי רק דיבור לא בעינן דיני תנאי עיי"ש ולפמ"ש הרמ"א דלא גרע מכוונת הנודר בלא"ה לא קשה קושייתם וקו' רו"מ דבנדרים ונזיר דמהני כוונת הנודר לא בעינן דיני תנאי והבן:
279
ר״פבמ"ש בסי' רל"ב סעי"ב ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו בממון וכו' מקרי אונס. כן הוא דעת הריב"ש ועיין בש"ך בשם מהר"א שהביא ראיה לזה ממה דאמרינן בפ' כל הגט אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה וכו' והדבר צל"ע והמעיין שם ברש"י שכתב וז"ל אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה והרי אין לו ואנוס הוא דהא פייסה במה דבידו לפייסה ולא אפייסה ולא הוי גיטין דיש אונס בגיטין עכ"ל א"כ מוכח להדיא דלא נחשב אונס רק באין לו הא בהי' לו אף שהוי תרקבי דדינרי לא הוי נחשב אונס דאל"כ למה כתב רש"י דהרי אין לו ובע"כ דלא"ה לא הוי אונס וא"כ כיון דעיקר חילי' הוי מזה למה כתב סתם דאונס ממון הוי אונס דאדרבא מלשונו שכתבו דהוי אפשר לסלקו בממון משמע דיש לו ממון ואפשר לסלקו בממון ואעפ"כ הוי אונס ומהתם משמע להיפוך וכן מדברי התוס' דשם שכתבו ואע"ג דלית ליה אין טענת אונס בגיטין משמע הא אם הי' לו לא הוי נצטרך לטעמא דאין אונס בגיטין רק דבלא"ה לא נחשב אונס. הן אמת להוכיח להיפוך מזה דיש לו לא הוי אונס אין ראיה מזה די"ל כמ"ש התוס' דלשון לפייסה משמע שיטריח בדבר גדול לפייסה עיי"ש לכך י"ל דאם יש לו לא הוי נחשב אונס כיון דתחלה גילה דעתו שרוצה להטריח בדבר גדול אבל בעלמא אף ביש לו נחשב אונס אך עכ"פ על המרא"י תמוה דאיך מביא ראיה מהתם דאונס ממון הוי אונס הרי עכ"פ ראיה ליכא דהרי בע"כ התם מיירי באין לו ומהתם מנ"ל דביש לו הוי אונס דלמא לעולם ביש לו לא נחשב אונס ואם נאמר דגם כאן מיירי באין לו למ"ש הרמ"א דאפשר לסלקו בממון היינו רק אם הי' לו ממון הוי אפשר לסלקו בממון ומצד גוף האונס הוי אפשר לסלקו בממון אבל לעולם מצד אחר אי אפשר משום דאין לו לכך הוי אונס ממילא לא קשה קושית הב"ח שהביא הטו"ז באו"ח סי' תר"ז דהתם מיירי שיש לו ממון לכך כתב שמחויב לפזר כל ממון שבעולם אבל כאן מיירי באין לו לכך נחשב אונס מיהו מסתימת לשון הרמ"א ופוסקים לא משמע הכי לפרש דמיירי דוקא באין לו וצ"ע ודו"ק:
280
רפ״אמה ששאל שהיות המחזיק הראנדא לא רצה ליתן לקופת הקהל כפי המנהג מקודם לכך עשו חרם שלא יקנה שום אדם יי"ש אצל המחזיק הראנדא ואירע שמוזג אחד קנה ממנו יי"ש קודם שעשו החרם אם מותר למכרו במזיגה או לא. הנה הדבר פשוט שמותר למכרו ואין לו ענין כלל לדין הרא"ש והרמ"א בהלכות נדרים סוף סימן רי"ח דכאן כיון דהוי כוונת התקנה רק כדי להפסיד להמחזיק א"כ תינח במה שיהי' לו הפסד אבל בזה להמחזיק לא יהי' הפסד רק להמוזג כיון דכבר קנה ממנו קודם החרם כבר נתחייב לשלם לו ואף אם נדמה זה למום במקח מ"מ הוי רק כנולד המום אחר שכבר קנה ונעשה ברשות הקונה ובזה ודאי חייב לשלם ולכך להפסיד להמוזג הקונה על זה לא תקנו לכך ודאי שמותר למכרו ולית דין צריך בושש וחשש כלל:
281
רפ״בנדון אשר שאל באחד קודם פטירתו נדר כמה ספרים לבהמ"ד והתנה שלא יהי' רשאי יחיד ללקחם לביתו רק על ימים אחדים וכעת ירדה קרן התור' מטה מטה ואין לומדין בהם בבהמ"ד והספרים מתקלקלים אם מותר לת"ח עני ללוקחם לביתו לקיים. הנה יש בזה ב' חששות אחד מצד דעת הבעלים והשנית הוי מכח הורדה מקדושה מרבים ליחיד והנה מצד קפידת הבעלים בזה הוי הדין אם לא נשתקע שם בעלים מן הספרים אסור לשנותם בשום אופן ואם נשתקע אז אם לא מתקלקלים מ"מ אסור לשנותם דהוי הורדה מקדושה מרבים ליחיד אבל אם הם מתקלקלים יש לצרף דעת הטו"ז באו"ח הל' בה"כ שאם אין הדבר ראוי לקדושה חמורה מותר לשנותן לקדושה קלה כן ה"נ אם מתקלקלים מותר לשנותם ליחיד אם נשתקעו שם הבעלים. ושוב חזר השואל מ"ש שבעל הספרים נתן הספרים המתקלקלים לתקנם אם יכול ליתן הספרים להמתקן בעד שכרו. הנה אם אומר בפיו שישלם הוא בעד התקון ודאי מחויב לשלם מביתו ואין בידו ליתן הספרים בשכרו ואם לא אמר כן בפה ובלב אין קפידא אין עליו לתקן ותליא באופן שכתבתי לעיל אם הי' מותר למוכרם מותר ליתנו גם לבעל המלאכה בשכרו ואם הי' אסור להם למכרם אין יכולין ליתנו בשכרו ג"כ דהיינו מכירה:
282
רפ״גשא' במי שאביו הוא שכור פעמים שבוע א' או ב' ואין מניח תפילין ואינו מתפלל ואח"כ ערך ב' חדשים אינו שכור והוא נוהג כאדם כשר ואח"כ חוזר לשכרותו על שבוע א' או ב' וכן דרכו תמיד. הנה לפי דעת הרמ"א בסימן ר"מ ודאי אינו מחויב לכבדו ואף דהרמ"א נקט בלשונו שהי' רשע מ"מ הרי המקור מדין זה הוא בב"מ דף ס"ב ושם מיירי דלא עבר רק בלאו אחד ויתן דבשאר כל התורה אינו רשע ומ"מ אינו מחויב לכבדו וה"ה בזה כיון דבעת שכרותו אינו מתפלל ואינו מניח תפילין ובידו למנוע מלהשתכר אינו מחויב לכבדו הן אמת דדעה ראשונה במחבר דמחויב לכבדו וקצת מן הראשונים עמדו על זה מן הש"ס ב"מ הנ"ל ולפענ"ד הי' נראה ליישב דלכאור' קשה מה פריך בד"מ מנשיא בעמך לא תאור דדוקא בעושה מעשה עמך ומה מדמה זה לזה התם הוי רק בל"ת י"ל דאינו עמך חייב לכבדו ואך י"ל דהש"ס ס"ל כהש"ס פ"ק דיבמות דקאמר שם דעדל"ת אף דל"ת חמיר מינה א"כ ס"ל דל"ת חמיר ולכך פריך מכח כ"ש דמה בל"ת דאינו עושה מעשה עמך פטור מכ"ש בעשה אך לפ"ז הרי דעת הרא"ש פ"ח דיומא דשבועות חמיר מנבלה וס"ל דעשה חמיר ועיין בס' משנת חכמים להרב מזאמושטץ ז"ל ולכך שוב י"ל דבעשה אף דאינו עושה מעשה עמך חייב לכבדו כן י"ל דרך פלפול קצת אך לדינא אין לזוז מפסק רמ"א ואינו חייב לכבדו כנלפענ"ד:
283
רפ״דשא' וז"ל בר"ה ויוה"כ קורין לס"ת אנשים נקובים ונכבדים ואחר העלי' עושה הגבאי מי שבירך ומנדבין כ"א לפי ערכו נדרים ונדבות לצורך בהכ"נ להיות לשלם לחזנים ונרות וקרא הגבאי לאחד שלישי וכשעשה הש"ץ מי שבירך אמר הוא כך וכך לצדקה והבין הגבאי אשר כוונתו לצדקה אחרת שירצה הוא ואחר התפלה אמר לו הגבאי למה לא רצית לומר לבהכ"נ ואם תרצה לעשות צדקה עשה בשלך אבל אין לך כח למעט הכנסות בהכ"נ והשיב הוא אשר לא נראה בעיניו התנהגות הגבאים עם הכנסות הבה"כ וכדומה עכ"ל שאלתו. הנה שפיר קאמר רו"מ ממ"ש ביו"ד סי' רנ"ו ובש"ך שם דאם קנה איזה מצוה צריך ליתן לאותו עיר ויפה אמר רו"מ דכאן הוי כאלו קנה כיון דדרך הוי דכל העולים לתורה לנדור לבהכ"נ וכן הוי המנהג תמיד הוי כמכרו לו ממש וכן בדור בחצרי אם הוא עושה מנהג לדור בחצרו ואח"כ ישלמו לו אם ידוע מנהגו כן גם התם חייב לשלם אע"פ שאמר לו דור סתם ומכ"ש בזה ויפה פסק רו"מ. אך מה שנסתפק כיון דדעתו הוי ליתן לאיזה עני מחויב ליתן גם לו או יוצא במה שנותן לבה"כ. הנה זה ודאי אינו דבשלמא אם לא הי' נקרא מעות בהכ"נ צדקה אז ודאי כיון שאמר לצדקה ודאי מחויב ליתן חוץ ממה ששוה השלישי שעלה אך כיון דמעות בה"כ נמי נקרא צדקה נהי דהוא אומר דכוונתו הי' לדבר אחר הוי רק לדברים שבלב ואינן דברים בצדקה שלנו דהוי דין הדיוט לכך אינו מחויב ליתן להעני שכיוון בלבו בפ"ע מיהו אם נדר הרבה אז ישומו כמה שוה העלי' זו לכה"פ וכמה דרך לנדור העולה לכל הפחות וזה יתן לבהכ"נ והמותר יתן לעני שכיוון לו כן הדין נכון לדעתי:
284
רפ״הבמ"ש בסימן רמ"ב סעיף ל"ה בהג"ה ות"ח שאמר דבר הלכה וכו' הנה דין זה הוא מהש"ס בכמה מקומות ועיין בחבורי מי נדה דף כ' ע"ב כתבתי שם דלכאורה הי' נראה דזה דוקא מנדון דמיירי הש"ס כגון שמעיד נגד החזקה שיש לדבר זה חזקת היתר וזה מעיד לאסור או להיפוך בענין דעד דעלמא לא הי' נאמן ולכך גם לת"ח אין שומעין אם אמרה בשעת מעשה אבל אם אומר על דבר שאין לו חזקת איסור והיתר נאמן אף במה ששייך לו דלא גרע מעד דעלמא דנאמן אך מסתימת לשון הפוסקים וברמ"א לא משמע כן וכתבנו שם דטעמו דזה איכא ריעותא כיון דאנחנו לא שמענו חידוש דין זה יש ריעותא לכך אינו נאמן בשעת מעשה עיי"ש מיהו הרווחנו בזה ליישב דעת הרמב"ם שהשמיט לגמרי דין זה דת"ח שאמר דבר הלכה די"ל עפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קכ"ח להוכיח מלשון הרמב"ם בנזירות דע"א נאמן לאסור דבר שיש לו חזקת היתר והוכיח כן הש"ך מן הש"ס וי"ל דהרמב"ם ס"ל דלא כהש"ך בסברתו דאם נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאיסור רק אדרבא כמשמעות לשון התוספות בקדושין דלהתיר ראוי להיות נאמן טפי מלאסור עיי"ש א"כ לפ"ז כאן דמוכח מן הש"ס דע"א נאמן לאסור בדבר שיש לו חזקת היתר מכ"ש דנאמן להתיר בדבר שיש לו חזקת איסור ולכך סבירא לי' להרמב"ם דנפשט האיבעיא דר"פ האשה רבה דע"א נאמן לעולם ולכך ס"ל להרמב"ם דבאמת רב דאמר ת"ח שאמר דבר הלכה וכו' דאין שומעין לו היינו דמיירי רק באתחזק איסורא וס"ל דע"א אינו נאמן להעיד נגד החזקה רק בת"ח שאמר דבר הלכה עדיף מעד דעלמא אבל אם אמרה בשעת מעשה כיון דהדבר נוגע לו הוי רק כעד דעלמא ואינו נאמן כן ס"ל להני אמוראים שם והש"ס דמבעיא ביבמות אם נאמן או לא היינו דרוצה לפשוט כן ממשנה וברייתא לא מאמוראי. וע"ד שכתב הר"ן בנדרים גבי הנהו כהנים שלוחי דרחמנא נינהו אבל לדידן כיון דמוכח ממעשה דינאי מלכא וכמ"ש שייך דעד נאמן לאסור ביש לו חזקת היתר ה"ה דנאמן להתיר ביש לו חזקת איסור לכך ת"ח נאמן להעיד אף בשעת מעשה ולכך השמיטו הרמב"ם ודוק:
285
רפ״ובענין סלוק רב ומורה. הנה הרמב"ם במורה נבוכים הובא בספר מעשה ה' כתב דהפסוק בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו' אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו קאי על רב ומורה שיתן לכם בדור ודור להורות להם דרך התורה עיי"ש והנה ע"פ דרכו י"ל מ"ש אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו ויהי' לשון אל תמר בו מלשון תמורה וכמשמעות לשון המדרש לפי דרכו כן יהי' הכונה לדרכנו כי הנה הקב"ה השווה כבוד הת"ח לכבודו ית' וכמו שבעון ע"ז חייב מיתה והיינו ע"י שסרין ממנו ית' ובוחרין בע"ז וזה נקרא בלשון תמורה כמ"ש וימירו את כבודם בתבנית שור וכו' כן ה"נ אם הקב"ה נתן להם רב ומורה והמה מסלקין אותו ובוחרין באחר נחשב להם כעובדין ע"ז ממש וז"ש השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו שלא תעשה בו תמורה לסלקו ולבחור באחר כי לא ישא לפשעכם על כך על הסתלקו מן השררות דאף שהוא עניו מסתמא מ"מ לא ישא לפשעכם על עון כזה והיינו כי שמי בקרבו כי אין לך עניו ממנו ית' ובע"ז נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא שמקנא בע"ז א"כ ה"נ אם תסלקו לבחור באחר ראוי הוא להיות בו מדעת קונו ואין לו חיוב לישא לפשעכם על כך. וי"ל דבכאן הוי אזהרה לעדת קרח ודכוותי' שלא יחלקו על משה רבינו באמרם מדוע תתנשאו על קהל ה' ואין עונשין אלא מזהירין וי"ל דכאן הוי אזהרה לו ולכך לא הי' רשאי משה רבנו למחול על כבודו ולהתפלל עליהם כי כמו שהזהיר בכאן לההמון שאל תמר בו כן הוי אזהרה להחכם שלא ישא לפשעם על כך אם יסלקו אותו כמ"ש כי לא ישא לפשעכם ואפשר דהוי בזה העדר כבוד לו ית' דבכל עברות שאין הקב"ה מקנא ומוחל גם החכם מחויב לקיים הדבק במדותיו ית' ולמחול אך להסתלק לגמרי שנאמר בו ית' אל קנא א"כ אם ימחול החכם על כך יהי' נראה כאלו הוא צדיק יותר ח"ו מבוראו ולכך אינו רשאי למחול על כך בלי פיוס וחרטה כי ע"י תשובה גם הקב"ה מוחל ולכך נאמר במשה רבינו שם וישמע משה ויפול על פניו ורש"י נדחק שם למה לא התפלל עליהם ולפי הנ"ל יובן שהי' מוזהר שבכהאי גונא לא יתפלל עליהם ולכך נפל על פניו כי לא ידע מה לעשות כי רצה למחול ולא הי' יכול ולא ידע איך יפנה אם לא ימחול יענשו ישראל ואם ימחול נוגע בכבודו ית'. ונראה עוד עפמ"ש חז"ל בערובין פרק ב' דגדולים דברי סופרים מד"ת שד"ת יש בהם עשה ול"ת וכו' אבל ד"ס כל העובר על ד"ס חייב מיתה לפ"ז מוכח שכל דברי סופרים דומים לחטא ע"ז דבע"ז חייבין מיתה ועל ד"ס חייבין מיתה א"כ המשיל כל עברות דרבנן לעובד ע"ז ובפרט דכך אחז"ל כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז. מזה מוכח דהכל בהתחלה ראשונה תליא מלתא ולכך בד"ס שנעשה לשמירה של תורה חמור עונשו יותר מגוף התורה כי דבר הנעשה לשמירה חמור יותר כי אם עובר על השמירה סופו ליגע בכלל התורה וז"ש השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו כי כל אשר ימרה את פיו נחשב ככופר בשמי ממש וכעובד ע"ז ידמה לו וחייבין עליו מיתה והטעם שאני מחמיר על דרבנן יותר משל תורה הוא כיון דבא לשמירה של תורה כי אם שמוע תשמע בקולו ממילא יומשך כי ועשית כל אשר אדבר אני כי ע"י קיום דרבנן תבוא לקיום דאורייתא וכיון דנעשה לשמירה של תורה הוי עונו יותר חמור מעובר על גוף התורה:
286
רפ״זבנדון המחלוקת שבין הרבנים ידי אל תהי בו ולא אתערב בזה כי הנה הן אמת שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי בילדותי או בשנים האמצעים הייתי אוהב להיות נצב לריב ולהנקם ע"ד אמת ואף שידעתי שיהי' מעיזים להיפוך קיימתי בנפשאי מאמר דהע"ה כסתה כלימה פני מוזר הייתי לאחי ומאמר הנביא גוי נתתי למכים ולחיי למורטים ולא חשתי על כבודי כי הי' לי כח לסבול ולעמוד בפרץ אבל עתה לעת זקנתי אין לי כח לצאת במלחמת חובה ולקבל עלי דברי נרגן ומהלומות והנה עלה בלבי לפרש דרך הלציי ורמז במ"ש בתורה ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד והנה לשון צבא בזה אינו מובן דלשון צבא מורה רק על ענין מלחמה כמ"ש בפ' מטות החלצו מאתכם אנשים לצבא וכן אנשי הצבא בזזו איש לו ומה מלחמה שייך בעבודת הלוים אך הכונה דללוים נאמר הוראת התורה והמשפט בין איש לרעהו כמ"ש וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך יורו משפטיך ליעקב וכן מ"ש בפ' תצא ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע וכן בפסוקי יחזקאל ועל ריב המה יעמדו וא"כ לשבט לוי נמסר לנקום על משפטי ה' ולריב ריבו וכמו שהי' בעגל ולכך רמזה התורה דעל הלוים מוטל המלחמה ללחום מלחמת ד' לכל עוברי התורה ולכך אמר ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ואם בבן חמשים אמרה התורה כן מכ"ש במי שהוא תה"ל יותר מזה והנה אם כי זה דרך הלציי מ"מ י"ל דבאמת הוי כן דהרי כתיב והתעלמת ודרשו חכז"ל פעמים שאתה מתעלם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והרי הש"ס בברכות פריך מינה למה דאמר שם המוצא כלאים בבגדו פושט אפי' בשוק דאין חכמה ואין עצה לנגד ד' ונהי דהש"ס דוחה דאיסורא מממונא לא ילפינן היינו רק לענין אינו לפי כבודו דלא חיישינן לכבוד הבריות באיסורין דבמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב אבל מ"מ בזקן יש לומר דבזה אף באיסורא פטור דבזה לא שייך לומר אין חכמה ואין עצה דנהי דחכמה אין כאן זקנה יש כאן וי"ל דזה הוי כהס"ד דש"ס דילפינן מוהתעלמת דזקן פטור מלצאת במלחמת חובה כיון דבזה ליכא קרא להפוך זה אני מלמד זכות עלי והלואי שיהי' עלי מלמדים זכות למעלה כן לכך ידע שאני לא אתערב בזה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו וישלח לנו בקרב המורה לצדקה ותראה האמת כנפש המעתיר:
287
רפ״חמ"ש בנדון חכם שהתיר שדעת כמה דאין לחכם לאסור ותמה מן הש"ס ברכות פ' הרואה. הנה בתשובתי מכבר הארכתי בזה אך קו' רו"מ ל"ק כלל דהרי מפורש ברמ"א דבעינן חלה הוראתו וא"כ י"ל דהתם לא חלה הוראתו עדיין לכך אסר רק מה שיש להקשות ע"ז הוא על הש"ך בסי' רמ"ב ס"ק נ"ב דחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר כתב הש"ך בפשיטות דבעינן חלה הוראתו ואיך לא הרגיש דאין זה מוסכם דהרי לדעת הרמ"א בחלה הוראתו גם מה שהתיר אינו רשאי לאסור ובע"כ לדידהו מיירי הש"ס בברכות בלא חלה הוראתו ומוכח שם דחכם שאסר אף בלא חלה הוראתו א"י להתיר והפוסקים דס"ל דבחכם שאסר בעינן חלה הוראתו הם ס"ל בע"כ דחכם שהתיר אף בחלה הוראתו יכול לאסור וא"כ נהי דהש"ך הביא לקמן הרבה פוסקים דס"ל דמותר לאסור אף בחלה הוראתו מ"מ כאן הו"ל לחוש להיפוך לחומרא ולמה כתב זה בפשיטות ותמי' גדולה על הש"ך וא"ל דהתם הטעם כי היכא דלא לגרורי אבתריה רק דהוי ס"ד דלקולא לא מהני זה דלשון כי היכא דלא לגרורי אבתריה דמשני לא משמע כן דמשמע דהמקשן לא ידע מהך סברא כלל רק הוי ס"ל דמדינא מותר להחמיר גם עיין בבל"י דבזה"ז לא שייך דין זה שחכם שאסר ומכ"ש חכם שהתיר עיי"ש והוא נכון וכו':
288
רפ״טרב שלום ואמת לידידי הרב הגאון הגדול כו' מוה"ר אלעזר הורוויטץ אב"ד דעה"מ וויען.
