המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא י׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 10
א׳ואמנם, בכאן יש לנו עוד ציור בחצי שיעור, כי בזה, במעביר ד' אמות ברה"ר, בודאי לא שייך לומר חצי שיעור אסור מן התורה409בעיקר הדבר שאין איסור ד' אמות נאמרו באחרונים כמה סברות. א. בחוות יאיר סימן טו כתב שכל דבר ששיעורו מפורש בתורה לא נאמר בו דין חצי שיעור, וכעין שכתב הט"ז לענין איסור דרבנן שחכמים לא אסרו דבר המפורש להיתר בתורה. ב. בפרי מגדים בסוף הפתיחה להלכות שבת ובבית מאיר סימן שמ כתבו שהוא כגדר חצי מלאכה שלא נאמר בה דין שיעור. ובפרי מגדים שם ע"פ סברתו (דלהלן) שגם הסוברים שחצי מלאכה אסור ילפינן לה מכל מלאכה, א"כ מעביר ד' אמות שהוא הלמ"ס לא שייך בו חצי שיעור. ג. בברית יעקב שם וכן בבית יצחק או"ח סימן י דלמה שכתב הבעל המאור שם שגדר ד' אמות הוא כגדר מעביר מרשות לרשות א"כ בתוך ד' אמות ליכא עלה כלל שם מלאכה והוי כמעביר חפץ מביתו לביתו. וע"ע בנין עולם סי' יט סקכ"א. וראה להלן מהמאירי דף ג, א ואבי עזרי ריש הלכות שבת לחלק בין מעביר ד' אמות שהוא חצי שיעור להוצאה דאינו חצי שיעור.
והנה סברת חצי שיעור בשבת מקורה הוא מהגמ' (שבת עד, א) ושם אמרו שאסור לענין מבשל חצי גרוגרת וכן הלכה גם לענין בורר חצי גרוגרת (כרב יוסף), ובראשונים שם נחלקו אם חצי שיעור בכה"ג אסור מן התורה (רש"י ריטב"א ועוד ראשונים) או שאינו אסור אלא מדרבנן (רמב"ן, ר"ן ומשמעות דברי הרמב"ם שבת פי"ח הכ"ג), ובתוספתא (ביצה פ"ד ה"ב) אמרו לענין כותב אות אחת שהוא איסור שבות (אך יעויין בני בנימין על הרמב"ם שט"ס הוא בתוספתא, ומנחת סלת מצוה לב מלאכה יז שייתכן לשון שבות על איסור דאורייתא, ויעויין חזון יחזקאל על התוספתא שם שחילק בין חצי גרוגרת בבישול שהבישול הוא שלם רק בחצי שיעור לכותב אות אחת שהוא חצי מלאכה ממש). והאחרונים אמרו בזה פרטי חילוקים שונים ששייכים בחצי שיעור במלאכה, כמו חצי גרוגרת לענין בישול, כותב אות אחת, גוזז חצי צפורן, עוקר בלא מניח, וכן נאמרו כמה סברות מדוע לא נימא חצי שיעור במלאכה, אם מטעם דלא שייך חזי לאצטרופי (חמדת ישראל קונט' נר מצוה עמ' 88, עיי"ש הטעם), או מטעם דרק באכילה אמרינן חצי שיעור (חכ"צ שם, מהרי"ט אלגאזי שם, וראה פנ"י שבת שם), או להיפך דבשבת איכא מיעוט דבעשותה כולה ולא מקצתה (קרית ספר על הרמב"ם שם, אך עיין שו"ת בנין עולם סי' יט אות כא שמיעוט זה הוא רק לענין שנים שעשאוה ראה גם חי' ר"מ קזיס שבת ג, א מה שתמה), או דחצי מלאכה אין עליה שם מלאכה (ובמנ"ח מוסך השבת עושה שתי בתי נירים הביא מהמגן אבות לחלק בין מלאכות ששם המלאכה הוא השיעור כגון כותב ב' אותיות לשאר המלאכות, וכ"כ בדברי מרדכי סי' יט), ומאידך יש לומר שגם הסוברים שאסור חצי שיעור בשבת אינו מדין חצי שיעור דכה"ת אלא שבשבת יש איסור אחר לטעם חצי שיעור מדין תשבות (ראה לח"מ שבת פכ"א ה"א) או מריבוי ד'כל' מלאכה (פרמ"ג בסוף הפתיחה להל' שבת, וכ"כ בחק"ל או"ח סי' נח). וראה להלן מש"כ הגאון המחבר., אך ס"ס גם בזה כל השיעור מתחלתו ועד סופו נחשב לסבה גורמת, והטעם, שבזה לא שייך לומר חצי שיעור אסור מן התורה, נמי מובן לפי הנחתנו לעיל, דהשיעור נאמר על המסובב והתוצאות שבדבר ולא על הדבר כשהוא