המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות כ״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 29
א׳המחלוקת של אביי ורבא בבעל חוב, שאביי סובר "למפרע הוא גובה" ורבא סובר "מכאן ולהבא הוא גובה" (פסחים ל' ב'), גם כן אפשר להסביר רק עפ"י המדה הנ"ל, המדה של "שתי סבות".
1
ב׳דהנה אמרינן שם "כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כו"ע לא פליגי, דאתי מלוה וטריף וכו', כי פליגי דזבין מלוה ואקדיש מלוה, אביי אמר למפרע הוא גובה, כיון דמטי זמניה ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי, ושפיר אקדיש ושפיר זבין, ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסלק להו בזוזי אשתכח דהשתא קא קני".
2
ג׳ויש מקשים לאביי, דס"ל למפרע הוא גובה, אמאי אינו גובה מהלוקח גם הפירות שאכל כמו לקח מגזלן?333יעויין ב"מ לה, ב שנחלקו רבה ואביי מאימת אוכל פירות, דרבה ס"ל מכי מטא שטר אדרכתא לדידיה ואילו לאביי עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ אוכל משעת כתיבת השטר, אלא דמבואר שם בראשונים שדין עבז"ל הוא מתקנת חכמים ומעיקר הדין אינו אוכל עד שעת חילוט. והנה הראשונים הקשו כבר קושיא זו עיין מאירי בפסחים שם שהביא שיש ראשונים שכתבו מטעם זה שמיירי באפותיקי ובלא זה אף אביי מודה דמכאן ולהבא הוא גובה, וכן כתב בעה"ת שער מג ח"ב בשם רבינו חננאל הביאו התומים סימן סו סקי"ז. ואולם מדברי התוס' שציין הגאון המחבר מוכח ששייך לחלק בין דין למפרע הוא גובה לדין גביית פירות. וכן הביא המאירי שיש ראשונים שפירשו דמיירי בכל שעבוד, אך כתב שדעה ראשונה עיקר. ובמהר"ם חלאוה פירש בשם הראב"ד דאף באפותיקי מפורש לא מהני, אלא דמיירי (ראה גם במאירי שם) שאמר ליה אם לא מייתינא לך מכאן ועד יום פלוני יהא שלך מעכשיו, ורבא דפליג ס"ל דהוי אסמכתא. כתב ועיין בעל התרומות שם שם, מאירי ומהר"ם חלאווה מה שכתבו בענין זה. ובדברי חיים ח"א או"ח סי' טז כתב שמדברי הגמ' מוכח דלא גובה פירות דאל"ה מדוע לא אמרה הגמ' נפק"מ בין אביי לרבא לענין זה, עיי"ש שהעיר על התומים סי' קטו סקט"ז שפשיטא ליה דלאביי גובה פירות. וראה מלא הרועים שהקשה אמאי לא קאמרה הגמ' נפק"מ לענין זה. ואין לומר דזה הוי מטעם שיור, כלומר, שהלוה שייר לעצמו בשעת שעבוד, דהשיעבוד הוא משייר לעצמו, דמה נאמר בשיעבוד שנעשה מצד דין תורה, כמו מזיק ושאר חיובי תורה, דשם לא שמין הגדר שיור ומדוע לא יגבה שם אף הפירות? ועוד יותר קשה על מה שכתבו בתוס' ב"ק (ל"ג א') כשהקדיש הניזק בשור תם, לר' ישמעאל דבע"ח הוא, שאפילו למדס"ל למפרע הוא גובה, שבח דמזיק הוא, ולא קדוש עד שיגבה, ובהקדש הרי לא שייך כלל לומר, שהגוף קדוש מעכשיו והפירות לאחר זמן כמבואר ברמ"א חו"מ סי' רנ"ז משום דינקי משדה הקדש?334ב' קושיות אלו הקשה הג"ר שמעון שקאפ בספרו מערכת הקנינים סימן יא. עיי"ש שהקשה שגם מצד הסברא קשה מהיכן נעשה שיור זה. ואולם בנחל יצחק סי' עג (בקונטרס בסוף הסימן ענף ג) תירץ דמהני אכן מטעם שיור, ועיין מש"כ בסימן קיא סעיף ג ענף ד. ועיין שם בנחל יצחק שכתב סברא זו בדעת התוס' ב"ק שם. ועיין קהלות יעקב פסחים סי' כה שביאר שגם למ"ד למפרע הוא גובה אין הכוונה שקונה לגמרי את הקרקע, אלא הוי כמו משכון לר' יצחק, וממילא אינו קונה את הפירות.