289
ר״צמכתבו קבלתי והנה אם כי כבודו הוא מאוהבי אעפ"כ האמת אהוב מהכל כי אף אם יונח שקאפיטל נ"ג בישעי' אינו מוכרח שידבר מימות המשיח עכ"פ לפני העמים והשרים הי' לו לחזק אמונה שלנו כי ביאת משיח מפורש במקרא כדי שידעו שיש לנו תקוה עוד כדי שיקילו קצת מעלינו עול השעבוד ונהי' לנו שם ביניהם ובפרט כי פשט הכתוב בק' נ"ג מורה על ימות המשיח ובילקוט שמעוני דרש לי' על ימות המשיח וכן מורה פשט הכתוב מ"ש שם וד' הפגיע בו את עון כולנו ואין בינינו צדיק כזה להיות נענש עבור כל ישראל רק משיח שיבא ב"ב וכן מ"ש לא אחלק לו ברבים ובין עצומים יחלק שלל זה לא נתקיים עד ימות המשיח וז"ז אף אם ק' זה אינו מוכח על משיח מה יענה בכל פסוקי יחזקאל מ"ש שם שער לוי אחד ועד היום לא נטל שבט לוי כלום וכן כל צורת הבית שמבואר ביחזקאל וכל דבריו שם לא נתקיים עד ימות המשיח וכן מ"ש בזכרי' עוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים לא נתקיים וכן מ"ש בישעי' בלע המות לנצח וכן משה"כ ועמדו זרים ורעו צאנכם וכן משה"כ והי' אור הלבנה כאור החמה כו' האם נתקיים עד היום ויעיין בפ"ו דפסחים וכן כל נחמות שבנביא ישעי' בפרט הכתוב ונלוו גוים רבים אל ה' וכן מ"ש והיו מלכים אומניך אפים ארץ ישתחוו לך ומה הי' לכבודו להיות בעצה לשלוח את אפקורס הזה חפשי ויותר טוב הי' שיהי' נוחל בוז וקלון ולשבת במאסר וכן כל ק' נ"ד מורה על ימות המשיח ולמה תפשו רק ק' נ"ג וכן נמי מה שאמר דהצדיקים והרשעים הם עם אחד מישראל גם זה הוי טעות דהרי יש כמה דברים דהעושה אותם הוי כמומר לכל התור' ודעת התב"ש דאף מחלל שבת בדרבנן בפרהסי' הוי מומר לכה"ת ודעת הח"י בסי' תמ"ח דבזה"ז נחשבו כולם עוברי להכעיס והוי כמומר וכך הול"ל דהרשעים אם עוברים עברות גדולות הם כמומרים יחשבו ויצאו מכלל עדת ישראל וזהו הוי כבוד התורה וכבוד ישראל לא כמו שהשיב כ' וכל תשובתו להשרים כשגגה הוי לו:
290
רצ״אשאלה מראשי קהלה אחת בקצת אנשים שעשו להם חבורה ללמוד בחבור תלמוד לשון עברי ובחבורי ר' משה דעסיר וחרה אף קצת והחרימו אותם ולקחו את החיבורי' ושרפו אות' באש ושמו פניה' בי לומר הדין עם מי והנה אם אמנם השרפה הי' אפשר למותר ע"פ הדין אך אין להאשימם בזה כי מי לנו גדול ממשה רבינו אשר איננו כדאים להזכיר שמו על שפתינו ואחז"ל עליו בפ' מטות כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ומכ"ש באנשים הדיוטים בדורנו ומחמת כי הציקתם רוחם עשו כן ועל גוף הכעס ודאי יפה עשו. והנה מה ששאלו לבאר להם מה שמצה נמצא בר' משה דעסיר ראשון לציון הוא מאמרם ז"ל בכמה דוכתא פוק חזי מה עמא דבר וקול המון כקול שדי ואחז"ל בפ"ו דפסחים אם אינן נביאים הם בני נביאים ואמרו בפ' החובל על כמה דברים דהיינו דאמרי אינשי שיש לו רמז בתורה וכיון דרוב העולם אומרים עליו כן ודאי כן הוא ואחז"ל במס' שבת פ' השואל ששאלו לשלמה המע"ה איזה בן עוה"ב והשיב אזניכם תשמענה דבר מאחריך וכו' וכיון דרוב העולם מרננין אחריו ודאי כן הוא. ומ"ש דהרי הוא תלמיד הגאון בעל קרבן העדה ותלמיד יעב"ץ הנה מצינו באחיה השילוני שהי' תלמידו ירבעם בן נבט ובאנטיגנוס איש סוכו שהיו תלמידיו צדוק וביתוס ונמשכו מהם כל הצדוקים ובזמנינו להגאון בעל נו"ב כמה רשעים הי' שהיו תחלה תלמידיו וגחזי באלישע ואחז"ל בפ"ב דברכות בפסוק אין פרץ וכו' ואין צוחה ברחובותינו שלא תהא בנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים הרי שהוצרכו להתפלל על הדבר שלא יהי' כן מוכח דבלי תפלה יתכן שיהי' נמצא כן ועוד צאו וראו מה המה תלמידיו וכל העוסקים בחיבוריו כולם רשעים וכל שוגה בחיבוריו לא יחכם ואין אוחזין בחיבוריו רק הקלי שבקלים העוברים על כל התורה ולא ראיתי איש ישר הולך שיהי' עוסק בחיבוריו ודבריו וכל ירא שמים בורח ממנו כבורח מן הנחש ועקרב הא חדא והשנית הנה אני לא עיינתי בדבריו מעולם ולא ידעתי שמץ פסול בדבריו אך את זה ידעתי כי הרע לעשות אשר תרגם תנ"ך על לשון דייטש אשר לא כדת והנה חטא והחטיא את הרבים כי מזה פשתה המספחת הישנה בהמבורג להתפלל על דייטש וחטא הרבים תלוי בו ומלבד זה שלא כדין עשה כי הרי בימי תלמי שהעתיקו את התורה על יונית ומכח הכרח המלך תלמי הי' העולם חושך ג' ימים אף שהיו אנוסים בדבר וזה אחת מן המאורעות של יו"ד טבת שנגזר עליו תענית ומכ"ש שאר לשונות דהרי אנן קיימא לן כרשב"ג בפ"ק דמגלה דגם לשון יונית עכשיו נשתקע ואין לכתוב רק בלה"ק והחיבור של נשים הצאנה וראינה זה לא נקרא תרגום רק הוי פירוש שמציין הפסוק בלה"ק נפרש פירושו אבל הוא עשאו בלי ציון הכתוב רק כדרך תרגום אונקלוס ובזה עונו גדול מנשוא ומה לתבן את הבור להיות תוה"ק נאמרה בלשון הנ"ל. [ובהיותי בזה ראיתי בפה"מ להרמב"ם פ"ק דמגלה שם דבר תמוה שכתב שם וז"ל וספרים תפילין ומזוזות שתנאי כתיבתם כולן שוין כמו שנתבאר במנחות והלכה כרשב"ג עיי"ש והוא תמוה דהרי אדרבא אין כתיבתן שוה דהרי הת"ק מתיר לכתוב ספרים בכל לשון רשב"ג מתיר יונית ותפילין ומזוזות בעינן דוקא לה"ק לולי דמסתפינא הייתי אומר שתיבת ספרים ט"ס ורק תפילין ומזוזות כתב שתנאי כתיבתן שוה ולכאורה הי' אפשר לפרש כונתו דהולך בשיטת רשב"ג דאף ספרים אסורין בכל לשון והוי קשה לו מנ"ל כן דבשלמא תפילין ומזוזות כתיב בהו והי' כמפורש בש"ס שם אבל ספרים מנ"ל וזה מפרש דהוקש כה"ת לתפילין כמ"ש בפ"ב דשבת מקרא דלמען תהי' תורת ד' בפיך ואף דיש כמה דינים שמחולקין תו"מ מכל התורה היינו דלא הוקש רק למה דנלמוד מלשון בפיך והיינו הן מה שמותר בפיך כמ"ש בשבת שם הן מה דתלוי בהלשון שיהי' הלשון בפיו שוה כה"ת לתו"מ ולא התירו רק יונית מטעם המפורש בש"ס פ"ק דמגלה ולכך ולכך אמר הרמב"ם דטעמא דרשב"ג הוי מכח דספרים תו"מ כתיבתם שוה מכח ההיקש כן הי' אפשר לומר אך ממה שמציין כמ"ש במנחות זה אינו שם. בע"כ דמ"ש ספרים שם ט"ס הוא.]
291
רצ״בוהנה מ"ש על ספר הגיון בשם הכותב בעין יעקב ששבחו המה ראו ראיה אחת ואני רואה ב' ראיות בהצל"ח על ברכות בדף ע"ג עיי"ש מ"ש ע"ז ודבריו נכונו מאוד דודאי הכל תלוי לפי ערך הזמן והרי אמרו חז"ל בש"ס דאר"ב לא תשתעי משמיה דאיבו דאכל פתא דארמאי ופרש"י שלא תאמרו הלכה משמו והרי במשנה דאבות אומר בשם אלישע בן אבויה אומר והוא אחר ולמה אומר הלכה בשמו בע"כ דתלוי בערך הזמן דלפי הזמן הוי ראוי לגזור ולהתרחק אפילו מחוטא עון קל לאכול פת נכרי היכי דהוי למגדר מלתא לצורך שעה ולכך בודאי ללמוד הדקדוק או הגיון כימים הראשונים שלא אחזו בו המתפלספי' והפוקרי' ודאי הוי ראוי ללמדו אך כעת שהם אחזו בו ראוי להתרחק מהם כמטחוי קשת כמ"ש חז"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב ולא עדיף ממצבה שנאמר אשר שנא ד' אלקיך ואחז"ל שתחלה היתה אהובה רק כיון שאחזו בו עכו"ם נעשית שנואה (והנה הוגד לי שגם הרב הצדיק מו"ה הירש מלך ז"ל כתב ראי' זו) כי ראינו בעינינו שלימוד הדקדוק מביא לידי התעסקות רק במקרא והמקרא מביא לידי תרגום אשכנזי והתרגום אשכנזי מביא לידי אפקורסת ובעל תלמוד לשון עברי מכירו הייתי בקטנותי ממש כשהי' במדינתינו חיבוריו בו וראינו כי הוא רשע גדול ועשה צחוק על מיני פיוט וסליחות ועשה סליחות לפורים ושחק בזה על חז"ל ועשה דבריהם כצחוק לזה ודאי הזמן גורם להתרחק מחיבוריהם הרחק מאוד ועלינו להחזיק רק בש"ס ופוסקים אשר הארה שבהם נקוה שתחזור אותנו למוטב ויפתח לבנו בתורתו ואהבתו ונזכה לשלוח לנו המורה לצדקה ותאיר עינינו. והנה התבוננו וראו זה גלוי לכל כי כעין רפואת הגוף הוי רפואת הנפש כי בודאי כשנעשו ריעים זל"ז הוי רפואתם שוה זה כזה וזה לעומת זה עשה אלקים וצאו וראו ברפואת הגוף דרשו ברופאים כמה נשתנו הטבעים מה שהיה בימים הקדמונים לרפואה עתה לא יועילו ולא יצליחו ובדור הזה צריך רפואה אחרת ולא די שרפואות הראשונים לא יועילו רק לפעמים גם יזיקו כן הוי בחולי הנפש כן העם הזה אנחנו בני ישראל בימים הראשונים היו נשמות גדולות וקדושות ואם נחלשו הי' חולאת קטן ודי הי' ברפואות קלות אף בפרפראות לחכמה אבל עכשיו בדורותינו הנשמו' קטנות וחולאת נפשותינו הוי חולאת גדול ואין די לנו ברפואות קטנות רק ברפואות יקרים בש"ס ופוסקים וקבלה שמעו ותחי נפשכם השי"ת ישלח לנו רפואת נפשותינו בקרב כנפש המעתיר כו':
292
רצ״גשא' מהמשכיל מו"ה יעקב בכרך מק' ק"ב מה שעלה ברעיונו להעתיק ששה סדרי משנה בלשון אשכנז כדי שיוכלו הכל ללמוד. הנה אין דעתי נוחה בזה ומצאתי רמז לזה בלשון המשנה פ"ו דאבות שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם והכונה דאף שהי' ביד החכמים לשנות בלשון אחר מ"מ שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם כי לשונם הוא הטוב והראוי. והנה טעמא דידי הוא כך ע"פ השכל דהנה התנאים לפי גדלם ורוחב לבבם שנו משנתם בלשון קצר והוא מעט הכמות ורב האיכות סובל הרבה פירושים כנראה מלשון רש"י ופי' המשניות לרבי' ושאר קדמונים אשר פירשו כל חד כפי דעתו ואיזה פירוש אמת זה אינו גלוי רק לאבינו שבשמים ואנו חיישינן לכל הפירושים לחומרא או לפי הכרעת רוב הפוסקים ועכ"פ כמעט רוב משניות אין לנו פירוש שנדע האמת כונתו ולפעמים סובלת משנה אחת כמה כונות יחד ולזה אם האדם לומד משניות ככתבם וכלשונם עם איזה פירוש אם כי לא ידע אם הפירוש הזה אמת לאמתו או לא עכ"פ קיים מצות תלמוד תורה בגוף אמירתו לשון המשנה לו יהא דהוי כקורא בתורה שמוכח בכמה דוכתי דמקיים בתלמוד תורה אף בלי פירוש וכאומר תהלים אבל אם יעתיק המשנה בלשון אשכנזי לו יהא שיעתיק כפי פירוש היותר מקובל לנו אכתי לא ידענו אם פירוש זה אמת ואם אינו אמת כיון דקורא רק ההעתקה לא קיים תלמוד תורה אם פירוש זה אינו אמת ואף אם אמת אולי הוי במשנה ב' כונות ועוד פירוש אחר וחיסר זה הפירוש ואינו עושה כפי כונת התנא המחבר סדר המשנה אבל אם אומר בלשון המשנה ממש אז כמו שכיוון התנא בכונתו כן הוא מכוון לכך יחדול רו"מ מדרך זה ואף אם הוא מכוין למצוה אולי יהא מצוה הבאה בעברה ולדעתי הוי קרוב להפסד ורחוק משכר ומי שנתאוה ללמוד לא אלמן ישראל להיות מוצא איזה מלמד או חדר שילמוד עמו ואם אינו מוצא הרי אם מתאוה ללמוד אחז"ל חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו כאלו עשאה לזה ישמע לעצתי כמאמר הכתוב ושומע לעצה חכם ישמע חכם ויוסיף לקח והאל הטוב יעורר לבבו לדרך אחר הטוב בעיני אלקים ואדם ולא יהי' בו שום עקלתון וראי' עוד בפירוש הרמב"ם על משניות ושאר מפרשי משניות כולם עשו רק דרך פירוש על לשון המשנה דבר דבור על אופניו ולמה לא שינה הרמב"ם לשון המשנה ולכתוב לשון המשנה כפי פירושו ובלשונו הזהב אין זה כי נתיירא מלשנות לשון המשנה ואם הוא נתיירא מלשנות לשון המשנה אף בלה"ק מכ"ש אנו יתמי דיתמי איך נעיז להעתיק לשנות לשונם מלשון הקודש לחול ונעשה הקודש לחול לכך יחדל מדרך זה כו':
293
רצ״דשא' אם ראוי ללמוד בזמן הזה תנ"ך עם פירושי הקדמונים ודאי ראוי לעשות כן ומשאחז"ל מנעו בניכם מן ההגיון אין זה ראי' חדא למה אמר בניכם הול"ל עצמיכם ולמה תלה בבניכם אך הכונה דודאי הגדול בר דעת מותר וראוי לו ללמוד כי הוא בר דעת ויכול לשמור עצמו שלא ילכוד ברשת האפיקורסים אך בניכם בעודם בקטנותם יש לחוש דאין להם דעת להיות נשמרין מכת הפוקרים אבל בר דעת מותר וראוי לו והשנית דכוונת הש"ס הוי שלא יעשה מזה עיקר הלימוד אבל אם לומדין גם ש"ס ופוסקים ללמוד שעה או ב' תנ"ך עם פירושי הקדמונים ודאי מותר וכן הוא בש"ע סי' רמ"ו סעיף ד' וכן עיקר:
294
רצ״הבדבר השאל' דק"ק פודקאמין לפע"ד לא מבעיא דהמופלג מו"ה יהושע אין לו שום חזקה בזה דודאי אם הי' מקבלים אותו ממקום אחר לבוא להורות זה נחשב חזקה או אם היה מאנשי העיר והיה מצוה לאנשי העיר והיו שומעים לו זה נחשב חזקה אבל אם הוא מאנשי העיר ואינו מצוה להם רק שמורה הוראה על איזה שאלה זה לא נחשב חזקה דכן דרך כל העולם כשיש בעיר איזה יודע ספר שואלין לו שאלות ואם יש כמה מופלגים שואלים לכולם זה שואל לזה וזה שואל לזה ואין זה חזקה כלל גם בנדון בן הרב הנה מלבד שהמנהג אינו כן כידוע רק גם מדינא הנה בעיר גדולה דיש מורה הוראה אחר ועיקר קבלת הרב לעסוק בצרכי עיר זה נחשב שררות וראוי לומר דבנו קודם אף שאיננו חכם כמו אביו אבל בעיר קטנה שהרב הוא המורה הוראה שם עיקר התמנות הרב הוא בשביל הוראה ובהוראה ודאי חכם יותר יודע להורות כדין ולא כל השאלות שוין ודאי אם אין בנו חכם כמות אביו אין לו דין קדימה ואף אם הוי כמו אביו אם רוצים לקבל איזה רב שהוא יותר חכם מאביו אין לבן הרב דין קדימה ויכולין לקבלו ואין ביד בן הרב למחות בפרט אם בן הרב עדיין אינו יכול להורות דאין בידו למחות ולאו כל אדם שכלו שוה להורות לכך אין בידו למחות ויעשו בני העיר מה שירצו רק כוונתם יהיה לשמים שיהיה רב היודע להורות כהלכה:
295
רצ״ושא' באחד שמתו אחיו מחמת מילה ואח"כ נולד לו בן ומלו בן י"ד שנה וחי ואח"כ מתה אשתו ונשא אחרת ונולד לו בן ומלו בן ג' שנים ואח"כ נולד לו עוד בן האיך יעשה. תשובתי בקצרה הנה ביו"ד סי' רס"ג בש"ע יש בו ב' דעות אם גם באיש תלוי או רק באשה ונהי דהרמ"א הכריע להקל בספק נפשות מ"מ נראה בכה"ג שכבר מל בן אחד בן י"ד שנים וחי וכן באשה השניה מל בן ג' שנה וחי והוי אפסקי' אחר בזה נראה דכ"ע מודים בכה"ג ובאשה אחרת שמותר למולו מיד ולמעט בפלוגתא עדיף ולפענ"ד נכון לדינא:
296
רצ״זבדבר אשר רצו המתפקרים לחדש שלא למצוץ הדם רק להניח רטי' וכו'. כדי לדעת מה שתשיב לאפקורס ציינתי זה דעפרא לפומייהו לבטל זה ומבואר בדברי התיקוני זוהר תיקון ל"ז דמילה ופריעה ומציצה הם ג' ובצירוף י"ג בריתות שנאמרה על המילה הוי ט"ז והוא חרבו של הקב"ה שיש לו ט"ז פיות עיי"ש וכוונתו עפמ"ש הספרים דיוה"ך נקרא שם חרבו של הקב"ה דהיינו י"ו ה"ך דחרב המכה הוי י"ו פיות לו ולכך חלילה לשנות מנהגן של ישראל:
297
רצ״חעיין בש"ך סי' רס"ב סק"א הנה מה שהביא ראי' שקודם ח' פסולה יפה הביא אך מ"ש מזה ראי' דגם בלילה פסולה לכאורה תמוה דאף אם בלילה כשרה מ"מ דוחה שבת דהרי אינה כשרה רק בליל ח' וסוף סוף שבת הוא ומה לי אם ימולו בלילה או ביום ואפשר לפרש דכוונתו רק דודאי שניהם שקולין קודם ח' ובלילה דאם אמרינן שמיני דוקא ולא קודם הוי ביום נמי דוקא ואם ביום לאו דוקא שמיני נמי לאו דוקא ולכך כיון דמוכח דקודם זמנו לא מהני ושמיני דוקא ה"ה ביום דוקא וגם בלילה פסול ובפרט לפי דעת הד"מ שהביא תחלה שבלילה גרע עיי"ש ולכך מוכיח אם קודם זמנו פסול מכ"ש בלילה מיהו כבר ישבתי ראי' זו בחידושי בחבורי מכבר בסי' זה:
298
