המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות ז׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 7

א׳המחלוקת בגמרא בשומר מאימת מתחייב: אי משעת משיכה או משעת אונסין (עי' בכתובות ל"ג ע"ב) - אין באמת המחלוקת בזמן החיוב אלא ג"כ בסבת החיוב, כלומר, דבשומרים יש ג"כ שתי סבות: המשיכה והפשיעה או האונס בשואל, וגם בזה יש להסתפק: איזו מהן היא בגדר סבה חיובית ועצמית ואיזו מהן היא רק סבה שלילית או הכשרית, דיש לומר מחד גיסא, דכל הסבה החיובית היא המשיכה דזו היא המסבבת את עצם החיוב, אלא דהאונס בש"ח ובש"ש הוא סבה לפטור, וכמו כן מתה מחמת מלאכה בשואל, וא"כ הפשיעה או האונס בשואל הוא רק מניעת הסבה השלילית, או יש לומר להיפך, דהסבה החיובית בעיקרה היא הפשיעה או האונס, והמשיכה היא רק בתור הכשר הסבה, דהמשיכה הכשירה שהפשיעה והאונס יגרמו את החיוב.

ב׳ובאמת בזה יוסרו כמה קושיות. עי' בקצוה"ח (סי' רצ"א סע"א) שהוא מתמה על הרב המגיד שכתב בפשיטות (בפ"ה מהל' שאלה) דשומרים משלמין כשעת פשיעה, דהא דעת הרמב"ם (בפ"א משאלה) דשומר מתחייב מעידן משיכה? וכל זה, מפני שהחליף סבה בזמן, שפירש, דלמ"ד דשומר מתחייב משעת משיכה נאמר על הזמן, מה שבאמת אי אפשר כלל, דהא בפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא, בעוד, שבאמת, כפי שאמרנו, נאמר זה רק על הסבה החיובית העצמית, אך דבר אין לזה לענין יוקרא וזולא.

ג׳ועי' עוד בקצוה"ח (סי' ל"א) שמתמה על הש"ך שהסביר את שיטת הרא"ש, כשהשואל טוען שאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה או לא שהוא חייב לשלם, שהטעם הוא דחשוב כאיני יודע אם פרעתיך, וע"ז מתמה הקצוה"ח דהא אפי' למ"ד דחיוב השומרים הוא משעת משיכה, אבל ס"ס הלא אין חיוב בפועל עליו עד שעת האונסין?²⁴⁵ראה מש"כ הקצוה"ח עצמו בסי' שמ סק"ד. והנה הראשונים והאחרונים נחלקו בדין איני יודע בשומרים אי הוי א"י אם פרעתיך או א"י אם נתחייבתי: דעת הרא"ה הובא בנמוקי יוסף בבא מציעא נו, א מדפי הרי"ף הובא גם בש"ך שם סי' רצא (וכן דעת רוב הראשונים, ראה רמב"ן ור"ן ב"מ שם ורשב"א כתובות לד, ב) שהדבר תלוי בספק הגמ' אם משעת משיכה מתחייב או משעת אונסין. אבל הריטב"א בבא מציעא צז, ב דלכולי עלמא הוי איני יודע אם נתחייבתי כיון שהחיוב בפועל הוא בשעת האונס ומה שנאמר משעת משיכה הוא רק השעבוד נכסים, וזוהי סברת הקצוה"ח שהביאו גם בסימן שמ סק"ד. ואילו דעת הש"ך והיש"ש כפי שהביא הגאון המחבר שאדרבה גם לדעת הסובר דמשעת אונסין הוי איני יודע אם פרעתיך, משום דחיוב החזרת הפקדון לכולי עלמא חל בשעת משיכה, ובזה גופא פליג הקצוה"ח שלדעתו אין בשומרים חיוב השבה, עיין שם בהרחבה. וע"ע להלן סוף אות ח מש"כ הגאון המחבר לחלק בין ספק שואל לספק מתה מחמת מלאכה. אבל, באמת כל עיקר הגדר דחזקת חיוב, שעל יסוד זה הוא חייב תמיד באיני יודע אם פרעתיך, ג"כ לא נאמר על הזמן, אך על הסבה, כלומר, שבכל מקום שהסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית, הבאה לבטל את הסבה החיובית, היא ספקית, נשארה ממילא הסבה חיובית מטעם אין ספק מוציא מידי ודאי²⁴⁶האחרונים דנו בהא דאיני יודע אם פרעתיך דהרי"ף סוף ב"ק (מד, ב מדפיו) כתב דהוי אין ספק מוציא מידי ודאי (ועייין לשון הראב"ד לב"ק קיב, א), אולם בט"ז סוף סימן עה בתשובה שם דימה זאת לחזקה דמעיקרא בצירוף ברי המבואר בכתובות יב, א. ובבית הלוי ח"ב סי' מ חקר בזה וכתב דהש"ך סי' עה סקכ"ז (מובא להלן אות ח) דגם היכא דהספק פרעון קודם להלואה הוי א"י אם פרעתיך מוכח דהוי מגדר אין ספק מוציא מידי ודאי. והאחרונים כתבו שאפשר שיש גדר שלישי בזה והיינו דע"י הודאי חיוב הוי הברי אלים יותר, וציינו למש"כ הש"ש ש"ב פ"ז, ע"ע אמרי בינה דיני טוען ונטען סימן ד ושערי יושר שער ו פי"ח. ועיין קובץ שיעורים ב"ב אות תרנז וח"ב סי' ג ששני ענינים איכא בזה, אחד דינא דאין ספק מוציא מידי ודאי, והשני הדין דטענת ברי עם חזקת חיוב. ועיין בכל זה במה שכתב הגאון המחבר לקמיה ובמה שצויין שם.
אמנם גם סברת הריטב"א והקצוה"ח אינה סותרת סברא זו, שאמנם הם מודים דהגדר הוא דאזלינן בתר הסיבה, אך לדעתם בסיבה המחייבת אין מחלוקת בין הצדדים דלכו"ע הסיבה המחייבת היא חיוב השמירה וממילא מתחייב רק בהעדר השמירה, והנדון הוא ממתי חלה השתעבדות לחיוב זה, וכפי שכתב הריטב"א שכשמתחייב נשתעבדו נכסיו למפרע. ואמנם גם בדעת הרמב"ן והרא"ה הנ"ל לכאורה לא שייך זה בשואל דמה שייך לחייבו באונסין, וראה תוס' ב"ק יא, א דשואל מתחייב משעת משיכה להחזיר את דמי החפץ. וא"כ לכו"ע סיבת החיוב היא נטילת החפץ. ונאמרו בזה שני דרכים באמרי משה סי' ל סקכ"ה כתב שהמחלוקת היא האם חיוב ההשבה חל בשעת המשיכה ותו לא פקע, או שבכל רגע מתחדש עליו חיוב שואל מחודש. ובקה"י סי' לח ביאר שהמחלוקת היא מאימת מתחייב בדמי החפץ, האם בשעת משיכה, או דלמא שכל זמן שהחפץ קיים הוא חייב רק בהעמדת החפץ עצמו, ולא חל עליו חיוב דמים, וחיוב הדמים חל בשעת האונס. ועיי"ש שביאר גם דעת הריטב"א..

ד׳וכך הוא הדבר בכל סבה חיובית ושלילית, ולאו דוקא בהלואה ופרעון, ואין נ"מ אם החיוב בפועל עמד עליו מקודם, אלא העיקר אם הסבה החיובית ידועה לנו בודאות²⁴⁷כך תירצו האחרונים את דברי המ"מ שאלה ופקדון פ"ב ה"ח דבפשיעה בבעלים על השואל להביא ראיה, עיין קובץ שיעורים בבא בתרא אות תקנח. ועיין אבן האזל הלכות פסולי המוקדשין פט"ו הלכה ז, מה שדימה לזה בהלכות שינוי בעלים..

