המידות לחקר ההלכה, חלק א, א; סבה ומסובב ב׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method I 2

א׳ועל היסוד ההגיוני הזה אנו מוצאים הרבה בנינים גם בתלמוד גופא וגם בראשונים ואחרונים⁶בבית האוצר מערכת בי"ת כלל ט דן הרבה בכלל של באין כאחת, ובניגוד לגהמ"ח יוצא הוא בהנחה מוקדמת דאדרבה אין חסרון של באין כאחת. ומה שמביא הגאון המחבר כראיות לכלל זה הוא כותב ליישב. לקמן אות ח מביאו הגאון המחבר וסותר את כל המקומות אותם מחשיב הבית האוצר כראיות לכלל שאין חסרון בשני הדברים הבאים כאחת..

ב׳למשל עי' בירושלמי ריש פאה⁷פ"א ה"א. "שבולת ראשונה מהו שתהא חייבת בפאה? אפשר לומר כן, היא חייבת כל שדהו פאה והיא חייבת בפאה", כלומר, שמתחילה הוא מסתפק כשקצר שבולת ראשונה ואח"כ עשה כל שדהו פאה אם לא נשארה השבולת הראשונה בחיובה ויצטרך להפריש גם ממנה פאה, וע"ז הוא משיב בתמיהא, שבודאי אין שום ספק שהיא פטורה, דכיון שכל חיוב הפאה בא רק ע"י קצירת השבולת הראשונה, איך אפשר שתהא היא גופא חייבת בפאה, כלומר, שאי אפשר שסבת החיוב תהא בעצמה ג"כ נושאת החיוב⁸כוונת הגאון המחבר שבכלל זה של סיבה ומסובב נכללים שני ענינים א. כל מסובב בא בהכרח סיבה שקדמה לו, והוא בדוגמת הרמב"ם בהל' יסודי התורה שהביא הגאון המחבר לעיל וכן הדוגמא ממורה נבוכים שם פי"ז. ב. שסיבת הדבר אינה נכללת בדבר עצמו אלא היא חוץ ממנו, דוגמת מה שהביא הגאון המחבר ממורה נבוכים שם פי"ח, וכלשונו של הגאון המחבר שאי אפשר שסיבת החיוב היא עצמה תהיה נושאת החיוב. אלא שלכאורה אין הכרח מדברי הירושלמי אלא לענין הראשון, שאמנם אי אפשר לחייב פאה בלא שיוקדם לה 'מחייב' והוא קצירת השבולת הראשונה, ולפיכך כל זמן שלא קצר את הפאה לא נתחייבה השדה. אולם הענין השני שטוען הגאון המחבר אינו מוכרח, שאפשר שאיה"נ אחרי שחל החיוב יכול הוא לחזור גם על מה שגרם לחיוב, והטעם שהחיטה הראשונה אינה חייבת, אינו אלא שבזמן שחל החיוב לא היתה שבולת זו ברת חלות פאה, כיון שחיוב פאה הוא על קמה ולא על שבולים (ורק אם לא הפריש מן הקמה מפריש מן השבולים, אבל שדה שנקצרה שלא על ידו אינה חייבת), ראה שם בירושלמי שמדמה קצירת פאה למירוח דתרומה (אלא שמלשון הירושלמי כאן צ"ל שאין קצירת הפאה מחייבת בפאה אלא מה שיש כאן שבולת קצורה, ודו"ק). וכהבנה זו מורים גם דברי המאירי חגיגה ז, א, ושאר מפרשי הירושלמי. ואע"פ שלשון הירושלמי 'היא חייבת שדהו, והיא חייבת בפאה' מורה קצת לענין השני אכן, ראה תוספות חגיגה ו, ב שהביא את דברי הירושלמי באופן אחר 'עד שלא קצר שבולת לא נתחייב שדהו פאה', וביאר וז"ל, כלומר דכתיב פאת שדך בקוצרך תלה רחמנא פאה בקציר והכי קאמר דמשנתחייב בפאה אין לה שיעור, והוא כההסבר דלעיל (ראה גם לשון התוס' חולין קלז, א ד"ה אלו). ובביאור הגר"א לירושלמי ביאר את ספק הירושלמי לענין אם החיטה הראשונה מצטרפת כדי לשער ממנה ששים, כלומר שזה היה פשיטא לירושלמי שאין החיטה הראשונה מתחייבת בפאה, ולפי"ז גם לשון הירושלמי לגירסתינו מיושב. ועיי"ש בירושלמי שנסתפק היכא שקצר את כל השדה שחזרה פאה לעומרים, אי חזרה גם לשבולת הראשונה, וראה ברידב"ז שם ובאבי עזרי מתנ"ע פ"ב הי"א וראה בהערה להלן., דזהו כאילו אנו אומרים, דהסבה והמסובב מתהוים שניהם בעונה אחת ממש, וזהו נגד ההגיון המורה לנו, שתמיד הסבה צריכה להקדים במדת מה את המסובב⁹אף שלכאורה היה מקום להעיר שמצינו להיפך מכלל זה, והוא בגמ' נדה לה, א 'לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן', והיינו שאם טיפת הזוב עצמה סיבת הטומאה לאדם פשיטא שהיא עצמה טמאה, ועיין שם בברייתא נה, א מה שהקשתה משעיר המשתלח שגורם לאחרים טומאה ולעצמו לא, וראה רמב"ן ורשב"א שם לה, א (ודוחק לומר שהק"ו אינו על סיבת הטומאה אלא הוא סימן לטומאה, שדבר שיש בו כח לטמא אחרים מוכרח שיש גם טומאה של עצמו, דלשון הגמ' נראה שאין זה רק סימן אלא שזה גופא סיבת הטומאה). וראה ערוך לנר שם נח, א בטעמא דטומאת כתמים שביאר שהוא הדין להיפך שדבר שאינו גורם טומאה לעצמו אינו מטמא אחרים. וכמו כן יש להעיר ממעילה יט, ב גבי מעילה בכלי שרת אם אחרים מביא לידי מעילה הוא עצמו לא כל שכן. וכן משבת צט, ב לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן. אלא שאין זה נוגע לדבריו של הגאון המחבר, שכוונת הגאון המחבר כפי העולה מכל דבריו אינה לומר שאי אפשר שהדבר שהוא סיבה לא יחול בו עצמו המסובב, אדרבה בכהאי גוונא ק"ו הוא אם לאחרים גורם לעצמו לא כל שכן, וכוונתו היא שהסיבה מוכרחת להיות קודמת למסובב ולא ייתכן שהסיבה לא תוקדם אפילו אפילו אם הם בבת אחת, ועל כן בפאה אם היינו אומרים שחלה הפאה בשבולת הראשונה ע"כ שהיה זה עם סיום הקצירה שהיא עצמה המחילה את הפאה והיה זה בבת אחת, והוא הדין בשאר הדוגמאות דלהלן (ושם הוא פשוט יותר). אבל בגמ' גבי טומאה קודמת הסיבה למסובב, שסיבת הטומאה היא טיפת הזוב והמסובב הוא הטומאה, וא"כ אף אי נימא שהטומאה תחול על הטיפה עצמה, עדיין תקדם הסיבה למסובב, ופשוט, והוא הדין והוא הטעם גבי כלי שרת וגבי מחיצה. ויעויין עוד בשו"ת בית רידב"ז סי' מג שכתב דאדרבה עיקר סברת הירושלמי גבי פאה נובעת מחמת הסברא דלעצמו גורם טומאה, ודבריו צ"ת..

