המידות לחקר ההלכה, חלק א, ב; סבה והעדר הסבה כ״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method II 27
א׳ובכל האופנים מסולקת בזה קושית העונג יו"ט שהקשה (בסימן נ"ד) על סברת הרא"ה הנ"ל מסוגיא דנדרים, בבעיא: אי כהנים שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא (ל"ה ע"ב), שפשטינן לה מהא דתניא הכהנים שפיגלו במקדש מזידין - חייבין, שוגגין - פטורין אלא שפיגולן פיגול, אי אמרת בשלמא שלוחי דרחמנא נינהו שפיר, אלא אי אמרת שלוחי דידן לימא ליה "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", ועי' בר"ן שם דכל הקושיא הוא רק משוגג ולא ממזיד, משום דקי"ל דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה, וא"כ אין הקושיא שלא יצוייר כלל עצם פיגול, אלא שהקושיא איך יצוייר שיהיה הפסד ממון בשוגג, כיון דיכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אכן לדברי הרא"ה דנהי דלא אסר לא שרי לה, הרי עדיין ישאר אסור מטעם זה, דחסר כאן אחד מהדברים המתירים?202ובספר אוריין תליתאי סי' ע כתב דלפמש"כ החוו"ד שם בדעת הרא"ה שהוא מטעם אי עביד לא מהני, ועפמש"כ האחרונים דבשוגג לא אמרינן אעל"מ, א"כ דוקא במזיד אע"פ שאינו אוסר מ"מ חייב לשלם דסו"ס הא לא שנחטה (וכקושית העונג יו"ט), משא"כ בשוגג.
1
ב׳אולם, לכאורה, לפי ההסבר השני שהסברנו במחלוקת הרא"ה ושאר הראשונים, יוקשה אפילו לאלה החולקים על הרא"ה, דאם בשחיטה עוד אפשר לומר דה"נפל סכין ושחטה" הוא סבה לפסול, אבל בעבודות המתירות בקרבנות, דבעינן דוקא כהונה, בודאי שהכהן העובד הוא נחשב לסבה המתרת, ולכו"ע מיפסל בכהאי גוונא?
2
ג׳אבל באמת, עפ"י היסוד ההגיוני הנ"ל שהבאנו203בכל אופן בו יתבארו דברי הרא"ה, שהטעם שאינו מותר באכילה משום שליכא עלה שם שחיטה, יש מקום לחילוק הגאון המחבר דלקמיה. ובחוברת בית מדרש שיצאה לזכרו של הגרח"ע עמ' רמו ביאר הגרש"י קרליץ שם כביאורו של הגאון המחבר, אלא שתמה שא"כ מדוע כתב הר"ן דממזיד לא קשיא כיון דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה, דהא לפי הסבר זה לא המעשה הוא האוסר אלא המחשבה והמעשה אינו אלא 'בשעת'. ותירץ עפ"י המבואר ברמב"ן דהא דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אינו מצד שהמעשה אלים אלא דהמעשה מחשיבו כשלו לענין זה, וא"כ יש לומר דנהי דבפיגול אין המעשה רק בגדר 'בשעת', מ"מ מהני המעשה ליחד את השחיטה למהוי כשלו לענין מחשבת פיגול, ועיי"ש אם הר"ן פליג על סברא זו, יעויין גם גבורות שמונים שם, וע"ע בהערה הבאה. וראה מש"כ הגר"ש שקאפ בחוברת כנסת ישראל שם ובמש"כ בשנת תר"ץ חוברת א וב., לא קשה כלל אף לשיטת הרא"ה, דזהו ההבדל בין שחיטה לע"ז ובין שחיטה עם מחשבת פגול, דבשחיטה לעבודה זרה הנה השחיטה היא הסבה האוסרת בהנאה, כשם שבלי מחשבת ע"ז היא סבה להתרת אכילה, משא"כ בפיגול דעצם העבודות הן רק סבות להיתר, ובמחשבת פיגול הן משמשות רק בתור "בשעת", כלומר, דרק אז המחשבה מפגלת, כשחשב את המחשבה בשעת העבודה, והראי', דשוחט לעבודה זרה נקרא לאו שיש בו מעשה, משא"כ בפיגול דאמרינן בהדיא בזבחים (כ"ט ע"ב) דה"ל לאו שאין בו מעשה, שכבר הארכנו בזה