לעצמו, והנה בכל איסור אכילה יש גם הדבר כשהוא לעצמו, הדבר האסור וגם המסובב, זהו החיובים של האדם האוכל, ויש לחלק ביניהם ולאמור, דעצם הדבר הוא אסור אפילו בחצי שיעור, אלא דאינו גורם החיוב על האדם עד שיהי השיעור שלם, לא כן באיסור מלאכה בשבת, שכל האיסור הוא על פעולת האדם ובלי הפעולה אין כלל דבר, שם לא שייך לומר חצי שיעור אסור מן התורה410הגאון המחבר מחלק לכאורה בין 'חפצא' ל'גברא', והיינו האם עיקר האיסור הוא החפץ הנאסר שלא תעשה בו פעולה כל שהיא או שעיקר האיסור הוא הפעולה שלא תיעשה בחפץ מסויים (ואכמ"ל להרחיב בגדר זה, ראה מש"כ הגאון המחבר בספרו דרך הקודש שמעתתא א פרק א, ולעיל מדה א אות טו ולהלן מדה יב אות עו). דהיינו שכשהאיסור הוא בחפץ שייך לומר שביחס ל'חפצא' אכן אין חילוק בין הפרט לשלם וכל חלק וחלק ממנו הוא סיבה לאסרו, אלא שביחס ל'גברא' ולפעולה אנו מחלקים בין הפרט לשלם, משא"כ כשהאיסור הוא ב'גברא' הכיצד נחלק בין חצי שיעור לשיעור שלם הלא הכל הוא אחד. ואמנם אילו היתה הכוונה לחפצא וגברא במובן הפשוט היה מאוד קשה שהרי יוה"כ ושבועה עיקרם איסור גברא, ומ"מ מצינו בו דין ח"ש והגאון המחבר לדרכו לעיל אות ה אכן לא נאמר ח"ש בשבועה, ועיין להלן מדה יח אות סב והלאה.
ואולם לכשנעמיק בחילוק זה נמצא שכוונת הגאון המחבר לגדר אחר והוא שיסוד דין שיעור הוא חשיבות של הדבר, וממילא באופן בו ניתן לחלק בין האיסור לחשיבות אזי יש לומר שחצי שיעור הוא אסור, משא"כ כשהחשיבות והאיסור הינם בחדא מחתא אזי כשם שאין חשיבות כך אין איסור בח"ש, ולדוגמה באיסורי אכילה שבין אם האיסור הוא על ה'חפצא' ובין אם האיסור ב'גברא' אולם פשוט שהאיסור נעשה ב'חפצא' והפעולה היא פעולה שאין בה חסרון וע"כ גם ביוה"כ האכילה מצד עצמה שלימה היא אלא שנעשית בדבר שאין לו חשיבות, על זה נאמר הדין שחצי שיעור אסור, מה שאין כן כשהשיעור הוא בפעולה, ואנו דנים את חשיבות הפעולה נמצא שבחצי אין כלל משמעות לאיסור (ובזה יש לדון אם בשבועה האיסור נעשה בחפץ כדעת האחרונים דלעיל, או שכל האיסור הוא בפעולה והשיעור גם הוא בפעולה וכהגדרת הגאון המחבר לעיל). ולפי זה מובן ביותר דעת הסוברים דבישול חצי גרוגרת הוא חצי שיעור, שהרי התם הפעולה מצד עצמה היא מושלמת רק שהיא נעשית בדבר שאין בו חשיבות (והחולקים או שסוברים שלא שייך ח"ש בדבר שאינו אכילה או מטעמים אחרים שהוזכרו לעיל), ובכותב אות אחת יש לדון שאע"פ שגם אם ננקוט, כפשוטו, שהחסרון באות אחת הוא בתוצאה שאין כאן כתב (ולא בפעולה בשם 'כותב'), וא"כ שוב הפעולה היא שלימה ורק שהנפעל הוא דבר שאינו חשוב, אולם כמובן שיש להבדיל בין דבר שנעשה בדבר שאין בו שיעור להחשיבו, לפעולה היוצרת דבר שאין בו שיעור להחשיבו, שסוף כל סוף היצירה היא בפעולה ושוב אנו באים לדון את חשיבות הפעולה, וזהו מה שנחלקו האחרונים שהובאו לעיל אם כותב דמי לבישול חצי גרוגרת שאז שייך חצי שיעור, או שדומה לעקירה והנחה שלא שייך בו חצי שיעור, ודו"ק היטב., ובכ"ז הציור אחד הוא, דכל השיעור וכל משהו מן השיעור משמש לסבה גורמת, מפני שכל משהו מן השיעור הוא צריך לגוף השיעור שאי אפשר בלעדו, לא סגי בהוצאה מרשות לרשות, שהשיעור שנמשך מלבד העקירה והנחה הוא רק במקרה, שלפעמים הוא במרחק יותר גדול ולפעמים הוא במרחק יותר קצר.
