המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות ל״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 36

א׳ועכשיו עלינו לחזור ל"שתי סבות" כשהן בבחינת "זה וזה גורם", שגם שם נופל הספק, אם כל סבה כשהיא לעצמה איננה פועלת כלום לא דבר ולא חצי דבר, ורק ההצטרפות של שתי הסבות פועלת, או אפשר דכל סבה פועלת חצי דבר וע"י ההצטרפות של שתיהן יצא הדבר³⁷²יעויין לעיל בחלוקות הגאון המחבר בשתי סיבות שאחת גורמת את הבכח והשניה את הבפועל, או שאחת גורמת את ההכשר והשניה החלות. וכוונת הגאון המחבר לעסוק באופנים בהם שני הדברים יחד יוצרים את הכל בשוה ואין הסיבות מתחלקות בתוצאות. ואמנם להלן הוא מדמה זאת לבכח ובפועל, וראה להלן. אך זה יש להדגיש שכוונת הגאון המחבר בחצי חצי אינה חצי גרידא, משום שחצי גרידא אין לו שום משמעות, אך הכוונה היא שהדבר השלם נוצר אף הוא משני שלבים שהחלק הראשון הוא דבר שלם בפני עצמו אך הוא חצי כלפי השלם. ולמשל בדוגמא שהביא הגאון המחבר בקדוש ואינו קדוש שנחלקו אביי ורבא אם קדוש ואינו גמור או קדוש ואינו ניתר, וכמו שמבארת הגמ' שם דלאביי על ידי השחיטה חל שם קרבן לענין פסול יוצא, ולרבא מהני גם שלא יועיל פדיון בלחם (יעויין שתי הגירסאות ברש"י ובקרן אורה שם), ועכ"פ השחיטה פועלת דרגת קדושה מסויימת והזריקה מוסיפה או קובעת את הקדושה, ואכמ"ל..

ב׳ואנו מוצאים בזה מחלוקת בכמה מקומות במשנה ובגמרא גופא.

ג׳למשל, המחלוקת במנחות (מ"ז א') לענין כבשי עצרת ששחיטתם וזריקתם ביחד מקדשים את הלחם, ואי שחט לשמם וזרק דמם שלא לשמם סובר ר' אלעזר "קדוש ואינו קדוש" ור' שמעון סובר "לעולם אינו קדוש, עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן", והדבר ברור שר' שמעון סובר, דסבה אחת בלי שניה אינה פועלת אפילו חצי דבר, ור' אלעזר סובר דעכ"פ חצי דבר פועלת כל סבה, אלא שבעינן שתי הסבות כדי להוציא את כל הדבר³⁷³בגמ' שם נחלקו אביי ורבא בפירוש קדוש ואינו קדוש, דלאביי קדוש ואינו גמור ולרבא קדוש ואינו ניתר, ויעויין בחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם תמידין ומוספין שביאר שבין לאביי ובין לרבא אין הקדושה נגמרת עד שעת הזריקה, אלא דלאביי גם קדושת הגוף לא נגמרת עד השחיטה וע"כ תפיס פדיונו ומ"מ חל קדושה לענין שייפסל ביוצא, ולרבא קדושת הגוף נגמרת בשחיטה אך שלא נקבעים הכבשים עם הלחם לקרבן אחד עיי"ש מה שביאר לפי"ז השמטת הרמב"ם מחלוקת זו..

ד׳וביבמות (ק"ד ב') לענין חליצה ורקיקה, שגם בזה יש שתי סבות, ואי רקקה ולא חלצה מדמה הגמרא זה להמחלוקת של כבשי עצרת הנ"ל.

ה׳ובזבחים, (ק"ע ע"א) לענין קומץ ולבונה המתירים שניהם את השיריים, אנו מספקינן "קומץ, מהו שיתיר כנגדו בשיריים מישרא שרי או קלושי מיקליש" ועי' רש"י ותוס' שם.

ו׳ובנדרים, (ס"ח ע"א) לענין בעל וארוס דמפירין נדריה, מספקינן "אי בעל מיגז גייז או אקלישי מיקליש", ומובן דגם זה ספק בשתי סבות שהן בבחינת זה וזה גורם, אי כל אחת פועלת חצי דבר, או לא פועלת כלום³⁷⁴עיי"ש בר"ן דאי מקליש קליש הוי איסור בלא מלקות ואי מיגז גייז אזי חייב מלקות על חצי הנדר (אלא שמטעם ספק אינו לוקה), ומבואר שהנדון הוא אם ההפרה היא בכמות או באיכות. ואין שייכות כלל לנדון הגאון המחבר, וראה מש"נ להלן. ועיין קרן אורה שהקשה שם מנא לן באמת דהוא או מיגז גייז או מקליש קליש ולא נימא דאינו חל כלום עד התרת שניהם..