ה׳והדבר הזה, דהגדר האיני יודע אם פרעתיך נאמר לא על הזמן אך על הסבה כנ"ל, מוכרח גם מצד אחר. עי' במל"מ (בפ"ג מהלכות שאלה [ה"א]²⁴⁸בהערת נכדו המגיה שם בשם הבני שמואל להשיג על המהרשד"ם דכשהמלוה מסופק אינו חייב אפילו לצאת ידי שמים. אמנם המשנה למלך עצמו רוצה לומר דבשמא ולא הוה ליה למידע לא אמרינן הך דינא דאיני יודע אם פרעתיך, וכתב בסוף דבריו דבזה מיושב כל תיקו שבתלמוד דפסקינן לקולא אע"פ שיש מהם טובא שהספק הוא אם נפטר מחיובו, והטעם הוא משום שהתם אין השמא גרוע. ומבואר דלדעת המשנה למלך הטעם בברי ושמא הוא מצד השמא דהלוה בצירוף הודאי או החזקה, ועיין שם שהוסיף עוד להקשות על גוונא דהתרומת הדשן שעל זה נדונו דהתם אין טענת ברי הרי דלדעתו צריכים גם למעלת הברי ולא רק חסרון השמא.) שהוכיח מהרשב"א דבאיני יודע אם פרעתיך הוא חייב, אפי' במקום שגם לתובע הוא ספק, שלא הוה ליה למידע²⁴⁹ההוכחה היא מהרשב"א (וכ"כ הר"ן והריטב"א) שהקשה בשנים אומרים קרוב למלוה ושנים אומרים קרוב ללוה אמאי לא הוי איני יודע אם פרעתיך, ותירצו דכשיש עדים הוי רגלים לדבר שפרעו ולא דמי לא"י אם פרעתיך. ומבואר דגם בשמא ושמא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. ועיין שם במגיה למשנה למלך שהביא ששמע מהמחנה אפרים לחלק בין איני יודע אם פרעתיך שהיכא שהמלוה אינו יודע הו"ל למלוה למידק ואיהו דאפסיד אנפשיה. וראה קצוה"ח סי' עה סק"ו. וע"ע מה שחידש החזו"א סי' ה אות ג שנדון הרשב"א הוא רק לענין לצאת ידי שמים.. וא"כ, אין הטעם מצד ברי ושמא, אלא משום חזקת חיוב, אבל אם נפרש מצד הזמן יהי' זה רק בגדר חזקה דמעיקרא, והלא קיי"ל דחזקת ממון אלימא מכל חזקה דמעיקרא ולפיכך לא אמרינן חזקת מרא קמא במטלטלין אלא מוחזק? אלא ודאי דהוא מצד דהסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית היא ספקנית, ונכנס להגדר דאין ספק מוציא מידי ודאי, וזה אלימא אף ממוחזק, שזהו מוכח גם מדברי התוס' בריש ב"מ שהקשו: על זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי מצד אין ספק מוציא מידי ודאי, אע"פ שכל אחד הוא מוחזק בחציו.

ו׳וע"י כך יאיר לנו באמת אור נוגה בכמה דברים עמומים, למשל: מה דאמרינן בב"ק (ב' ע"ב): אבל במחוברת אימא כולה מועדת, וידועה קושית הראשונים²⁵⁰רשב"א שם. ויישב הרשב"א דספק נזיקין הוי כספק איסורין ואזלינן בהו לחומרא. ובברכת שמואל סי' ב ביאר שכל שהוא ספק ב'ולא ישמרנו' הוי ספק איסורין, עיי"ש בהרחבה, וגם הגאון המחבר כתב כן להלן מדה ח אות כא, וכן בספרו דרך הקודש שמעתתא ה פרק ט כיוון לכך עיי"ש שביאר בדרך זו את סברת הרשב"א. וראה מש"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רמא. דאדרבה, ה"ל למימר ספיקא (דרבנן) [דממונא] לקולא? אבל באמת גם בזה יש לבוא מצד הגדר הזה, לא מבעיא למ"ד פלגא נזקא ממונא וכל הטעם