ג׳או למשל תירוץ הר"ן¹⁰בחידושיו לחולין יד, א. וכן פשטות כוונת הרשב"א בתורת הבית ב"א ש"ד ובחידושיו שם בשם בעלי התוספות (וראה חי' הרשב"א חולין שם מה"ק הע' 455). על הקושיא העתיקה¹¹כן הקשו התוספות שם ושאר הראשונים, ותירצו בכמה אנפי, עיי"ש. אמאי השוחט בשבת שחיטתו כשירה כמבואר בחולין (י"ד א') הא הוי מומר לחלל שבתות¹²עיין אחיעזר ח"ב סי' ה, שדן דלפי קושית התוס' שאם ייעשה מומר ושחיטתו פסולה שוב לא יהא זה חילול שבת, וכתב דאף אם הוי מומר הוי שחיטה לטהרו מידי נבילה, עיין בבדק הבית ומשמרת הבית שם.? ותירוצו, דהוא נפסל רק מכאן ולהבא אבל אותה השחיטה גופא שממנה הוא נעשה מומר אי אפשר לפסול מטעם שחיטת מומר¹³עיי"ש בר"ן שהביא יש דוחין (והיא כשיטת הר"מ בפיהמ"ש) שאינו מתחייב בגמר שחיטה אלא מיד בתחילתה כיון שהוי חובל, ודחה הר"ן שאינומ מתחייב אלא בגמר שחיטה, דקודם לכן הוי מקלקל. וראה שב שמעתתא ש"ג פ"ד ושו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סוף סי' יד וח"ו סי' לט שביארו שמה שלא נעשה מומר בתחילת השחיטה הוא משום שלא מחזיקים אותו לרשע ואמרינן שלא נתכוין לסיים את השחיטה. ועיין דרוש וחידוש מערכה ג במסכת שבת, בית הלוי ח"א סי' יח. והנה הוכחת הגאון המחבר היא אם ננקוט שחלול השבת נעשה עם סיום פעולת השחיטה, שכיון שסיום פעולת השחיטה כולל בתוכו גם שחיטה וגם חילול שבת, מדוע אם כן לא יעשה מומר בסיום גמר השחיטה וע"כ שכוונת הר"ן שאותה השחיטה שממנה הוא נעשה מומר אי אפשר לפסול מטעם שחיטת מומר. אולם יש לפרש את כוונת הר"ן שחילול השבת הוא בגמר השחיטה, לא מצד שהוא סיום המלאכה, אלא שחילול השבת הוא במה שיש כאן מלאכה עשויה (וקודם לכן לא הוי אלא מקלקל), ואם כן גם בלא יסודו של הגאון המחבר מובן מדוע אינו נעשה מומר בשחיטה הראשונה, שהרי לא נתחללה השבת ולא נעשה מומר אלא עד לאחר שנתהוותה המלאכה, ראה קה"י ב"ק סי' כה אות ב, שבט הלוי ח"ג סי' צח..