ז׳ומובן, שאין מדמים בזה מילתא למילתא, אף, שכאמור, מדמה הגמרא חליצה ורקיקה לשחיטה וזריקה בכבשי עצרת³⁷⁵הגאון המחבר יוצא מנקודת הנחה שהמ"ד ששני דברים המתירין מעלין זה בלא זה סובר שכל מסובב הנגרם משתי סיבות סברא היא שכל סיבה פועלת גם היא במקצת (ראה להלן שנתקשה מה סובר המ"ד השני). אולם באמת אין זה מוכרח כלל, ויש להבדיל באופן הפעולה של שתי הסיבות. ואדרבה זה דבר פשוט שסיבה הנובעת משני מסובבים כל עוד שלא הסתיים המסובב אין בסיבה הראשונה כלום. ועל כן סובר האחיעזר (שהובא לקמיה) שמילת גירות אינה פועלת כלום בלא הטבילה. והמחלוקת היא דוקא בשני מתירין כלומר באופן שהמסובב הראשון פועל מסובב מסויים הנוגע לאיזה חלות אלא שעיקר הפעולה באה בשביל המסובב השני, והמסובב השני צריך את שתי הסיבות וכמו בשחיטה וזריקה שהשחיטה היא מתיר לענין הנפק"מ (לאביי או לרבא) וכן חליצה שהחליצה היא מתיר לדין חליצה פסולה, רק שכיון שגם הסיבה הראשונה עיקרה להגיע לידי המסובב האחרון בזה נחלקו התנאים שכיון שלא נעשה אותו מסובב וכלפיו גם לא נעשה החצי ממילא גם לדינים הנובעים מהמסובב הראשון גרידא אין משמעות הגם שבהסתיים המסובב השני, המסובב הראשון הוא המתיר והשחיטה היא המקדשת כשם שהחליצה היא הפוסלת. זה בנוגע למקרים בהם המסובב האחרון כולו נפעל על ידי שתי הסיבות. וראה משפט כהן להראי"ה קוק סימן צו שרצה לומר שאף לדעת הראב"ד שקדושת בהמ"ק פקעה, אך זה נוגע לקדושה הנובעת מכח המחיצות אולם קדושת המקום הגם שנוצרת על ידי המחיצות וצריכה היא את המחיצות מכל מקום אחרי שהיא חלה גם כשסרו המחיצות ופקעה קדושת המקום, מכל מקום קדושת המקום היא בגדר חצי, וכתב שם שאף הראב"ד יודה שאיסור לאו ועשה יש.
ומאידך ישנם מקרים בהם יש לדון בכל סיבה שפועלת רק חצי ממש, ולכאורה הנדונים במיגז גייז ומקלש קליש (בקומץ ולבונה וכן בהפרת ארוס ואב), שם לכאורה כל סיבה פועלת חצי ממש ואינה צריכה את חברתה, וכל הנדון הוא האם החצי הוא באיכות או בכמות.
והנה בנוגע למחלוקת של שני מתירים ניתן היה להוסיף הבדל דק יותר עיין אור שמח הלכות יבום וחליצה פ"ד הט"ז שביאר הדמיון בין חליצה ורקיקה לשחיטה וזריקה וז"ל, ומדמה מה שהחליצה מסירה הזיקה ופוטרה מן היבמין לענין הלחם שמתקדשין ע"י הכבשים, ונעשין על ידי זריקתן כגוף הכבשים להיות ניתר באכילה [ולהיות נתפגל עם הכבשים, וכמו שאמרו (מנחות טו, א) פיגל בכבשים פיגל בלחם] ומדמה האגד שעושה השחיטה והזריקה אל הכבשים בהלחם, כההסרה והיתר האגד והקשר מן היבום ע"י חליצה ורקיקה. ועיי"ש שדן בדמיון זה. ועיין מנחות עט, ב שמדמה הגמ' מחלוקת זו לקידוש נסכים שחל ע"י שחיטה וזריקה והיינו גם כן שני דברים היוצרים יחד אגד לענין דבר אחר. ויעויין באו"ש דלקמיה שדימה גם מילת וטבילת גר לנדון זה, ויש לדון בזה ע"פ דבריו עצמו. וע"ע במה שכתב בענין זה בספרו משך חכמה פרשת וילך דעזיבת החטא ותשובה הוו שני דברים המתירין.
ומצינו באחרונים שדימו ענינים שונים בש"ס למחלוקת זו, אך לפי ההגדרות הנ"ל יש להתיישב אם ניתן לדמותם להדדי. ראה שו"ת עונג יו"ט סימן קעו בהגהה שדימה הזאת שלישי ושביעי לשני דברים המתירין. וראה אבני נזר יו"ד סימן תכה שכתב שמירוח וראיית פני הבית הוו שני דברים המתירין, ובאה"ע סי' קנו כתב כן לענין כתיבת הגט עם הנתינה. וע"ע מרחשת ח"ב סי' יט אות ב,.