רצ״טכתב המחבר בסי' רס"ח סעיף ג' כל עניני הגר וכי צריך שיהי' בשלשה הכשרים לדון וביום וכו' ובדיעבד אם לא מל ולא טבל אלא בפני ב' וכו' ולהרי"ף והרמב"ם אפי' בדיעבד שטבל או מל בפני ב' או בלילה מעכב. הנה על שיטתם קשה קו' התוס' ביבמות ובקדושין דף ס"ב דאמרינן מי לא טבל לקריו מי לא טבלה לנדתה עיי"ש אך נראה ליישב זה די"ל דזה דומה למה דאמרינן בסוכה דאף דבסוכה בעינן שלש מחיצות מ"מ בשבת שבתוך החג מגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה עיי"ש ולפ"ז נראה דה"ה הכא דדוקא אם הגר טובל רק לטבילת גר בלבד ולולי טבילת גר לא יועיל לו טבילה זו כלל ולא יעלה לו לשום דבר שאינו מתכוין בה רק לטבילת גר בזה בעינן שיהי' כדין טבילת גר ביום ובפני שלשה אבל אם טובלת לנדתה או שטובל לקריו כיון דטבילה זו נחשבת טבילה לגבי נדה וקרי אמרינן מגו דמהני טבילה זו לנדתה וקריו מהני נמי להיות נחשב גר אף שהוא בלילה ושלא בפני ג' ואף דאם נימא שלא יעלה טבילה זו להיות גר ממילא גם לנדתה לא יועיל או לקריו שבנכרי ונכריות כיון דאינן שייכי במצות הללו לא יועיל טבילה זו להטהירם מ"מ לא אזלינן בתר איפכא דקאמרינן כיון דאם נימא שטבילה זו עולה להיות גר אז יעלה טבילה זו גם לטומאה לכך אמרינן דבאמת עולה טבילה זו להיות נחשב לטומאה ולהיות גר וחלין שניהם כחדא טהרת טומאה ועשיית גר באין כחדא וכאן יש להמתיק הדבר יותר מהתם בסוכה דהכא י"ל טעמא רבא דע"כ לא בעינן בטבילת גר בפני שלשה וביום רק אם אינו מקיים בשעה זו תיכף מצות התורה שקיבל עליו א"כ עדיין לא החזיק על עצמו לקיים התורה והמצות לכך בעינן שהטבילה יהי' ביום ובפני ג' ובמילה אף שאז מקיים מצות מילה מ"מ בעינן בפני ג' היינו דאף אי נימא שנחשב גר ע"י מילה זו עדיין לא נחשב כישראל מעליא כיון שלא טבל דכ"ז שלא טבל לא הוי כישראל מעליא וא"כ עדיין מצות מילה שלו לא נחשב אצלו קיום מצוה ממש שעדיין לא יחשב לו למצוה ממש כל זמן שלא טבל לכך לא הוי כהחזיק תיכף במצות ולכך בעינן בפני ג' אבל בטבילה שהוא לאחר המילה אם הוא טובל לקריו או לנדתה א"כ אם נימא שטבילה זו משוהו להיות נחשב גר עי"ז ממילא הוא מקיים עוד מצוה בטבילה זו שטובל לנדתה או לקריו וכיון שמחזיק תיכף במצוה בשעה הזו לכך די בטבילה כזו שזה דומה לקנין חזקה הנעשה בעבד ודכוותי' כן ה"נ כיון שתיכף מתחיל לקיים אחת מהמצות שקיבל עליו כבר הוי כדמות חזקה וקנין ולכך די אף בטבילה בלילה ושלא בפני ג' כן נ"ל נכון ודוק. שוב עיינתי בהרמב"ם עצמו פי"ג מהל' א"ב שהוא מפרש פי' אחר בהא דאמרינן מי לא טבלה לנדתה ולקריו עיי"ש ובהה"מ ממילא לא קשה עליו קושיא הנ"ל. מיהו דברינו נכונים מצד עצמן ובישוב קו' התוס' הנ"ל מיהו ממה דקאמר שם הש"ס ביבמות מ"ו ע"ב מה דתימא לר' יוסי מילה עיקר והתם משום דלא הוי מילה בפנינו יש לדחות דברי דאי לר' יוסי מילה עיקר ודי במילה לבד א"כ מה בכך שהי' שלא בפנינו הרי היכא דמקיים בזה מצוה מן המצות שקיבל עליו מהני אף שלא בפנינו ואפשר דרק להס"ד דש"ס קאמר הכי דהי' אפשר לטעות כן אבל לפי האמת קמ"ל אדרבא מה"ט גופא למ"ד דלר' יוסי בעינן טבילה ג"כ דאי ס"ל דמילה לבד מהני הי' מועיל אף שלא בפנינו כנ"ל ודוק היטב:
299
ש׳שא' במה שהתחיל לכתוב ס"ת ע"ד מה שכתב הסופר המומחה מסלאנים ועם יגיעתו כתב שירת האזינו ג"כ על סדר הנ"ל כל שיטה ושיטה כצורתה אם קצרה קצרה ואם ארוכה ארוכה ולא כדרך כל הסופרים שכותבים כל השיטות שוין ומאריכין ומקצרים האותיות כדי להשוות השיטות משני הצדדים וכעת מצא רו"מ בהר"ן סוף פ"ק דמגלה מוכח להיפוך גם בנוב"ת חיו"ד סי' קע"ו ושאל אותי לחוות דעתי. תשובה. הנה ודאי כהר"ן מוכח שם ממה שכתב ושירת האזינו כיוצא בזו והוא שעמודיו שוין וכו'. והנה מלשון רש"י שם בפ"ק דמגלה נמי מוכח כן ממ"ש שם וז"ל לבינה הוא חלק שהוא רחב כפלים מן הכתב ואריח הוא חצי לבינה ולמ"ל לכתוב השיעור של לבינה ואריח והי' די לו לכתוב בקיצור דלבינה רחב מן האריח ומדנתן שיעור ללבינה ואריח מוכח דבא לאשמעינן שלא יאריך יותר ולא יקצר יותר רק כן יעשה. אך הנה לדעתי היה נראה דמותר לעשות כן ממה שהקשיתי בחיבורי סת"ם בתשובה כ"א למה נקט שם הש"ס במגלה חוץ משירה זו ושירת מלכי כנען שנכתב אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה והקשיתי למה לא נקט נמי שירת האזינו דהוי כן עיי"ש ולפי הנ"ל י"ל דהש"ס נקט רק הני שנים דבאלו צריך להיות רק שוין השורות מכח דהם מדברים רק ממפלת הגוים לכך יהי' כל הארוחים שוין שלא תהא תקומה למפלתן אבל בשירת האזינו נהי דיש בהם מפלת הגוים כמ"ש הר"ן מ"מ כיון דיש בהם גם הזכרת ישראל החוטאים ובישראל רוצה הקב"ה שיהי' להם תקומה לכך מותר לעשות אחת ארוכה ואחת קצרה. אך מה כחי להכריע נגד הר"ן. גם עכשיו ראיתי שהר"ן הרגיש בזה בקושיא זו ולכך כתב שם חוץ מזו אע"פ שיש בהם אריח ולבינה מ"מ נכתב אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה אבל שירת האזינו אין בה אריחין כלל עכ"ל א"כ נראה כוונתו דהרגיש בזה למה לא נקט גם שירת האזינו ולזה מפרש דנקט הני דיש בהם אריח ולבינה ומ"מ נכתב אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה משא"כ שירת האזינו לא נקט דאין בה אריחין כלל זה הוי כוונת הר"ן א"כ הרגיש בקושיא הנ"ל ומישבו מיהו מ"ש הר"ן ז"ל אבל שירת האזינו אין בה אריחין כלל איני מבין כוונתו אם כוונתו כיון דהאריח הוי חצי לבינה לכך כתב אבל שירת האזינו אין בה אריחין כלל אבל מ"מ בעינן השורות שוות או הכונה דאריח נקרא מה דהוי שורות שוין לכך דבשירת האזינו אין בה אריח כלל ויכול להיות אף דאינן שוין ואינו נקרא אריח וחזר בו ממ"ש תחלה דגם בשירת האזינו הוי נמי שוין ודעתו בסוף כמ"ש אני מיהו לדינא ודאי לכתחלה יש להחמיר לעשות גם בהאזינו שורות שוין ובדיעבד כבר ראה גם רו"מ שכשר אף דלא עשה כן. והנה ראיתי כעת במרדכי סוף פ"ק דמגילה וז"ל כי היכי דבעשרת בני המן אמרינן דטעמא שלא תהיה תקומה למפלתן פירוש כשהחומה שוה בשני ראשיה ואין בליטות עלי' אין להוסיף כמו באותן שיש בה בליטות בשני ראשי' ה"נ איכא מפלתן של עע"ז ושל רשעי האומות כדכתיב מראש פרעות אויב ודם עבדיו יקום. והך דשמעתין לא תקשה דלא אתיא למעוטי אלא אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כמו בני המן ע"כ הגהה. ומלשונו מוכח דגם בשירת האזינו בעינן שיהיה שוין ומ"ש והך דשמעתין לא תקשי אין לו הבנה ובע"כ דהוי כונתו נמי כן על קושיא הנ"ל למה לא מנה גם שירת האזינו. ובזה מתרץ דלא מנה הש"ס רק אלו דהוי אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כמו בני המן וכמ"ש הר"ן ז"ל דבשירת האזינו ליכא אריחין כלל ובע"כ כוונתו כמו הפירוש הראשון דבפ' האזינו יכול להאריך השיטות יותר מן הלבינה דאין לומר כפירוש השני שהרי הוא כתב תכ"ד דגם בשירת האזינו בעינן שוין גם הוסיף יותר מלשון הר"ן וכתב דה"נ איכא מפלתן של עע"ז ושל רשעי האומות מוכח דגם בשביל ישראל עע"ז ראוי שלא תהי' תקוומה למפלתן בע"כ כונתו כפי' הראשון דבזה מותר להיות ארוכות יותר מן הלבינה אבל עכ"פ בעינן שיהיו שוין בפ' האזינו לכך בודאי ראוי להחמיר לכתחלה לעשות כן וכן יעשה רו"מ להבא ולא יעשה כסופר של סלאנימא:
300
ש״אע"ד שאלתו בסופר סת"מ שבפ' נשא כתב וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו אל פתח אהל מועד לפני ה' שלא היה לו לסיים לפני ה' ונזכר אח"כ ומחק תיבות הסמוכים אל לפני ה' וגם מחק תיבות לפני ה' וכתב והקריב את קרבנו באותיות גדולות ועלה בדעת רו"מ להסתפק אולי הוי שלא כדין כיון דכתב תיבות אחרות במקום השם. והנה בדין אם מותר למחוק השם באותיות אחרות עמו אם כי רו"מ כתב בשם השבו"י לאסור אני מן המתירין בזה עיין בספר סת"ם וקנאות סופרים ובס' ליקוטי צבי הנדפס מחדש נדפס שם איזה עלין בשמי וחלקתי שם בין אם האותיות אחרות לפני ה' מותר אבל אם השם בתחלתו ואח"כ אותיות אחרות אסור ולכך בזה דלפני ה' הי' לפני תחלה הי' מותר למחוק ובנדון דידן אף להאוסרין נראה דהיינו אם השם נכתב במקומו רק שהי' בו איזה פסול אחר אבל אם נכתב לגמרי בטעות נהי דאעפ"כ אסור מכח מ"ע דנראה כמוחק השם מ"מ עם אותיות אחרות דנראה וניכר דאינו מוחק השם ודאי מותר לכך יפה הורה הסופר שמחק תיבות לפני השם. ובנדון אשר כתב תיבות אחרות במקום השם וחשש רו"מ כיון דכבר נתקדש במקום הזה הקלף אסור להורידו מקדושתו. הנה בדבר זה גופא דברתי בזה בילדותי וכעת אין לי כח לפלפל בזה מחדש מיהו בנידן דידי' ודאי דמותר דדוקא אם נכתב השם במקומו הראוי לו ונמחק יש לומר דאסור להורידו מקדושתו אבל אם הוי בטעות הרי קיי"ל הקדש בטעות אינו הקדש ודאי דמותר לכתוב במקומו לכ"ע דאפי' אם אסור למחקו היינו מכח מ"ע אבל אם כבר נמחק ודאי דמותר לכתוב במקומו כיון דמתחלה הוי בטעות וגם נ"ל סברא אחת כיון דכתבו תיבה אחרת השייך לשם אין זה הורדה מקדושה דשם שנכתב בטעות ותיבה אחרת הנכתב במקומו בס"ת הוי מעלתן שוה דהשם הוי בו חסון דהוי בטעות והתיבה אחרת הוי בו חסרון דאינו שם לכך הוי מעלתן שוה לכך אין זה הורדה מקדושה. גם יש לצרף דעת הנוב"י דהיכא דאין ראוי לקדושה חמורה מותר לשנותו לקלה. לכך נראה שהסופר כדין עשה וא"צ תיקון כלל:
301
ש״בשא' בנדון היודי"ן בס"ת שהם כמו תמונת למ"ד מחמת שהקוץ ארוך למעלה רק שהוא דק. הנה הנכון כדברי ספר ברכי יוסף בספרו לדוד אמת שהביא רו"מ שהוא פסול כי אם אמנם אם הי' למ"ד כזה הייתי פוסל ג"כ כל שאין בו צורת וי"ו למעלה כמ"ש בסה"ח מ"מ להחמיר ודאי כל שאין בו צורת יו"ד ונוטה ללמ"ד הוא פסול דעכ"פ אין צורת אות עליו כיון דעכ"פ יש לו דמיון ללמ"ד:
302
ש״גשא' בנדון שם אל בפ' האזינו שנפל דיו על הלמ"ד ואין ניכר צורת למ"ד רק הקו שלמעלה הנה הדבר פשוט שמותר למחוק הלמ"ד לגמרי ואות א' יהי' נשאר ויכתוב למ"ד אחרת סמוך לו ויהי' כתיקונו:
303
ש״דע"ד אשר שאל במי שנתן ס"ת שלו לסופר לתקוני ותקנו אך לא עשה התגין על האותיות וכיון דבדיעבד כשר בלי תגין אם מחויב הסופר לתקן גם זה או לא. תשובה. נלפע"ד דצריך הסופר לתקן דאומדנא הוי דכל הנותן ס"ת לתקן דעתו שיהיה כשר לכתחלה ולא מה שכשר רק בדיעבד ותדע אטו אם ישכור את הסופר לכתוב ס"ת וכתב לו הס"ת ולא עשה התגין וכי ס"ד שישלם לו בעד הס"ת כיון דבדיעבד כשר בלי התגין זה ודאי אינו א"כ ה"נ נותן לו הס"ת לתקן דעתו לתקנו כמו שהיה תחלה וכן כתבנו בתשובה באמר לסופר ועדים לכתוב גט וליתן לאשתו והם כתבו גט דבדיעבד כשר אך לא לכתחלה דלא נחשב עשו שליחותן כן ה"נ בזה ועוד אף אם הוי רק ספק נמי כל ספק הוי פסידא דפועל ואין צריך לשלם לו עד שיעשה גם התגין וזה נכון לדעתי:
304
ש״ההנה ע"ד שאלתו בנדון ה"א וי"ו משם הקדוש הדבוקים יחד כזה הו הנה לדעתי פשוט הדבר שמותר להפרידם פירוד קל שלא לבטל צורת רגל הה"א וגם לא רגל הוי"ו רק יהיה פירוד קל באמצע ואין זה כלל חק תוכות וגם מ"ש בחיבורי נ"ז בקונטרוס יוסף דעת סי' מ' נמי נכון ואין זה גרם מחיקה שאוסר התשב"ץ כידוע למבין דאין זה כלל גרם מחיקה:
305
ש״ושא' בדבר הס"ת הנה אני נוהג לקדור השם עם עוד איזה תיבות שלא יהי' כקודר השם לבד וכן מבואר בקצת אחרונים:
306
ש״זבנדון ששאל על ס"ת שנפל דיו בתוך הלמ"ד של אלקים ונשתנה צורת הלמ"ד. הנה זה ודאי פסול ומה שהסופר חזר ומחק הדיו שנפל תוך הלמ"ד זה נמי פסול דהוי חק תוכות:
307
ש״חמה שהקשה רו"מ על דין אם הי' צריך לכתוב אלהיכם וכתב אלהים שהתירו הפמ"ג סי' קי"ג ס"ק ט' לתלות הכ' למעלה כיון דהוי נטפל ועז"ה רו"מ דהוי הורדה בקדושתה דתחלה הוי המ"ם משם עצמו ואח"כ נעשה טפל דהוי רק דרבנן והרי מעלין בקודש וכו' הנה זה לק"מ כיון דכאן הוי צריך לכתוב אלהיכם והוא חיסר הכ' א"כ נכתב המ"ם שלא במקומו ולא חלה בו קדושה כלל דדומה למה דאמרינן בסנהדרין דמה דחזי לי' תפיס לי' מה דלא חזי לי' לא תפיס לי' וכ"כ בספר בד"ה בב"י בסי' רע"ו בנכתב השם שלא במקומו הוי כמקדיש בע"מ למזבח ולכך נ' דאדרבא זה הוי העלמ' דתחלה הוי בטעו' ואין בו קדוש' כלל ועכשיו נעשה טפל כדין והוי בו קדושה מדרבנן וז"ב ונכון:
308
ש״טשאלתו בדבר הס"ת הנה אני נוהג לקדור השם עם עוד איזה תיבות שלא יהי' כקודר השם בלבד וכן מבואר בקצת אחרונים:
309
ש״ישא' באם טעה הסופר בכתיבתו הס"ת ודילג איזה שורה והתחיל לכתוב שורה שניה וכעת אם יבוא לתקן צריך לחתוך השורה השני' ובה יש שם הקודש מה יעשה אם מותר לקדור או לא. הנה לדעתי הדבר פשוט שיקדור השורה כיון דכבר כתבנו בכמה דוכתא שדוקא השם בפ"ע אסור לקדור אבל עם איזה תיבות מותר לקדור וא"כ ה"נ עם כל השורה מותר לקדור וכעת אני מוסיף כיון דעיקר איסור קדירה נצמח מקרא לא תעשון כן לד' אלקיכם ולשון זה משמע דהעשי' הוי לו ית' ביחוד זה אסור אבל אם הקדירה הוי בתיבות אחרות א"כ אין הקדירה בשם הקודש רק בתיבות אחרות זה מותר. וכעת נראה לי להוסיף חילוק בזה דאם הוי השם באמצע הקדירה בזה מותר כיון דהרואה יראה דמתחיל באותיות אחרות אבל אם מתחיל הקדירה בראש השיטה זה אסור דהרואה לא ידע דסופו לקדור עוד תיבות אחרות ויסבור דקודר השם ואיכא דחזי הא ולא חזי הא וכ"מ שאסרו חז"ל מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור וכן יעשה רו"מ אם השם בראש השיטה לא יקדור אבל אם הוא באמצע השורה אפי' בתיבה שני' יקדור:
310
שי״אאשר שאל בס"ת שצריך לתקנה אם סגי לכתוב יריעה אחרת או צריך ג' יריעות כמ"ש בסי' ר"פ ביו"ד וכבר ראה רו"מ פלוגתת אחרונים בזה בבאה"ט. הנה אין בידי להכריע אך זה נראה לי לומר כיון דעיקר הטעם דבעינן ג' יריעות מכח דמחזי כמנומר א"כ אם אפשר שזה הסופר שיכתוב אותה היריעה יעבור בקולמוס שלו ב' יריעות הסמוכות ואז ע"י שיעבור עליהם קולמס מחדש לא מחזי כמנומר די בזה וטוב יותר מלסלק אותם לגמרי ואם לא אפשר בזה אזי יכתוב מחדש ג' יריעות לחומרא:
311
שי״בע"ד הסופר הרשע. הנה תלי"ת ויתעלה אצלי אין חידוש כי כבר הי' מעשה כעין זה לפני ערך יותר משלשים שנה וכתבתי תשובה ארוכה ונדפסה בספרי סת"ם בהל' תפילין תשו' ס"א ושם נפסלו יותר מארבעים ס"ת חוץ תפילין ומזוזות רק כעת אני כותב בקצרה כי לדעתי כל הספרים ותו"מ שלו פסולין כי ידוע דעת הטו"ז מה שמחולק עם הש"ך גבי שוחט והנה לדעת הטו"ז ודאי פסולין למפרע הכל אבל לדעת הש"ך שם כשר למפרע. אך נראה דהיינו דוקא בשוחט חולין דשם לא בעי כוונה לשחיטה וסתם נמי כשר לחוש שמא עשה בו מעשה לפסלו זה לא חיישינן לכך מכשיר אבל בס"ת דבעינן הרבה דינים להכשיר הס"ת אז ודאי יש לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה המכשירה בזה מודה הש"ך דפסול למפרע וחזקה דלא נעשה מעשה הוי חזקה אלימתא דאפי' בחזקת א"א סמכינן ע"ז ומ"ש באה"ע סי' מ"ח והנה אף דנידון דידן אינו דומה למ"ש בספרי הנ"ל דשם הוי רשע בגוף דיני הס"ת אבל כאן הוי חשוד רק לזנות עם נכרית ולא לדיני ס"ת אך באמת א"ש דברינו חדא דקיי"ל חשוד לדבר חמור חשוד על דבר הקל ממנו וא"כ ודאי לזנות עם נכרית חמיר בדין תורה ובעיני הבריות יותר מלעשות איזה פסול בס"ת ובפרט בזנות עם הנכריות עשוי הוא להתגלות כמו דהוי באמת ומה שיעשה איזה שינוי בס"ת ובפרט אם לא יכוין לשמה בס"ת או באיזה שם אינו ניכר כלל לכך ודאי הוי חשוד דגם בלא"ה הח"י כתב בה"פ דבזה"ז כולם כעוברי להכעיס דיינינן לי' ובלהכעיס אף בחשוד לד"א הוי חשוד לכל התורה לכך ודאי פסול הכל למפרע כל מה שכתב ואין מרחמין בדין מה שנוגע לעינים וכל מ"ש העוכר הזה הכל יגנז.
