האלף לך שלמה, אורח חיים נ״זHaElef Lekha Shlomo, Orach Chayim 57
א׳שא' אם ראוי לענות אמן אחר ברכת תפילין של ראש כי הוא רק ספק ברכה ואף דרוב הפוסקים ס"ל דצריך לברך מ"מ יש לחוש למיעוטא כמו דאין עונין אחר נכרי המברך וכ' הב"ח מכח דחיישינן למיעוטא שמכוין לע"ז וכתב דהפמ"ג נסתפק בזה. הנה לדעתי אין בזה שום ספק דבשלמא אחר נכרי אם מכוין לע"ז הוי איסור ממש בעונה אמן דהוי כמברך לע"ז לכך יש בזה לחוש למיעוטא אבל באמן אין בו איסור רק באמן יתומה והיינו שיודע דהוי בחנם אבל כל שא"י שהוי בחנם ועונה מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה והרי כמה אמן ואמן אנו אומרים בתפלה אף שלא אחר ברכה וגם המברך את ישראל חייב לענות והרי אינו ברכה לו ית' ובע"כ דכל שאינו בחנם ממש רק איזה צורך אין בו חיוב איסור אמן יתומה א"כ ה"נ אם עונה אמן מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה אף אם באמת לא הוי צריך ברכה מן הדין כיון דעכ"פ הוא חייב לענות אמן מספק אין בו חיוב אמן יתומה ואינו דומה למברך ברכה שא"צ דאסור לענות אמן דהתם ידעינן שעושה עברה ולכך ע"ד עברה אין לענות אמן דהוי כמחזיק ידי ע"ע אבל כל דהמברך אינו עושה איסור דמברך מספק ודאי מכ"ש דהעונה אמן אינו עושה איסור וגם הרי אומר המברך בשכמל"ו ועל זה לבד נמי מותר לענות אמן דלא גרע מאמר בשכמל"ו ממברך לישראל דעונה אמן ואם בשכ"מ מוציא מידי חשש ספק ברכה מכ"ש דמוציא מחשש אמן יתומה. והנה מ"ש על פרש"י מנחות דף נ"ו ע"א דפי' סח בין תפלה לתפלה דעברה היא בידו היינו מה שלא בירך ולמה לא פי' דאף דבירך הוי בידו דגרם ברכה שא"צ כדמוכח ביומא. הנה התוס' במקומו פירשו כן והול"ל בקיצור למה לא פרש"י כתוס' אך נראה דס"ל לרש"י דנהי דאסור לגרום ברכה שא"צ מ"מ לא שייך בזה לחזור מעורכי המלחמה דהרי אמרינן בסוטה פ"ג דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה והרי אמרי' בקוברי המת ביו"ט א' דכשרים לעדות דסברי מצוה קעבדי וא"כ ה"נ המברך ברכה שא"צ עכ"פ הוא סבר מצוה קעביד והוי עברה לשמה ולמה אינו חוזר מעורכי המלחמה עבור מצוה שלא לשמה ובע"כ דבזה אינו חוזר וא"כ ה"ה נמי בעברה לשמה אינו חוזר מעורכי מלחמה משא"כ בסח ולא בירך בזה לא הוי כאן צד לשמה לכך חוזר מעורכי המלחמה גם מדנקט סתם סח ולא חילק מה הוי הסיחה אם הוי לדבר מצוה או לא ובשלמא אם לא בירך כלל שפיר הוי עברה בידו דלו יהא דהוי הסיחה מצוה מ"מ הו"ל לברך אח"כ אבל אם בירך רק דהעברה מכח ברכה שא"צ בזה אם הסיחה הוי לדבר מצוה לא הוי ברכה שא"צ כמ"ש המג"א בשם השל"ה דבשבת לא שייך גורם ברכה שא"צ ואף המג"א מודה דעכ"פ יכול לצאת שלא להביאם עד אחר בהמ"ז ובזה כל זמן דלא נטל השל ראש בידו להניחו הוי כמו אם לא הביאו עדיין לפניו וא"כ בזה לא הוי עברה ואם גם בזה הוי עברה עכ"פ הוי עברה לשמה והוי כמצוה שלא לשמה ולמה יחזור מעורכי מלחמה והול"ל סח שיחת חולין עברה בידו ומדאמר סתם סח מוכח אף אם הוי שיחה של מצוה ולכך מוכרח רש"י לפרש דמיירי בלא בירך כלל:
1