שמשלם בתם רק חצי נזק הוא מצד דרחמנא חס עליה, א"כ כשיש לנו ספק אם הוא נכנס בגדר תם או מועד, הרי הסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית היא ספקית²⁵¹ראה בית זבול (להגרי"מ חרל"פ) ב"ק סי' א שהלך בסגנונו של הגאון המחבר וכתב זאת בדברי הרשב"א גופיה, והוסיף שהרשב"א שם כתב בפירוש שהסוגיא אזלא כמ"ד פלגא נזקא ממונא, והוסיף שגם למ"ד פלגא נזקא קנסא לר"ע דאמר יוחלט השור, מצד עצם היוחלט כל השור מוחלט לניזק, אלא שהניזק חייב להחזיר לו העודף (עיי"ש הוכחותיו), וא"כ דומה לאיני יודע אם פרעתיך. ועיין שם בהרחבה., אלא אפי' למ"ד פלגא נזקא קנסא אך בכאן הלא בזה גופא הוה הספק, שאפשר לומר שהקנסא הוא רק בתלושה ולא במחוברת, ועכ"פ עצם ההיזק הוא ודאי, אלא שיש ספק אם זה נכנס בכלל סתם שורים בחזקת שמור קיימי ויש סבה שלילית לפוטרו מן החיוב, וממילא גם זה נכנס בכלל אין ספק מוציא מידי ודאי²⁵²בשיעורי הגר"ש רוזובסקי ב"ק סימן א הביא מחלוקת בין הפנ"י דף נו, ב לחזון איש סי' ז סק"ז באם יש ספק בשמירה על מי להביא ראיה שדעת הפנ"י שיש בזה הכלל דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואילו החזון איש ס"ל שכיון שיש מעשה היזק לפנינו חובת הראיה היא על המזיק שעשה שמירה כראוי. וכתב הגר"ש רוזובסקי שלפי איך שמעמיד האבן האזל את החקירה (ראה מה שצויין לעיל אות ד) אם המחייב הוא מה שלא שמר או שהמחייב הוא ממונו, א"כ מחלוקתם תלויה בזה, שדעת הפני יהושע שהמחייב הוא האי שמירה וא"כ על הניזק להביא ראיה, אבל החזו"א ס"ל שהמחייב הוא ממונו והאי שמירה היא רק פטור, וא"כ יש כאן סיבה ודאית לחיוב וספק בפטור. ועיי"ש שדימה זאת למש"כ האחרונים בדף צט, ב דבספק מומחה על השוחט להביא ראיה ולא אמרינן המע"ה, והיינו טעמא שיש כאן היזק לפנינו וה'מומחה' הוא סיבה לפטור ואין ספק מוציא מידי ודאי (כ"כ האבני נזר אה"ע סי' לג אות ד, בית הלוי ח"ב סי' ד אות ד, וקוב"ש ב"ק אות קיט. וכעין זה כתב הגרא"ו ב"ב אות תקנח לבאר דספק פשיעה בבעלים על השואל להביא ראיה דהפשיעה היא סיבת חיוב ודאית והבעלים הוא פטור והוי ודאי חיוב וספק פטור [ראה להלן סוף אות ח ולעיל מדה ב סוף אות יט]. ויש להעיר אמאי לא דימו זאת לא"י אם פרעתיך). ועיין שם בשיעורי הגרש"ר שלפי פירושו בחקירה דגם להצד של ממונו בעינן לחבתי בשמירתו כחלק מהמחייב. אתי שפיר סברת הפנ"י. וראה מש"כ בענין זה הגאון המחבר להלן מדה טו אות לט.
עוד יש להעיר שיש שתירצו באופן אחר את הטעם דבספק מומחה לא מהני מה שהוא מוחזק, ולא ניחא ליה בסברת ודאי חיוב וספק פטור, ראה: ראב"ד ב"ק שם (והמגיה שם כתב כסברת הגאון המחבר), ראה פרמ"ג סי' א שפ"ד סק"ד, בית הלוי ח"ג סי' כ, קוב"ש שם בתירוץ קמא ולכאורה יהיה תלוי במה שנכתב לעיל אם הפטור הוא סילוק החיוב גרידא או סילוק סיבת החיוב, ראה מה שנכתב להלן.
