המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא י״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 11
א׳וראיתי להגאון ר' א"ז מלצר שליט"א בספרו "אבן האזל"411גניבה פ"ג ה"ב., שהוא משיג ע"ז מהגמ' בשבת (ו' ע"א) דאמרינן שם לענין מוציא מרה"י לרה"ר דרך כרמלית: "מידי דהוה אמעביר מתחלת ד' לסוף ד', התם אע"ג דאי מנח ליה בתוך ד' אמות פטור כי מנח ליה בסוף ד' אמות חייב ה"נ ל"ש. מי דמי, התם לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא, לכו"ע מקום חיוב הוא, והכא לכולי עלמא מקום פטור הוא", ומוכח מלשון הגמרא דבד"א ברה"ר, אין כל הד"א גורמי החיוב, אלא עיקר החיוב הוא מה שמוציא במקום מתחלת ד', למקום לסוף ד' - כמו במוציא מרשות לרשות?412קושיה זו היא גם לגדר שביאר הבעל המאור שארבע אמות הם כמו הוצאה, שהרי הגמ' לא העלתה על דעתה להוכיח מכל מוציא מרה"י לרה"ר שגם כאן כל עוד לא יצא החפץ מרה"י הרי הוא במקום פטור, והטעם פשוט שכל שלא התחילה עדיין ההוצאה מהרשות לא שייך כלל שיחשב זה מקום פטור, וא"כ אם גם מעביר מקרי מוציא מרשות לרשות ואנו מגדירים את ההוצאה רק מכשהוא יוצא מחוץ לד' אמות. (וראה לעיל שמטעם זה יש הסוברים שלא שייך חצי שיעור בד' אמות דהוי כמו מטלטל מזוית לזוית בבית). וע"כ נראה דגם לבעל המאור עיקר ההוצאה בהעברת ד' אמות היא ממקומו ממש של החפץ אלא שההוצאה לא נגמרת עד לאחר הד' אמות וכל הד' אמות הם חלק מההוצאה, וכמו"כ במעביר מרה"י לרה"ר דרך כרמלית אזי הכרמלית עצמה משמשת כחלק מההוצאה, דבזה חלוק הוצאה גרידא מהוצאה דרך כרמלית דבהוצאה גרידא אין מקום שהוא החלפת הרשויות אלא קודם החפץ ברה"י ואח"כ הוא ברה"ר, משא"כ במעביר דרך כרמלית מקום הכרמלית הוא המקום שבו אין החפץ נמצא לא ברה"י ולא ברה"ר והוא משמש כסיבה להוצאה. ולפי זה מיושבת גם קושית האהא"ז על הגר"ח, דאפשר שגם הגר"ח מודה ליסוד הבעה"מ שהעברה דמיא להוצאה, אך שהוא מדמה לה להוצאה דרך כרמלית. (ויותר מכך דהא לעלמא הוא מקום חיוב משא"כ כרמלית שהוא מקום פטור ממש, ודו"ק), והיינו שהוא מדמה להוצאה דרך מקום שההוצאה עצמה נמשכת ובזה גם ההוצאה היא חלק מסיבת חיוב, ואין הכי נמי להצד בגמ' דמוציא דרך כרמלית חייב אם יקרע שיריים בכרמלית יהיה פטור מדין קלב"מ, ודו"ק.