ד׳ובסברא זו מתרץ ג"כ הקצוה"ח (בסי' נ"ב א') את קושית התוס' בב"ק (ל' ע"ב) למדס"ל דבשט"ח שיש בו רבית דגובה את הקרן הא העדים נפסלו מטעם שעברו על לאו של לא תשימון עליו נשך? ומתרץ ג"כ כנ"ל, דהעדים אמנם נפסלים מכאן ולהבא, אבל אותו השטר גופא שממנו בא הפסול אותו השטר עדיין הוא כשר¹⁴עיי"ש בקצוה"ח שבא לבאר את מחלוקת המהרי"ט ח"א סי' קלח והמוהרש"ך ח"ג סי' א בעדים שעברו על החרם שלא להעיד בקידושין אם אין שם חכם מרביץ תורה, אם הקידושין שנעשו בפניהם נפסלו מטעם שעברו על החרם, או שאינם נפסלים אלא מכאן ולהבא, ומוהרש"ך והמהרי"ט דנו שם בקושית התוספות חולין שם גבי מומר. ועיין בנתה"מ מה שהשיג על הקצוה"ח דלהדיא נפסק באה"ע קכג, ה שעדים שחתמו בשבת הגט פסול (עיי"ש בב"ח ובב"ש סק"ח), ועיי"ש במשובב מה שיישב ומה שהשיבו על כך הנתה"מ ביאיר נתיב (נדפס במשובב נתיבות החדש י-ם תשנ"ז) אות מא. ועיין שערי יושר שער ז פרק יז..

ה׳והיסוד הוא ג"כ כנ"ל, שאי אפשר שהסבה והמסובב יתהוו בבת אחת וע"כ אי אפשר שסבת הפסול תהיה ביחד גם עצם הפסול¹⁵לפי ההסבר דלעיל יש מקום לחלק בין מומר שאינו נעשה אלא מכאן ולהבא, לבין פסול עדים שהרי זה ברור שמעשה העבירה הוא בשעת העבירה ולא לאחריה, ואפשר שזה ג"כ כוונת הנתה"מ שם במה שכתב דבמומר בעי מוחזק (ועיי"ש שהביא מהסוברים דבעינן ג"פ, ולכאורה מה שייכות הוא לאלו הסוברים דבעי פעם אחת, אע"כ דגם הסוברים שהוא בפעם אחת בעי עכ"פ שנתהווה עבירה ואז הוי בזה שם מוחזק), וכ"ז לגבי מומר, משא"כ לגבי פסול עדים, יעויין כעין זה בקה"י שם. וראה להלן מדה ב אות לד מה שכתב הגאון המחבר לחלק בין דין שחיטה לדין עדות, שבשחיטה המומר הוא סיבה לפסול בשחיטה וא"כ אי אפשר לפסול קודם שנעשה מומר, מה שאין כן בעדים שאין העדים פסולים סיבה לפסול עדות אלא הינם רק העדר סיבה לכשרותם, ובכה"ג יש את הפסול גם בשעת העדות, אלא שהוסיף שלפי מה שכתב שם אות ד ליכא חילוק זה. ועיי"ש בהערות.. ואם ששאר הראשונים לא הסתפקו בתירוץ זה, הוא מפני שהיתה להם הגדרה אחרת בהדינים הללו כאשר נבאר בהמדות הבאות¹⁶ראה מדה ב אות לד מה שהרחיב הגאון המחבר בענין זה..