המידות לחקר ההלכה, חלק א, ג; שתי סבות ח׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method III 8
א׳ועי' בש"ך (סי' ע"ה) שכתב בהא "דאיני יודע אם פרעתיך, כשיש ספק פרעון קודם הלואה, כגון שהיה לו פקדון בידו ואחר שנאבד הלוה לו, ונתחייב לשלם ק' זהובים והנפקד אומר יודע אני שלא היה שוה רק ג', והלוה אומר איני יודע ואפשר שהיה שוה ק' ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום, ואפ"ה חייב, דמכל מקום חיוב ודאי והפטור ספק"259עיי"ש בקצוה"ח, נתה"מ ומשובב אם זה קרי ספק פרעון או ספק חיוב., ויסוד דין זה הוא ג"כ רק עפ"י ההנחה הנ"ל, דחזקת חיוב נאמרה לא על הזמן שהיה מחוייב מקודם, אך על הסבה, שהרי בציורו של הש"ך הנ"ל הספק הוא אם היה מעולם חיוב בזמן260כ"כ התומים סק"ו והביא ראיה ממה שכתבו הראשונים ב"מ ו, א שבודאי גזלן אין חוששים למלוה ישנה מטעם שאין ספק מוציא מידי ודאי, אע"פ שהמלוה ישנה קודמת לגזילה. וכן כתבו החת"ס כתובות ט, ב, בית הלוי ח"ב סי' מ, עיין שם ובקוב"ש בב"ב סי' תרנז וח"ב סי' ג כפי שהובא לעיל. אמנם כל זה הוא הוכחה רק כנגד הסברא דחזקת חיוב הוא מצד חזקה דמעיקרא, אבל לפי הבנת הש"ש ש"ב פ"ז דעל ידי החזקת חיוב איתרע החזקת ממון ושוב מהני ברי ושמא לכולי עלמא, יש לומר דבזה אין נפק"מ אם הספק פרעון הוא קודם ההלואה, שכל שיש סיבת חיוב ודאית איתרע החזקת ממון ומהני בצירוף הברי ושמא. ובקובץ הערות סי' נט אות י כתב שספק פרעון קודם לודאי הלואה הוא כ"ש מההיא דבקרא (הובא לעיל בהערות) דהכא אינו בתורת פרעון אלא דמעקרא לא נתחייב, וצ"ב כוונתו..
1
ב׳ועי' בט"ז שם שאומר במי שפרע לחברו במטבעות ואח"כ נמצאו אצל המלוה מטבעות מזויפות, והלוה אומר שאינו יודע אם המטבעות הן שלו דהוה כאיני יודע אם נתחייבתי, כיון דכבר פטרו וכבר פרעו261עיין בחת"ס כתובות שם..
2
ג׳ונראה, שהוא מפרש את הגדר של חזקת חיוב היינו, שהוחזק למחוייב, אבל לפי דברינו אין שום יסוד לדין זה, דהא כאן בסבה המחייבת אין שום ספק וכל הספק הוא בסבה הפוטרת, ואמנם הש"ך חולק ע"ז, כמו שמביא בסי' רל"ב דברי מהרשד"ם262בתומים סי' עה כתב דעד כאן לא קאמר הט"ז אלא באופן שהוחזק בודאי פרעון כגון בהא דמטבע מזויפת, אבל בגוונא שיש ספק פרעון מודה הט"ז, ולכך בגוונא דתרי אומרים קרוב למלוה ותרי קרוב ללוה לכולי עלמא הוי א"י אם פרעתיך, ועיי"ש בקצוה"ח סק"ו שצייון את דברי הרשב"א המובאים לעיל. ולפי דברי התומים אפשר שאין ראיה מדברי הט"ז שיסוד דבריו הוא מחמת חזקת חיוב כחזקה מעיקרא, אלא שסובר כמו הסברו של השב שמעתתא שם, דחזקת חיוב מגרע את חזקת הממון, ואם כן כשהיה ודאי מעשה פרעון הדרא לה חזקת המוחזק ושוב לא מהני ברי ושמא ואמנם לדברי הרשב"א בגיטין עה, ב דבחזקת חיוב גם שמא ושמא ולא הו"ל למידע חייב, חזינן דהעיקר מצד אין ספק מוציא מידי ודאי..
