המידות לחקר ההלכה, חלק א, א; סבה ומסובב ג׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method I 3

א׳במנחות (ה' ע"ב) "ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושיריה (אינן) נאכלין - וכו' - שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה - וכו' - לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחדש הוא", ובתוס' שם "ונראה לפרש דחשוב מנחת העומר דבר שאינו ראוי לעבודה, משום דאפילו לגבוה אסור להקריב חדש קודם העומר", כלומר, דכיון דקי"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובמנחת העומר לא הוי מן המותר לישראל, אחרי שעדיין לא הותר חדש¹⁷יעויין במיוחס לרשב"א במנחות שם (ה, א) דגם למאן דפוסל בשלא לשמה, מ"מ הא דמותר להקריב כל מנחת העומר ואין חסרון של משקה ישראל משום דבשעת הקטרת קומץ בא לה התר חדש לה ולעלמא נמי, דהתר שלה והתר דעלמא באין כאחד. עכ"ל. והנה בתוס' שם פד, א כתב דההיתר הוא מטעם מצוותו בכך, אך אפשר לומר דאין בהכרח שהתוס' כאן אזלי להסברא שם אלא י"ל דההיתר דבאין כאחד הוא רק בנוגע להיתר ההקרבה, אך עכ"פ לא מקרי על ידי זה דבר הראוי לעבודה, ויעויין אמנם בהשגות הראב"ד פסוה"מ פי"ד ה"ג שביאר דלא מקרי ראוי לעבודה כיון דהוי קודם שתה"ל, וביארו הקרן אורה והאור שמח שם דהא דלא פירש הראב"ד כהתוס' שהוא מטעם חדש היינו משום דהיתר החדש בא יחד עם ההקרבה..

ב׳וגם את זה אי אפשר להבין בלי היסוד ההגיוני הנ"ל דהסבה צריכה להיות קודם המסובב ואי אפשר שיבואו בבת אחת, דהרי לכאורה ע"י הקרבת העומר גופא הותר החדש ושוב הלא הוה ממשקה ישראל מן המותר לישראל?¹⁸בבית האוצר מערכת בי"ת כלל ט אות ו, כתב מתחילה ליישב שהסוגיא במנחות היא קודם שרבא חידש את הדין דגיטו וידו באין כאחת. ואחר כך מיישב שאף שיש כאן סברת באין כאחת, מכל מקום אין זה אלא על ההקטרה שהתירה אבל שאר העבודות שקודם כגון קמיצה נעשו באיסור חדש. ואח"כ כתב שאפשר שאיסור חדש לא נאמר אלא על ההקטרה ולא על העבודות שקודם לכן. ובהערה זו יש לומר עוד ע"פ מה שכתבו כמה מן האחרונים (אבני נזר או"ח סי' כב, אמרי בינה מערכת הקנינים ריש סי' כז, יעו"ש ובמה שנכתב להלן אות ה) שבדבר הנמשך אף שיש בו כמה פעולות אין חסרון של באין כאחד, דוגמת גר קטן שיש לו זכיה על ידי הגירות אף שבשביל הגירות בעינן למילה וטבילה והמילה היא קודם הטבילה (ראה להלן אות יא). אלא שבאופן שכזה הלא באים הסבה והמסובב בבת אחת - העומר שהוא מתיר את החדש יתיר ג"כ את האיסור החדש שבו גופא - וזה אי אפשר¹⁹הנה גם הוכחה זו תלויה ביסוד המתיר דקרבן העומר, דהוכחת הגאון המחבר היא רק אי נימא דהמתיר הוא מעשה ההקרבה, אולם אי נימא דהמתיר הוא במה שהוקרב קרבן העומר, ליכא להקושיא דהקרבת העומר תתיר את עצמה, דלא חל ההיתר אלא לאחר ההקרבה (ומדברי המיוחס לרשב"א מוכח שהמתיר הוא מעשה ההקרבה, אלא שהוא סובר דאמרינן שפיר באין כאחד ושלא כדברי הגאון המחבר, ואפשר שיש לחלק בין הקרבה כמצותה דכל ההקרבה היא המתיר ושייך ע"ז באין כאחד, לבין הקרבה שלא לשמה דהמתיר הוא רק מה דסוף סוף חל על הקרבן שם מנחת העומר והוא המתיר, ובזה לא שייך באין כאחד, ודו"ק)..