312
שי״גועוד נראה לי להוסיף דדוקא בשאר איסורין לחוש לשמא עשה איזה איסור בזה קיי"ל החשוד לד"א אינו חשוד לשאר דבר דבשאר איסורין אף אשה נאמנת וכדומ' משא"כ בס"ת אף אשה פסולה לכך בודאי אם הוא קל חיישינן שלא כוון כדינא ומה גם דהוי רק בלאו דלפני עור שמי שיעלה בס"ת כזו עושה עבירה ועובר רק אלפני עור ודאי אם הוא קל בדבר אחד חיישינן לי' שלא כיוון כהלכה ומטרח לא טרח ואם באות אחת לא כיוון להלכה או בשם אחד כל התורה פסולה לכך ודאי יש לחוש אם חזינן דהוא קל בדבר אחד וזה אני כותב לסניף אבל פסול מטעמים הנ"ל. והנה דאף דאין ראיה לדבר זכר לדבר הוי דקיי"ל העובר עבירה פסול לעדות ולמה לא אמרינן בזה דהחשוד על ד"א אינו חשוד על השאר ואף דהתורה אמרה אל תשת וכו' דלמא מיירי שהי' רשע בזה עצמו שהעיד שקרים ע"כ דהטעם כיון דהאשה פסולה להעיד בזה לא אמרינן דחשוד על זה אינו חשוד על זה א"כ ה"ה בס"ת כיון דאשה פסולה לכתוב ספר תורה גם רשע בד"א פסול לכתיבת ס"ת ודו"ק:
313
שי״דבנדון ס"ת שהי' בה כס יה בשני שיטין. הנה כבר כתבתי בחבורי ספר החיים הל' קה"ת דכל הני דצריך לכתוב בחד שיטה בדיעבד כשר אם נכתב בשתי שיטין עיי"ש ועיין בספר סת"ם סי' ל"ה תשובה בענין זה. ונדון הס"ת הנה מה שהעיר רו"מ ע"ד הטו"ז בסימן ל"ב בדין ראוי לבילה דסתרי לדבריו למ"ש בסי' נ"ה וכן מה שהקש' על הרשב"א ממשנה דפ"ט דב"ב גבי בשבת אמרו וכו' הוא מבואר בחבורי ק"ס עיי"ש. מיהו בלא"ה לא יפה הורה כיון דכבר הי' זה בשביעי הי' לו לגמור כל הפרשה ולהפטיר הוא ומה בכך דהוי דרך שם לקרות הנוספין מ"מ כיון דמצד תקון חז"ל הוי החיוב רק שבעה קרואים וכיון דהוי בשביעי הי' לו לגמור כל הפרש' ויפטיר הוא ולא הי' לו לצוות להוציא אחרת לכך לא יפה הורה בזה:
314
שי״הע"ד שאלתו אשיבהו בקצרה. הנה כל הספרים המה כשרים ואין הסופר נאמן לומר שלא קדשו כי זה הוי טעות דלא עבידי דמטעי בפרט בסופר סת"ם כי זה עיקר מיסוד דיני סופר לידע זה ולכך אין הסופר נאמן לו' שלא קדשו והסופר ראוי עוד לנדותו על שמוצי' ש"ר על ספרי קודש וכעין שמבואר בחו"מ סימן כ"ח:
315
שי״ומה ששאל על הדלת במרתף שהדלת והפתח הי' מונח על הקרקע אם חייב במזוזה. הנה ודאי דפטור דבקרקע אין שמו פתח רק חור בעלמא. ובזה אזיל ראייתו מע"ז כ"א דבזה לא שייך לומר דבבית הוי רק חדא דאין לו פתח כלל רק חור בעלמא. ומה שהקשה על טוטוד"ק סי' רל"ב במה שהקשיתי במילה בהתחיל הפסול וגמר הכשר ועז"כ לדחות הנה לא דק דמה דקיימא לן בהתחיל הפסול וגמר הכשר פסולה השחיטה אין זה בשביל חשש שמא קלקל רק אפי' יודע ה"ש ומומחה וגם ראינו ששחט שפיר אעפ"כ פסולה כיון שהוא פסול שחיט א"כ במילה נמי כן כיון דלא הוי כל המילה ע"י כשר למול למה יוכשר:
316
שי״זשא' באותיות כסף שעל הפרוכת אם מותר לעשות מהם מנורה לנ"ח ושמות אין בהם. הנה הדין כך שאם האותיות עדיין קבועים על הפרוכת חלילה לנטלם לעשות מהם מנורה אבל אם כבר נלקחו מן הפרוכת אז כיון דהוי כל אות בפ"ע ואין בו תיבה שלימה מותר לעשות מהם מנורה לנ"ח ואף דאפשר לחזור ולחברם יחד זה הוי כפנים חדשות באו לכאן וזה אינו מחויב אבל באותיות משמות הקדושים בכל ענין אסור ואינו דומה למ"ש בסי' רפ"ב סעיף י"ח דהתם אף המתיר אינו מתיר רק להשתמש בדמיו אבל הם עצמן נשארים בקדושתם משא"כ דהוי השאלה אם לשנות גופם ממש לכך הדין כמ"ש:
317
שי״חמה ששאל באם הנשים מצווין על איסור חדש. תמה אני על ספקו והרי כלל בידנו דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה והרי חדש הוי לאו בתורה והרי חז"ל אמרו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ומנ"ל דהוי אשה בבל תאכל חמץ בע"כ מכח ההוא כללא דהשווה הכתוב אשה לאיש ובפרט דקשה מנ"ל להש"ס דאשה הוי בקום אכול מצה דלמא להיפוך מקשינן חמץ למצה כל שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ ואין לומר כיון דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ז"א דא"כ הו"ל לפרש כן הש"ס כדרכו בכמה מקומות ובע"כ דבלא"ה לא מקשינן כן כיון דלא מצינו בשום מקום שלא יהי' חייבין נשים בלאו אבל להיפוך לחייב נשים במ"ע שהזמ"ג יש דגם הנשים חייבות לכך מקשינן להיפוך. ומ"ש להוכיח דאין הנשים חייבות בעומר ושתי הלחם ז"א דבשלמא במצוה דשייך בכל יחיד בפ"ע שייך לחקור אם גם הנשים חייבות או לא אבל בעומר וב' לחם הוי קרבן צבור ולאו באנשים ונשים תליא מלתא והחיוב על הב"ד ובודאי אם הוי הבהמ"ק קיים העומר מתירן. גם מ"ש אם אין מצווין על החדש מ"ט לא אכלו בגלגל שם גז"א מי הגיד לו שלא אכלו מקודם הרי הכתוב שם אומר ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח וכו' ויאכלו מעבור הארץ וא"כ מאמר ויאכלו קאי על בני ישראל דהם אכלו ממחרת הפסח והרי בכמה דוכתא כל היכא דכתיב בני ישראל דרשינן ולא בנות ישראל א"כ ה"נ דלמא בנ"י אכלו ממחרת הפסח והנשים אכלו תחלה אך באמת אין ספק דחדש שייך אף בנשים וכן מוכח ממשנה מנחות ס"ז ע"ב משקרב העומר מצאו שוקי ירושלים מלאים בקמח וכרמל שלא ברצון חכמים ולמה לא עשו דרך היתר ע"י נשים ובע"כ דשייך אף בנשים:
318
שי״טע"ד אשר שאל בדבר הלאסטיק אשר יש בו חשש תערובת פשתן בימים הללו שהצ"ג ביוקר יותר. הנה לידי בירור א"א לדעת פ"ק כי פ"ק אינו נעשה זה ובלייפציג רוב המוכרים שם המה נכרים ואף הישראלים שם אין נאמנות להם וגם הם בעצמן אין עושים שם במקום הנעשה רק ערלים. אך לדינא נראה דמותר מכח ס"ס שמא אין בו תערובות כלל ואם יש בו תערובות אולי הוא מצ"ג ואף דאינו מתהפך כיון דתחלה צריך להתחיל אם יש בו תערובות כלל לא בעינן מתהפך ואף דבטליתים הנעשים במדינתנו אני פוסלם מחשש זה היינו דלקיים מצות ציצית שאני גם יש בו ברכה ולברך אף בס"ס יש סברא להחמיר כמ"ש הפמ"ג אבל להלביש כך דעתי להיתר מכח ס"ס. אחר כותבי באו אלי כמה סוחרים מפה ואמרו דהם יודעים בבירור דאין בו תערובת ד"א כלל וכיון דבלא"ה מותר מן הדין ודאי ראוי להצטרף גם דעתם לסניף לכך ההיתר ברור כמ"ש בעזה"י:
319
ש״כשא' ע"ד האיש שפדה את בנו במשכון ואחר הימים נתן לכהן ב' סלעים והכהן אמר שמוחל לו ג' סלעים והחזיר לו המשכון. הנה אוי לדורנו שלא ידעו שהוא ש"ס מפורש והדין הוא שאין הבן פדוי במשכון ואם הי' נותן אח"כ הי' הפדיון חל אז והי' לו לברך עוד כי הברכה הראשונה הי' לבטלה וכיון דנתן לו רק ב' סלעים אז גם אז אין הבן פדוי ויוסיף לו עוד ג' סלעים ודי בחמשה רייניש פערציגער ממש כמ"ש בח"ס בתשובה ואז מברך על הפדיון מחדש וכל הפודה במשכון מברך ברכה לבטלה ואין הבן פדוי רק אם אומר שנותן לו המשכון במתנה ממש או שיהי' שלו חלק ממנו במה ששוה ה' סלעים אז הבן פדוי:
320
שכ״אבמ"ש בסי' ש"ה סעי"ב בהג"ה מת הבן לאחר ל' חייב לפדותו וכו' נראה דהיינו דוקא אם לא חלה עד אחר למ"ד אבל אם חלה תוך ל' אף דמת אחר ל' מ"מ פטור מפדיון דנהי דרוב חולים לחיים מ"מ מיעוט חולים מתים ואין הולכין במא"ה גם אולי כיון דחלה יתכן דנזדמן לו איזה טרפות בפנים ובנטרף פטור מפדיון וכיון דחלה איתרע הרוב וי"ל אולי הוא טרפה לכך פטור מפדיון וכן הורתי הלכה למעשה והלואי שיהא דין זה נכון בשמים אמן. ואחר כתבי זאת הראו לי בנ"י פ"ב דב"ב כתב שם דבחלה תוך ל' ומת לאחר ל' חייב בפדיון והוא היפוך דברנו אך אעפ"כ בדבורי אני עומד בעזה"י דנראה דהנ"י שם אזיל למ"ד הולכין במא"ה לכך בחלה חייב בפדיון אבל לדידן דקיי"ל אין הולכין במא"ה נראה דפטור והוכיח הנ"י כן ממה דקאמר ר"א בכור שנטרף ולא קאמר או שחלה מוכח דס"ל דהולכין במא"ה לכך בחלה חייב בפדיון אבל לעולם לדידן דקיי"ל אין הולכין במא"ה פטור מפדיון. והן אמת דק"ל בב"ק שם דקאמר בכור שנטרף משמע דידעינן שנטרף ולמה לא קמ"ל דאפי' בנולדו לו ספק טרפה פטור מפדיון דהמע"ה ולכאורה צ"ע ואפשר דקמ"ל אפי' חי אח"כ יב"ח פטור מפדיון לאפוקי בספק טרפה אם חי יב"ח חייב בפדיון ועדיין צ"ע בזה אך לפ"ז יהי' נדחה ראי' ראשונה וי"ל אף בחלה פטור מפדיון ומה דלא נקט ר"א חלה היינו דבחלה וחי יב"ח ודאי חייב בפדיון משא"כ בנטרף אף דחי יב"ח פטור מפדיון ומנ"ל להנ"י דבחלה חייב בפדיון אם לא חי יב"ח וצ"ע בכל זה כעת:
321
שכ״בשא' באשה שילדה בכור ואין ידוע לה אם אבי' הי' כהן או לוי או ישראל וכבר ראה פלוגתת האחרונים בזה הנה תלי"ת כי לא נפלאת הוא ממני ובילדותי העליתי דחייב בפדיון מטעם המבואר שם. מיהו גם עתה נ"ל דחייב בפדיון מטעם שאבאר בעזה"י דהרי חזינן דרב ס"ל הולכין במא"ה ונהי דשמואל ס"ל וקיי"ל כן דאין הולכין במא"ה מ"מ למעט בפלוגתא עדיף וי"ל דוקא בפלוגתתם דהוי חזקת ממון אלים וגם יש לו תובעין ולכך כיון דחזקת ממון סותר להרוב אין הולכין אחה"ר אבל בפדיון כיון דקיי"ל במלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ואינו גובה מן המשועבדי' והרי קשה למ"ד בבכורות מ"ט דגובה ממשועבדי' וקשה דנהי דס"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא עכ"פ באמת ליכא שטר וליכא קול וא"כ הוי כמלוה ע"פ ולמה יגבה ממשועבדים ובע"כ דס"ל דפדיון הבן יש לו קול וא"כ קשה למ"ד דלאו ככתובה בשטר דמיא לו יהא דהוי כמלוה ע"פ הרי מלוה ע"פ נמי הי' ראוי לגבות ממשעבדי רק מדרבנן אינו גובה מכח דאין לו קול וזה יש לו קול והרי בזה לא פליגי אם יש לו קול או לא ובע"כ דס"ל דחוב זה גרוע ומן התורה אינו גובה ממשעבדי דזה הוי חוב קלוש וגם כל חיוב ממון יש לו תובעין וחזקה מה שביד האדם בחזקת שהוא שלו וא"א להוציא ממנו משא"כ חוב זה אין לו תובעין דיכול לדחות כל כהן ולומר לכהן אחר אתן ומה דאמרינן דגובה ממשעבדי היינו בע"כ בנותן לכהן אחד ופודה אותו ואז יכול לגבות ממשעבדי אבל כל זמן דלא נתן לשום כהן אינו יכול כ"א לתובעו א"כ בזה לא אלים חזקת ממון והולך בו אחה"ר. גם כל הפלוגתא של הולכין במא"ה הוי במקום דהוי חזקת ממון לכך אין הולכין אחה"ר אבל בזה הרוב הוי באשה בת מי היא והחיוב ממון הוי על הבעל ואין החיוב על האשה לפדות את בנה רק עליו החיוב א"כ הרוב הוי באשה ובה ליכא חזקת ממון כנגדה ולכך הוי רוב מעליא ודינה כבת ישראל ודאי ושוב ממילא הבעל חייב בפדיון וזה דומה קצת למה דאמרינן בפ"ז דכתובות רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך לכך נראה דודאי חייב בפדיון מיהו כיון דברכות אין מעכבות יפדנו בלא ברכה כנלפענ"ד לדינא:
322
שכ״גשא' בישראל שמכר בהמתו לפטרה מבכורה לנכרי רועה שלו והוא הי' קטן בן ט' שנים והמכירה היתה בכסף וסטימותא מה דין של זה הבכור.
323
שכ״דתשובה. לדעתי יש לו דין בכור ודאי ומה שרצה לסמוך על הסוברים דבדעת אחרת מקנה הוי לקטן זכי' מה"ת אף שראה דעת הקצה"ח סי' ער"ה ונ"מ סי' ר' דבנכרי לא שייך ד"א מקנה רצה לסמוך ע"ד המח"א שס"ל דבשכר יש שליחות לנכרי וכיון דהוי כאן בשכר שייך לומר בזה ד"א מקנה. שגה בזה חדא דהמח"א מיירי ששכרוהו לענין מעשה זו שעושה עתה בזה נחשב פועל וידו כיד בעה"ב אבל כאן השכירות שנותנין לו הוא לרעות לא שיקנה את הבכור ועל מעשה זו דינו כשאר נכרי ועוד אף אם הוי שייך גם בזה דין המח"א מ"מ שגג דהרי אי נימא ידו כיד בעה"ב בזה א"כ שוב לא קנה כלל דלא יצא הדבר מרשותו והוי כאלו מקנה וקונה לנפשו וז"פ גם מה שרצה לסמוך ע"ד המח"א דס"ל בהל' זכי' ומתנה סי' ה' דיש לקטן זכי' מה"ת רק דיש בידו לחזור בו אימת שירצה א"כ הוי עכ"פ יד עכו"ם באמצע כמו בבהמת ארנונא גם זה אינו חדא דהיא דעה חדשה ומכל הפוסקים לא משמע כן ואף אם יהא כדבריו היינו אם הקנה להקטן יש לו זכי' מה"ת אבל להקנות ודאי אין לו זכי' מה"ת רק מדרבנן וכמ"ש בחו"מ סי' רל"ה וא"כ כאן דהקנין הוי בכסף שנתן הנכרי לו אם הישראל לא קנה הכסף לא יקנה הנכרי הבהמה ועוד אינו דומה כלל לדין בהמת ארנונא דשם מיירי דהברירה ביד ישראל לבד או ליתן מעות או הבהמה דבזה אף דבעלמא היכא דהוי בידו להיות נשאר שלו נחשב שלו מ"מ בבכור כיון דיד עכו"ם באמצע פוטר מבכורה נחשב יד עכו"ם באמצע מכח דביד הישראל לכופו ליתן לו הבהמה ואזלינן בתר איפכא כיון דבידו לכופו ליתן לו הבהמה נחשב יד עכו"ם באמצע והיינו כמו התם דאין ביד הנכרי לכופו ליתן דמים ולא כמ"ש רו"מ להיפוך אבל היכא דביד הנכרי לחזור בו ולכוף את הישראל ליתן דמים ודאי לא נחשב יד נכרי באמצע וז"ב. גם בנדון הקנין גופו כיון דכסף אינו קונה רק עם סטימותא ומכח דהוי דרך התגרים א"כ נהי דס"ל לכמה אחרונים וכן הסכמתי אני דמהני מנהג התגרים לפטור מבכורה מ"מ היינו רק בגדול דהמנהג הוי לישא וליתן בי' אזלינן בי' בתר מנהג התגרים אבל בקטן דאין דרכו לישא וליתן ואם הי' נושא ונותן בזה בדבר הרשות לא הוי קנינו כלום אין בזה מנהג התגרים כיון דבזה לא נהגו כן ועוד דעיקר הטעם דמהני בזה מנהג התגרים להפקיע איסור היינו מטעם שכתבנו דעיקר הקנין הוי רק הגמירה בלב היכא דגמר בלבו להקנות וכדאמרינן בעלמא בההוא הנאה וכו' גמרי ומקני אהדדי מבואר דהיכא דאיכא הוכחה דגמרי ומקני מהני אף בלי מעשה רק בעלמא אין לנו ראי' שגמר בלבו להקנות רק ע"י מעשה שעושה ניכר שגמר כן בלבו וא"כ ה"ה במנהג הסוחרים כיון דעכ"פ לדין ממון הוי מכירה גמר בלבו כן והוי קנין בעצמותו א"כ תינח היכא דיש לו זכי' מה"ת ואם הי' עושה קנין מה"ת הוי מהני בזה מהני אף מנהג הסוחרים אבל היכא דאם הוי קנין מה"ת נמי לא הוי מועיל דאין לו זכי' כלל א"כ לא עדיף מנהג הסוחרים מקנין תורה וג"ז ברור. ומה שרצה לסמוך ע"ד הסוברים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא גז"א כלום דלא שייך כן רק במי שיש לו זכי' מה"ת באיזה קנין שיהי' והמניעה הוי רק מצד הקנין דהקנין זה אינו רק דרבנן בזה אמרינן דמדרבנן נעשה של תורה אבל היכא דהקטן אין לו זכי' כלל מה"ת א"כ אין המניעה מצד הקנין רק מצד הזוכה שאין לו יד לזכות מה"ת בזה אין שייך לומר דמדרבנן נעשה דאור' ואם כוונתו ע"ד הג"פ דס"ל דמקנין דרבנן נעשה ד"ת היינו דנעשה כהפקר עכ"פ דיוצא מרשותו ע"י דרבנן ונסמוך ע"ד תשו' עה"ג דהפקר פטור מבכורה וכמו שרצה רו"מ לסמוך אח"כ בההיתר שכתב כיון דעכ"פ הוא מכר לו מייאש נפשי' מיני' אך ג"ז אינו דאף להסוברים דהפקר פטור מבכורה היינו בהפקר ממש לעניים ולעשירים אבל בנ"ד דהוי הפקר רק לגבי הקונה ולא לעלמא אין לו דין הפקר דהוי כמו דאמרינן בב"ק דאדעתא דארי אפקרי' אדעתא דכ"ע לא אפקרי' וכן כתבתי בתשובתי לו מכבר דאין שייכות בזה דין הפקר לפוטרה מבכורה לכך נראה דיש לולד זה דין בכור ולא חזינן בזה צד קולא כנ"ל לדינא:
324
שכ״הבמ"ש בסי' שי"ג סעיף ה' דבר תורה וכו' אבל חכמים אסרוהו וכו' כתבתי בחבורי להל' יו"ט ראי' דדוקא בידים אסרוהו חז"ל אבל ע"י גרמא נהי דגם זה אסור מה"ת מ"מ כיון דכבר הוי בו מום עובר ומותר להטיל בו מום מה"ת אפי' בידים רק שחז"ל אסרוהו בזה לא אסרו רק בידים ולא ע"י גרמא ובפרט בזה"ז דמצוה להשתתף עם הנכרי גם בזה לא אסרוהו עיי"ש בעזה"ז ובחבורי בסוגיא דבכור שנפל לבור בהשמטות משנת תרי"א:
325