והנה אע"פ שמקופיא נראה דסברת החזו"א היא היא סברת הגאון המחבר וכדאסביר לן הגרש"ר, נראה שאינו מוכרח וזה יהיה תלוי בטעם הדבר דבשמירה פטור, אם הוא פטור על החיוב, או סילוק סיבת החיוב, דאמנם למה שהבין הגאון המחבר (וכן נקט בצד אחד האבן האזל) דהשמירה היא רק פטור אונס, אתי שפיר. אולם אי נימא שהשמירה היא סילוק סיבת החיוב, אזי נראה דלא שייך כאן אין ספק מוציא מידי ודאי, דהגדר דשמירה היא פוטר היינו דבאופן של שמירה אין ה'ממונו' משמש כסיבת חיוב, שלא חייבה התורה את בעלי הממון על נזק שעשו אלא כשהממון שלהם אינו שמור, אבל כשהממון שמור אין סברא שתהיה סיבת חיוב במה שהוא ממונו ועיין בחידושי הגר"ש שקאפ שהשמירה הוי תנאי במחייב. וכיון שכך כל שיש ספק בחיוב השמירה וכגון בספק דאורייתא אם קרן מחוברת הוא בחזקת שימור, פשיטא שעל הניזק להביא ראיה. והחזון איש לא מיירי אלא באופן שיש ודאי חיוב שמירה וספק בקיומה שאז צדקו בזה דברי הגאון המחבר ששייך לחקירה זו [ואין לדחות דסתם שורים בחזקת שימור הוי ודאי חיוב שמירה וספק קיום, שלענין זה 'ודאי חיוב' הוא רק מצד הטלת החיוב על הבעלים ולא מצד סברת השימור, דו"ק היטב]..

ז׳ויוטעם עוד ביותר אם נימא דעיקר סבת החיוב הוא ה"ממונך", וה"שמירתם עליך" הוא רק למנוע את הסבה השלילית, ועי' בר"ן²⁵³נמוק"י ב"ק ו, א מדפי הרי"ף. שכתב בהדיא, דהא דאמרינן סתם שורים בחזקת שמור קיימי דהוא מטעם אונס²⁵⁴לכאורה אינו ראיה, שהנמוק"י תופס שהמחייב הוא ממונו והשמירה היא פטור, דהנמוק"י לא קאי לענין חיוב הממון אלא לענין חיוב השמירה, והיינו שהנמקו"י בא לבאר מה הטעם דמהני מה שסתם שורים בחזקת שימור, והלא יכול לשמור אותו מאחורי גדר ולא להניחו לילך בשוק, ועל זה קאמר הנמקו"י שכיון שסתם שורים בחזקת שימור לא אסיק אדעתיה שצריך לשומרו והוי אנוס בחיוב השמירה, ודו"ק., וממילא, הספק בכאן הוא אם גם זה נכנס בכלל אונס, ועכ"פ סבת החיוב היא ודאית וסבת הפטור היא ספקית²⁵⁵ועל פי זה מיושב גם מה שמקשים האחרונים מדברי הרשב"א גופיה להלן דבספק בילפותא אי נילף שן או רגל אמרינן המע"ה, ואמאי לא הוי ספק נזיקין. אולם להמבואר בדברי הגאון המחבר כל שיש ודאי 'מזיק' וספק פטור הוא דאמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי, אבל כשהמזיק ברור כגון בקרן מחוברת שאין לנו ספק בשם המזיק, אלא בפטורו מחמת סתם שורים בחזקת שימור, בזה הוא הכלל דאין ספק מוציא מידי ודאי. וכעין זה יישב הגרצ"פ פרנק זצ"ל בכרם ציון חלק עשירי (זכרון אליהו) בסוף דבריו, עיין שם שביאר גם את הרשב"א בדרך זו, דהיינו שכל שיש ודאי מזיק וספק בתשלומין, אזי כיון שעבר ודאי אמימרא דרחמנא דולא ישמרנו ויש לנו להסתפק האם מתקן את האיסור, הוי כמו איני יודע אם פרעתיך, מה שאין כן בספק בעיקר הנזק. ועיין היטב בברכת שמואל שם בסופו מש"כ בשם הגר"ח ..

ח׳ובזה יש להסביר גם דברי התוס' בב"ק (י"ז ע"ב) דבזורק חץ ובא אחר ושברו לכו"ע חייב, והפנ"י²⁵⁶בפנ"י לא מצאתי. אולם נמצא כן באריכות בכנה"ג חו"מ סי' שכו בהגהות הב"י אות לג. מסביר זאת משום דספק הוא אם היה נשבר מצד החץ דלמא לא יקלע אל המטרה, אבל עכ"פ קשה, דה"ל למימר ספק ממונא לקולא, ואמאי יתחייב האחר? אבל גם שם נכנס הדבר בגדר דאין ספק מוציא מידי ודאי, דסבת החיוב הלא היא ודאית, ומה שהוא שובר בידו והוה מזיק ממש, וה"מנא תבירא תבר" או לא, הנה הספק הוא רק בסבה השלילית, וממילא נשארה תמיד הסבה החיובית.

