האלף לך שלמה, אורח חיים שמ״בHaElef Lekha Shlomo, Orach Chayim 342
א׳שאלתו בקבורת נפל ביו"ט. הנה הן אמת שהמג"א מיקל אך פ"ק המנהג לאסור ואני אוסר תמיד וכן מצאתי כעת בישויע"ק שפוסק לאסור ומ"ש אח"כ ראי' מן המשנה דמוציא מת בשבת ועפ"ד התויו"ט דמת הוי דרכו להצניע לק"מ דנהי דאין חיוב לקבור נפל מ"מ הסדר הוי לקברו והוי דרכו להצניע דעכ"פ אין הדרך להשליכו רק לקברו וגם שלא יטמא בו כהן והוי דרכו להצניע אבל אינו חייב ותמוה עליו בראי' זו. ומה שהקשה המג"א ועיקר תמיהתו הוי מנדה דף נ"ז דקאמר שם דהכותים לא קוברין אלא משליכין מה דריש כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' המעיין במג"א לא כתב זה להלכה להקל כדרכו בשאר מקומות רק כתבו דרך קושיא ולא לסמוך ע"ז להלכה ולמעשה כי ידע כל קושיא יש לה תירוץ וכן הא"ר לא העתיק דהמג"א חולק ומתיר רק כתב הקשה המג"א משמע דלא מלאו לבם לחלוק על הג"מ והרמ"א והלבוש פסקו ג"כ. ובגוף הקושיא תמי' לי על המג"א שלא הרגיש דכוונת הש"ס התם כך דקאמר מה דריש לא תסיג גבול רעך כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' והכונה דר"י קאמר שם דלא הי' קוברין אלא משליכין והוי קשה לי' נהי דאין מצוה לקבור נפלים מ"מ מה איכפת להו אם הי' קוברין וכמו דלדידן דליכא מצוה ומ"מ קוברין לכך קאמר דהם דרשו לא תסיג וכו' ולכך כל שאין לו נחלה אין לו גבול ואסור לקברו דהוי בכלל לאו דלא תסיג אבל אנן לא קיי"ל כן רק דמותר לקבור ואין איסור בדבר אבל לעולם חיוב לקבור לא שמענו וז"ב ופשוט. ועו"נ בישוב קושייתי דרך פלפול ויובן באמת טעם וראי' למה אין חיוב לקבור נפל והוא מוכח בפ' נגמר הדין דתחלה למד שם קבורה מה"ת ואח"כ קאמר אבעיא להו קבורה משום בזיוני או משום כפרה ופשיט שם מדאקבור צדיקים ומשני אין צדיק בארץ וכו' משמע הא בלא"ה היכי דליכא לא בזיוני ולא כפרה לא שייך קבורה וא"כ בשלמא בשאר קטנים נהי דלא שייך כפרה דאינן בני חטא מ"מ שייך משום בזיוני כפירוש התוס' שם בזיון משפחה כיון דהוי לבם דוה עליו אבל בנפל דאין לב אביו דוה עליו לא שייך בזיון משפחה וא"כ מ"ט לבעי קבורה והן אמת דק"ל על הש"ס שם דקאמר ת"ש מדאקבור צדיקים ומשני אין צדיק בארץ ולמה לא קאמר ת"ש מדאקבור קטנים ח"ו דלא שייך בהו שום חטא ובע"כ משום בזיוני אך נראה דא"ש כיון דאסרו חז"ל לעשות כמה דברים למת מה שמורה שהם פטורין ממצות מכח לועג לרש וכו' וא"כ ה"נ בשלמא מצדיקים פריך שפיר דאי משום כפרה למ"ל קבורה דבזה לא הוי לועג לרש דאדרבא כבוד הוא להם שמוכח דאין בהם חטא אבל בקטנים אם לא יצטרכו קבורה היינו מכח דאינן בני מצות א"כ הוי לועג לרש דמראה דאין בהם שייכות מצות לכך בעי קבורה וא"ש. וא"כ תינח בבר קיימא אבל בנפל דהוי כבשר בעלמא כמ"ש בפר"א דמילה לא שייך בזה לועג לרש וא"כ ממ"נ אי משום כפרה אי משום בזיוני לא שייך בנפל וראי' ברורה להג"מ והש"ע ולפ"ז מיושב קו' המג"א מנדה דר"י ור"ש פליגי בפ"ט דב"מ וכמה דוכתא אם דרשינן טעמא דקרא או לא עיי"ש ובאמת קשה כיון דיליף הש"ס בסנהדרין תחלה קבורה מה"ת מה מבעיא אח"כ קבורה משום מאי הרי לא דרשינן טעמא דקרא והוי גזה"כ ומנ"ל ליתן בו טעם אך בע"כ הש"ס אזיל לדעת ר"ש דדרשינן טעמא דקרא ולפ"ז א"ש דהתם בנדה ר' יהודה הוא דקאמר דלא הי' קוברין אלא משליכין ולכך עליו שפיר קאמר הש"ס דהם דרשו כן כל מי שיש לו נחלה וכו' ואנן לא קיי"ל כן כיון דלדידי' לא דרשינן טעמא דקרא וכיון דחיוב קבורה מן התורה מה לי בן קיימא מה לי נפל אבל לדידן כיון דסתמא דש"ס מבעיא אם קבורה משום בזיוני וכו' מוכח דס"ל לסתמא דש"ס כר"ש דדרשינן טעמא דקרא א"כ בנפל שני הטעמים לא שייך ולא בעי קבורה ודו"ק ומזה יהי' סמך להמב"ם מהר שסתרו אהדדי בפסקיו פעם פסק כר"י ופעם כר"ש עיין פ"ג מהל' מלוה ולוה בלח"מ שם ולפמ"ש יהי' מוכח מסוגיא דסנהדרין הנ"ל דיש ענינים דקיי"ל כר"ש כיון דסתמא דגמרא ס"ל כן ועכ"פ היוצא מזה דהדין דין אמת כאשר פסק הש"ע והלבוש ואף המג"א אינו חולק לדינא וכן המנהג פה ואני מורה כן תמיד דאפי' נקבה נפל אין קוברין ביו"ט וא"ש.
1
ב׳שוב ראיתי בש"ע של הגאון מו"ה שניאור זלמן פסק ג"כ כן ומי שלא הוסר ערלתו אוסר בכל ענין גם ראיתי בספר נקרא קנין פירות כתב שם פלפול בזה וסיים לאסור ספק נפל אפי' ביו"ט שני אפי' היכי דלא הוי הסרת ערלתו עיי"ש.
2
ג׳והנה בהיותי בזה ראיתי בלבוש סי' תקכ"ו שכתב וז"ל דדוקא במת גדול דעובר המלינו בלאו ויש בשהייתו בזיון ונראה דכוונתו כך דודאי הנקבר ביום הוי לו יותר כבוד מאם נקבר בלילה ולכך אמר ממ"נ דלשהותו לקברו עד למחר הרי עובר בלאו דהמלין המת ולהמתין לקברו בלילה יש בשהייתו בזיון להיות נקבר בלילה לכך עשאוהו כחול והנה מדבריו מוכח ג"כ דבנפל לא שייך בזיון כדברינו לעיל:
3