המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא ט׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 9
א׳הוצאה מרשות לרשות או מעביר וזורק ד' אמות ברה"ר בשבת, שגם שם יש סבה אריכתא, גם שם יש לחקור, אם על המעשה מתחלתו ועד סופו נחשב לסבה הגורמת של החיוב מיתה וקרבן, או דרק ההתחלה והסוף, זאת אומרת, העקידה וההנחה.
1
ב׳ואומרים בשם הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל404חידושי הגר"ח (סטנסיל) סימן קיא, גנזי הגר"ח סימן מ, שיעורי הגר"ח מכת"י, הובא גם באבן האזל גניבה פ"ג ה"ב, וראה להלן אות יא. שהוא חלק בין שני הדברים הללו, בין זורק ומעביר ברה"ר לזריקה והוצאה מרשות לרשות, דבראשון כל הד' אמות, מתחלתן ועד סופן הן גורמי החיוב, מפני שסבת האיסור הלא היא שיעור המקום. ובכן, כל מה שנכנס לשיעור המקום הוא בכלל גורם החיוב, משא"כ בהוצאה מרשות לרשות, כיון דכל סבת האיסור היא שינוי הרשות נחשבו לגורמי החיוב רק העקירה מרשות וההנחה לרשות אחרת, והאמצע שביניהם, שבין העקירה להנחה, נחשב רק לאמצעי לסבה, אבל לא בכלל הסבה הגורמת ממש405ראה אבני נזר או"ח סי' רמה שסובר שהעקירה וההנחה הם המלאכה, ופשיטא ליה גם שההליכה שאחר ההוצאה אינה שייכת למלאכה, אך מסתפק אם ההליכה שקודם היציאה היא גם חלק מהמלאכה, ועיין מה שנכתב להלן מדה י אות מג..
2
ג׳ובזה הוא מתרץ את קושית התוס' בב"ק (ע' ע"ב), על הא דאמרינן שם: "כמאן כר"ע דאמר, קלוטה כמי שהונחה דמי, דאי כרבנן כיון דמטי לחצר קנה, לענין שבת לא מיחייב עד דמטי לארעא?" ומקשים מהא דכתובות (ל"א ע"א) ד"א"ר אבין הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור, שעקירה צורך הנחה היא?", אך לפ"ז ניחא, שהגדר של "עקירה צורך הנחה היא" הוא, דכל הזריקה מתחלת ד' לסוף ד' היא הסבה הגורמת לחיוב מיתה406בספר הזכרון אהל אברהם הובא מהג"ר שלמה היימן שכתב ג"כ שבפשוטו לומדים בכוונת הגר"ח מבריסק שגדר עקירה צורך הנחה הוא שכל חלק וחלק הוא סיבת החיוב, אך הקשה על זה דא"כ היאך מקשה הגמ' שם מהא דגונב חלבו שנימא הגבהה צורך אכילה, הא התם ודאי אין בהגבהה שום איסור, עיי"ש שאין לומר שזהו גופא תירוץ הגמ' שם (אמנם בגנזי הגר"ח ובשיעורים מכת"י הביאו שהגר"ח עצמו הקשה על דבריו מהתם, ותירץ שזהו גופא תירוץ הגמ' שם) . וביאר שע"כ גדר עקירה צורך הנחה הוא שכל מה שבסופו מביא לידי חיוב, נכלל ג"כ שסיבת האיסור קיימת ולפי זה לא שייך תירוץ הגר"ח.