ט׳ובזה מתורצת גם קושית הקצוה"ח (בסי' שפ"ג סעי' ד') על הא דפסק הרמב"ם במרבה בחבילות דאם אין ידוע משלמין בשוה, ומקשה, הא כל חד וחד יכול לדחות ולומר שמא גם בלי פעולה היה נשרף? אבל גם שם סבת החיוב היא ודאי, דהא סוף כל סוף הרבה בחבילות, אבל כשאנו יודעים דגם "בלאו איהו קא אזלא", היא סבה לפטור, וממילא כשאנו מסופקים בזה הוה בכלל אין ספק מוציא מידי ודאי²⁵⁷כך מבואר לכאורה גם בחידושי הרמב"ן ושאר ראשונים ב"מ דף מב, ב בבקרא שפשע בשמירה ויש ספק אם הספסירא פשע מקודם ולא היה מתחייב הבקרא על אף פשיעתו. וזה לשון הרמב"ן שם, ותמהו רבים אמאי מהימן ספסירא לישבע וליטול שהרי זה אומר לחברו איני יודע אם נתחייבתי לך ממון מעולם וקיי"ל פטור למה הדבר דומה למה ששנינו שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע דתנן חייב ואקשינן עלה לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן וכו' אלמא אי לאו הכי פטור הכא נמי אינו יודע אם נתחייב בפשיעה זו אם לאו ונראה שרש"י ז"ל וכו', ואפשר שהדין כך הוא נותן שכיון שלא שמר כראוי והרי חיובו של שומר בפנינו אע"פ שהוא טוען על הבעלים שהם עצמן נמי פשעו בשלהם אינו נפטר בכך, כיון דשמא קא טעין עלייהו דאין ספק שלהם מוציא מידי ודאי. ולשון הר"ן שם דלא אמרינן דבאיני יודע פטור אלא כשהוא מסופק בעיקר הדבר שאינו יודע בו כלל אבל זה יודע הוא בחיובו שכבר פשע אלא שהוא רוצה לפטור עצמו בפשיעת הספסירא ושמא הוא טוען עליו וחיובו ברור לפניו הלכך הו"ל כאומר יודע אני שנתחייבתי לך אבל איני יודע אם פרעתיך. ועיי"ש ברמב"ן במלחמות וברשב"א מה שהקשה ויישב. וכבר הביאו ראיה זו הגרא"ו בקובץ הערות סי' נט אות י וקוב"ש ב"ב אות תרנח.
וכתירוץ הגאון המחבר על קושיא זו כן תירץ גם באגרות משה בבא קמא סוף סימן לה, עיי"ש שדימה זאת לאיני יודע אם פרעתיך. וכתב שם שלפי זה יש לבאר דבחפר אחד לי' ובא אחר והשלימו לכ' הוי ג"כ באותו דרך דבאמת יש ספק אם האחרון הוסיף, אלא שכיון שיש ודאי חיוב וספק פטור הוי כמו איני יודע אם פרעתיך (ועיין מנחת שלמה להגרש"ז אוירבך על ב"ק י, ב שאכן דימה זאת לטבח אומן שקלקל, ראה בהערה לעיל). ובקצוה"ח סי' שפח סק"י הקשה מדברי הרמב"ם על מה שפסק בש"ך בשם המהר"ם בתשובה ששנים שמסרו ויש ספק אם נפטר כבר ממסירה ראשונה האחרון פטור, והקשה הקצוה"ח מאי שנא מהרמב"ם הנ"ל דכל שיש ספק בנזק שניהם משלמים. ובחוברת כנסת ישראל (סלבודקא) שנת תרצ"ט תירץ הג"ר יהודה ליב פלצינסקי (אב"ד דוינסק חתן הסבא מסלבודקא) שיש לחלק בין מוסר שליכא עליה שם מזיק כל זמן שלא נפטרה המסירה הראשונה, מה שאין כן במרבה בחבילות, שכל חבילה היא מזיק, דבאמת בא ההיזק מכל החבילות, אלא שאם עמדה קודם שהוסיף המזיק האחרון את החבילה אז הראשון נקרא עיקר המזיק, אולם מ"מ גם השני נקרא מזיק ואי ליכא לאשתלומי מהאי אישתלומי מהאי. עכ"ד. ולחילוקו של הגאון המחבר אין צורך לכי ליכא לאשתלומי מהאי, ודי לנו ששניהם נקראים מזיקים והוי ודאי חיוב וספק פטור.
