המידות לחקר ההלכה, חלק א, א; סבה ומסובב ט׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method I 9

א׳ושוב הביא הסוגיא דשבת (צ"ט ב') "בעי ר' יוחנן, בור תשעה ועקר חוליא והשלימה לעשרה מהו, עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתי ומחייב, או לא מחייב, ואת"ל כיון דלא הוי מחיצה עשרה לא מחייב, בור עשרה ונתן לתוכה חוליא ומיעטה מהו, הנחת חפץ וסילוק מחיצות בהדי הדדי קאתי מחייב או לא מחייב", שלכאורה אנו רואים גם בזה שהשתמש תמיד בהכלל של באין כאחד ולא הקפידו כלל על זה שאי אפשר להוליד את הסבה מתוך המסובב?⁴⁶ראה שו"ת חקל יצחק סי' ל וסי' ה, שכתב לחלק בין באין כאחד שעל ידו נעשית עבירה דלא אמרינן הכי, אפילו אם בכל מקום אי עביד מהני, היינו דוקא דלאחר המעשה יהיה העבירה אבל לא בשעת מעשה.

ב׳אבל באמת אין זה כלל ממין הטענה, דכאן אין המדובר כלל על לידת סבה מתוך המסובב אלא על שם ופעול המביאים את המסובב, שעפ"י רוב השם קדם להפעול, והוא מסתפק בזה מהו הדין אם השם והפעול באו ביחד, ומהו הדין אם ע"י הפעול נתבטל השם, ומי שכורך יחד את הא דגיטה וידה באין כאחד להא דשבת הנ"ל לא ירד כלל לעומק הדברים. בגיטה וידה באין כאחד נראה באמת כאילו אנו באים להוליד את הסבה מתוך המסובב כנ"ל, וציור שכזה אי אפשר אלא כנ"ל מתוך ששם אנו משתמשים בהכלל הזה רק כדי להסיר את הסבה המונעת, אבל כאן בשבת אנו דנים לא על הסבה והמסובב אלא על שם ופעול המביאים את המסובב כנ"ל⁴⁷כוונתו דההנחה והרשות אינם סיבה ומסובב, אלא שניהם יחד ההנחה ברשות הם הסיבה למסובב שהיא המלאכה. וכשבאים לדון בפעולה שהיא ההנחה ברשות הרבים, יש לדון בה באין כאחד כיון שאינם סיבה ומסובב אלא פעולה ושם של הסיבה, ויעויין בחכמת שלמה [לגר"ש קלוגר] או"ח סי' שמה שכתב דנדון הט"ז אם המחיצות מצטרפות לשיעור ד' טפחים תלוי בגיטה וידה באין כאחד, אכן שם המחיצה היא הסיבה לרשות ושייך שפיר נדון זה.. כי המסובב בזה הוי החיוב של מלאכה בשבת והחיוב הזה בא מצד עקירה והנחה מרשות לרשות, רשות זהו שם, רשות היחיד או רשות הרבים, והעקירה והנחה זו היא הפעולה, ואמנם כרגיל בא מקודם השם ואח"כ הפעול, זאת אומרת, שגם טרם שהוא עושה את העקירה והנחה יש רשות היחיד ויש רשות הרבים, אבל כאן בא השם והפעול ביחד, ובהאת"ל שאח"כ הוא מסתפק להיפך, איך הוא הדין בציור שע"י הפעול נתבטל השם, שע"י עקירה והנחה נתבטלה הרשות⁴⁸ראה ערוך השולחן סימן שמז סי"ז, שאחר שהביא את פסק הרמב"ם והשו"ע שפסק לקולא בשתיהן, כתב, דלא דמי לגיטו וידו באין כאחד דבכאן בעינן רשות מתחילת העקירה וכן בסוף ההנחה ממש, ולא דמי לשם. ואפשר שכוונתו לחילוק שכתב הגאון המחבר כאן..