3
ד׳ובזה אפשר לתרץ גם מה שראיתי מקשים, מדוע שוחט שאין לו קבלה שקלקל חייב לשלם, אע"פ שטבח אומן שקלקל פטור, הלא קי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, ומלבד חזקת ממון שיש לו גם הרוב מסייע ליה ולמה יהיה חייב לשלם?263הובא לעיל קושיא זו על הגמרא בבא קמא צט, ב אמאי טבח שקלקל צריך להביא ראיה שמומחה הוא ולהפטר. ועיין שם שכן הקשה הראב"ד בחידושיו לב"ק, ותירץ שהוי כעין כל שיש רואה יביא ראיה ויפטר, וכיוון לדבריו בקוב"ש ב"ק שם אות קיט בתירוץ קמא.
4
ה׳אבל גם שם הגדר הוא דסבת החיוב הוא ודאי וסבת הפטור הוא בספק, דעצם החיוב נעשה מצד מה שקלקל, אלא המומחיות שלו היא סבה לפטור כמו אונס למשל, וכשם שהפטור מצד אונס צריך להתברר בודאי, וכ"ז שלא נתברר בודאי אינו בא בחשבון לשמש אפילו בתור ספק, כך ג"כ אי אפשר לבוא מצד ספק מומחה כ"ז שלא נתברר זאת בודאי264כך תירץ גם המגיה לראב"ד. וכבר קדמו אותם בבית הלוי ח"ב סי' ד אות ד, אבני נזר אה"ע סי' לג, קוב"ש שם בתירוץ בתרא..
5
ו׳ועי' בספר "אור שמח" בהלכות בכורות (פרק ה' הלכה ו') שמשיג על הש"ך בס' תקפו כהן שמביא ראיה דבספק נדר אזלינן לחומרא, מהא דבעי ר"ז בחולין (כ"ג ע"ב) באומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שאור, ואי גם בנדר אמרינן ספק ממונא לקולא, אמאי לא מבעי ליה באומר הרי עלי תודה מן החמץ לחוד והביא שאור, דאי ספק הוא נפטר מידי נדרו? אלא ש"מ דבספק נדר אזלינן לחומרא, וב"אור שמח" הנ"ל הוא מדחה את הראי', משום דשם הוה כספק בפרעון דמעמידים בחזקת חיוב.
6
ז׳ולפי דברינו הרכיב כאן שני מושגים שאין להם כלל שייכות זה לזה, המושג של סבה חיובית וסבה שלילית עם המושג של חיוב ונושא החיוב.
7
ח׳כי, כאמור, כל הגדר דחזקת חיוב הוא, מפני שהסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית הבאה לבטל את הסבה החיובית היא בספק, כמו באיני יודע אם פרעתיך שתיכף כשלוה הועמד עליו חיוב שיעבוד הגוף ושעבוד נכסים, אלא ע"י הפרעון יש סבה לסלק את החיוב. ובאומרו איני יודע אם פרעתיך סבת החיוב היא ודאית וסבת הפטור בספק עומדת, אבל כשאמר הרי עלי להביא תודה מן החמץ ואנן מספקינן אם גם שאור בכלל החמץ, אין כאן הספק בסבה לפטור, אלא הספק הוא בנושא החיוב, אם נתחייב דוקא בחמץ ממש או דגם שאור בכלל זה265הנה מצינו אין ספק מוציא מידי ודאי גם באופן שהוא כהגדרת הגאון המחבר נשוא החיוב. א. עיין שו"ת מהר"ם חלאוה (נדפס מכת"י י-ם תשמ"ז) סי' קכו ובשו"ת הריב"ש המיוחסות סי' כב שביאר בהא דכל מקום שיש לו שביתה ודאית וספק שהוא יצא ממקום שביתתו דהוי אין ספק מוציא מידי ודאי, והרי התם נמי הספק הוא בנשוא החיוב וכנ"ל (עיי"ש ברשב"א עירובין מג, א דקאתי מכח חזקה, אכן נראה כוונתו כפירוש המהר"ם חלאוה). ואולם יש לדחות דמצד עצמו יש סיבה לקנין התחום הוא עד הרקיע, אלא שגדר תחומין למעלה מעשרה, דכל למעלה מעשרה רשות בפני עצמה היא ומפקיעה את הרשות שתחתיה, ונמצא שזה בכללסיבה חיובית כנגד סיבה שלילית. ב. כתב הלבוש (עטרת זהב סי' סא) לענין זרוע לחיים וקיבה דהלויים מספקא לן אם הם בכלל עם הלכך פטורים הם מליתן, אולם אם תפסו הלויים צ"ע אם מוציאין אותן מידו דכיון דכתיב ונתן לכהן לא יצא הישראל ידי נתינה שאין ספק נתינה מוציא מידי ודאי נתינה של הכהן, הרי לנו דגם בספק בנשוא החיוב שייך הסברא דאין ספק מוציא מידי ודאי. ואולם גם בזה יש לדחות, ששמא מצד החיוב לתת על זה לא מהני המע"ה, ואדרבה הא אמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא, מאי אמרת לאחר שנתן ללוי נימא המע"ה, על זה אמרינן אין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חיוב, וצ"ת.