והנה סברת חצי שיעור בשבת מקורה הוא מהגמ' (שבת עד, א) ושם אמרו שאסור לענין מבשל חצי גרוגרת וכן הלכה גם לענין בורר חצי גרוגרת (כרב יוסף), ובראשונים שם נחלקו אם חצי שיעור בכה"ג אסור מן התורה (רש"י ריטב"א ועוד ראשונים) או שאינו אסור אלא מדרבנן (רמב"ן, ר"ן ומשמעות דברי הרמב"ם שבת פי"ח הכ"ג), ובתוספתא (ביצה פ"ד ה"ב) אמרו לענין כותב אות אחת שהוא איסור שבות (אך יעויין בני בנימין על הרמב"ם שט"ס הוא בתוספתא, ומנחת סלת מצוה לב מלאכה יז שייתכן לשון שבות על איסור דאורייתא, ויעויין חזון יחזקאל על התוספתא שם שחילק בין חצי גרוגרת בבישול שהבישול הוא שלם רק בחצי שיעור לכותב אות אחת שהוא חצי מלאכה ממש). והאחרונים אמרו בזה פרטי חילוקים שונים ששייכים בחצי שיעור במלאכה, כמו חצי גרוגרת לענין בישול, כותב אות אחת, גוזז חצי צפורן, עוקר בלא מניח, וכן נאמרו כמה סברות מדוע לא נימא חצי שיעור במלאכה, אם מטעם דלא שייך חזי לאצטרופי (חמדת ישראל קונט' נר מצוה עמ' 88, עיי"ש הטעם), או מטעם דרק באכילה אמרינן חצי שיעור (חכ"צ שם, מהרי"ט אלגאזי שם, וראה פנ"י שבת שם), או להיפך דבשבת איכא מיעוט דבעשותה כולה ולא מקצתה (קרית ספר על הרמב"ם שם, אך עיין שו"ת בנין עולם סי' יט אות כא שמיעוט זה הוא רק לענין שנים שעשאוה ראה גם חי' ר"מ קזיס שבת ג, א מה שתמה), או דחצי מלאכה אין עליה שם מלאכה (ובמנ"ח מוסך השבת עושה שתי בתי נירים הביא מהמגן אבות לחלק בין מלאכות ששם המלאכה הוא השיעור כגון כותב ב' אותיות לשאר המלאכות, וכ"כ בדברי מרדכי סי' יט), ומאידך יש לומר שגם הסוברים שאסור חצי שיעור בשבת אינו מדין חצי שיעור דכה"ת אלא שבשבת יש איסור אחר לטעם חצי שיעור מדין תשבות (ראה לח"מ שבת פכ"א ה"א) או מריבוי ד'כל' מלאכה (פרמ"ג בסוף הפתיחה להל' שבת, וכ"כ בחק"ל או"ח סי' נח). וראה להלן מש"כ הגאון המחבר., אך ס"ס גם בזה כל השיעור מתחלתו ועד סופו נחשב לסבה גורמת, והטעם, שבזה לא שייך לומר חצי שיעור אסור מן התורה, נמי מובן לפי הנחתנו לעיל, דהשיעור נאמר על המסובב והתוצאות שבדבר ולא על הדבר כשהוא לעצמו, והנה בכל איסור אכילה יש גם הדבר כשהוא לעצמו, הדבר האסור וגם המסובב, זהו החיובים של האדם האוכל, ויש לחלק ביניהם ולאמור, דעצם הדבר הוא אסור אפילו בחצי שיעור, אלא דאינו גורם החיוב על האדם עד שיהי השיעור שלם, לא כן באיסור מלאכה בשבת, שכל האיסור הוא על פעולת האדם ובלי הפעולה אין כלל דבר, שם לא שייך לומר חצי שיעור אסור מן התורה410הגאון המחבר מחלק לכאורה בין 'חפצא' ל'גברא', והיינו האם עיקר האיסור הוא החפץ הנאסר שלא תעשה בו פעולה כל שהיא או שעיקר האיסור הוא הפעולה שלא תיעשה בחפץ מסויים (ואכמ"ל