ח׳וכך אנו מוצאים במס' פרה (פ"ד משנה ד') והובא בתוס' חולין (כ"ט ע"ב) דפרה מטמאה בגדים בשחיטה לבד אם היתה השחיטה בהכשר אף שהיה פסול אח"כ בהזאה.

ט׳ולענין גר שמל ולא טבל אף שאמרו בע"ז (נ"ז ע"א) דרוקו מדרסו בשוק טהור משמע דזהו רק קולא שהקילו רבנן³⁷⁶עיי"ש ברש"י דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזור בה רבנן., אבל לענין שאר דברים אינו ישראל כלל ואי יקדש אשה פשיטא דלא תפסי ביה קדושין אפילו לחומרא, ועי' ברידב"ז ח"ג סי' התקי"ז ותפס זה לדבר פשוט.

י׳אכן, בגר אפשר שכאן לא שייך כל אותה החקירה, דחקירתנו היא רק בשתי סבות ששתיהן פועלות מסובב אחד, שבאמת קשה שם הציור שכל אחת לא פועלת כלום, כי אם כל אחת היא אפס, הנה משני אפסים ג"כ לא יכול להברא כלום, וע"כ דגם כל אחת כשהיא לעצמה פועלת ג"כ דבר מה, אלא שהספק הוא אם הפעולה של כל אחת היא רק בכח, או שפועלת גם מחצית בפועל ממש, וזהו הציור של "מיגז גייז או מיקלש קליש"³⁷⁷ראה מש"נ לעיל שלכאורה אין שייכול זה לזה כלל., אבל בגר הנה להמילה והטבילה, לכל אחת מהן יש מסובב מיוחד, ע"י המילה הוא יצא מכלל עכו"ם, וע"י הטבילה הוא בא לכלל ישראל, כי במה שהוא יוצא מכלל עכו"ם, עדיין לא בא לכלל ישראל, כמו שאמרינן בסנהדרין (נ"ח ע"ב) גבי עבד שיצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא, והציור הזה יש לנו בגר שמל ולא טבל, שאותם הדינים שיש בעכו"ם כבר אין בו, ובשביל כך - רוקו ומדרסו טהור, ועי' ברידב"ז הנ"ל, שמסיק שגם מגעו ביין מותר, דכל זה הם תוצאות מצד העכו"ם, אבל ס"ס כיון דעדיין לא נעשה ישראל הנה כל הדינים המסתעפים באופן חיובי מצד קדושת ישראל אין בו אפילו לחומרא³⁷⁸כיוון בדבריו למהר"י ענגל בגליוני הש"ס יבמות מו, א. ועיקר החילוק כתב שם הרדב"ז להדיא שמילה מוציאתו מדין עכו"ם והטבילה מכניסה אותו לרשות ישראל, והביא ראיה מהך דמגע העבדים ובני השפחות טהור (ועיי"ש שהמילה מוציאה אותו מרשות עכו"ם ע"י קבלת קצת מצוות, והר"ן שם שחולק ס"ל שאינו מקבל עליו אלא לאחר הטבילה, ומבואר מזה שלעצם החילוק אין מחלוקת בראשונים. אמנם זהו חידושו של הרדב"ז ובפשיטות הטעם בגר שמל ולא טבל להסוברים כן הוא משום דלא גרע מגר תושב כמבואר בראשונים ע"ז סד, ב). וחילוק זה הוזכר באחרונים רבים, ראה בנין ציון סימן צא שגר שמל ולא טבל יצא בכלל בני נח ואינו חייב לשמור שבת מדין יום ולילה לא ישבותו. וע"ע ברמב"ם בפיהמ"ש ברכות פ"ז מ"א וז"ל, ומה שנאמר בכאן והנכרי, ר"ל כשיכנס בדת ישראל ונמול ולא טבל, שמא היינו חושבים שאלו הנזכרים בכאן, אחר שיש בם חלק משלמותם שמותר לזמן עליהם, על כן הודיענו שאחר שלא נגמרו דיניהם כפי שזכרנו, לא יתחייב עליהם זמון. אך באחיעזר שהובא להלן כתב שכל מה ששייך לדון במילה גרידא הוא רק בעבדים וביאר את הדבר הזה עצמו שבעבד יוצא על ידי המילה מכלל עכו"ם ועדיין לא בא לכלל ישראל. (ויעויין תוס' ע"ז נז, א ד"ה גדולים שמתוך דבריו משמע שרוקן ומדרסן טהור אינו רק לענין עבדים אך גם לענין סתם גירות, וכן למד בדעתו הגרמ"ז באוצר הספרי בענין קדושת חיל) ובחלקת יואב סי' לז בהגהה כתב ג"כ שגר שמל ולא טבל לא הוו שני דברים המתירין, וביאר שם דלא נאמר כלל זה אלא בשני דברים הכרחיים, אבל בגירות שמי שאין לו גיד סגי ליה בטבילה לא מקרי שני דברים המתירין..