עוד יש להעיר על פי מה שכתב בשו"ת חבצלת השרון יו"ד סי' פח ליישב מה שכתב הש"ך סי' שה סק"א שיש לצאת את כל השיטות לענין שיעור חמש סלעים, וקשה דהא בספק בכור אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ואמאי לא נימא הכי גם לענין זה, ותירץ בשו"ת חבצלת השרון שם דכיון שיש ודאי חיוב פדיון הבן הוי שיעור הכסף ספק פרעון, והוי כאיני יודע אם פרעתיך. ואולם לפמש"כ הגאון המחבר באופן זה הוי ספק בנשוא החיוב. וצריך לומר שאע"פ שיש מחלוקת הפוסקים בשיעור החמש סלעים, אולם באמת אין כאן ספק בנשוא החיוב דזה פשיטא שהשיעור הוא חמש סלעים, אלא שאנו מסופקים מה הם חמש סלעים, וא"כ אין הספק רק כאשר משלם האם נפטר מחיובו וזה כבר ספק בסיבה השלילית. ובזה יש לומר גם שכל שנמצא שיש ספק אם בכהאי גוונא מקרי קיום המצוה, לא יחולו בזה כללי הספיקות, משום שכיון שהחיוב ברור והקיום מסופק הוי זה בכלל אין ספק מוציא מידי ודאי, יעויין בשו"ת דבר משה סי' יז שהנוטל אתרוג ספק מורכב לא יצא מטעם זה (והיינו אפילו באופן שחיובו דרבנן), והטעם הוא שהחיוב ודאי והקיום מסופק, גם זה בכלל סיבה חיובית ודאית כנגד סיבה שלילית מסופקת. ורק במקום שהחיוב עצמו יש בו שני דרכים אחת ודאית ואחת מסופקת, בזה שייך חילוק הגאון המחבר בין אססמ"ו לנשוא החיוב, ודו"ק., וגם אם נפרש דחזקת חיוב היא מטעם חזקה דמעיקרא, נמי אין לזה ענין עם חזקת חיוב, עפ"י מה שביארנו במק"א, דחזקה דמעיקרא לא שייכת בספק בעצם של דבר, כמו, למשל, בחרש שקידש, דהיא ספק מקודשת אעפ"י שיש לה חזקת פנויה, משום דהספק הוא בעצם הגברא אם הוא בכלל פקח או שוטה ועל זה אין שום חזקה266נדון זה תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים היכא דודאי נגע אם אזלה החזקה ודנים את הכל כמו את הספק, עיין ראשונים ריש נדה, קידושין עט, א חולין פו, א והדבר תלוי בגדר חזקה אי אזלינן בתר שורש הספק, ומה הדין כשאין הנדון לפנינו, עיין במה שהאריך בכל זה בשערי יושר שער ב פרק ט., וככה כה"ג לא שייך לבוא בזה מטעם חזקת חיוב, כי הספק בא בעצם הדבר, בשאור, אם זהו בכלל חמץ או לא, וע"ז אין שום חזקה, וממילא צדק הש"ך היה הדין דגם בספק נדר אזלינן לקולא היה אפשר לנו לבוא מצד זה.