להרחיב בגדר זה, ראה מש"כ הגאון המחבר בספרו דרך הקודש שמעתתא א פרק א, ולעיל מדה א אות טו ולהלן מדה יב אות עו). דהיינו שכשהאיסור הוא בחפץ שייך לומר שביחס ל'חפצא' אכן אין חילוק בין הפרט לשלם וכל חלק וחלק ממנו הוא סיבה לאסרו, אלא שביחס ל'גברא' ולפעולה אנו מחלקים בין הפרט לשלם, משא"כ כשהאיסור הוא ב'גברא' הכיצד נחלק בין חצי שיעור לשיעור שלם הלא הכל הוא אחד. ואמנם אילו היתה הכוונה לחפצא וגברא במובן הפשוט היה מאוד קשה שהרי יוה"כ ושבועה עיקרם איסור גברא, ומ"מ מצינו בו דין ח"ש והגאון המחבר לדרכו לעיל אות ה אכן לא נאמר ח"ש בשבועה, ועיין להלן מדה יח אות סב והלאה.
ואולם לכשנעמיק בחילוק זה נמצא שכוונת הגאון המחבר לגדר אחר והוא שיסוד דין שיעור הוא חשיבות של הדבר, וממילא באופן בו ניתן לחלק בין האיסור לחשיבות אזי יש לומר שחצי שיעור הוא אסור, משא"כ כשהחשיבות והאיסור הינם בחדא מחתא אזי כשם שאין חשיבות כך אין איסור בח"ש, ולדוגמה באיסורי אכילה שבין אם האיסור הוא על ה'חפצא' ובין אם האיסור ב'גברא' אולם פשוט שהאיסור נעשה ב'חפצא' והפעולה היא פעולה שאין בה חסרון וע"כ גם ביוה"כ האכילה מצד עצמה שלימה היא אלא שנעשית בדבר שאין לו חשיבות, על זה נאמר הדין שחצי שיעור אסור, מה שאין כן כשהשיעור הוא בפעולה, ואנו דנים את חשיבות הפעולה נמצא שבחצי אין כלל משמעות לאיסור (ובזה יש לדון אם בשבועה האיסור נעשה בחפץ כדעת האחרונים דלעיל, או שכל האיסור הוא בפעולה והשיעור גם הוא בפעולה וכהגדרת הגאון המחבר לעיל). ולפי זה מובן ביותר דעת הסוברים דבישול חצי גרוגרת הוא חצי שיעור, שהרי התם הפעולה מצד עצמה היא מושלמת רק שהיא נעשית בדבר שאין בו חשיבות (והחולקים או שסוברים שלא שייך ח"ש בדבר שאינו אכילה או מטעמים אחרים שהוזכרו לעיל), ובכותב אות אחת יש לדון שאע"פ שגם אם ננקוט, כפשוטו, שהחסרון באות אחת הוא בתוצאה שאין כאן כתב (ולא בפעולה בשם 'כותב'), וא"כ שוב הפעולה היא שלימה ורק שהנפעל הוא דבר שאינו חשוב, אולם כמובן שיש להבדיל בין דבר שנעשה בדבר שאין בו שיעור להחשיבו, לפעולה היוצרת דבר שאין בו שיעור להחשיבו, שסוף כל סוף היצירה היא בפעולה ושוב אנו באים לדון את חשיבות הפעולה, וזהו מה שנחלקו האחרונים שהובאו לעיל אם כותב דמי לבישול חצי גרוגרת שאז שייך חצי שיעור, או שדומה לעקירה והנחה שלא שייך בו חצי שיעור, ודו"ק היטב., ובכ"ז הציור אחד הוא, דכל השיעור וכל משהו מן השיעור משמש לסבה גורמת, מפני שכל משהו מן השיעור הוא צריך לגוף השיעור שאי אפשר בלעדו, לא סגי בהוצאה מרשות לרשות, שהשיעור שנמשך מלבד העקירה והנחה הוא רק במקרה, שלפעמים הוא במרחק יותר גדול ולפעמים הוא במרחק יותר קצר.
1