3
ד׳ומקשים גם מטעם ברירה, זאת אומרת, דאיך שייך לומר למפרע הוא גובה, אחרי דהלוה יש נכסים הרבה, ובשעת ההלואה לא מבורר מאיזה שדה יגבה, ועלינו לומר אח"כ, דמה שגבה אח"כ איגלאי מילתא למפרע, וזה ניחא רק למאן דס"ל יש ברירה?335גם קושיה זו הקשה במערכת הקנינים שם. ועיין מש"כ בשערי יושר שער ז פי"ח. ועיין בשו"ת בית שמואל אחרון סי' ג שאכן ביאר טעמו של אביי משום דס"ל יש ברירה לחומרא וע"כ חל ההקדש. וע"ע בחת"ס לפסחים שם.
4
ה׳וברור דגם מחלוקת זו מקורה בהגדר דשתי סבות, והשתי סבות בכאן הן ההלואה והגוביינא, וגם בכאן יש להסתפק ממילא, אם הסבה הראשונה פועלת בכח והשניה בפועל - זוהי סברת אביי, - או דהסבה הראשונה רק מכשירה לסבה השניה, והיא - הסבה השניה, היא הגורמת גם להבכח וגם להבפועל.
5
ו׳זאת אומרת, דבזה ודאי גם אביי מודה, שא"א לומר דהסבה הראשונה, ההלואה, תסבב גם את הבפועל של הקנין, דס"ס שיעבוד הוא מושג לחוד וקנין הוא מושג לחוד. ואמנם אביי לא אמר "למפרע הוא קונה", אלא "למפרע הוא גובה", כלומר, דהקנין בפועל נעשה בודאי אחרי הגביה, אבל ההלואה גופא גורמת כבר קנין בכח ואחרי הגביה יוחלט לו בפועל, ורבא סובר, דההלואה היא רק סבה מכשרת, שהגביה, הסבה השניה, תגרום גם את הבכח וגם את הבפועל.
6
ז׳וממילא מובן, שהפירות גם לאביי הוא להלוה עד הגביה336בשערי יושר שם ביאר שיש לו קנין על הזמן של אחר כך והוי כמו אחריך, ועיי"ש שאם היה הקנין ברור אזי לכו"ע הוי למפרע, אלא שרבא ס"ל שכיון שהלוה יכול לסלקו בזוזי ואין הקנין ברור נמצא שאף שלבסוף לא סלקו בזוזי מכל מקום לא הוי קנין מוחלט. וראה ספר הזכרון אש תמיד בחידושי בעל המקדש דוד (עמ' תצח) שכתב דלמפרע הוא גובה אין הכוונה שבגלל שהוא למפרע לכן גובה, אלא שמה שהוא גובה הוי למפרע ולא נאמר זה אלא במה שיש עליו גביה ועל כן בפירות שאינו גובה אותם שהרי כל רגע הפירות מתחדשים, ממילא לא שייך זה ללמפרע הוא גובה. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג ח"ג סי' י אות יג..