ויעויין בשו"ת ספר יהושע חו"מ סי' קעג מובאת שם תשובתו של הקצוה"ח לענין שלושה שייעצו ונגרם הפסד מחמת הייעוץ דדמי למוסר, וכיון שאין ידוע על מי הוא סמך שלשתם פטורים. והנה למש"כ הגאון המחבר והאחרונים הנ"ל שהיכא שיש סיבת חיוב ודאית וספק פטור חייב, א"כ גם בכה"ג הא כל מיעץ הוא סיבת חיוב ודאית אלא שאנו מסופקים דלמא לאו עליה סמך, ובוודאי שכולם חייבים גם לשיטת הרמ"א..

י׳אכן, כ"ז הוא אם אנו מפרשים דחזקת חיוב אין הכוונה בזמן אלא בסבה חיובית, דהא עכ"פ לא היה בזה זמן שעמד עליו החיוב בפועל באופן ודאי. אלא שבכל אופן בסבה החיובית אין שום ספק ובסבה הפוטרת יש ספק²⁵⁸הנה בדוגמאות הנדונות כאן וכן באותיות הבאות, המוכיחות את יסוד הגאון המחבר שכל שיש ודאי סיבת חיוב וספק פטור הוי כאיני יודע אם פרעתיך, יש לשים לב לשני אופנים. א. באופן שסיבת הפטור קודמת לחיוב, ואז יש ראיה ליסוד הגאון המחבר שהוא מדין אין ספק מוציא מידי ודאי. ב. באופן שהחיוב אמנם לא קדם לפטור, אבל סיבת החיוב קודמת לפטור. שאז אע"פ שלא היה חזקת חיוב בפועל, אבל עצם מה שסיבת החיוב קודמת הוא סברא שנדון בזה חזקה. והנה הדוגמא מספק בחיוב שמירה אכן קודם הפטור אף לסיבת החיוב, אולם בדוגמא של חץ, וכן לענין מרבה בחבילה, הפטור הוא רק לאחר שהחפץ ניזוק, שאין לומר שהגדר הוא שבאופן שגם בלא מעשיו היה החפץ ניזוק אינו נחשב כמזיק, שלפי"ז גם סיבת חיוב ודאית לא היתה, ועל כרחינו שאף שסוף סוף הנזק נעשה מחמתו, אך אי אפשר לחייבו באופן שבלאו איהו היה ניזוק, והוא פטור הבא לאחר שאנו דנים בסיבת החיוב, נמצא שאף על פי שבפועל לא קדם כאן חיוב, אולם סיבת החיוב קדמה ואין ראיה מכאן לדברי הגאון המחבר. כמו כן בדוגמאות שהובאו בהערות יש לחלק בין פשיעה בבעלים שאז קדם אכן הפטור לחיוב, לבין טבח אומן שקלקל (מביאו הגאון המחבר לקמיה), שהתם נמי סיבת החיוב (קלקל) קודמת לפטור (אומן – אונס). וביותר מה שכתבו האחרונים (קוב"ש ריש אלו נערות וחי' הגרש"ש ב"ק סוף המניח) שמדמים לזה הא דספק קלב"מ חייב, והתם פשיטא שסיבת החיוב קודמת לקלב"מ, ודו"ק היטב.
עוד יש להעיר שאפשר לפי מה שחידש הגאון המחבר לעיל מדה ב אות טו שגדר חזקה אליבא דהרמב"ם הוא שאנו דנים את הצד של העדר סיבה, אזי יש לומר שכל המקרים הללו בהם נפטר מחיובו הרי הם כסיבה מחודשת ואילו החיוב שנעשה בודאי כמוהו כהעדר סיבה (שעליו אין ספק שנעשה אלא שי ספק האם נתחדש פטור), ובאופן זה גם לגדר חזקה דמעיקרא הוא כך, ואינו תלוי בזמן..