המידות לחקר ההלכה, חלק א, ד; סבה אריכתא כ״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IV 21

א׳ואחרי שמובן היטב הטעם מה שהזורק פטור כשבא אחר ושברו במקל, מובן ג"כ הטעם מה שהשובר חייב, שאמנם יש ראשונים החולקים על זה ואומרים שס"ס הרי המשבר לא הזיק לו כלום, כי אין שום שיווי להכלי במצב שכזה, ולדבריהם יהיו שניהם פטורים, הזורק מצד מה שהפעולה שלו לא הביאה להיזק, והמשבר מצד מה שבשעה שהזיק לא היה שוה הכלי כלום, אלא באמת הא בהא תליא, שכיון שהזורק פטור ממילא חייב המשבר, דבזה גופא הוא ההפסד מה שע"י שבירתו נתפטר הזורק, ולא מבעי למ"ד "גורם לממון כממון דמי", אלא אפילו למ"ד "גורם לממון לאו כממון דמי" נמי חייב בנ"ד, דע"כ לא קאמר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, אלא במקום דעצם הממון אינו שלו ויש לו בזה רק הגורם לממון, כמו בקדשים שחייבים באחריותם או כשגנבו שור הנסקל מבית שומר, אבל כאן, הלא עצם הממון הוא בכל האופנים שלו, אלא שאנו באים לפוטרו מטעם שאינו מפסיד לו כלום כנ"ל, אבל כיון דס"ס הוא מפסיד לו בזה שע"י נתפטר הזורק אז הוא חייב לכו"ע.

ב׳וזהו שהוסיף רש"י ב"זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, דפטור המשברו וחייב הזורק", מפני, שכאמור, הא בהא תליא, דלולי היה פטור הזורק היה ממילא חייב המשבר⁴³⁸ראה מה שכתב בזה הגאון המחבר להלן מדה ח אות מט..

ג׳ועי' בקצוה"ח הנ"ל שמביא עוד בזה את הרא"ש בב"ק גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י שכתב ע"ז "ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסקינא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן? הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו ההיזק, דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק", ומביא הקצוה"ח מזה ג"כ ראיה, דהרא"ש חולק בזה על דעת התוס' הנ"ל וסובר דאין חילוק בין זורק כלי לזורק חץ, דאל"ה קושיא מעיקרא ליתא, דהא התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י הו"ל צרורות, והו"ל כזורק חץ?

ד׳ולמותר להגיד, שלפי דברינו הנ"ל אין מזה אפילו התחלת ראיה, דכל ההבדל בין זרק כלי ובין זורק חץ הוא רק בנוגע למסובב, שבזורק כלי נחשב כאילו גם המסובב כבר נעשה וזהו "מנא תבירא תבר", ובזורק חץ עדיין המסובב לא נעשה וכיון שאין מסובב אין סבה כנ"ל, אבל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י ששם כן נתהוה המסובב מהסבה, אלא שזוהי סבה אריכתא, ונופל הספק בסבה אריכתא של נזק, אם ההתחלה הוא העיקר או הסוף הוא העיקר, ואת זה הלא שפיר אנו יכולים למיפשט מהא דדרסה על כלי ולא שברה ונתגלגל למקום אחר ונשבר.

ה׳ומובן ממילא, דגם לשאר הסתירות שמביא שם להנחת התוס' הנ"ל שיש חילוק בין זורק כלי לזורק חץ, שכל הסתירות אינן סתירות כלל.

ו׳לדוגמא הוא מביא מדברי הטור וש"ע ח"מ סימן תי"ח (סעיף י') שפסקו "עשה האחד אש ובא אחר והוסיף אש, אם יש במה שעשה הראשון כדי שהגיע למקום שהלזה הראשון חייב", וגם מהא דב"ק (ה' ע"ב) גבי מרבה בחבילות שמקשינן שם "אי דבלאו איהו נמי קא אזלא מאי קא עביד" והא אשו משום חציו?

ז׳ולפי דברינו אין מזה אפילו התחלת סתירה, דהא בשני המקומות הנ"ל המסובב כן בא, וממילא המסובב מתיחס לסבה הראשונה, ואם נאמר בכל נזקין יש סבה אריכתא, הפעולה של ההיזק וההיזק גופא, אבל עיקר החיוב הוא מצד הפעולה וההיזק הוא רק מצד מציאות הדבר של הסבה, וממילא מי שמתחיל בפעולה בראשונה הוא החייב, ול"ד לזורק חץ ובא אחר ושברו, דשם מציאות הדבר של הסבה, היינו ההיזק מצד הפעולה, לא יצאה מכח אל הפועל כנ"ל⁴³⁹יעויין בכל זה בחידושי הגר"ש שקאפ שם. וע"ע ברכת שמואל שם סימן יא וחזו"א שם סק"ה וס"ק טו.