7
ח׳ויוצא מזה, דאף בעלות בכח סגיא להקדש337לפי הגדרת הגר"ש שקאפ שם אין הכוונה לבעלות בכח אלא שהיא בעלות בפועל על הזמן של אח"כ, ועיין שם בסימן יב., ואע"פ שגם הנגזל אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, אך באמת שם חסר להנגזל, כ"ז שהגזלה ביד הגזלן לא רק ההשתמשות בפועל אך גם הבעלות בכח, מכיון שיש להגזלן זכיות ידועות גם בדין לעשות את הדבר בשינוי וכדומה, ואף טרם שקנה את הדבר בפועל ממש ע"י שינוי וכדומה, אבל עכ"פ הזכיות בכח, יש לו בודאי תיכף משעת הגזילה, והזכיות שיש להגזלן בכח מחסירות הן ממילא מהזכיות של הנגזל גם בכח, והראי', דבקרקע שאינה נגזלת יכול הנגזל להקדיש אף בשעה שהקרקע נמצא בפועל ממש אצל הגזלן, אלא מכיון שאין לו, להגזלן, זכיות בכח בדין אין בזה מניעה לחלות ההקדש של הנגזל. ועיין בפנ"י, שע"כ מיירי כאן בקרקע338הפנ"י בגיטין מ, ב לא כתב אלא מטעם שבקרקע על כרחך הוא קדושת דמים ולדברי התוס' שם מיירי רק בקדושת דמים, עיי"ש בפנ"י. ומוכח הוא מיניה וביה שהרי הגמרא מקשה ממשנת חמץ ושם הוא מטלטלין. ואינו מובן מדוע הוצרך הגאון המחבר להעמיד דמיירי בקרקע, דלכאורה החילוק בין קרקע למטלטלין לענין אינו ברשותו הוא רק בגזלן שיש לו קניני גזילה וכמש"כ הגאון המחבר, אבל לענין גדר למפרע הוא גובה בזה אין חילוק בין מטלטלין לקרקע., ובזה, כיון דלאביי יש לבע"ח הזכיות המלאות בכח שפיר יכול לאקדושי.
8
ט׳ומה שנוגע לקושיא מטעם אין ברירה, הנה אחרי שכבר ביארנו במק"א339מדה כב בהרחבה., דהמחלוקת, אם יש ברירה או אין ברירה, היא אם מהבפועל שאח"כ מתברר הבכח שבדבר, דגם למדס"ל יש ברירה אין הכוונה, שמכיון שהיום הוא מבורר בפועל, גם אתמול היה מבורר בפועל, דאי אפשר להכחיש את המציאות, אלא דאנו אומרים מכיון שהיום הוא מבורר בפועל גם אתמול היה מבורר בכח, או כלשון רש"י "שעמד להתברר", ואמנם תמיד מתהוה הבפועל מהבכח, והמחלוקת, יש ברירה או אין ברירה, היא אם יש גם ציור באופן מהופך שהבכח יתהוה מהבפועל, אבל עד כאן לא פליגי, אלא במקום שאין סבה מיוחדת להבכח שבדבר אלא הסבה שגרמה את הבפועל, כמו למשל בשני לוגין שאני עתיד להפריש, דלפני הפרשה אין כלל דין של תרומה אפילו בכח, וכן ב"שאיזה שארצה אגרש", דלפני הברור אין כלל גט לא בפועל ולא בכח, וכדומה בכל עניני ברירה, משא"כ כאן, דיש סבה מיוחדת להתהוות הבכח שבדבר, דזהו גופא מחדש אביי, דשיעבוד הוא מושג של בכח המתהווה מסבת ההלואה גרידתא, ואיננו צריכים להבפועל - הגוביינא - שע"י יתהוה הבכח, שזה כבר היה מצד הסבה הראשונה לבד, שם אין מי שיאמר דאין ברירה340לדברי הגאון המחבר צריך לומר שקנין בכח מהני לא רק לענין זכות הקדש אלא גם לעצם הקנין שבפועל שלא יהני חסרון דברירה. שהרי גם לדעת הגאון המחבר הקנין בפועל אינו חל כי אם משעת הגביה כמ"ש לעיל ולענין זה שוב לא הוי חלות כלל קודם הבירור, אלא שאחר שיש שעבוד גם בלא הגוביינא וקנין בכח לא אכפת לן שהקנין בפועל אינו נעשה אלא על ידי הגוביינא, ומהני הקנין בכח לסלק החסרון של ברירה. ובספר הזכרון אש תמיד בחידושי ר' חיים מטעלז (עמ' שכט) כתב באופן הפוך מדברי הגאון המחבר, שהבירור שלמפרע הוא גובה היינו שהגביה עצמה היא המחילה את הקנין ולא דמי לכל ברירה שלא הבירור הוא המהווה את החלות, עיי"ש שכתב ליישב בזה הקושיא מיעוד לברירה. וכ"ה בשערי יושר ש"ז פי"ח.