ובעיקר סברת הגר"ח במושכל ראשון אינה מתיישבת עם מה שכתב הבעל המאור בריש הזורק שאיסור מעביר ד' אמות הוא כמו מעביר מרשות לרשות, דכל ארבע אמות הוי רשות כמו שמצינו לענין קנין ד' אמות, וא"כ אין חילוק בין הגדר דד' אמות לגדר דמוציא מרשות לרשות. ואולם יש לדון שגם לסברא זו חלוק הוצאה מרה"י שההוצאה היא מהרשות משא"כ במעביר ד"א ההוצאה היא מהמקום, כלומר מה שהחפץ התרחק ממקומו, והד' אמות הם בגדר שיעור, כלומר שכל זמן שלא עבר ד' אמות לא מקרי שהוא מרוחק ממקומו, כיון שיש שם מקום על הד' הנ"ל, ויש לדון בזה טובא, וראה להלן אות יב., שהרי אפילו אם יחסר אף משהו מהשיעור ד' אמות הוא פטור, לכן שייך בזה לומר קם ליה בדרבא מיניה, שזאת אומרת, דכל דבר שמשמש בתור סבה גורמת לחיוב מיתה אין בה משום חיוב ממון, אבל בזרוק לי גניבתך לחצר ותיקני לי בגו ביתך, דהחיוב הוא בעד זריקה מרשות לרשות, הנה גורמי החיוב מיתה, הם רק העקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד, וכל הבינתיים משמש רק בתור אמצעי לסבה, והראי' דאין הבדל בשיעור הבינתיים אם הוא דרך רחוקה או קרובה - שם שפיר מקשינן "דאי כרבנן כיון דמטי לאויר חצרו קנה, לענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא?" משום דאויר החצר אין בכלל הסבה הגורמת, כנ"ל.
ובעיקר סברת הגר"ח במושכל ראשון אינה מתיישבת עם מה שכתב הבעל המאור בריש הזורק שאיסור מעביר ד' אמות הוא כמו מעביר מרשות לרשות, דכל ארבע אמות הוי רשות כמו שמצינו לענין קנין ד' אמות, וא"כ אין חילוק בין הגדר דד' אמות לגדר דמוציא מרשות לרשות. ואולם יש לדון שגם לסברא זו חלוק הוצאה מרה"י שההוצאה היא מהרשות משא"כ במעביר ד"א ההוצאה היא מהמקום, כלומר מה שהחפץ התרחק ממקומו, והד' אמות הם בגדר שיעור, כלומר שכל זמן שלא עבר ד' אמות לא מקרי שהוא מרוחק ממקומו, כיון שיש שם מקום על הד' הנ"ל, ויש לדון בזה טובא, וראה להלן אות יב., שהרי אפילו אם יחסר אף משהו מהשיעור ד' אמות הוא פטור, לכן שייך בזה לומר קם ליה בדרבא מיניה, שזאת אומרת, דכל דבר שמשמש בתור סבה גורמת לחיוב מיתה אין בה משום חיוב ממון, אבל בזרוק לי גניבתך לחצר ותיקני לי בגו ביתך, דהחיוב הוא בעד זריקה מרשות לרשות, הנה גורמי החיוב מיתה, הם רק העקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד, וכל הבינתיים משמש רק בתור אמצעי לסבה, והראי' דאין הבדל בשיעור הבינתיים אם הוא דרך רחוקה או קרובה - שם שפיר מקשינן "דאי כרבנן כיון דמטי לאויר חצרו קנה, לענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא?" משום דאויר החצר אין בכלל הסבה הגורמת, כנ"ל.