1
ב׳אבל באמת אינני רואה בזה שום סתירה לדבר, ואדרבא, יש בזה משום ראיה לדבר, דזהו גופא אומרת הגמרא "לגבי דהאי גברא מקום פטור הוא לכו"ע מקום חיוב הוא", כלומר, דבד"א כל המקום מתחלת ד' לסוף ד', מקום חיוב הוא, מפני שכל המקום הוא גורם החיוב, ואע"ג דאם הניח באמצע פטור, זהו מפני שיש בזה סבה נגדית המונעת את סבת החיוב, אבל עכ"פ כשאין סבה נגדית נחשבות כל הד' אמות לגורמי החיוב413מלבד מה שמלשון הגמרא 'לגבי דהאי גברא מקום פטור', משמע כהבנת האבן האזל שאין כל הארבע אמות מהוות סיבת חיוב, לכאורה מדויק כן בלשון רש"י שכתב אם יטלהו חוץ לארבע ויניחהו כאן, שהרי העבירו ארבע שלימות, ומוכח דמה דהוי מקום חיוב לאחריני אינו מצד ההעברה שהיא המחייב, אלא מצד שהוא מקום הנחה המחייבת ובזה הוא דחלוק ממעביר דרך כרמלית שהכרמלית אינה מקום הנחה להתחייב, ודו"ק..
2
ג׳ואי ממה דהגמרא חפצה להשוות את שני הדברים הללו, הנה זהו בגדר קל וחומר לפי הס"ד, דמה ברה"ר של הדרך הוא גורם החיוב ואפילו הכי לא איכפת לן מה באמצע אי מנח ליה פטור, כ"ש במוציא מרשות לרשות, דכל החיוב הוא בעד העקירה והנחה לבדה, דלא איכפת לן מה דבאמצע הוא מקום פטור.
3
ד׳ולפי ההלכה דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב - וגם בן עזאי דפוטר, הוא רק מטעם דמהלך כעומד דמי, ע"כ דגורמי החיוב אינם אלא העקירה וההנחה, והבינתיים משמש רק בתור אמצעי, וע"כ לא איכפת לן מה דזה הוי מקום פטור, לא כן ברה"ר, דבעינן שיהיה כל המקום מקום חיוב414ובעיקר החקירה הנ"ל אם מעביר ד' אמות ברה"ר הוא מגדר הוצאה או שהחיוב הוא על ההעברה, ראה מה שהרחיב באבי עזרי הלכות שבת פ"א הי"ט, ורצה לבאר לפי יסודו של הגר"ח את סברת המאירי בדף ג, א שגם לחכמים דפליגי על ר"ג וסברי יש ידיעה לחצי שיעור, דזה אינו שייך אלא בחצי שיעור דכתיבה, דעכ"פ מעשה איסור יש כאן, אבל הוצאה שהעקירה אינה מעיקר המלאכה והכל הולך אחרי ההנחה לא שייך כאן הך דינא דיש ידיעה לחצי שיעור. והוסיף המאירי שאע"פ שאמרו שהעמעביר שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתים בשוגג פטור (מקרבן), וחזינן דמקרי ידיעה לחצי שיעור מיישב המאירי שההעברה דומה למעשה יותר מההוצאה, וכתב ע"ז המאירי כך קבלנו בענין זה וכך כתבוהו חכמי הדורות אלא שאינם דברים ברורים כל כך. ובתוצאות חיים סי' ז נתקשה בזה מה החילוק בין הוצאה לההעברה, שהרי שניהם צריכים עקירה והנחה, ובאבי עזרי שם ביאר דיסוד ידיעה לחצי שיעור הוא היכא שהחצי הוא חצי מדבר שלם, וכגון חצי זית חלב וממילא הידיעה בחצי האחד מחלקת את הדבר השלם לשנים, לא כן בהוצאה שאין העקירה והנחה שני חציאם של דבר אחד אלא הם שני דברים שלמים שצריכים אותם, ואחר שעיקר המלאכה היא ההנחה נמצא שהיא החתיכה דאיסורא ואין העקירה חלק ממנה שנחשיב אותה כידיעה לחצי שיעור. וכל זה בהוצאה אבל בהעברה שכל חלק וחלק הוא החתיכה דאיסורא דומה זה לחצי זית חלב. ועיי"ש שהקשה לפי דברי הבעה"מ שצויינו לעיל, וכן הקשה ממה דמעביר דרך למעלה מעשרה חייב חזינן דהעיקר הוא העקירה וההנחה במקום הרחוק ד' אמות..
4