ובשו"ת זית רענן חו"מ סי' פ אות ד כתב שרק באופן בו עיקר החלות צריכה בירור לא אמרינן ברירה, אבל כאן שעיקר הגביה הוא בהחלט רק שאין מבורר ממה יגבהו בזה לא שייך לברירה. וזה לשון הר"ן בנדרים מה, ב 'דהיינו טעמא דאמרינן בעלמא אין ברירה לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק וכו' אבל הכא עיקרו של דבר מתברר בשעה ראשונה ומיעוטו לאחר מכן וכו', ודו"ק. וע"ע שו"ת מהר"י אשכנזי (תלמידו ובעל נכדתו של החוו"ד) או"ח סי' כב אות יב. ובמערכת הקנינים סימן יג כתב באופן אחר, דלא שייך לדון דיני ברירה אלא באופן שאחר שמתברר אמרינן שרק הדבר שבו חל גם היתה סיבה לחלות אבל על שאר הדברים אגלאי מלתא שלא היה כלל חלות על הדבר. ואם היה ענין השעבוד שהוא ספק על איזה שדה חל השעבוד וכשגובה אמרינן שלמפרע חל השעבוד רק על שדה מסויימת, אז היה שייך לבוא מדין ברירה, אבל באמת לפי דברי הגר"ש שם, השעבוד חל על כל השדות, ובכל השדות היה לו זכות על הזמן של אחר כך, אלא שזכות זו לא הסתיימה אלא בשדה אחת, ועליה אמרינן שאגלאי מלתא למפרע שזכה בשדה זו משעת ההלואה, אבל סיבת הקנין היא מה שהיה לו זכות בכל השדות, ואם כן אין שייכות בין זה לדיני ברירה. ועיי"ש שהאריך..
ובשו"ת זית רענן חו"מ סי' פ אות ד כתב שרק באופן בו עיקר החלות צריכה בירור לא אמרינן ברירה, אבל כאן שעיקר הגביה הוא בהחלט רק שאין מבורר ממה יגבהו בזה לא שייך לברירה. וזה לשון הר"ן בנדרים מה, ב 'דהיינו טעמא דאמרינן בעלמא אין ברירה לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק וכו' אבל הכא עיקרו של דבר מתברר בשעה ראשונה ומיעוטו לאחר מכן וכו', ודו"ק. וע"ע שו"ת מהר"י אשכנזי (תלמידו ובעל נכדתו של החוו"ד) או"ח סי' כב אות יב. ובמערכת הקנינים סימן יג כתב באופן אחר, דלא שייך לדון דיני ברירה אלא באופן שאחר שמתברר אמרינן שרק הדבר שבו חל גם היתה סיבה לחלות אבל על שאר הדברים אגלאי מלתא שלא היה כלל חלות על הדבר. ואם היה ענין השעבוד שהוא ספק על איזה שדה חל השעבוד וכשגובה אמרינן שלמפרע חל השעבוד רק על שדה מסויימת, אז היה שייך לבוא מדין ברירה, אבל באמת לפי דברי הגר"ש שם, השעבוד חל על כל השדות, ובכל השדות היה לו זכות על הזמן של אחר כך, אלא שזכות זו לא הסתיימה אלא בשדה אחת, ועליה אמרינן שאגלאי מלתא למפרע שזכה בשדה זו משעת ההלואה, אבל סיבת הקנין היא מה שהיה לו זכות בכל השדות, ואם כן אין שייכות בין זה לדיני ברירה. ועיי"ש שהאריך..
9
י׳אבל עכ"פ גם בזה יש לנו ציור של שתי סבות, שהראשונה גורמת את הבכח שבדבר והשניה - את הבפועל.
10
י״א[ועי' במדה א' "סבה ומסובב"341אות כד. וע"ע להלן מדה ז אות כה והלאה (וראה שם אות כח). ששם דברנו ע"ד השיעבוד והגוביינא, שיש להסתפק בזה מהי הסבה ומהי המסובב שבזה, אבל בעוד ששם דברנו ע"ד היחס שבין השיעבוד והגוביינא אנו מדברים כאן, ע"ד היחס שבין ההלואה ובין הקנין, כי יש בזה ארבעה דברים. א) ההלואה. ב) השיעבוד. ג) הגוביינא. ד) הקנין. וההלואה היא הסבה הראשונה והקנין הוא המסובב האחרון].
11