עוד יש להעיר על פי מה שכתב בשו"ת חבצלת השרון יו"ד סי' פח ליישב מה שכתב הש"ך סי' שה סק"א שיש לצאת את כל השיטות לענין שיעור חמש סלעים, וקשה דהא בספק בכור אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ואמאי לא נימא הכי גם לענין זה, ותירץ בשו"ת חבצלת השרון שם דכיון שיש ודאי חיוב פדיון הבן הוי שיעור הכסף ספק פרעון, והוי כאיני יודע אם פרעתיך. ואולם לפמש"כ הגאון המחבר באופן זה הוי ספק בנשוא החיוב. וצריך לומר שאע"פ שיש מחלוקת הפוסקים בשיעור החמש סלעים, אולם באמת אין כאן ספק בנשוא החיוב דזה פשיטא שהשיעור הוא חמש סלעים, אלא שאנו מסופקים מה הם חמש סלעים, וא"כ אין הספק רק כאשר משלם האם נפטר מחיובו וזה כבר ספק בסיבה השלילית. ובזה יש לומר גם שכל שנמצא שיש ספק אם בכהאי גוונא מקרי קיום המצוה, לא יחולו בזה כללי הספיקות, משום שכיון שהחיוב ברור והקיום מסופק הוי זה בכלל אין ספק מוציא מידי ודאי, יעויין בשו"ת דבר משה סי' יז שהנוטל אתרוג ספק מורכב לא יצא מטעם זה (והיינו אפילו באופן שחיובו דרבנן), והטעם הוא שהחיוב ודאי והקיום מסופק, גם זה בכלל סיבה חיובית ודאית כנגד סיבה שלילית מסופקת. ורק במקום שהחיוב עצמו יש בו שני דרכים אחת ודאית ואחת מסופקת, בזה שייך חילוק הגאון המחבר בין אססמ"ו לנשוא החיוב, ודו"ק., וגם אם נפרש דחזקת חיוב היא מטעם חזקה דמעיקרא, נמי אין לזה ענין עם חזקת חיוב, עפ"י מה שביארנו במק"א, דחזקה דמעיקרא לא שייכת בספק בעצם של דבר, כמו, למשל, בחרש שקידש, דהיא ספק מקודשת אעפ"י שיש לה חזקת פנויה, משום דהספק הוא בעצם הגברא אם הוא בכלל פקח או שוטה ועל זה אין שום חזקה266נדון זה תלוי במחלוקת הראשונים והאחרונים היכא דודאי נגע אם אזלה החזקה ודנים את הכל כמו את הספק, עיין ראשונים ריש נדה, קידושין עט, א חולין פו, א והדבר תלוי בגדר חזקה אי אזלינן בתר שורש הספק, ומה הדין כשאין הנדון לפנינו, עיין במה שהאריך בכל זה בשערי יושר שער ב פרק ט., וככה כה"ג לא שייך לבוא בזה מטעם חזקת חיוב, כי הספק בא בעצם הדבר, בשאור, אם זהו בכלל חמץ או לא, וע"ז אין שום חזקה, וממילא צדק הש"ך היה הדין דגם בספק נדר אזלינן לקולא היה אפשר לנו לבוא מצד זה.
8
ט׳ועי' בנמ"י בב"מ (צ"ז ע"ב) ב"שאלה חצי יום ושכרה חצי יום" שאמרינן שם "לימא תהוי תיובתא דרב נחמן"? ומסיק שם "שיש עסק שבועה ביניהן". ומקשה הגמ"י דתפ"ל דהוה כאינו יודע אם פרע כיון דהחיוב הוא משעת שאלה?
9
י׳אכן, לפ"ד מובן דלא קשה, דרק אז נכנס לכלל של איני יודע אם פרעתיך, כשהסבה החיובית היא ודאית והסבה השלילית הפוטרת היא ספקית, למשל כשאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה267עיין לעיל מדה ב אות יט., אבל בנ"ד הספק הוא בכמותה של סבת החיוב, שאנו מסתפקינן בבהמה זו שמתה איזו כמות החיוב הועמדה עליה בתחילה, אם כמות החיוב של שאלה או של שכירות268בלחם משנה על הרמב"ם שאלה ופקדון פ"ג ה"ג פסק אכן דשואל מתחייב מזמן שאלה, ואפ"ה פסק דבשאל חצי יום ושכר חצי יום הוי איני יודע אם נתחייבתי, ואמאי לא קשה כקושית הנמוק"י. ובשב שמעתתא שמעתתא ב פרק ז תירץ דמצטרף עם השואל חזקת חי של הבהמה, אזי הוי כמו טענת ברי, עיין שם ביסודו בגדר טענת א"י טם פרעתיך. והחזון איש חו"מ סי' ה סק"ו כתב דמבואר דדעת הרמב"ם הוא כהריטב"א (הובא לעיל בהערות) שהחיוב משעת משיכה הוא רק לענין האונסין אבל לענין עצם החיוב הוי איני יודע אם נתחייבתי..
10