שכ״ושא' באחד שמכר פרה המבכרת לעכו"ם שהוא משרת שלו ונתן לו העכו"ם אדרויף רק שלא עשה העכו"ם משיכה מחצרו לסימטא כי לא ידע הבעה"ב שצריך משיכה ואח"כ ילדה הפרה זכר ואמר לו אחד שצריך שאלה ע"ז ושאל להמורה והורה לו באם ראה פ"א שהעכו"ם המשרת משך הפרה לסימטא למים או לצורך ד"א אז קנה העכו"ם הפרה והפקיע קדושת בכור ורו"מ לא ניחא לי' כן. הנה ודאי הדין כרו"מ והמו"ץ שלא כדין הורה כיון דקיי"ל דבמשיכה בעינן שיאמר לו לך משוך וקני רק אם הוי בפני המוכר א"צ לומר לו כן וכבר ביאר בסמ"ע סי' קצ"ב סק"ב הטעם כיון דלא מיחה בו גלי דעתו דניחא לי' עיי"ש א"כ זה דוקא אם העכו"ם מושכו לטובת עצמו וגם אינו משרת שם לכך הו"ל למחות ומדלא מיחה בו מוכח דניחא לי' אבל אם הנכרי מושכו לטובת הפרה להשקותה וכדומה ובפרט אם הוי משרת שם דהחיוב עליו לעשות צרכי פרה ולמה לו למחות לכך אין מזה ראי' דלא מיחה ולכך אין זה משיכה ומה גם בשלמא אם הנכרי משכו לצורך עצמו הוי אומדנא דמוכח דכיוון בתורת קני' אבל אם משכו לצורך הפרה אין זה ראי' כלל דכוון בזה לקנותו לכך לא הו"ל דין משיכה ובודאי הוי ספק בכור. ומה גם דהמכירה הוי למשרת שלו הן אמת דהאחרונים בה"פ סי' תמ"ח כתבו שם דמ"ש בש"ע בחוץ לבית היינו דהחמץ יהי' חוץ לבית אבל בנכרי אין קפידא אבל בחבורי הבאתי ראי' מהש"ס דבעינן שהנכרי יהי' חוץ לבית שלא יהי' ניכר הערמה כ"כ עיי"ש א"כ ה"נ בבכור אם מכרו לנכרי דהוי כפוף תח"י ניכר יותר הערמה בזה י"ל דלא מהני המכירה כלל הן אמת דהמוכר יכול לומר שאינו חושש על דברנו מיהו עכ"פ ספק בכור ודאי הוי:
326
שכ״זשא' בא' שעבר בכפר עם בהמות ומכר בהכפר עגל וקיבל דמי מכירתו ונסע משם ובבואו לכפר השני ציוה להודיע להקונה שהעגל הוא ספק בכור כי קנה אצל נכרי ואינו יודע אם ביכרה או לא. תשובה. לכאורה לפי מושכל ראשון הי' נ"ל כדבריו דאין ע"א נאמן באיסורין וגם מע"ר אם מכר ספק בכור והטעה את הקונה. הנה מ"ש מדין אין ע"א נאמן באיסורין לכאורה יש סתירה מהש"ך יו"ד סי' קכ"ז דזה הוי בעיא דלא אפשטא בש"ס וקיי"ל לחומרא וכאן אין להעגל חזקת היתר ובודאי הוי חומרא מיהו כאן י"ל דהוי ס"ס שמא הוא משקר ואת"ל אמת שמא בלא"ה אינו בכור אך מצד דאין אדם מע"ר הוי ראוי שלא להאמינו אך י"ל בזה כיון דלפי הודאתו הוי מקח טעות ומחויב להחזיר דמי המקח א"כ יתכן לומר דבא לעשות תשובה ואינו רוצה להכשילו בדבר איסור וכמ"ש התוס' גבי מגו דיכול לומר מזיד הייתי ומה שקשה עליהם מדין אנוסים היינו כבר ישבנו בזה בחי'. ואין לדמות זה למ"ש בגיטין נ"ה גבי ס"ת גוילין שבה לא עבדתי לשמן דמתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' דהתם שאני דהוי היזק ממש שהטריח הרבה ולא יקבל שכר טרחתו אבל בזה אף שיחזור המעות אינו מפסיד כלום רק שיחזור לקונה את שלו אך י"ל כיון דלפי הודאתו הוי מקח טעות וא"כ עדיין העגל של המוכר א"כ נאמן מכח מגו דאי בעי קלי' דאפי' נכרי נאמן כמ"ש ביו"ד סי' ט"ז ולהטיל מום בו בספק בכור אין נראה לי כמ"ש בתשובה ולכך נראה הדין כך שחלילה לשחטו רק הקונה יתבע את המוכר אם יחזור לו הדמים ודאי העגל אסור לשחטו אבל אם לא ירצה לציית דין להחזיר לו הממון לא שייך הני טעמא ומותר העגל ואם לא יוכל למצאו אסור העגל כדין ספק בכור כנלפענ"ד נכון לדינא:
327
שכ״חכתב המחבר בסי' של"א סעיף מ"ח ה"ז נשאל לחכם וכו' המחבר לא העתיק דבבא ליד כהן לא מהני שאלה ונראה דנמשך לשיטת הרמב"ם שלא העתיקו ועיין בכ"מ פ"ד מתרומות שהעיר בזה ונראה דס"ל דאף בבא ליד כהן מהני שאלה:
328
שכ״טשאלתו אם מותר להרכיב עצי תפוחים טובים בעצי היער שמגדלים תפוחים גרועים שבספר לבושי שרד אוסר אך ראיותיו אינן ראיות כלל די"ל התם הכונה באילן סרק ממש באילן תפוח אבל גם האילן היער עושה פירות י"ל דהוי מינו ממש והיטב אשר דיבר וזכורני כי הגאון מו"ה א"ז מרגליות ז"ל בתשובותיו חולק על הלב"ש ומתיר לכך יוכל רו"מ לסמוך ע"ז להיתר:
329
ש״לנשאלתי בלקחו קצת בצק מחתיכה הנשאר בערבה שלא נלקח עליו חלה ושמו בקראהט להיות מחמיץ מה דינו. תשובה. גוף הדבר מבואר בלב"ש הל' חלה ואני בחי' חלקתי עליו והתרתי ליקח חלה מעיסה אחרת על זה וכן פסק בסידור דרך חיים כן מטעם אחר עיי"ש. וכאן אני מוסיף עוד היתר אחר להפריש מעט מן הקראט עצמו בתורת חלה ויהי' פוטר הכל כי הן אמת שמדברי הפמ"ג סי' צ"ב והביאו הל"ש שם מוכח דלא מהני הפרשה מן הרוטב על הרוטב אך באמת ק"ל למה לא יועיל הפרשה מן הרוטב דממ"נ אם אין הטעם נחשב טעם מותר בלי הפרשה ואם נחשב טעם הוי כעיקר אם כן מהני לה הפרשה ג"כ וממעשה דפשטידא אין ראי' ממה שלא נתנו עצה להפריש מן הבשר עצמו די"ל התם בעינן לתקן גם גוף העיסה בזה ולהפריש על גוף העיסה בעינן הפרשה מן הממש לא מן העיסה דהוי כמב"מ אבל לתקן רק הבשר דאין בו רק טעם י"ל דדי להפריש ממנו בעצמו דהוי מטעם על הטעם אך צ"ל טעמם כיון דעכ"פ הפרשה זו לא יועיל לתקן גוף העיסה שהי' מתחלה דבתר מעיקרא אזלינן שהי' ממש בו וא"כ כיון דהעיסה נשארה באיסורו א"כ סוף סוף יש כאן טעם הבא מן האיסור לכך לא מהני הפרשה מן הבשר או הרוטב להתיר את הרוטב והבשר אך לפ"ז נראה דהיינו דוקא בנדון דידהו שלא הותר גם גוף העיסה שנילושה עם השאור הזה שהעמיד בו והוי כולו טבל עדיין בזה לא מהני הפרשה מן הבשר והרוטב דבתר מעיקרא אזלינן שהי' השאור בעין ולא מהני הפרשה מן הטעם על הבעין וא"כ כיון דהעיסה נשאר באיסורו יש כאן טעם איסור אבל אם מגוף העיסה הופרש חלה רק מן מעט השאור שהופרש בפ"ע לא נלקח ממנו חלה וזה אין בו שיעור חלה בפ"ע רק מכח דנתחייב מעיקרא בזה מהני הפרשה מן הטעם ממ"נ דאם בתר השתא אזלינן הרי לע"ע אין כל האיסור רק טעם ומהני הפרשה מיני' ובי' מן הטעם על הטעם ואם בתר מעיקרא אזלינן הרי מעיקרא הי' ביחד עם גוף העיסה א"כ נפטר במה שהפריש חלה מן העיסה בתחלה והרי נתחייב עמו יחד ונפטר בו מה אמרת בתר השתא אזלינן שהי' בפ"ע הרי עתה אין בו שיעור חלה ודי במה שמפרישין מן הטעם על הטעם כנלפענ"ד בזה דבזה הכל מודים דמהני הפרשה מיני' ובי' ואין לנו ראי' מזה להחמיר ובפרט במלתא דרבנן וגם י"ל דהם מיירי בענין דיש חשש תערובות בעין מן השאור כגון בבארשט שגוף העיסה נמוח בו וכן בפמ"ג ברוטב י"ל דהוי כן די"ל דיש בזה איזה בעין ובזה אין בילה לכ"ע ולכך אמרינן בפסח כה"ג חוזר וניעור בפירורין ביין ולכך בזה לא מהני הפרשה מן הטעם על הבעין אבל בקראהט וכדומה שבגוף הקרויט ודאי ליכא בעין מן השאור רק הטעם בלבד בודאי מהני הפרשה מן הטעם על הטעם והציר יהי' שופכין אותו לחוץ וכן הוריתי מכל הלין טעמא להפריש מעט מגוף הקרויט ודי בזה שוב מצאתי במח"א בסוף הספר על הרמב"ם הל' מעשר מבואר שם כן שפסק כן להפריש מיני' ובי' כמ"ש ות"ל כוונתי לדבריו עיי"ש:
330
של״אשא' בנדון השאפ"ע לענין חלה. הנה כבר מבואר הוא במק"ח ה"פ דלא נחשב מוקף בזה. ומ"ש בענין החלה לתבשיל אין אומר ואין דברים ובפרט מ"ש בשם אחד להתיר ע"י טעימת כהן כל השומע יצחק לומר דבזה"ז בקיאין בטעימה כמובן ועוד דהוי ס"ס שמא אינו בקי ואת"ל דהוא בקי דלמא יש בו טעם והרי הוי כהן טמא ואסור בחלה:
331
של״בבמ"ש המחבר בסי' של"ד סעיף א' והמוחרם לא שונה ולא שונין לו וכו' עיין בנדרים דף ז' ע"ב גבי מר זוטרא חסידא במה דקאמר כד הוי עייל לביתי' משרי לנפשי' והדר שרי לי' ובר"ן שם מוכח דהמוחרם א"י להתיר נדרו ולא חרם דבעינן שיבא זכאי ויכפר על החייב. מיהו יש להסתפק אם הכונה התם במוחרם ממש דלא שונה ולא שונין לו אז גם התרתו לא מהני אך במנודה דשונה ושונין לו מותר אף להתיר נדוי וחרם או דלמא אף במנודה נהי דלשנות יכול לאחרים מ"מ להתיר א"י בפרט להתיר נדוי או חרם דבזה בעינן שיבא זכאי ויכפר על החייב. גם יש להסתפק אם הך קפידא שיבא זכאי ויכפר על החייב הוי אף בדיעבד אם היתר לא מהני או הוי רק קפידא לכתחלה אבל בדיעבד אם הותר כך מותר וצ"ע לדינא וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה:
332
של״גלק' טרנפאל. הנה ע"ד אנינות על פחות מבן למ"ד עיין בחבורי טוטו"ד שהארכתי בזה והנה רו"מ הביא לי ספר תשובה מאהבה ספר זה לא ראיתיו ומ"ש רו"מ בשמו שציוה לעיין בב"ח עיינתי בב"ח בכל המקומות השייכין לזה ואין בו רמז רמיזה והנה בני החריף אמר לי שראיות ספר הנ"ל הוא מדברי התוס' שכתבו היכא דאין הכהן מטמא לו אין נוהג אנינות ולדעתי אין מזה ראי' דהתוס' מיירי היכא דמדינא אין מטמא לו כגון בידוע שהוא נפל ובן ח' אז בזה אין אנינות ג"כ אבל באם אין ידוע שכלו לו חדשיו הנה רוב ולדות הם בני קיימא ומדינא הוי מותר לכהן לטמאות לו רק דלחומרא חיישינן למיעוטא שמא הוי נפל א"כ תינח לחומרא אבל להיפוך לענין אנינות ודאי דאזלינן ב"ר דרוב ולדות ולד מעליא הם והי' מותר לכהן לטמאות לו ושייך בי' אנינות דהוי דאורייתא כן הי' נראה לולי שהמנהג אינו בע"כ כמ"ש בספרי ועיין מפורש כעין זה בש"ס וטוש"ע אה"ע סי' ג' הוא אונן עליהם והם עליו הוא אינו מטמא להם מבואר שם דהיכא דהוי מכח ספק יש אנינות אף שאין הכהן מטמא מכח דהכא והכא לחומרא וקשה מ"ש מנפל וצ"ע:
333
של״דשא' בא' שמת לו בנו ומפני גודל צערו רוצה לעשות לו איזה ציון למזכרת בשינוי ממה דהוי על כל הקברים וגם בטענה שהבה"ח אינו מוקף בגדר כלל ובני עירו מוחין בידו מאחר שאין לרבנים הקבורים שם כן יהי' להם בזיון. הנה באמת הדין עם האב לא מבעיא בעשיית ארון בלבד דאין בידם למחות כיון דהוא רק שמירה ואין בזה ריבוי כבוד רק דרך שמירה ואפשר אדרבא הוי להם יותר כבוד בזה כי הם נראה דאין צריכין שמירה כי הם בעצמן נשמרים וגם אף אם יעשה איזה ענין לכבוד לבנו המת נמי אין בידם למחות כמ"ש בתשובה (בטוטו"ד מה"ג ח"ב) שאין זה העדר כבוד להראשונים ומוזכר שם סברת רו"מ ג"כ די"ל דהוי להם כבוד להיפוך עיי"ש:
334
של״השא' אם יש להתאבל על ידיעת הטעלעגראף כיון דמפורש בש"ע ובאחרונים דאין להתאבל עד שיהי' ידיעה שמותרת להנשא. הנה ודאי מחויב להתאבל כי גם אשה מותרת להנשא ע"פ טע"ג כי הנה מפורש באהע"ז סי' י"ז דאם ידוע דהוי כתב ישראל מותרת והנה הטע"ג אם חתום שם ישראל הנה קיי"ל דערכאות לא מרעי נפשייהו ולכך לא יתנו לנכרי לחתום בשם ישראל ובודאי ישראל ציוה לכתוב וע"י טע"ג הוי כמקוים ומותרת להנשא בזה וממילא מחויב להתאבל ומה שחשש רו"מ דאיזה שונא כתבו הנה חזינן דבש"ע מפורש דאם מצאו כתוב שמת פלוני מותרת עכ"פ אם ידוע שהוא כתב ישראל א"כ מוכח דלא חיישינן שעשה כן איזה שונא וכעת נ"ל דע"י טעלעגראף ודאי אין לחוש לשונא דאף שאין ראי' לדבר זכר הוי דקיי"ל אחריות ט"ס מכח דלא שדי אינש זוזי בכדי ולא חלקו בין אם הי' השדה ובורו שוה הרבה או רק זוז אחד בכל ענין אחריות ט"ס ומוכח דאף בזוז אחד או פחות נמי לא שדי אינש זוזי בכדי וא"כ ה"נ כיון דהט"ג אינו עושה בחנם רק עבור שכר א"כ לא שדי אינש זוזי בכדי עבור שנאה ובודאי האמת כן לכך ודאי מחויב להתאבל ע"י כך:
335
של״וע"ד שאלתם במת אחד דלאחר ה' שבועות נמצא קברו פתוח ולא הי' בו שום גוף רק הרגלים וחזרו וסתמו אותו והיות כי חושדים דהנכרים עשו זאת לסגולה ורצונם לקבול עליהם אצל ערכאות אבל הערכאות אין מאמינים מעשה זו עד שיפתחו הקבר לראות האמת אם מותר לפתוח קברו. לדינא ודאי דמותר לפתחו מתרי טעמי אחד דהטעם דלא לנוול לא שייך רק אם רוב גופו ופרצוף פניו קיימין אבל אם אין גופו ופרצוף פניו קיימין לא שייך חשש דלא לנוול וגם חרדת הדין לא שייך אף דהרגלים יש כיון דרוב הגוף אינו שם ועוד דמה דאסור לפתוח הקבר היינו רק בשביל אחרים כדי לבדקן וכדומה אבל במה דהוי לכבוד המת עצמו מותר וכמ"ש הטור ביו"ד סי' שס"ג עיי"ש ולכך הנה לנקום נקמתו עדיף מכבודו וכמשאחז"ל גדולה נקמה שנתנה בין ב' שמות אל נקמות ה' לכך עדיף מכבודו ומותר לפתוח ודרך הערה נ"ל עוד לומר דמה דאסור לפתוח הקבר מכח אימת הדין היינו רק לפתוח פעם ראשון אבל אם כבר נפתח פ"א א"כ כבר הרגיש המת שאינו מכח חרדת הדין מותר לפתחו פעם ב' ואין בו חשש חרדת הדין רק טעם דלא לנוולי' ובודאי כשאין גופו קיים לא שייך ניוול לכך נראה דמותר לפתחו:
336
של״זמה ששאל ע"ד האיש שביקשו להושיב אותו במאסר והלך בלילה ותלה א"ע אם לדונו כמאבד עצמו לדעת או לא. תמה אני איך נעלם ממנו דבר פשוט במקומו דמאבד עצמו לדעת אינו רק בשמעו ממנו תחלה שיעשה כן וכאן לא שמעו ממנו תחלה שיאבד עצמו מיהו שבתי וראיתי בש"ע וי"ל דכוונת רו"מ כיון שראוהו דואג תחלה הוי כמ"ש בש"ע שראוהו מיצר עצמו ונפל ומת הוי נמי כמאבד עצמו לדעת ויפה כוון רו"מ בזה. והנה לדעתי ודאי הוי כמאבד עצמו לדעת וראי' מדברי הש"ך יו"ד סי' קנ"ז ס"ק א' וז"ל וכתב בהגהת סמ"ק דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראי' משאול ומביאו ב"ח מיהו כתב הא"ח שם שיש חולקין שאינו יכול להרוג עצמו וכו' הרי דדייק בלשונו שנתייראו שאין יכולין לעמוד בנסיון והיינו שיכופו אותם להשמד ח"ו בזה הם קדושים ואף בזה יש חולקין אבל היכא דלא הוי חשש כפי' לעבור על ד"ת ודאי הוי מאבד עצמו לדעת ואין שום ראי' להיתר בזה. ומה ששאל אם לקוברו בין שאר מתים הנה זה דין הש"ס ומפורש בש"ע דאין קוברים רשע אצל צדיק וכיון דהוא איבד עצמו לדעת א"כ כל המתים צדיקים נגדו ודאי ראוי לקברו בפ"ע לא בין שאר המתים.
337
של״חובנידון הקדישים ודאי כיון דמפורש בש"ע דאין קורעין עליו וכו' אין לו דין ז' ולמ"ד לענין קדיש וכן כל אבלים קודמין לזרעו בענין הקדישים. ובהיותי בזה תמה אני על הש"ך בסי' שמ"ה סק"ו שכתב בשאול המלך שהרג א"ע שנתיירא שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו דמשמע מכח פחד הריגה הרג א"ע וסותר דברי עצמו שבסי' קנ"ז הנ"ל בשם הגהת הסמ"ק משמע שפחדו הי' פן יכופו אותו להמיר ולא יוכל לעמוד בנסיון לכך הרג עצמו ולא בשביל חשש שיהרגוהו והעיקר כמשמעות דברי הפוסקים בסי' קנ"ז:
338
של״טמה ששאל באחד שהי' עליו חובות הרבה ונטל סכין וחתך בצוארו ותיכף בא בנו וחטף הסכין מידו והרופא אמר שממכה זו נרפא רק אחר יו"ד ימים פגע בו המלאך בגופו ומת וגם בשעת מעשה אמר שרוצה לקבל תשובה והתודה אם נקרא מאבד עצמו לדעת. תשובה. לא זכר רו"מ אם אמר שיעשה כן תחלה דאם לא אמר תחלה פשיטא דאין לו דין מאבד עצמו לדעת כמבואר ואף דאח"כ הודה אאמע"ר אך דין זה ברור דאינו בכלל מאבד עצמו לדעת מתרי טעמי חדא כיון שהי' עליו בע"ח ואחז"ל כל מי שיש עליו נושים נחשב כנידון בשני דינים שנאמר הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים וא"כ זה גרע ממיתה ונחשב כב' מיתות גם בזמן הזה מי שאין לו לשלם מושיבין אותו במאסר וכבר אחז"ל דשבי קשה מכולם ולמדו מקרא וא"כ זה אינו מאבד עצמו לדעת וכמ"ש בסי' שמ"ה סעיף ג' דמי שהוא אנוס כשאול המלך אינו מאבד עצמו לדעת ועוד שנית כיון דרק חשב לעשות ולא עשה בזה אין המחשבה כמעשה וכמשאחז"ל בש"ס בכמה דוכתא ביקש לעשות ולא עשה ומה גם דאח"כ נתחרט והתודה ודאי אין לו דין מאבד עצמו לדעת ותדע מדלא קמ"ל בש"ס ופוסקים דאפי' אם אמר אעלה לגג ואפיל וכו' ואח"כ אירע שנהרג בע"א נמי יש לו דין מאבד עצמו לדעת בע"כ מוכח דבכה"ג אין לו דין מע"ל ומכ"ש כשאח"כ נתחרט והתודה.