במקום אחר204ראה בספרו דרך הקודש שמעתא ז פרק ט, ולהלן מדה ג אות טז. והנה מש"כ הגאון המחבר דבפיגול המחשבה היא הפוסלת ומשא"כ בעבודה זרה כבר קדמוהו בקרן אורה ובראש המזבח זבחים כט, ב, וראה שו"ת מהרא"ש (לבעל ראש המזבח) סי' ה, לבאר דבריו. וראה בגבורות שמונים אות מג (ועיי"ש אות מט), וכן מטו משמיה דהגרי"ז לבאר דמש"כ הרמב"ן בסהמ"צ דהשוחט במחשבת פיגול עובר על לא תזבח כל דבר רע ולוקין על זה, דחלוק הלאו דפיגול דהוא רק במחשבה ולכך אין לוקין, משא"כ הלאו דלא תזבח הוא על הזביחה. וע"ע נתיבות הקודש זבחים שם לחלק בדרך זו בין מחשבת פיגול למחשבת שלא לשמה, אמנם הביא מהגרי"ז דגם מחשבת שלא לשמה הוי לאו שאין בו מעשה דלעולם השחיטה מצד עצמה הוי כשרה אלא דמעורבת בה מחשבת פסול (ראה מש"נ לעיל אות יט וראה בהערה הבאה). אמנם יעויין בספר הזכרון אבני שלמה עמ' סג מהגר"א קוטלר שכתב שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים דלדעת הר"ן דבפיגל במזיד חייב משום דמקרי מעשה מוכח דפיגול מקרי מעשה, ולדעת הרא"ש שהקושיא היא גם מפיגל במזיד היינו משום דלא ס"ל כהר"ן, ועיי"ש שכתב ליישב מדוע מקרי לאו שאין בו מעשה.
והנה האחרונים האריכו הרבה לדעת הראשונים דבעי דיבור בפיגול, מה החילוק בין מימר דבדיבורא אתעביד מעשה לפיגול (עיין שטמ"ק ב"מ מג, א, נובי"ת סי' קסח, פנ"י גיטין נד, א, כתבי הגרי"ז מנחות ב, ב ג' חילוקים בשם הגר"ח, חזון יחזקאל מכות פ"ג ועוד אחרונים, ויעויין גם מש"כ הגאון המחבר בספרו שם בקושיא זו). ובאור שמח פי"ח מפסוהמ"ק ה"א כתב דבפיגול אין המחשבה פוסלת אלא דמהני רק שלא יוכשר הקרבן, ולכך הוי לאו שאין בו מעשה, ולדידיה פשוט החילוק בין מחשבת עבודה זרה למחשבת פיגול ודו"ק. ויעויין שו"ת יהודה יעלה יו"ד סי' ל שהביא חילוק זה בשם השואל והקשה עליו ממש"כ הרמב"ן בדיני דגרמי שהקשה אמאי פיגול לא הוי היזק ניכר כמו טבח שקלקל בשהייה, ותירץ דפסול בשחיטה הוי כנחירה משא"כ שחיטה שמצד עצמה היא כשירה אלא שאיסור אחר גרם לה, הרי השחיטה טיהרתו מידי נבילה (ראה להלן אות כט), חזינא מדברי הרמב"ן דפיגול איסור חדש הוא אלא שלא מקרי ניכר כיון שהוא דבר אחר, עיי"ש שהקשה עוד שהרי בפיגול הוא מוסיף איסור כרת על האיסור שהיה קודם., דמזה מוכח דאין העבודה הסבה לפסול ולעבירה, אלא כאמור, העבודה משמשת בזה רק בתור בשעת, כלומר, קביעת הזמן של המחשבה, ובשביל כך, רק בשוחט לע"ז שייכת סברת הרא"ה, דכיון דעל ידי הטעם של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אנו מבטלים את הסבה לאיסור שיש בשחיטת עבודה זרה, ממילא, הרי אין כאן גם סבה להיתר, מה שאין כן בפיגול, דעצם העבודה נשארה תמיד בתור סבה להיתר, אלא שמחשבת הפיגול היא סבה לאיסור, ואם מטעם לתקוני שדרתיך ולא לעוותי מתבטלת הסבה של האיסור, נשארה ממילא הסבה של היתר ע"י העבודה. וראי' גם מזה דכל עיקר דינא דפגול הוא דוקא כש"קרבו כל מתיריו", ובכן, הלא המתיר נשאר מתיר, אלא שיש כאן שתי סבות נפרדות, סבה להיתר, העבודה בעצמה, וסבה לאיסור, מחשבת פגול, אלא דהסבה האוסרת מתגברת על הסבה המתרת, ובמקום שאינה מועילה הסבה האוסרת ממילא נשארה הסבה המתרת.