י״אועי' רשב"א יבמות (ע"א ע"א) אהא דאמר שם "ור"ע האי תושב שכיר מאי עביד ליה - וכו' - אלא לאתויי גר שמל ולא טבל", וכתב הרשב"א ע"ז, "קשיה לי, א"כ היינו עכו"ם ואעפ"י שמל הרי הוא כערל דהו"ל כעבד מהול? וליתא, דשאני הכא דמילתו לשם יהודית, ואעפ"י שלא נגמר גירותו, מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה", וזה ג"כ כדברינו הנ"ל, דהמילה לשם יהדות פועל עכ"פ שיוצא מכלל עכו"ם אע"פ שעדיין לכלל ישראל לא בא³⁷⁹נמצא שגם אחר דבריו שבכאן עדיין מחזיק הוא שמילה וטבילה הם שתי סיבות אלא שכששני הסיבות פועלות שני מסובבים שונים לא שייכת חקירה זו. ובעצם הדבר ניתן היה להעיר שגם בשחיטה וזריקה פועלים השחיטה והזריקה שני מסובבים וכמו כן החליצה והרקיקה שעל כן יש נפק"מ באם עשה חצי אחד כגון שחיטה שיועיל לענין יוצא ופדיון, ובחליצה לענין פסול על האחין, ועל כרחך שהנדונים שלפנינו הם ביחס לחצי השני שאנו רואים אותו כנפעל גם מסבית החצי הראשון, ואין כאן שני מסובבים. ואם כן יש לדון טובא האם הכניסה לרשות ישראל אינה מסובבת גם מהמילה, וזה שהמילה לבד די בה ליצור מסובב של יציאה מרשות עכו"ם אין בה כדי לבטל את הנדון שהכניסה לרשות ישראל נוצרת גם על ידי המילה, ודו"ק.
והנה עצם הנחתו זו שדברי הרשב"א קיימים גם למסקנת הסוגיא היא מחלוקת האור שמח והאחיעזר. דבאור שמח איסו"ב פי"ג ה"ו כתב, שאם נימא שמילה וטבילה הם שני דברים המתירין זה בלא זה, אזי גם המילה תצטרך שלשה וביום כמו טבילה כיון שבזה נעשה ישראל, וראב"ש שסובר שמילת גר צריכה שלשה לטעמיה אזיל ששני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה. והביא שר"ע לשיטתו צריך קרא מיוחד לומר שגר שמל אינו אוכל בפסח (ולא הביא את דברי הרשב"א). ומדבריו עולה שגם למסקנא אין זה אלא דין בפסח אבל המילה הועילה לו שלא ייחשב כנכרי. והאחיעזר ח"ג סי' נה ותמה עליו שאיה"נ שכבר ברשב"א מבואר כסברא זו, אלא שכל זה הוא להו"א אבל למסקנא אין המילה פועלת כלום אליבא דכו"ע וזה גופא חידש הקרא שאין התחלת גירות קודם הטבילה. וראה אחיעזר ח"ב סי' כט שחכם אחד רצה לדמות ג"כ מילה וטבילה למחלוקת זו, והקשה לו שם כמה קושיות לפי"ז, וכתב לו האחיעזר שאין לנו לדמות אלא מה שכתבו חז"ל, עיי"ש. ועיין קובץ הערות סי' עג סקי"א שהסתפק אם מילה וטבילה הוו כשני דברים המתירין וכתב שם שגם מדברי הרשב"א אין ראיה, עיין שם..