339
ש״מומה שהביא רו"מ פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן בדין מאבד עצמו לדעת אם מתאבלין עליו. הנה לדינא הוי זה למותר כי אין לנו אלא דברי הש"ע בסי' שמ"ה שסתם כדעת הרמב"ם דאין מתאבלין על המאבד עצמו לדעת ולא הביאו רו"מ רק לפלפולא ומה שהקשה על הרמב"ן דס"ל דמתאבלין עליו הרי כיון דהוי האבל יקרא דשכבי הוי ראוי שלא להתאבל כדי שיהי' לו כפרה כמו בהרוגי מלכות (עיי' לח"מ פ"א מאבל שהרגיש בזה) ולדעתי לק"מ ע"פ המורגל בפי העולם דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ומקור לזה עיין בחבורי עבודת עבודה וטוטו"ד מה"ג ח"ב ולקמן סי' תקפ"ב עיי"ש ולכך הנה הרוגי ב"ד נהי דעבר על מיתת ב"ד מ"מ יש לו חלק לעוה"ב ולכך ראוי שיהי' לו כפרה ולכך אין מתאבלין עליו כדי שהבזיון יהי' לו לכפרה אבל המאבד ע"ל אין לו כפרה ולכך אף שיהי' לו בזיון לא יהי' לו כפרה ולכך מה בצע אם יהי' לו בזיון נמי לא יהי' לו כפרה ולכך שוב מתאבלין עליו והוי חומרו קולו כן נראה נכון דעת הרמב"ן ולדינא אין לנו אלא דברי הרמב"ם וש"ע:
340
שמ״אשא' מק' סווינסק וז"ל פה בעירנו חפרו החבוה"ק סמוך לבה"ק הישינה לקדש אותה לבה"ק וחפרו סביב בעומק לערך ב' אמות שלא יוכלו הבהמות לילך לאותו מקום ובשעת החפירה מצאו בעומק עצמות גופים שלמים סביב לאותו מקום רחוקים זה מזה לערך ב' ולערך ג' וד' אמות ויותר ובקבר אחד מצאו מארון אחד נסרים עם מסמרים ובעת אשר חפרו אמר להם ערל זקן אחד דבודאי ימצאו שם גופין שבערך ס' שנה לאשר עמדו שם פולין שקורין האבאז באותו מקום והי' בהם חלואים ונקברו באותו מקום סמוך לבה"ק. תשובה. היטב דיבר דמותר לפנותם מטעם הגדת הנכרי הזקן במס"לת הן אמת שמ"ש רו"מ דפינוי המת הוי רק דרבנן אין זה ברור לנו ולפענ"ד הוא איסור תור' אך מ"מ עיין בטו"ז יו"ד סי' צ"ח מבואר במה דלא בעינן עדות גמורה מהני מסל"ת אפי' באיסור תורה גם להתב"ש שהביא הש"ך שם מוכח אף בשל תורה היכא דלא אתחזק איסורא מהני מסלפ"ת ודברי הש"ך שם אין נראין כלל לומר דהריב"ש הוי אחרון יסבור כשיטת רש"י ולא כרוב הראשונים וכהלכה דהוי טעם כעיקר דאורייתא גם עכ"פ הו"ל להריב"ש להזכיר ולומר דהוא ס"ל כרש"י ולא כר"ת ומדלא זכר כלל מוכח דס"ל דאף אם טע"כ הוי כן וגם מה דמצאו קבר אחד עם נסרים מוכח דהוא נכרי ואם אחד נכרי מעיד על הנ"ל דאין דרך להיות נקבר נכרי עם ישראל ביחד ודומה לזה מ"ש בס' פ"ג באם נמצא כלכית אחת בו ולדעת קצת פוסקים שם הוי הטעם דאין דרך להיות מולחין טמאים עם טהורים ומוכח דאם זה טהור הוא כולם טהורים כן ה"נ בזה יגיד עליו רעו וגם מה דלפ"ד הוי שם רוב נכרים ובפרט בהתחלת העיר ודאי הי' שם תחלה כפר והי' בו רוב עכו"ם וראוי לילך בתר רובא דשל עכו"ם הוא ולכך מותר לפנותן. ומה שחשש דאולי הוי זה בזיון לישראל להיות נקבר שם. הנה מה שדימהו רו"מ לדין המבואר בסי' שס"ד דקבר ישראל שפינהו לא יעשה ממנו בית העצים ז"א ראי' דמה דהוי תחלה קבר ישראל שפיר הוי בזיון אם יעשו בו אח"כ תשמיש בזיון אבל להיפוך מה שהי' בו תחלה דבר אחר אין זה בזיון מה שיהי' נקבר בו אח"כ וראי' מדין בהכ"נ שמה שהי' תחלה בהכ"נ אסור להשתמש בו דברי גנאי ולהיפוך לא מצינו איסור שלא לעשות בה"כ במקום שהי' בו זרעים תחלה וכן ביו"ד שס"ד סעיף ז' החוצב קבר לאביו וקברו במק"א לא יקבר בו הוא עולמית ולא מצינו להיפוך דהחוצב קבר לבנו לא יקבר בו אח"כ אביו מיהו זה יש לדחות די"ל התם הבן חייב בכבוד אביו אבל אין האב חייב בכבוד בנו אבל ראי' ראשונה מבהכ"נ הוי ראי' שפיר ועוד יש ראיות לזה אלא שקצרתי מיהו היותר טוב שיחרישו המקום הזה וגם ישליכו עליו עפר הרבה למעלה ואז יהי' כפנים חדשות בא לכאן ולא יהי' נראה שהי' בו קברי עכו"ם תחלה גם לא יהי' נודע אם ח"ו יקרה שם מת לא יהי' ניכר אם נקבר במקום זה שהי' בו קבר תחלה או הוא במקום שהי' פנוי תחלה ובזה ודאי ליכא בזיון ומהגם שהוא יהי' מחובר לבה"ק הישן אין זה בזיון כלל והשי"ת יתן שיבולע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:
341
שמ״בשאלתו בנדון הבה"ח שרוצים לחדש. הנה כך מקובל אני מפי זקנים מגידי אמת שהוי סכנה בדבר לחדש שום דבר בעניני המתים וגם עיני ראו פעם כן לכן יד כבודו אל תהי בו בהתחדשות זה ואם יחדשוהו שלא ברצונו יסע משם לאיזה עיר אחרת וישב שם וה' יתן שיבולע המות לנצח ואם לא ח"ו אז אחר שיהי' נקברים שם ג' מתים בהחדש ויתחזק לבה"ח אז ישוב למקומו לשלום כן אני נותן לו עצה היעוצה כאשר עם לבבי:
342
שמ״גהנה המחבר כתב בסי' שד"מ סעיף ב' כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים הנה דין זה אף שהוא מן הפוסקים הראשונים צ"ע דהמעיין בב"י סי' זה יראה שהרמב"ן הביא ראי' מזה מרפרם דספדי' לכלתי' ומר"ט שהספיד לאמו של בן זזא והנה בש"ס מו"ק דף כ"ז איתא שם דאין מעמידין מטה של אשה ברחובה של עיר מפני הכבוד וקאמר שם בש"ס דנהרדעי אמרי דוקא של חיות אבל של שאר נשים מעמידין ור"א אומר אף של שאר נשים אין מעמידין דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ואנן קיי"ל כר"א שם והכי פסקו הכל בסי' שנ"ה וא"כ מוכח דאין מעמידין שום מטה של אשה ברחוב ואף דבזה הוי אפשר לדחוק וליישב די"ל דוקא ברחוב אין מעמידין אבל באיזה מקום אחר מספידין מ"מ הרי עיקר הלימוד של ר"א הוי מקרא דותמת שם מרים ותקבר שם דסמוך למיתה קבורה והיינו שלא הספידו אותה א"כ מוכח שלא הספידו אותה כלל ומוכח דאין מעמידין על שום אשה וא"כ אין ראי' מרפרם ור"ט די"ל דהם ס"ל כנהרדעי דהרי גם הם ס"ל דמספידין על הנשים וי"ל דרפרם ור"ט ס"ל כנהרדעי ולא דרשי לקרא דותמת שם מרים ותקבר שם לכך ספדוהו אבל אנן דקיי"ל כר"א ור"א יליף לה מקרא דמרים וא"כ משמע דלא ספדוהו כלל ומוכח דאין מספידין שום אשה ולכך הפוסקים שפסקו לתרווייהו צ"ע טובא דהפסקים סתרי אהדדי ולדינא נראה דטוב יותר להיות השומע ישמע ויחדל:
343
שמ״דשאלתו בנדון טהרת המת ב"מ שנהגו פ"ק שלוקחים השמשים אותו מן הארץ ונותנים אותו על דף הטהרה ומקנחו אותו יפה בסדין שלא יהי' עליו שום לכלוך וטינוף ואח"כ יתחילו לרחצו במים חמין מראשו ועד רגליו ואומרים הפסוקים המבוארים בספר מעבר יבק וכה רוחצים כל האברים ואומרים הפסוקים הנאמרים בספר הנ"ל ואח"כ יהפכו אותו לנקות הצואה שבתוכו ובשעת הנקי' לא יאמרו שום דבר ואחר הנקי' שופכים המים לחוץ ואח"כ רוחצים אותו כדת ושופכים עליו ט' קבין אז ילבשו אותו הבגדים כן מנהגם. יפה עושים והמערער ע"ז לא דק כיון דהמת נקי בחוץ מותר לומר הפסוקים והרי קיי"ל אפי' צואה בעששית שנראה מתוכו מותר לקרות ק"ש דבצואה בכיסוי תליא מלתא ומכ"ש באין נראה הצואה בתוכו בפנים והרי האדם תמיד ע"פ רוב צואה בתוכו וקורא ק"ש ומתפלל לכך בודאי כהוגן עשו ואל ישנו כי כל המשנה מן הנהגת המת אפי' כל שהוא הוי בסכנה ועלינו יערה רוח הבורא ויבולע המות לנצח ונראה בבנות העיר על תלה:
344
שמ״המה שנסתפק בדין הבא ממקום קרוב ומצא גדול הבית שהדין שמונה עמהם מה הוי הדין בהנחת תפילין ביום ההוא אם דינו כשמיעה קרובה או לא. תשובה. בסוף ספרי אבל יחיד פלפלתי שם והעליתי שלא יניח תפילין והנה כן נ"ל גם עתה ויש טעם בדבר דבשלמא לענין ז' ימי אבלות דהוי תקנתא דרבנן ואסמכוהו אקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים בזה הם אמרו והם אמרו דאם הוי במקום קרוב נגרר אחר גדול הבית והואיל והי' יכול לבוא שמה מונה עמהם אבל איסור תפילין ביום א' או ביום שמיעה הוא מכח דאחריתה כיום מר ועיקר מרירותא חד יומא בזה בלב האדם תליא מלתא וכיון דלא נודע לו עד עתה הוי עתה לו יום מר ואין לו להניח תפילין:
345
שמ״והנה ממדרש פ' ויקרא פ"ה יש ללמוד דבר חידוש דמי שמאכיל לישראל נבלות וטרפות נמי אין מחויבין להתעסק עמו בכל דבר ומותר להניחו שיאכלוהו כלבים עיי"ש. גם יש ללמוד משם בפ' ח' באם אדם רוצה להיות נקבר באיזה מקום יתקע איזה יתד או ברזל בבית הקברות יהי' זוכה להיות נקבר שם וז"ל אפי' איזה מסמר קבעת כאן מכאן אר"א צריך אדם שיהי' לו מסמר או יתד קבוע בבה"ק כדי שיזכה ויקבר באותו מקום עיי"ש:
346
שמ״זמה שרצה לומר באם הוי הקבורה ביו"ט ב' דלא הי' יכול לבוא מכח תחומין אף במקום קרוב מונה לעצמו. הנה לדידי אין נראה כן דנ"ל דדוקא אם הדרך רחוק דמפאת עצמו לא הי' יכול לבוא אז נדון בפ"ע אבל כשהדרך קרוב והי' בידו לבוא רק מכח איסור אין יכול לבוא בזה כיון דהוי בידו לבוא אם לא הי' חושש לאיסור רק דהמניעה מצד דבר אחר מבחוץ נגרר אחריהם כיון דעכ"פ הי' בידו לבוא וכעין זה כתבו התוס' בפ"ג דסוכה גבי אין ממעטין ביו"ט דאף דרך איסור נחשב בידו ולא הוי דחוי עיי"ש כן ה"נ י"ל בזה הואיל ובידו לבוא נדון עמהם. ומ"ש רו"מ ראי' מפסחים צ"ג אין ראי' דשם לענין חיוב לעשות הפסח דהתורה חייבתו בפסח ואמרה דבדרך רחוקה פטור לכך בזה לענין חיוב שחייבתו התורה אזלינן בתר דעת תורה ומן התורה אין יכול לבוא והוי דרך רחוקה אבל באבלות ח"ו דזה בהזדמנות תליא מלתא ובדעת האדם אם לבו דוה עליו בזה שפיר י"ל דבזה דבידו תליא מלתא וכיון דבידו הי' לבוא נחשב קרובה ותדע דהרי בלולב דהוי חיוב מן התורה ונחשב בידו אף דרך איסור ובע"כ אינו דומה לפסח דבפסח דהוי ספק אם חייב כלל בפסח או לא בזה אזלינן בתר דעת תורה אבל בלולב אין הספק על גוף החיוב רק אם יכול לצאת בלולב זה לענין הכשר הלולב נחשב בידו כן ה"נ גבי אבלות כיון דעכ"פ הי' בידו לבוא מונה עמהם כנלפענ"ד:
347
שמ״חע"ד שאלתו אשיבהו בקצרה. הנה זה ודאי דקרובה ורחוקה הנאמר באבלות ר"ל תלוי רק ביכול לילך ברגליו לא בסוסים ופרדים וש"ס מפורש הוא בפסחים דף צ"ד ת"ר הרי שהי' חוץ למודיעים והי' יכול לבוא בסוסים ופרדים יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא הי' והרי הי' בדרך ופרש"י דחוץ למודיעים דרך רחוקה הוא הרי מפורש אף דיכול לבוא בסוסים נחשב רחוקה ואפשר דמכאן סמכו חז"ל תקנתם דהנה שם אמרינן יכול הי' לפנים מן המודיעים ואינו יכול לבוא מפני קרונות ת"ל ובדרך לא הי' הרי לא הי' בדרך עי"ש א"כ מוכח דעד עשרה פרסאות ברגליו לא נחשב בדרך אבל יותר מזה נחשב בדרך ולכך ע"ז סמכו לחלק בזה וז"ב ונכון:
348
שמ״טאשר שאל במי שמת לו מת ברגל אם מותר לו לישב בחנות בחול המועד. הנה לא ידעתי מה זו שאלה הרי לישב בחוה"מ בחנות אינו מותר רק בדבר האבד ובדבר האבד גם מצד אבלות מותר ובדבר שאינו אבד גם מצד יו"ט אסור בחוה"מ ואף דהעולם אין עושין כן שרי להו מרי' ולא מדינא לכך מכ"ש שהוא אבל ג"כ שאינו מותר לישב בחנות רק בדבר האבד ולא יותר:
349
ש״ננידון שאלתו בסופר שהוא אבל ר"ל אם מותר לילך לכתוב גט לאחד שיש חשש שאח"כ יחזור בו הבעל והוי מקום עיגון. יפה התיר ואין צריך שאלה דלא גרע מדבר האבד ובפרט במקום עיגון וגם הוי כרבים צריכין לו דהרי מותר למלמד ללמוד עם תנוקת ולא חלקו אם התלמידים רבים או אחד וב' ומוכה דהכל הוי בכלל רבים צריכין לו וא"כ ה"ה בזה וז"פ ונכון:
350
שנ״אמה ששאל אם מותר לכתוב ח"ת בימי אבלו. ודאי דאסור ואינו דומה לחוה"מ דשם תלוי רק בדבר האבד ולכך מותר בחידושיו אבל בימי אבל דאסור כל דבר שמחה ודאי אסור גם לכתוב חידושיו דהוי דבר שמחה ומ"ש רו"מ ראי' להיתר ממ"ש הרמ"א בסי' ש"פ אינו ראי' דהרי לכתוב ח"ת שמותר בחוה"מ אינו מבואר ברמ"א לכך כתב הרמ"א שמותר כמו בחש"מ אבל זה כתב רק הב"ח ולדידן ודאי יש חילוק בין חה"מ לאבלות ולכך בימי אבלו אסור לכתוב חידושיו:
351
שנ״בנדון המעשה דק' מאניסטרישץ באחד שנודע לו קודם חתונתו שמת בנו וישב עליו שבעה וכדי שלא תתקלקל הסעודה הותר אחד לומר להאב ששקר הגידו לו כדי שיעשה הנשואין. הנה הוראה כזו לא ראיתי כהנה לרוע וחס לעשות כן והמורה כן עתיד ליתן את הדין:
352
שנ״גע"ד שאלתו. נראה דהדין עמו דודאי יש לו דין מאבד ע"ל דבהוכחה תליא מלתא כל שממעשיו ניכר שעשה כן מדעת וכיון שאמר תחלה שיעשה כן גם בירך את בניו תחלה ודאי הוי לדעת ממש ויש לו דין מאבד עצמו לדעת גם בנדון הטהרה יפה פסק רו"מ:
353
שנ״דבדבר שאלתו בענין שינוי המקום באבל אם משנה מקומו מספסל אמצעי לכותל מזרח אם הוי שינוי. זה אינו נחשב שינוי דשינוי לשבח לא הוי כה"ג שינוי והכלל כך הוא דכל מה דאין דרך לעשות כן בלתי אבלות ואינו עושה כן רק מכח אבלות זה נחשב שינוי אבל מה דדרך לעשות כן בלתי אבלות אין זה שינוי ושינוי למעליותא יכול לעשות כן בלתי אבל אין זה שינוי גם בשבת אין זה אבלות בפרהסיא דהכלל דאבלות בפרהסיא הוי רק מה דנוהג רק בשבעה ר"ל זה אסור בשבת בפרהסיא אבל מה דנוהג כל למ"ד אינו נחשב אבלות בפרהסיא ותדע דהרי מדין הש"ע ומנהג ישראל כל למ"ד לובשין בשבת בגדי חול ועל אביו ואמו כל השנה ואין זה אבלות בפרהסיא כיון דהוי כל למ"ד או כל השנה כן הוי נמי בשינוי מקומו אין זה אבלות בפרהסיא וז"ב ובחנם כתב הש"ך בשם הלבוש טעם אחר למה דלא הוי אבלות בפרהסיא וז"ב ושוב עיינתי בש"ך עצמו שם כתב כן על העט"ז וזה אמת גמור:
354
שנ״השא' נדון שפיכת המים בפני המת אין לשפוך רק המים הפשוטים שמבשלים ושותים בהם אבל לא שאר וואססירן דהוי רק לרפואה ולא מבעיא לטעם פרסום דהוי רק במים פשוטים רק גם לטעם שמה"מ רוחץ בהם סכין הוי רק במים פשוטין הנעשין לרחיצת הידים וכדומה לא במים שאין עומדין לכך ולמה נחמיר בזה בפרט לפי טעם זה הוי די בחד מים ולמה לשפוך מכמה כלים דדי לו ברחיצת כלי אחת רק מכח לא פלוג או מאן מפיס באיזה כלי הרחיץ סכינו לכך די לשפוך מים העומדין לרחיצה ולא מים בכלי שאין עומדין לרחיצה וז"פ:
355
שנ״וכתב הרמ"א בסי' שע"ב סעיף א' כהן ששוכב ערום וכו' עיין בש"ך מ"ש דדוקא באוהל המת ממש אבל בבתים הסמוכין אינו רק טומאה דרבנן ומותר להלביש עצמו תחלה וכן א"צ להקיצו וכו' ועיין במג"א סי' שי"א ושמ"ג שחולק עליו דהוי דאורייתא ועיין בפ"י בחידושיו לסוכה דף כ"א שהוכיח כדעת הש"ך ואם כי לדינא אין בידינו להכריע והוי ספק תורה מ"מ נראה דאם הי' הכהן הזה קרוב להמת מאלו המתים שהכהן מטמא להם בזה א"צ להקיצו ואם הקיצוהו מותר להלביש א"ע אם הוא בבתים הסמוכים והוא כיון דלכמה פוסקים מותר הכהן לטמאות לקרוביו אף שלא לצורך ונהי דאנן דקיי"ל דאינו מטמא רק לצורך מ"מ הוי ס"ס שמא כהפוסקים דכהן מותר לטמאות אף שלא לצורך ואת"ל כאינך פוסקים דלמא הלכה כהש"ך ופ"י דהוי רק דרבנן ובדרבנן מותר להלביש א"ע או שלא להקיצו ועדיף מזה דאם הוי דרבנן שוב יש לסמוך להני דס"ל דכהן מותר לטמאות אף שלא לצורך וכהך ס"ס כתבו גבי דם דגים וביצים עיי"ש ה"ה בזה וז"ב ונכון.
