המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא כ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 20
א׳וידועה היא קושית הנמ"י שמקשה על ר' יוחנן דאמר בב"ק אשו משום חציו "אם כן היכי שרינן עם חשכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת - וכו' - ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת? - וכו' - לא קשה לן, שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתוך ידו באותה שעה נעשה הכל, ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה, הוה לן למפטריה דאונס הוא שאין בידו להחזירה, וה"ג כאילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם מן אחריות נכסים דידיה, דהא קרי ביה כי תצא אש שלם ישלם ואמאי משלם הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא? אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה, אלא כמאן דאדליק מעיקרא בשעת פשיעה חשבינן ליה, וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים מההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב".
1
ב׳וההגיון היוצא מזה הוא ברור, דגם בנזקין וגם בשבת החיוב בא לא מצד המסובב, אלא מצד הסבה, למשל, כשמבעיר את האש הנה מחוייב גם בשבת וגם במזיק הוא מצד מבעיר, זאת אומרת, מצד פעולת ההדלקה שזו הביאה למסובב שהאש דולקת והאש מזיקה, ומה"ט הוא חייב בנזקין אף כשמת אחרי שזרק החץ, ומה"ט מותר להדליק בע"ש אף שהיא דולקת בשבת, אבל מתי הסבה היא סבה? כשהיא מביאה למסובב, כלומר, שאם מאיזה מקרה שהוא לא יצא המסובב מכח אל הפועל אז אין שם סבה נקראת עליה כי לא סבבה שום דבר.
2
ג׳ומושכל ראשון זה נעלם היה מהגאון הקצוה"ח במחילת כ"ג כשהוא מביא ראיה בסי' ש"צ (סעיף ה') שהתוס' חולקים על דברים הנמ"י הנ"ל, והראי' דכתבו בב"ק (י"ז ע"ב) בהא דאמרינן שם "זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, דאמרינן ליה מנא תבירא תבר", ואמרו "דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו פשיטא דחייב, ולא שייך כאן מנא תבירא תבא", ויוצא מתוך דבריו, כאילו לשיטת התוס' יהא אסור להדליק נר בערב שבת שיודלקו בשבת, כלומר, שלשיטת התוס' אין אנו מביטים על הסבה, על הזריקה, אלא על המסובב, על השבירה, וה"נ לענין שבת אין לנו להביט על הסבה, פעולת ההדלקה שנעשה בע"ש, אלא על המסובב, על הדלוק עצמו הנמשך בשבת.
3
ד׳ונעלם לו, כאמור, שטעם של התוס' הוא פשוט, מפני שבזורק חץ ובא אחר ושברו נשארה הסבה, הזריקה, בלי מסובב, כי היא לא הביאה לשבירה, וסבה בלי מסובב, כאמור, לא נחשבה לסבה כנ"ל, וזהו ההבדל בין זרק כלי מראש הגג ובין זורק אבן או חץ, דבראשון נחשב שגם המסובב - השבירה - התהוה - וזהו "מנא תבירא תבר", אבל בשני, בהזורק אבן או חץ, נשארה הסבה בלי מסובב, וממילא אין כלל סבה, כנ"ל.
4
ה׳וזהו ההבדל בין הזורק חץ ומת לפני שהחץ הזיק ובין זרק חץ ובא אחר ושברו, דבכל פעולת-היזק הנה הפעולה היא הסבה וההיזק הוא הדבר, ואמנם סבת החיוב היא סבת ההיזק, אבל כשההיזק נתהוה ע"י הסבה ויש ה"דבר", ממילא יש ג"כ סבת הדבר, אע"פ שבשעה שבא הדבר כבר לא היה המסבב את הסבה בחיים כנ"ל, אבל אם בא אחר ושברו ולא באה כלל השבירה מהזריקה, אין כלל הדבר, וממילא אין כאן סבת הדבר437כך ביאר גם בחידושי הגר"ש שקאפ שם, וכ"כ באחיעזר אה"ע סי' יט וברכת שמואל סי' יז. ובישועות מלכו נראה שהסכים עם הקצוה"ח בסברא ועם הגאון המחבר לדינא, עיין שם שכתב שודאי בזורק חץ כיון דכוחו כגופו דמי בנשבר אחר כך חשבינן ליה כגופו וכאילו נשבר אז וכמוש"כ הנמוק"י, אלא דמכל מקום הלכה למשה מסיני דכל שלא נעשה ההיזק ע"י גרמתו כי אם ע"י אחר נעשה מחוייב לשלם נזק שלם, עיי"ש. וראה מה שכתב בברכת שמואל סימן יז אות ב..
5
ו׳ויש לנו בזה גם ציור של סבה ומסובב מחד גיסא וסבה אריכתא מאידך גיסא, כי עצם הזריקה והשבירה מצד המציאות שבדבר יש בזה סבה ומסובב, הזריקה זוהי הסבה והשבירה זהו המסובב, אבל בנוגע לחיוב מצד מזיק, משמשות לנו כאן גם הזריקה וגם השבירה בתור סבה אריכתא. אלא שההתחלה, הזריקה, זהו עיקר הסבה, והסוף, השבירה, משמש רק בתור מציאות הסבה, כלומר, שאם יש שבירה נחשבת הזריקה לסבה, ואם לאו אין כלל סבה מכיון שאין מסובב, כנ"ל.
6