והנה האחרונים האריכו הרבה לדעת הראשונים דבעי דיבור בפיגול, מה החילוק בין מימר דבדיבורא אתעביד מעשה לפיגול (עיין שטמ"ק ב"מ מג, א, נובי"ת סי' קסח, פנ"י גיטין נד, א, כתבי הגרי"ז מנחות ב, ב ג' חילוקים בשם הגר"ח, חזון יחזקאל מכות פ"ג ועוד אחרונים, ויעויין גם מש"כ הגאון המחבר בספרו שם בקושיא זו). ובאור שמח פי"ח מפסוהמ"ק ה"א כתב דבפיגול אין המחשבה פוסלת אלא דמהני רק שלא יוכשר הקרבן, ולכך הוי לאו שאין בו מעשה, ולדידיה פשוט החילוק בין מחשבת עבודה זרה למחשבת פיגול ודו"ק. ויעויין שו"ת יהודה יעלה יו"ד סי' ל שהביא חילוק זה בשם השואל והקשה עליו ממש"כ הרמב"ן בדיני דגרמי שהקשה אמאי פיגול לא הוי היזק ניכר כמו טבח שקלקל בשהייה, ותירץ דפסול בשחיטה הוי כנחירה משא"כ שחיטה שמצד עצמה היא כשירה אלא שאיסור אחר גרם לה, הרי השחיטה טיהרתו מידי נבילה (ראה להלן אות כט), חזינא מדברי הרמב"ן דפיגול איסור חדש הוא אלא שלא מקרי ניכר כיון שהוא דבר אחר, עיי"ש שהקשה עוד שהרי בפיגול הוא מוסיף איסור כרת על האיסור שהיה קודם., דמזה מוכח דאין העבודה הסבה לפסול ולעבירה, אלא כאמור, העבודה משמשת בזה רק בתור בשעת, כלומר, קביעת הזמן של המחשבה, ובשביל כך, רק בשוחט לע"ז שייכת סברת הרא"ה, דכיון דעל ידי הטעם של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אנו מבטלים את הסבה לאיסור שיש בשחיטת עבודה זרה, ממילא, הרי אין כאן גם סבה להיתר, מה שאין כן בפיגול, דעצם העבודה נשארה תמיד בתור סבה להיתר, אלא שמחשבת הפיגול היא סבה לאיסור, ואם מטעם לתקוני שדרתיך ולא לעוותי מתבטלת הסבה של האיסור, נשארה ממילא הסבה של היתר ע"י העבודה. וראי' גם מזה דכל עיקר דינא דפגול הוא דוקא כש"קרבו כל מתיריו", ובכן, הלא המתיר נשאר מתיר, אלא שיש כאן שתי סבות נפרדות, סבה להיתר, העבודה בעצמה, וסבה לאיסור, מחשבת פגול, אלא דהסבה האוסרת מתגברת על הסבה המתרת, ובמקום שאינה מועילה הסבה האוסרת ממילא נשארה הסבה המתרת.
3