356
שנ״זונראה דדין בית הסמוך לא הוי דוקא בית סמוך ממש רק אף אם הוי שני חדרים תחת גג אחד נמי דינו כבית הסמוך לדעת הש"ך וסייעתו והוי רק דרבנן וזיל בתר טעמא וכן מורה ראיות הש"ך מקבר שיש לו פותח טפח שטהור מה"ת א"כ כל שאינו באותו חדר ממש שהמת בו תחת אהל אחד רק שיש להמת אהל בפ"ע דינו כדין בית הסמוך ועיין כיוצא בזה במג"א או"ח סי' תל"ח שבית פירושו חדר וה"ה נמי בזה וכל זה ברור ועיימ"ש באו"ח סי' קכ"ח כיוצא בדין הנ"ל. ומ"ש לעיל דהוי ס"ס י"ל דהוי ס"ס ביש לו מתירין כיון דהמתיר בודאי יבא דודאי יפנו המת דקיי"ל דגם בזה י"א דמהני ס"ס בדשיל"מ גם י"ל דיש חילוק בין זה לדשיל"מ ודוק:
357
שנ״חמה ששאל בנדון אבלות שלו מאימתי נחשב סתימת הגולל אם בנסרים או מעט עפר או בהשלכת כל העפר על הקבר הנה זה ודאי כל דנסתם הגולל עם מעט עפר בענין דלא הוי פתוח כלל זה הסתימה ואין לסתום הדבר בהשלכת עפר על כל הקבר דא"כ נתת דבריך לשיעורין כמה עפר יהי' על הקבר רק הדבר תלוי אם נסתם הגולל לגמרי וליכא חור פתוח זה סתימת הגולל ואז מתחיל האבלות אך כיון דלא נהגו כלל אבלות אינו מתחיל עד הלילה דאף דבאמצע אבלות ח"ו אינו מזיק אם מבטל כל דהו אם בתחלה אם לא התחיל כלל אינו מתחיל עד הלילה. (ב) לענין תפילין ביום ב' אין להניח עד הנץ החמה ואז יניח בברכה ואם הוא יום קבורה אף שאינו יום המיתה לא יניחו כל היום תפילין דלא כמהריט"ץ וכן מבואר בישויע"ק. (ג) לענין לאכול בזימון ודאי לכתחלה אין לאכול ג' ביחד שיתחייבו בזימון אך אם כבר אכלו ביחד אין לבטל זימון מכח חשש אבלות הנ"ל. (ד) בנדון הנהגת אבלות בעש"ק העולם טועין ומבזין האבלות אחר חצות בעש"ק אבל באמת כל דיני האבלות יחף וישיבה עג"ק הכל נוהג עד הדלקת הנרות השי"ת ינחם אותו ויזכה לראות בנחמות ציון וירושלים:
358
שנ״טמה ששאל מ"ש ביו"ד סי' שפ"ט שכתב הרמ"א דנהגו איסור ללבוש בגד שבת כל יב"ח וע"ז שאל דהוי אבלות בפרהסיא. הנה זה כתבתי זה כמה שנים דאיסור האבלות בפרהסיא לא נאסר רק מה דהוי בדין שבעה אבל מה דהוי נוהג בדין ל' אבלות כזה לא נאסר בשבת ושבת שקודם ט"ב יוכיח דלא נאסר בו לומר דהוי אבלות בפרהסיא מכח דמה שנוהג כל למ"ד לא נאסר בשבת וז"פ וברור:
359
ש״סעיין בסי' שפ"א ס"א בהג"ה אלא שנהגו האידנא לאסור כל רחיצה וכו' עיין בש"ך שכתב שצ"ל רחיצה כל למ"ד אבל רחיצה בצונן ליכא איסורא עיי"ש ובמחכת"ה נעלם ממנו הרמ"א באו"ח סי' תר"ו בהג"ה שכתב אע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים טבילת מצוה מותר א"כ מוכח שלולי טבילת מצוה אסור אף רחיצה בצונן וכדעת הלבוש ולא כהש"ך ואחר כמה ימים מצאתי בדגול מרבבה שהרגיש בזה ומשמע שרוצה לפרש כוונת הש"ך על פניו ידיו ורגליו וכו' אבל לא נראה כך דא"כ לא הוי צריך הש"ך להגי' רק לפרש דמ"ש כל רחיצה היינו אפי' בצונן והבן:
360
שס״אמה ששאל אותי לומר לו המקום מה שהעולם אומרים דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב אי' מקומו. זה שאלת הראשונים ואני בחבורי על מס' ע"ז כתבנו שי"ל דבמה דשאל ר"ח בן תרדיון מה אני לעוה"ב מוכח כן דהיינו שכוונתו הי' כיון דר' יוסי תמה עליו שמלכות זה מן השמים המליכוהו למה עשה להיפוך א"כ חייש דהוי כמאבד ע"ל לכך שאל מה הוא לעולם הבא ומה שהשיב לו כלום מעשה בא לידך בארתי בעזה"י ביאור נכון עיין בטוטוד"ק (הנדפס מחדש ש' תרס"ג) תשובה רפ"ב מהש"ס סנהדרין גבי ג' מלכים וד' הדיוטות עיי"ש וכעת נראה עוד ממשאחז"ל דההולך אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב ולכאורה הוא תמוה למה יהי' חמור מן העושה מעשה שדוד המע"ה אמר דוד שבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב ולמה אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב אך הכונה כיון דהולך בנהר הוא הולך במקום סכנה רק שבטוח בו ית' שיעשה לו נס ויצילנו אך אם הולך אחר אשה בנהר והוא מהרהר בעברה לא יעשה לו הקב"ה נס וכיון דהולך במקום סכנה ואינו שומר עצמו הוי כמאבד ע"ל ואין לו חלק לעוה"ב. ועוי"ל ממשאחז"ל גבי תמר שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכ"ה ולא ילבין פני חברו ומה קמ"ל בזה פשיטא דהנופל לכ"ה אינו רק איבוד הגוף והמלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעוה"ב א"כ פשיטא דחייב לעשות כן אלא ודאי דמאבד ע"ל אל"ח לעוה"ב וא"כ כיון דבידו להציל עצמו ואינו עושה והוי מאבד עצמו לדעת ונמי אין לו חלק לעוה"ב לכך קמ"ל דמ"מ טוב לעשות כן כיון דאינו מאבד ע"ל רק כדי שלא ילבין פני חברו אין זה מאבד ע"ל ומוכח מזה הא מאבד עצמו בלי טעם זה אל"ח לעוה"ב. שנית להנ"ל מה שרצה לדחות ממ"ש דוד שבא על א"א מיתתו בחנק דהול"ל בקיצור דוד שבא על א"א יש לו חלק לעוה"ב ומזה רוצה להוכיח דדוקא אם הומת בחנק אז יל"ח לעוה"ב ודוד נצטרע ונחשב כמת זה לק"מ דהרי הם שאלו לו דוד שבא על א"א מיתתו במה וכיון דהם שאלו לו מיתתו במה הוכרח להשיב להם על שאלתם שמיתתו בחנק ועוד אם כדבריו למה אמר להם ואתם מלבין פ"ח ברבים וכל המלבין פ"ח ברבים אל"ח לעוה"ב למ"ל כל זה הול"ל בקיצור דאתם אין מיתתכם בחנק ואל"ח לעוה"ב מוכח הא לא הוי מלבין פ"ח אף דאין מיתתם למטה נמי יש להם חלק לעוה"ב. גם מה שדימה רו"מ מצורע לנדון בחנק ז"א דנהי דהוי מצורע כמת היינו רק כמת על מטתו אבל לא כנדון בב"ד וראי' ממה דקיי"ל בהלכות אבלות בני מומרים בן הנהרג דוחה לבן המת מוכח דבן המת אין לאביו כפרה כיון שמת על מטתו כן ה"ג הוי מצורע כמת על מטתו אבל לא נחשב כנהרג בב"ד. וגם מה שרצה דלכך ההולך אחורי אשה בנהר אל"ח לעוה"ב מכח משאחז"ל דטוב מראה עינים באשה מגופה של מעשה. ז"א חדא דח"ו לומר דעונש הרואה יהי' עונשו חמור מבא על א"א דמשכחת לה בבא על א"א ראי' ג"כ במזנה ביום ובדוד הי' ראי' כמ"ש דראה אשה רוחצת וחז"ל לא כוונו רק להזהיר אדם מן הראי' והיינו שלא יאמר הראי' אין בה איסור לזה אמרו דודאי הבא על א"א אפי' בלילה דליכא ראי' נמי חייב מיתה לכך ידע האדם דטוב מראה עינים באשה יותר מגופה של מעשה בלילה לכך ודאי הראי' אסורה מיהו לעונש אין מזהירין מה"ד אבל לומר דהרואה עונשו חמור מן העושה ז"א נראה כלל ועוד אם כפי דעת רו"מ למה אחז"ל ההולך אחורי אשה בנהר הול"ל כל הצופה בנשים או המסתכל בנשים אל"ח לעוה"ב ולמה אמרו דוקא ההולך אחורי אשה בנהר מוכח כמ"ש ובמקום שאחז"ל כל המסתכל בנשים לא זכרו כלל שאל"ח לעוה"ב לכן נראה ברור כמ"ש ויא"ל ועלינו יערה רוח הבורא וישים חלקנו באלו שיש להם חלק לעוה"ב:
361
שס״בהנה בספר ראש יוסף על חולין נסתפק אם מצווה בן נח על בשר מן החי כיון דנלמד מן ובשר בשדה טרפה וזה לא נאמר לב"נ וכו' ולדעתי יש להביא ראי' ממס' בכורות דף ו' דרוצה להביא ראי' מה"ת דחלב מותר אף דבא מכח אמ"ה וכו' ודוחק שם להביא ראי' ולכאורה תמי' לי טובא מ"ט לא יליף בש"ס הרי ב"נ נצטוו על אמ"ה כישראל והאיך נאמר בפ' וירא גבי אברהם ויקח חמאה וחלב וישם לפניהם וכו' הלא אסור הוא משום אמ"ה והוא הי' סבור שהם בני אדם וזה ודאי דאין לומר שאברהם ידע שהם עוברים על איסור אמ"ה ואוכלים דאכתי הרי אברהם קיים כה"ת כולה עד שלא נתנה כדיליף במס' קדושין ואיך עבר הוא אלאו דלפ"ע וגם בלא לאו דלפ"ע מניין ידע אברהם זה שהם אינם נזהרים באיסור חלב וגם למ"ל לאברהם להביאם לידי מכשול והוי סגי לי' בלא"ה ולכאורה היא תמי' גדולה ושוב ראיתי בכו"פ שהקשה כן ובהקדמת לשו"ת בית אפרים חיו"ד תירץ מכח ביטול ברוב והוא תמוה דבמין באינו מינו בעינן סמ"ך ולא ברוב ופגול ונותר מיירי במב"מ ואפשר דבב"נ לא בעינן סמ"ך אבל אינו נראה. ונ"ל דזה ודאי אף אי נאמר דחלב אסור דבא מכח אמ"ה מ"מ אבר לא מקרי רק ביש בו גידין ועצמות אבל בשר שפירש מן האבר אינו אסור רק משום בשר מן החי וה"ה החלב שיצא ממנו הוי רק כבשר מן החי וא"כ אין מכאן ראי' מב"נ שהאכילם אברהם חלב שהרי ב"נ אין מצווין על בשר מהחי כלל ושפיר שרי להו ואין מזה ראי' לדידן דגם בשר מן החי אסור שיהי' מותר החלב לכך הוצרך להביא ראי' מפסוקים אחרים ויש ראי' מזה דאין ב"נ מצווה על בשר מן החי כלל כן נ"ל:
362
שס״גנסתפקתי בהא דכ' המחבר בסי' ס"ד סעיף כ"א טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו וכו' ואם נמצא אחריו כזית אפי' בהרבה מקומות מעבירין אותו ומכין אותו מכות מרדות אך מדברי הרשב"א בחי' משמע דס"ל דמר זוטרא פליג על ר' יוחנן וקיי"ל כר"י דכזית במקום אחד בעינן ועל זה נסתפקתי אם מעבירין אותו בשנים וג' מקומות או דוקא למלקות בעינן כזית במקום אחד או אף שאין מעבירין אותו דוקא בכשעורה במקום אחד ונ"ל ראי' דאי נימא דמודה הרשב"א דמעבירין אותו בב' וג' מקומות א"כ מה טעמא הקשה על הרי"ף דהביא דברי מר זוטרא וכו' ונראה דהרי"ף מפרש דברי מר זוטרא להעבירו וע"כ דס"ל להרשב"א דאף דאין מעבירין אותו בפחות מכשעורה במקום אחד דלשון כשעורה שנקט ר' יוחנן משמע דוקא במקום אחד אבל בב' וג' מקומות אין מעבירין אותו כלל וכו':
363
שס״דכתב הרמ"א בסי' ס"ד סעיף כ"א בהגה"ה ומנהג כשר הוא שהטבח המוכר בשר ינקרנו קודם שמוכרו שלא יכשלו בו הקונים תמי' לי' טובא על הרב שתלה זה במנהג כשר וכן על מקור דין זה בתשובת מהרי"ק שלא הביאו בזה משנה שלימה בפ"ג דדמאי מ"ג כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי לא ישלח לחברו דמאי ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו ופי' שם הרמב"ם הובא בתויו"ט ר"ל כי הוא מותר לו לשלוח לו טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר' יוסי שמא אם נתיר לו זה ישלח ולא יודיעו עכ"ל וא"כ מוכח דהת"ק אוסר אף בכה"ג וכן כתב שם הרע"ב דאין הלכה כר' יוסי ובע"כ הטעם דת"ק חייש שמא ישכח ולא יודיענו דבלא"ה אין טעם לאסור כיון שמודיעו בפירוש בע"כ הטעם שחושש שישכח ולא יודיענו א"כ ה"נ במוכר בשר שאינו מנוקר למה לא ניחוש שמא ישכח להודיעו שאינו מנוקר וכן הוא עוד במשנה פ"ה דדמאי מ"ח אעפ"י שאמרו דאין אדם רשאי למכור דמאי אלא לצורך עיי"ש בתויו"ט הטעם שמא ישכח מלהודיעו וה"נ ממש דכוותי' ולכך ודאי מדינא אסור ולא ממנהגא וז"ב:
364
שס״ההנה אם נפל בשר תוך שיעור מליחה למי השרי' הראשונה שמעורב בו דם והי' מקצת החתיכה תוך מי השרי' ומקצתו למעלה מן המים נראה דהבשר מותר לא מבעיא אם נשרה כולו במים דמותר דכבר הוחלש כח המליחה במים וכמ"ש הנוב"ת בתשובה עיי"ש אף גם אם הוי בולט מקצתו למעלה מן המים אין זה בכלל כשא"מ דלא מבעיא להסוברים כאן דאף בכשא"מ ממש אינו אסור רק מה שבתוך הציר אבל מה שלמעלה מן הציר מותר פשיטא דאין בזה בית מיחוש בנדון דידן אף גם להסוברים ברמ"א סי' ס"ט דאף מה שחוץ לציר אסור הרי הוי עיקר טעמם מכח דהמלח מבלבל טעם החתיכה א"כ תינח אם כח המלח שולט בכל מקום אז המלח מבלבל טעם החתיכה מראשו לסופו ומסופו לראשו לכך גרע מאם נבלע בו דם ממק"א דאמרינן איידי דיפלוט וכו' אבל בזה דלמטה נתקרר הבשר ופסק כח המלח א"כ הוי רק דינו כאלו הי' כאן שני חתיכות מונחין... והעליונה נמלחה ולא התחתונה דהעליונה ודאי מותרת ואין בה חשש כשא"מ כידוע והתחתונה אם לא נכבשה למטה בציר מותרת נמי כמשמעות דעת הט"ז בסי' ע' עייש למעשה שלו ואין בו רק חשש שבלע דם של הראשונה ואמרינן איידי דפליט כן ה"נ בזה אמרינן דם החלק העליון נפלט למטה ולהיפוך מלמטה למעלה אינו חוזר והולך כיון ששם פסק כח המלח אינו חוזר לבלבל טעם החתיכה ונשאר למטה ודינו רק כבלע דם של אחר מדם פליטה ואמרינן איידי דנפלוט דם דידי' יפלוט גם מה שבלע ממק"א. ועוד כיון דהמחבר פוסק בסי' ק"ה דבמליחה נמי אמרינן תתאה גבר וא"כ לשיטתו ודאי כיון שהי' מים למטה נתקרר המליחה לגמרי והוי כאלו הוי כולו במים ונהי דהרמ"א פסק להיפוך מ"מ שוב הוי כאן ס"ס דלמא כדעת דס"ל דמה שחוץ לציר מותר בכשא"מ ואת"ל דאסור דלמא הלכה כסוברים דגם במליחה הוי תתאה גבר והוי נתקרר ממש ומותר ממ"נ וא"ש וז"ב לדינא:
365
שס״וכתב הרמ"א בסי' ס"ט סעיף ד' בהג"ה ואם הוא אחר י"ב שעות יצלנו דנורא מישב שייב וכו' הנה אם הודח דאז נסתמין נקבי הפליטה אם מהני בזה צלי' לא נתבאר זה באחרונים זולתי בדברי הב"ח והפמ"ג מבואר דגם בזה מהני צלי' אך לדעתי אין זה מוסכם דזה יהי' תלוי בטעם היתר הצלי' בלי מליחה דלהסוברים דנורא מישב שייב ואין הצד השני בולע כלל בזה מה בכך דכשהודח נסתמין נקבי הפליטה סוף סוף נורא מישב שייב אבל להסוברים דלא סמכינן ע"ז לבד רק בצירוף הטעם דכבלעו כך פלטו ולכך תינח אם הוא אחר י"ב שעות דאז עדיין לא נסתמו נקבי הפליטה לכך מותר בצלי דכבלעו כך פלטו אבל בהודח דנסתמו נקבי הפליטה ולא שייך בזה כבלעו כך פלטו לכך אסור אף לצלי ולכך הרב לשיטתו דס"ל לקמן סי' ע"ז עיקר הטעם דנורא מישב שייב לי' לבד ומתיר בנמלח הפנימי ולא החיצון ולכך גם כאן נקט עיקר טעם זה וכן יהי' שיטת הב"ח כדעה זו ולכך מתיר אף בהודח לצלי אבל הש"ך לשיטתו דס"ל לקמן סי' ע"ז דלא סמכינן על נורא מישב שייב רק בצירוף כבלעו כך פלטו ואוסר בנמלח הפנימי ולא החיצון לכך גם כאן העתיק הטעם דכבכ"פ וממילא לפ"ז בהודח דנסתמין נקבי הפליטה לא מהני גם צלי' בזה דאין לעשות מזה ס"ס אולי בהודח לא נסתמו נקבי הפליטה ואולי כדעת הסוברים דנורא מישב שייב לי' חדא דדעת הסוברים דלא נסתמו נקבי הפליטה דעת יחיד הוא רק הט"ז לבדו וכל שאר הפוסקים ס"ל להיפוך ואין זה ס"ס וכיוצא בזה כתב הפמ"ג לקמן סי' ע"ה גבי קורקבן עיי"ש ועוד דלא נודעו יחד דספק זה אם כשהודח נסתמו נקבי הפליטה נולד מיד לאחר הדחה ונפסק לחומרא דלא מהני לי' מליחה אח"כ וכיון שהחזקנו אותו לחומרא שוב אף כשצולהו ונולד עוד ספק אם נורא מישב שייב לי' או לא לא מהני כיון דלא נודעו יחד לכך נראה דלדידן בהודח אף לצלי' לא מהני בזה כן נ"ל נכון לדינא שוב ראיתי בכה"ג בשם דמש"א שכתב נמי דלצלי אין חילוק בין הודחה או לא ונראה נמי דאזיל בשיטת הסוברים דנורא מישב שייב אבל לדידן לא קיי"ל כן:
366
שס״זע"ד שאלתו באשה אחת שמלחה בשר והלכה לשוק ואח"כ באה אשה אחרת והדיחה תיכף הבשר ונתנוה לקדרה לבשל כי סברה דכבר נשתהה הבשר כשיעור מליחה ואח"כ באתה הראשונה וראתה שכבר הבשר אצל האש ונתבשל וספק אם שהא כשיעור מליחה דהיינו אפי' אם נשתהא שיעור מיל וכתב רו"מ דיש מתירין ויש אוסרין. הנה לדעתי העיקר כדעת האוסרין דמה שמדמה לה מעלתו לדין עירובין דספק אם מבעוד יום נתגלגל אם משחשכה נתגלגל דכשר הנה לא דמי כעוכלא לדנא חדא דלא עיין רו"מ שם בעירובין ל"ו דמחלק שם בין יש לו עיקר מה"ת לאין לו עיקר מן התורה עיי"ש א"כ מליחה יש לו עיקר מה"ת דעיקר דם הוי דאורייתא גם התם בנתגלגל יש לו חזקה דמעיקרא להיפוך דכאן הי' החלה ומוקמינן אחזקתו דהי' מונח במקומו ולא נשתנה ועתה הוא שנתגלגל וא"כ נגד חזקת איסור יש חזקה להיפוך וסלק חזקה נגד חזקה והוי ספק דרבנן משא"כ כאן הוי חזקת איסור. ומ"ש רו"מ כיון דנעשה מעשה המכשיר לא הוי חזקה ז"א חדא דגוף דבר זה אינו מוסכם ומוכח בכמה דוכתא להיפוך ואף אם נאמר כן היינו בדבר דהמעשה ראוי להיות נגמר מיד ובידו לעשותו מיד אז בזה איתרע החזקה אבל במליחה אין המכשיר נעשה רק לאחר שיעור מיל והוא תלוי בזמן וכל זמן דלא נשלם הזמן לאו כלום הוא בזה לא איתרע החזקה דחזקת איסור. גם כאן יש ב' חזקות חזקת איסור וחזקת הדם לאוקמא אחזקה דמעיקרא כמו שהי' בתחלה הדם בו כן גם עתה ולא יצא ולא נשתנה וזה הוי כמו חזקת הגוף ואם כי אינו דומה ממש כי עשוי להשתנות עכ"פ חזקה הוי ובב' חזקות אף בדרבנן לחומרא כמ"ש בערובין דף ל"ו שם וגם בזה י"ל אף דנעשה מעשה המכשיר זה מהני רק לסלק חד חזקה חזקת איסור ולא ב' חזקות ובפרט דחזקה דגופא לאוקמא הדם בחזקתו בזה לא מהני להיות איתרע מכח דהתחיל מעשה המכשיר לכך העיקר כדעת האוסרין. והנה שאלני אחד דהרי בשר חי מותר לאכלו וליכא חזקת איסור אך זה טעות דהרי אני מיירי לבשלו ולבשלו יש לו חזקת איסור דאסור לבשלו בדמו ושפיר הוי ב' חזקות לאיסור וז"פ. גם שאלני הרבני מו"ה זאב וויינגארטען ועיקר בנינו מכח דברי הט"ז בסי' ס"ט דספק דרבנן להקל ואף דהנקה"כ חולק ירד לחלק בין נדון המעשה של הט"ז ובין זה. הנה לא ידעתי הרי הנקה"כ כתב עוד טעמים דמצד אחר בא לו שהוא דרבנן גם כתב דהוי ספקות דרבנן להחמיר גם הרי כתבתי דחוץ חזקת איסור ראוי לאוקמא הכא אחזקתו דמעיקרא שלא יצא לחוץ והוי ב' חזקות וכעת אני מוסיף עוד לומר דבנדון כזה גרע מנדון הט"ז עפ"י דברי רבינו יונה בפ"ב דברכות ד"ה באמצע חוזר לראש הפרק שכתב אף דספק קרא ק"ש הוי דרבנן אם התחיל צריך לגמור עיי"ש כן ה"נ במעשה דט"ז הוי ספק אם התחיל כלל במליחה או לא לזה כתב דהוי ספק דרבנן אבל בזה אם כבר התחיל למלוח בזה צריך לדעת אם גמר ושהה שיעור מליחה ואם ספק גמר הוי לחומרא אף דהוי דרבנן גם הרי יש לצרף בזה דהרי הוי כמה דעות דדם שמלחו הוי מה"ת לכך מכל הלין טעמי ומכח הטעם שכתבנו לעיל ודאי הוי טרפה וכ"ז פשוט וכו':
