המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות ל״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 33

א׳ויש לפעמים שתי סבות ויותר שבודאי הן בכלל זה וזה גורם, מפני שכל אחת מהן פועלת תפקיד מיוחד כשהיא לעצמה, כמו, למשל, גניבה וטביחה ומכירה או גונב נפש ומכרו, אבל גם שם יש הבדל בין הסבה הראשונה לשניה בזה, שהראשונה אינה זקוקה לשניה, וגם בלי השניה היא פועלת דבר מה, כמו גונב שור או שה, שגם בלי טביחה ומכירה הוא חייב כפל, וגונב נפש גם אם לא מכרו עובר בלאו, בעוד שהסבה השניה בלי הראשונה לאו כלום היא, וזהו שאמרו "אם אין גניבה אין טביחה ומכירה", באופן, שלתוצאות הסבה השניה אנו צריכים להשתמש גם בסבה הראשונה, בעוד שלתוצאות הסבה הראשונה אין אנו זקוקים כלל לסבה השניה.

ב׳וככה הוא גם כן בתם ומועד, שאמנם כל נגיחה ונגיחה היא היא סבה מיוחדת לחיוב, אבל בנוגע להנזק שלם שיש במועד הנה אנו זקוקים גם לסבות הראשונות, הנגיחות הקודמות, כי בלי זה לא משכחת מועד.

ג׳אכן, כמובן, שהציור האחרון אינו דומה בכל להציורים הקודמים, כי בהציורים הקודמים, בטביחה ומכירה בשור או שה או המכירה בגונב נפש, הנה כח הסבות הראשונות משמש לנו באופן חיובי לתוצאות הסבה האחרונה, כי החיוב ד' וה' בשור או שה והחיוב מיתה במכירת נפש בא רק מצד הגניבה שקדמה להם, שהיא משמשת לנו, לא רק בתור מכשיר לבד, אלא בתור המכשיר העיקרי של החיוב, לא כן הציור של מועד, ששם באמת באופן חיובי פועלת הנגיחה האחרונה לבד לחיוב הנזק שלם ואין אנו משתמשי בהנגיחות הראשונות רק באופן שלילי לבד, כלומר, דלולי היתה זו הנגיחה הראשונה היינו אומרים "רחמנא חס עליה" למ"ד "פלגא נזקא קנסא" שהלכה כמותו, אבל כיון שכבר נעשה מועד לכך אז אין הטעם השלילי הזה, וממילא הוא חייב נזק שלם בעד הנגיחה האחרונה לבד.

ד׳ובזה יש לנמק היטב את שתי ההלכות של הרמב"ם (בפרק כ"א מהל' עדות), שפסק "שלש כתות עדים שנתקיים בעדותן ששור זה מועד - וכו' - נמצאו שלשתן זוממין כולן חייבים לשלם הנזק, שאעפ"י שהוא תם משלם חצי נזק, בד"א שהיו כולן רומזים זה את זה" (הלכה ח'), ולענין גונב נפש ומכרו פסק שם "העידו שנים שגנבו והעידו שנים אחרים שמכרו, בין שהוזמו עדי גניבה בין שהוזמו עדי מכירה כל כת מהן שהוזמו נהרגת, שהגניבה היא תחילת חיובו של זה למיתה - וכו' - באו עדי גניבה אחר שהוזמו עדי מכירה אפילו ראינו אותן רומזין זה את זה אין נהרגין" (שם הלכה ט'), ואמנם, שתי הלכות האלו מקורן בגמרא בב"ק (כ"ד ע"א) ששם אנו רואים שבשור מועיל רמיזה לחייבם, ובסנהדרין (פ"ו ע"ב) ששם אנו רואים שבגונב נפש ומכרו רמיזה לאו כלום היא, אבל ס"ס טעמא בעי מהו ההבדל? וכבר עמדו בתוס' בסנהדרין ע"ז ותרצו "דדיני נפשות שאני"³⁵³ובתוס' שם תירצו תירוץ נוסף. והכס"מ הביא רק את את התירוץ שציין הגאון המחבר, וראה חידושי הגר"ח הלוי שם מדוע הביא הכס"מ דוקא תירוץ זה וע"ע שו"ת צמח צדק [החדש] אה"ע סי' עז אות ג. וראה להלן. אבל ס"ס עדיין אין אנו יודעים הנמוק בזה. אבל לפי דברינו הנמוק מובן מאליו, דבעדים זוממין בעינן "כאשר זמם לעשות", זאת אומרת, שלא די ב"זמם" לבד אלא שיהיה גם זמם לעשות, זאת אומרת, באופן חיובי, ובשור המזיק כאמור, כל נגיחה ונגיחה מחייבת מצד החיובי שבה נזק שלם, אלא שבתם יש גם צד שלילי המבטל את הצד החיובי הנ"ל, זהו מה ש"רחמנא חס עליה", ומועילה ה"מרמזי רמוזי" רק כדי להסיר את הצד השלילי הזה, כלומר, דבין כך ובין כך יש ה"לעשות" שהגדתו פעלה באופן חיובי לנזק שלם, אלא שאפשר היה לפוטרם מצד מה שאין בזה כאשר זמם, שאילו חשבו שהשור הוא עדיין תם, וע"ז מועיל ה"מרמזי רמוזי" שס"ס ידעו שאיננו כבר תם, משא"כ בגונב נפש ומכרו שאפילו ב"מרמזי רמוזי" ויש "כאשר זמם", אבל ס"ס אין כאן ה"לעשות" דהמכירה בלי גניבה אין כלל מעשה מצד החיובי שבה, משום דכל סבת החיוב שבה היא הגניבה³⁵⁴כך תירץ בחידושי רבינו חיים הלוי הלכות עדות פכ"א ה"ט. והנה בעיקר מה שהביא הכס"מ תירוץ זה של התוס' תמהו רבים (ישעוות ישראל סוף סי' לח, דברי יחזקאל סי' כ אות ג) שדוקא להתוס' הוא דקשיא שדימה העדאה דשור תם לעידי גניבה ומכירה, אבל הרמב"ם הלא מחלק ביניהם ובעידי שור תם כתב שהעידו ואחר כך נתחייב שסוף סוף נתחייב על ידם, וע"כ מהני מה שרומזים שלא יפטרו באמירתם לא לחייבו באנו, מה שאין כאן בעידי מכירה דמיירי שהוזמו קודם שבאו עידי גניבה. ובחידושי רבינו חיים הלוי שם וכן בחזו"א כתבו מטעם זה לשנות הגירסא ברמב"ם, וכבר קדמם בהגהות רימ"א מובא בספר הליקוטים מהדורת ש"פ. וראה אבן האזל על הרמב"ם שם מה שיישב..