3
ד׳וזהו כעין הציור של הולכה בקדשים, שר"ש מכשיר בהולכה שלא לשמן כמבואר בזבחים (י"ג א') מטעם "שאפשר בלי הילוך שוחט בצד המזבח וזורק", וכבר ביארנו במק"א407ראה לעיל מדה ג אות כה שם ביאר הגאון המחבר שדעת ר"ש שהולכה אינה סיבה לקדושת הדם אלא רק הכשר לסיבה. ובספרו דרך הקודש שמעתתא יג פי"ח פירט ביתר ביאור וזה לשונו שם, דהנה למעיין בחיצוניות הלשון יובנו דברי ר' שמעון (דהולכה אפשר לבטלה) באופן זה דכל העבודות הן תכליתיות אבל ההולכה היא רק עבודה סביית דהיא סיבה להזריקה והא ראיה שאפשר לבטלה. אבל המעיין המעמיק יראה תיכף דלא כן, וכאן מקשה הגאון המחבר את קושייתו מלעיל מדה ג עיי"ש שהובאו גם דבריו שבדרך הקודש. ומוסיף כך: ואם אפשר לנו לחלק בין הולכה לשאר עבודות הוא רק בזה, דבכל העבודות אי אפשר לנו גם לקצרן וכו' ובזריקה הא באמת במאי דאפשר לקצרן איננה פוסלת מחשבה כדאמרינן בזבחים (לו, ב) לפיכך אם נתן את הראשונה כתקנה וכו' אבל בהולכה הא אין שיעור בזה ואפשר לקצרה, אי כי בשוחט רחוק מן המזבח אז צריך הוא לקיים מצות ההולכה בכל הדרך והראיה דלמ"ד הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אם עשה שלא ברגל צריך לחזור לאחור ולא סגי בפסיעה אחת כמבואר שם וכו' אבל הרי יכול לשחוט בצד המזבח דאז הרי יכול לקיים בפסיעה אחת או בתנועת ידיו למאן דס"ל שמה הולכה וא"כ הרי יכול לקצרה. ולכן יש לחקור אי נימא נהי דחשב מחשבה פסולה אבל הרי הדבר אין לו שיעור א"כ דל מהכא חלק ההולכה שהיתה בה מחשבה פסולה ישאר מעט הולכה שלא היתה בה מחשבה ודי בזה, או כלך לאידך גיסא סוף סוף הרי היה פסול בהולכה והיא עבודה חיובית ותכלתייית כלל העבודות לא פלוג בה משאר עבודות, בזהו מחלוקת ר"ש ורבנן. ועיי"ש שביאר לפי"ז דבהולכה זוטרתי כו"ע לא פליגי דפסולה שרבו הגרסאות בראשונים, ולהנ"ל א"ש דכיון דבהולכה זוטרתי אי אפשר לקצר בזה לא נחלק ר"ש דמחשבה פוסלת. ועיי"ש שחידש עוד דכל מה דפסל ר"ש הוא רק במחשבה דלשמן ושלא לשמן דעכ"פ היה מקצת בלא מחשבה פוסלת, אבל במחשבת שלא לשמן גרידא או במחשבת פיגול הוי המחשבה תמיד כמחשבה בהולכה זוטרתי, בשלא לשמן מצד שחסר עצם העבודה ובפיגול מצד דאין מפגלין בחצי מתיר. ועיין במבוא לחקר ההלכה פרק ו אות יח, ולהלן מדה יח אות לג., שאין הכוונה שאפשר בלי הולכה כלל, אלא שאין שיעור להולכה, דהרי אפשר לעשות הולכה רבתי ואפשר לעשות גם הולכה זוטרתא, ובשביל זה לא משמש כל ההילוך בתור סבה גורמת, וציור זה הוא ג"כ במוציא מרשות לרשות, כי רק ההעקירה וההנחה משמשות בתור סבות גורמות, אבל ההליכה בינתיים כבר לא נחשבת לסבה גורמת, כיון שיתכן גם בלעדה408יש לעיין אם סברא זו שייכת גם לענין היציאה גופא, והיינו מה יהיה הדין לדברי הגר"ח באם קרע שיראים בזמן היציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, אם בכה"ג יהיה קלב"מ אליבא דהגר"ח. ובאמת שאין נדון זה בעל משמעות שהחפץ שיש לו שיעור או שהוא מונח ברה"י ואז קריעתו היא קודם ההוצאה, או שהוא מונח ברה"ר ואז הוא אחרי, או שחלקו בפנים וחלקו בחוץ שאז מה שבפנים הוא קודם ומה שבחוץ הוא אחרי, והיציאה עצמה אין לה מקום. אולם ייתכן שנדון זה יהיה שייך באופן שיש משך למעבר שבין הרשויות, עיין להלן אות יא בענין מוציא מרשות לרשות דרך כרמלית ובמה שצויין שם..
4