367
שס״חהנה בדין הקיבה אם הוא בכלל בני מעיים לדעת הסוברים דכרם ובה"כ אינו בכלל בני מעיים כבר הארכתי ב... דדין כרס ובה"כ יש לו (עיין בהגהות חכמת שלמה סי' ע"ה). והנה כעת הראני חכם אחד ביש"ש פכ"ה שכתב שם דקיבה אין מחזיקין בו דם אף דהוא ס"ל נמי כדעת הסוברים דכרס מחזיקין בו דם והשבתי דהנה טעמי ברור כיון שכתבו הראשונים דבני מעיים הם הדקין הכחושים ודאי אין הקיבה בכלל ולכך נראה דיש ט"ס ביש"ש כיון דבגוף דבריו שם לא זכר מזה דבר רק בסימני הדינין שציין מינה שם קיבה ולכך נראה שיש ט"ס שם ותיבת וקיבה צ"ל אח"כ גבי כרס ובה"כ שמחזיקין בו דם וטעה המדפיס וכתבו תחלה בי אלו שאין מחזיקין בו דם ותדע דהרי רש"ל הסכים להסוברים דכרס אינו בכלל בני עיים מראיות המרדכי דהש"ס מפרש תרגמא כרכשתא ומעי והדרא דכנתא משמע דוקא הני עיי"ש א"כ גם קיבה אפשר להוכיח מזה דאינו בכלל בני מעיים לענין זה ואין לומר דקיבה הוי בכלל מעייא שזכר דבע"כ מעייא הוי ענין אחר דהרי הרש"ל בציונו זכר קיבה וזכר אח"כ מעייא וכן בלשון סה"ת שהביא שם המהרש"ל זכר קיבה וזכר מעייא ובע"כ מעייא הוי ע"א וא"כ מדלא מנה קיבה התנא מוכח דקיבה אינו בכלל זה ואף דבלשון סה"ת שהביא הרש"ל זכר נמי קיבה דאין מחזיקין בו דם נראה דסה"ת סובר כהסוברים דאף בכרס אין מחזיקין בו דם ולא הביאו הרש"ל רק ללמוד ממנו דין מ"ש בדין אם נמלחו בכלי ונ"מ לענין שאר בני מעיים ואף אם לא יסבור הפ"ת כן מ"מ לדינא לפי משמעות רוב הפוסקים הוא כמ"ש וכן מוכח מדברי הה"מ בפ"ז מהמ"א שכתב דמלשון הרמב"ם שכתב דבני מעיים שהמאכל סובב בחללו אין מחזיקין בהם דם מזה מוכח דס"ל כהפוסקים דבכרס ובה"כ מחזיקין בהם דם ובע"כ כוונתו דמלשון זה שהמאכל סובב בחללו בע"כ הכונה שאין מונחין במקום אחד רק סובב הולך אבל כרס ובה"כ המאכל מונח בתוכו ואינו סובב אילך ואילך וא"כ מה"ט גם קיבה מתמעט מזה דגם בקיבה אינו סובב בחללו ומה לי כרס ובה"כ ומה לי קיבה לכך לדעת הרב המגיד לדעת הרמב"ם ודאי גם קיבה אינו בכלל בני... (ועיין בכה"ג בשם הרדב"ז שכתב דעת הרמב"ם להיפוך עיי"ש) מיהו עכ"פ בקיבה לדידן נראה דאינו בכלל בני מעיים ומחזיקין בו דם כן נ"ל נכון וברור. אך אח"כ הגיע לידי ספר התרומה וראיתי בו שגם הוא אוסר בכרס ואעפ"כ מתיר בקיבה לכן בטלה דעתי נגד דעתו הרמה ומותרת הקיבה:
368
שס״טכתב בהג"ה סי' ע"ו סעיף ב' וי"א דצלי בעי קצת מליחה תחלה והעתיק כן בשם רש"י הנה לא נתבאר שיעור מליחה קצת אבל בחה"ר פ' גה"נ הביא כן גם בשם הראב"ד שגרס בש"ס וכן נמי לצלי וכו' מבואר שם שצריך מליחה מכל הצדדים רק ששהי' א"צ כמו לקדרה עיי"ש:
369
ש״עכתב הרמ"א בסי' פ"ז סעיף י"א בהג"ה אבל אם הי' שם ג"כ מעמיד היתר הוי זה וזה גורם עיין בט"ז וש"ך מה שתמהו מן התוס' ע"ז דף ס"ח ע"ב ובספרי ע"ע לדף זה כתבתי לדחות דעת הרב מן המרדכי וחלקתי בין בב"ח דמהני ביטול בסמ"ך אז מותר בזוז"ג אף דיש בכ"א כדי להחמיץ אבל בשאר איסורין דאינו בטל אפי' באלף אז הדין כהט"ז והש"ך דאם יש בכ"א כדי להחמיץ אסור עיי"ש בטעמו כי טוב הוא בעזה"י גם ביאור לשון המרדכי שתמה הט"ז גם התוס' בפסחים שהביא הכו"פ יבואר שם:
370
שע״אהנה דעת ר"ת וסייעתו דבמקום דא"א לקלוף מותר ועיין ברמ"א סי' צ"א וק"ל ממשנה מפורשת בפ"ג דשבת מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת ואנטוכי אעפ"י שגרופה אין שותין ממנו בשבת ועיין שם הטעם מכח דאנטוכי הוי האש למטה עיי"ש ולכאורה קשה למ"ד עלאה גבר מ"ש אנטוכי ממוליאר הלא כיון דנותן המים צוננין למעלה א"כ הם גוברין ומצננין את השוליים ולמה יאסור וא"ל כיון דעכ"פ אדמיקר לי' מתבשל כ"ק ונאסר א"כ הרי ר"ת ס"ל דבמקום דא"א לקלוף מותר בלי קליפה וא"כ למה לא יהי' מותרין הכא המים לגמרי כיון דעלאה גבר ומה בכך שהתחתון חם ובפרט כיון דהוא גרוף ואין בו אש אלא ודאי מוכח מזה דבמקום דא"א לקלוף צריך ס' נגד הקליפה ואם לאו הכל אסור ולכך לא קשה מהכא למ"ד עלאה גבר ממשנה זו די"ל דמיירי דאין ס' נגד הקליפה ולדעת ר"ת צ"ע כעת:
371
שע״בהנה הט"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ז כתב וז"ל ולענ"ד תמוה דכל שנוגע בקדרה וכו' ולדעתי נראה כדעת הש"ך בס"ק ל"ו שכתב כיון דהקדרה עומד במקומו חשוב תתאה וכן מוכח להדיא בתוס' פ' כיצד צולין דף ע"ז ד"ה תנן שאין להם דין נוגעין זה בזה כדעת הט"ז וכן שלא כדעת הש"ך דמה שבמקומו חשוב תמיד תתאה שהרי כתבו שם דנקט סתם נגע ולא פירש אם נגע למעלה או למטה אף שהתנור עומד במקומו אין לו דין תתאה תמיד רק לפי מה שהי' הנפילה וכן משמע מסוף לשונם שכתבו דמכאן פריך שפיר דמדנקט נטף מרוטבו על החרס משמע למעלה משמע דלולי לשון זה אף בנטף משכחת לה שיהי' הרוטב תתאה וחרסו של תנור עלאה אף דהוי במקומו לכך נראה דהלכה כדעה זו ודו"ק:
372
שע״גבסי' ק"ג סעיף ב' במד"א שפוגם מתחלתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם וכו' עיין מזה בתוס' ע"ז דף ס"ז ע"א ובספרי ע"ע ח"ש בדף הזה הכרעתי שם לדינא כדעת הש"ך ולא כדעת הפר"ח גם לא כדעת הכו"פ גם בארתי שם מקור דין זה של הרמב"ם והפוסקים בדין פוגם ובסוף השביח עיי"ש כי נכון הוא בעזה"י:
373
שע״דעיין תוס' חולין דף צ"ו ע"ב ד"ה אפי' מריש אזנו וכו' ובלאו ה"נ כיון וכו' ולכאורה אין דבריהם מובנים דכיון דדחו דברי הר"א וס"ל דאמרינן בקליפה חנ"נ מ"ט באמת לא יאסור הקליפה השאר כיון דהבשר בעצמו נעשה נבלה וכו' ונראה כוונת דבריהם עפמ"ש הש"ך בסי' ק"ה בשם מהרא"י על הא דס"ל לכמה פוסקים לדעת הטור דאף בחתיכה בשר שבלעה חלב אין יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב וכו' וכתב לחלק כיון דידעינן שאין איסור יוצא כלל מאותה חתיכה הוי כאלו נחתך ממנה רק חתיכה היתר והוי כבגד של כלאים עיי"ש א"כ ה"נ במליחה כיון דאין איסור יוצא כלל מהקליפה רק היתר הוי כאלו נחתך ממנו רק היתר וצריך לפרש הא דאומרין חנ"נ אף שיש ששים נגד האיסור עצמו ונתפשט האיסור בכל הקדרה ובטל האיסור עצמו והוי כאלו אין כאן איסור כלל ומ"ט אמרינן בי' חתיכה נ"נ וצ"ל דכאן עכ"פ משהו איסור יש בכל חתיכה וחתיכה וכיון שיש משהו איסור אז מצטרף גם הטעם של החתיכה שבלעה האיסור עצמו כיון דעכ"פ מעורב עם איסור משהו אבל במליחה וכה"ג שאף איסור משהו אין יוצא כלל רק היתר בודאי לא אמרינן חנ"נ וכו' נמצא שדברי מהרא"י הן הנה דברי התוס' לדעתי וז"פ:
374
שע״ההנה עיין בדיני ס"ס דין כ' וכל זה ספק דרבנן שאין לו חזקת איסור הנה בחי' לאו"ח סי' תקס"ב הוכחתי מן הש"ס פ"ד דפסחים דאף אם ספק דרבנן באתחזק איסורא נמי לקולא בשני חזקות ודאי הוי לחומרא לכ"ע וליכא פלוגתא בדבר דנגד שני חזקות ודאי הוי לחומרא עיי"ש שהוא הוכחה ברורה:
375
שע״והנה הטו"ז בסי' קי"ז סק"א העלה דבדבר המפורש להיתר בתורה לא מצי חז"ל לאוסרו ודברנו הרבה מזה (עיין טוטו"ד מהד"ק הל' שחיטה) ונראה ראי' לדבריו מדברי התוס' יבמות כ' ע"ב ד"ה כל הנשים לא יתייבמו שכתבו כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים מצות יבום לגמרי וכו' והנה לכאורה אינו מובן מה הי' קשה להם ומה הדבר חסר אם קו' הש"ס שיתבטל מצות יבום לגמרי אך נראה שהתוס' ס"ל כדעת הט"ז הנ"ל ולכך לא מצי הש"ס להקשות דלבטלי מצות יבום לגמרי כיון דמפורש בתורה אין כח ביד חז"ל לאסרו לכך פרשו דעיקר הקושיא מדבר שאינו מפורש כגון מיבום אח שאינו מאם ג"כ דזה אינו מפורש דאפשר לפרש הקרא באח מאב ואם וכדומה שאר הקושיות וראי' ברורה מדבריהם להטו"ז ודו"ק היטב:
376
שע״זראיתי בב"י סי' קכ"ז שהביא בשם הרא"ש פ' אלו מגלחין וז"ל הא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר דנלמוד מוספרה לה אבל לאיסור אינו נאמן והעתיק המחבר שם בסעיף ג' והוא לכאורה מחוסר הבנה ועיין בש"ך שם מה שפי' כוונת המחבר אבל בהרא"ש פ' אלו מגלחין להמעיין בדבריו א"א להעמיס זה בלשונו רק כוונתו כפשוטו שלאיסור אינו נאמן ולהתיר נאמן והוא צ"ע גם סותרין דברי הרא"ש זא"ז שבפ' הנזקין כתב בדין ע"א נאמן באיסורין שאם נאמן להתיר ומכ"ש שנאמן לאיסור והעתיקו הש"ך בס"ק ט"ו. הן אמת שלפמ"ש הפ"י בפ' האומר בקדושין לדחות דברי הש"ך בזה מיושב דברי הרא"ש ולא סתרי אהדדי אך על הש"ך קשה טובא איך כתב והביא ראי' מהרא"ש דלאסור יותר נאמן מלהתיר הרי בפ' אלו מגלחין מבואר להיפוך:
377
שע״חתמי' לי דברי הב"י ביו"ד סי' קל"ב שהביא דעת הרמב"ם שדוקא היכא שהנכרי ניסך במזיד אבל בשוגג פטור כמו בישראל והקשה הב"י דהרי קיי"ל אדם מועד לעולם ותירץ דדוקא היכא דהוי ההיזק שוה לכל אמרינן כן משא"כ ביי"נ שאינו הפסד אלא לישראל בלבד והנה ראש וסוף דבריו תמוהין מה שהקשה הלא אדם מועד לעולם תימה שהרי מבואר במס' גיטין פ' הנזקין שד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור דהיזק שא"נ ל"ש היזק כלל רק במזיד חייב שלא יהי' כ"א הולך וכו' ובשוגג דלא שייך ה"ט פטור דהיזק שא"נ ל"ש היזק גם מה שמתרץ דכאן לא אמרינן אדם מועד לעולם ג"כ תמוה שהרי מבואר שם בש"ס שלמ"ד היזק שא"נ שמי' היזק אז ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד חייב רק שמדרבנן פטור בשוגג כדי שילך ויודיעו וכו' ובודאי מה שמתחייב שוגג הוא מטעם שאדם מועד לעולם. ונראה ליישב דעת הב"י דהנה מבואר בפ"ד דב"ק דשור של ישראל שנגח של נכרי פטור ושל נכרי שנגח של ישראל משלם בין תם בין מועד נ"ש ופריך הש"ס ממ"נ אי רעהו דוקא אפי' של ישראל של נכרי נמי ומשני משום דראה הקב"ה שאין מקיימין ז' מצות עמד והפקיר ממונם לישראל הרי מבואר שאף בנזק שישראל אין ראוי שיתחייב לשלם הכל מ"מ בנכרי כיון שעכ"פ עשה היזק לישראל חייבה התורה לשלם הכל ולפ"ז נראה דכאן נמי נהי דבישראל קיי"ל דהיזק שא"נ ל"ש היזק בנכרי מסתבר לומר כיון דעכ"פ הפסיד לישראל ובא ע"י ראוי שיתחייב לשלם הכל דהתורה הפקירה בכה"ג ממונו לישראל כמו שור תם שהזיק מיהו זה דוקא היכא שהזיק במתכוין אבל היכא שלא פשע הנכרי בההיזק אי לא נימא שאדם מועד לעולם ודאי ראוי שיפטור הנכרי כיון דלא פשע כלל בזה ודאי לא הפקירה התורה נכסיו ושור תם שאני שהי' לו לשמרו וכו' וע"כ מקשה הב"י כיון דאדם מועד לעולם ופשע הנכרי בזה כמו בשור תם וא"כ ראוי שיתחייב אף בשוגג וע"ז תירץ דבכה"ג לא שייך כיון דאינו נאסר רק לישראל ואף דאמרו שם למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק אף שוגג חייב היינו ישראל כיון שלדידי' אסור עכ"פ יי"נ מה איכפת לנו שלנכרי מותר סוף סוף לדידי' אסור וע"כ מועד לעולם משא"כ בנכרי כיון שלדידי' מותר נחשב אונס ולא פשע כלל:
378
שע״טבמ"ש המחבר בסי' קל"ד סעיף א' אפי' עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל הנה מלשון זה משמע אף שלא נפסק כל פעם אמרינן ראשון ראשון בטל וק"ל מ"ש מהא דאמרינן בנדה דף ע"א גבי דם תבוסה עיי"ש מוכח להדיא דאם הי' יורד ושותת בלי הפסק אף שאינו בקלוח גדול כל שלא נפסק לא אמרינן ראשון ראשון בטל עיי"ש גם בפרש"י וצ"ע מ"ש מהכא ובודאי דם של אדם אין למערה מחביות ועוד דא"כ הו"ל לחלק בקלוח גדול או לא וגם ממה דמשני שם שאני מטה דמחלחל וכו' מוכח שכל שלא נפסק ממש לא בטל וצ"ע דכאן מבואר להיפוך וצ"ע גדול:
379
ש״פהנה הש"ך בסי' קמ"ו סק"ה העלה עמ"ש בש"ע שם דגר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם יכול הגר לומר לעכו"ם טול אתה ע"ז ואני מעות אבל משבא הע"ז לרשות הגר אסור והעלה הש"ך דבמומר א"י לומר כן והטעם כיון דבאמת אין ברירה בשל תורה רק בדרבנן יש ברירה. והנה בלמדי בפ"ז ממס' דמאי הוי קשה לי מאוד במשנה ח' שנים שקבלו שדה באריסות וכו' יכול לומר טול אתה חיטין שבמקום פלוני וכו' והתויו"ט במשנה הקודמת שם בשנים שבצרו את כרמיהם מפרש בשם הר"ש בשם הירושלמי מכח דאין ברירה וסיים שם הר"ש דר"י לטעמי' דס"ל א"ב ועיין בתוי"ט שם וא"כ כיון דלר' יוחנן אתיא הך משנה כמ"ד א"ב בע"כ מ"ש אח"כ בשנים שקבלו שדה באריסות דיכול לומר וכו' הוי אפי' למ"ד א"ב א"כ מוכח דבחלקו בעוד התבואה בקמה ומחובר אפי' למ"ד א"ב בכה"ג י"ב וא"כ קשה איך אמר ר' יוחנן דאחין שחלקו לקוחין הם ומחזירין זל"ז ביובל הרי מוכח בש"ס דכל כה"ג כל שהתבואה במחובר לכ"ע י"ב ובע"כ מ"ש ר"י דאחין שחלקו וכו' היינו רק בחלקו בדבר שאינו שוה כמו בחטין ושעורים א"כ ה"נ בחלקו בקרקעות שאין שוין נמי נחשבו כלקוחות וא"כ למה קאמר בפ"ד דגיטין דאי לאו דאר"י קה"פ כקהג"ד לא מצא ידיו ורגליו כיון דאמר האחין שחלקו וכו' א"כ לא משכחת לה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע וכו' והרי משכחת לה בחלקו בקרקעות שוין דבזה לכ"ע י"ב לר"י לשיטתו ואין לומר דדוקא בהך משנה דדמאי בשנים שקבלו באריסות א' חכירות שעדיין לא זכו בו עד שעה שחלקו ממש וכל זמן שהתבואה בקמותיו עדיין לא זכו בו ולכך יכולין לחלוק בשוה אף למ"ד א"ב אבל באחין שכבר ירשו וזכו בירושתם שוב נחשבו כלקוחות אם אין ברירה אך ז"א דאכתי תקשה דעכ"פ משכחת לה בחלקו קודם מיתת אביהם שזה יטול קרקע זו וזה יטול קרקע זו וכיון דעדיין לא זכו בו ממש לא שייך ברירה לכך הוי זה חלק כ"א ומשכחת לה דמייתי בכורים בכה"ג ועוד דהרי מפורש שם במשנה אח"כ דחבר וע"ה שירשו אביהם ע"ה יכול הוא לומר טול אתה חיטין שבמקום פלוני וכו' א"כ משמע דאף ביורשים שייך כה"ג דכ"א נוטל חלקו ואינו נופל בדין ברירה וא"כ איך אר"י אחין שחלקו לקוחות הם ובע"כ מיירי שחלקו בדברים שאין שוין א"כ איך קאמר הש"ס דלא משכחת דמייתי בכורים רק חד בר חד ובע"כ דס"ל להש"ס דר' יוחנן דקאמר אחין שחלקו לקוחות הם מיירי בכל ענין אפי' חלקו בשוה ובע"כ מתניתין דדמאי אתיא כמ"ד י"ב וא"כ בע"כ הך רישא דשנים שבצרו את כרמיהם אפי' למ"ד י"ב מודה דבכה"ג א"ב וא"כ התמי' על הר"ש איך כתב דר"י לשיטתו דס"ל בריש כל הגט א"ב הרי לש"ס דידן בע"כ מוקי ר"י הך משנה כמ"ד י"ב וטעם דשנים שבצרו לא הוי מכח א"ב רק כדמפרש התויו"ט שם והירושלמי דמפרש ר"י טעמא דשנים שבצרו מכח א"ב ס"ל בע"כ אחין שחלקו יורשים הם ולא לקוחות ולדידן דקיי"ל כש"ס דילן ליתא להך ירושלמי ואיך כתב הר"ש דר"י לטעמי' וצ"ע. ועיין בתויו"ט שם במשנה דגר ונכרי שירשו וכו' דמחדש ד"א בשם הכ"מ דאף דבדרבנן י"ב היכי דגילו דעתם להיות ביחד כגון בשנים שבצרו אז אף בדרבנן א"ב כיון שגלו דעתם שרצונם להיות יחד עיי"ש וזה דבר חדש ונ"מ מזה לדין גר ועכו"ם בנ"ד דאף שיכול לומר טול אתה יי"נ או ע"ז היינו אם לא גילה דעתו להיות בשותפות אבל אם גילה דעתו להיות בשותפות אף שלא בא לרשות גר אסור לומר אח"כ טול אתה וכו':
380
שפ״אכתב המחבר בסי' קמ"ה סעיף ד' בע"ח אין נאסרים וכו' עשה בה מעשה אסרה אפי' אינו שלו הכי קיי"ל דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ולכך בבע"ח אין חילוק כלל בין אם הוא שלו או לא דאם לא עשה בה מעשה אף שלו אינו נאסר וע"י מעשה אף שאינו שלו נאסר. מיהו אכתי נ"מ לשאר דברים שאינן בע"ח והוא מטלטלין אז אם הוא שלו נאסר ע"י השתחוואה לבד וכדומה אבל אם אינו שלו לא נאסר ע"י השתחוואה:
381
שפ״בהנה בח"ת לפ' לך העליתי לחלק דמ"ש בש"ע סי' קנ"ז סעיף א' דאם רצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואמרתי לחלק דבמצוה שמצד עצמה עדיפא מפ"נ ויהרג ואל יעבור נהי דהיא פטורה כיון שהיא קרקע עולם וכדומה בזה מותרת להחמיר על עצמה כיון דעכ"פ המצוה הזאת מצד עצמה עדיפא מפ"נ א"כ נהי דהתורה פטרתה מ"מ יכולה להחמיר ואין בזה איבוד נפש כיון דבזה נתקיים מצוה דעדיפא מפ"נ אבל היכי שהמצוה עצמה אינה דוחית פ"נ א"כ חזינן דהנפש עדיף ממצוה זו א"כ איך יחמיר על עצמו לאבד נפשו הרי הוי מאבד נפש כה"ג הוי כמאבד עצמו לדעת בזה אסור להחמיר על נפשו וזה חילוק נכון וברור לדעתי.
382
