המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם כ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IX 22

א׳עד כאן דברנו בענינים שכאלה שהמה ברורים לנו אי בבחינת עצם הדבר או בבחינת במקום הדבר, אבל יש ענינים שכאלה שנופל הספק בזה גופא, אם להביט עליהם בעל עצם הדבר או רק כעל "במקום הדבר".

ב׳למשל בכל חיובי נזיקין בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו שהחיוב ע"ז הוא בכסף או בשוה בכסף, יש להסתפק, אם זהו עצם החיוב, או שזהו רק במקום החיוב, כלומר, כשהזיק כלי, למשל, אם יועמד עליו חיוב להשיב לו כלי, אלא כמו שבגזלן אם אין הגזילה בידו הוא צריך לשלם כסף או שוה כסף, הכי נמי כיון דהכלי כבר איננו, יועמד עליו חיוב דמים במקום החפץ, או דבנזקים לכתחילה יועמד עצם החיוב עליו רק על השווי, כעין ציור של מכירה, שמוכר חפץ בעד דמים שלכתחילה יועמד חיוב של דמים על הלוקח, באופן שהחיוב כסף ושוה כסף זהו עצם החיוב.

ג׳ואפשר לנסח את החקירה הזו גם בנוסח אחר. הנה בכל חיוב יש שלשה דברים. א) סבת החיוב. ב) מהות החיוב. ג) תשלום החיוב, ובמזיק שסבת החיוב הוא בודאי פעולת ההיזק, יש להתספק, במה שיורדים לנכסים של מזיק וגובין כסף או שוה כסף, אם זהו עצם מהות החיוב, או זהו רק תשלום החיוב, אבל עצם מהות החיוב הוא אותו הכלי גופא שהזיק.

ד׳ועי' במחנ"א הלכות נזקי ממון, שמסתפק, כשהזיק למשל כלי שהיה שוה חמשה זוזים ובשעת התשלומין הוא שוה רק ארבעה, אי יצטרך לשלם חמשה, או רק ארבעה, ולהיפך, כשבשעת ההיזק היה שוה ארבעה ועכשיו שוה חמשה שהספק הוא ג"כ כנ"ל.

ה׳ובאמת הספיקות הללו מסתעפים מחקירתנו הנ"ל, דאם התשלומין הוא בעד עצם החפץ, שזאת אומרת, דעצם החיוב הוא החפץ גופא, והכסף הוא רק במקום החפץ, הנה עלינו לראות רק שע"י התשלומין יהיה אפשר להניזק להשיג את אותו החפץ גופא, ולעולם עלינו להביט על שעת הגביה בין אם הוזל בין אם הוקר, אבל אם נימא דעצם מהות החיוב הוא רק השווי, וכציור של מכירה שהלוקח נתחייב בדמים, הנה כשם ששם אנו מביטים רק על שעת המכירה, ואם נתייקר הריוח ללוקח ואם הוזל ההפסד ללוקח, הכי נמי תיכף בשעת ההיזק הועמד שווי החפץ בתור חיוב על המזיק מבלי שום הבדל בהמחירים של החפץ אחרי כך.

ו׳ונראה שבזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהל' טוען ונטען (הלכה ב') בהמחלוקת הידועה, אם תבע לחברו שחפר בורות שיחין ומערות בקרקעותיו, שהרמב"ם סובר, דאין נשבעין על הקרקעות והראב"ד אומר, ד"כיון שתבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון", שהרמב"ם יסבור כהצד הראשון, ובכן בתביעה של חפירת בורות שיחין ומערות הנה מהות החיוב הוא קרקע, אע"פ שהתשלום הוא בכסף והראב"ד יסבור כהצד השני, וא"כ עצם מהות החיוב הוא כסף⁸²¹יעו"ש בראב"ד שנראה בדבריו שזה תלוי בתביעת הבעלים שהרי כתב נראין הדברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעות ממון וכו'. ועיין במגיד משנה שכתב שאין בכוחו של התובע לתבוע אותו למלאות החפירות ואם רוצה יכול להפטר בדמים (והוא קושית הרשב"א שבועות מב, ב), ועיין משנה למלך מה שכתב על דבריו. ובאבי עזרי הל' טוען ונטען כתב שאין כוונת הראב"ד לומר שבכה"ג חייב למאלאות החפירות, אלא כוונתו שדינא דהרמב"ם היה שייך אילו היה חיוב התשלומין למלאות את החפירות אבל כיון שחיוב התשלומין הוא ממון שוב הוי תביעת ממון בכל גווני. אכן הר"ן שם מפרש דהראב"ד יתרץ הקושיא מב"מ ד, א דהגמ' מיירי באופן שתבע אותו למלאות את החפירות (ועיין ש"ך סי' צה סקי"ח שכתב שהר"ן חזר בו מפירוש זה בדברי הר"ן, והראב"ד עצמו פירש רק דברי הרמב"ם, ויעויין בריטב"א שבועות שם ובשטמ"ק ב"מ ה, א ומנחת חינוך מצוה נג אות ז). ובתומים סקכ"ז הביאו הנתה"מ מפורש דבאמת תלוי היאך יתבענו וכתבו הביאור בזה שכיון שיש רשות בידו למלאות את החפירות מקרי תביעת קרקע, וכן מבואר במחנה אפרים שם. וע"ע בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בבית הלוי ח"ג סי' מ סק"ב, או"ש על הרמב"ם שם, חזון איש ב"ק סימן ו סק"ג, אבן האזל הלכות טוען ונטען שם, אוסף חדו"ת לר' אהרן קוטלר סימן כה..

ז׳והנה הראב"ד מקשה שם על הרמב"ם מהא "דאמר לו חבלת שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת", אע"פ שאדם איתקש לקרקע?

ח׳וכן מקשה הקצוה"ח מהא דשבועות (ל"ו ע"ב) "אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב", ופגם היינו נזק והוי דמי אדם ומ"מ חייב קרבן שבועה?⁸²²בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם שם כתב דמה שלא הקשה הראב"ד מגמרא זו הוא משום דחלוק דין קרבן שבועה מדין חיוב שבועה, דאע"ג דתרווייהו ליתנייהו בקרקעות, מ"מ לענין דמי קרקע חלוקין הם, דבאמת הרי התשלומין שמתחייב בהם הא הויין מטלטלין, והם ככל מטלטלין דעלמא, והא דפסק הרמב"ם דאין נשבעין על דמי קרקע, בעל כרחך צ"ל דהוא משום, דכיון דהתשלומין הם חליפי הקרקע שהזיקו, ונזק הקרקע הוא עיקר חיובו, וא"כ עיקר חיוב שבועתו הוא רק בנזק הקרקע, וכיון דאין נשבעין על הקרקעות ומיפטר בכפירתו בלא שבועה ממילא ליכא עליה חיוב שבועה גם על התשלומין, ולפי זה שפיר חלוק בזה חיוב שבועה מקרבן שבועה, דלענין חיוב שבועה צריכין אנו לדון בעיקר והתחלת החיוב אם מתחייב על זה שבועה אם לא, וכן הטענה והכפירה וההודאה הכל ביסוד והתחלת חיובו, ועל כן בדמי קרקע, כיון דעיקר החיוב הוא הפסד הקרקע, והתשלומין הויין חליפי הקרקע, א"כ ממילא דלית ביה בעיקר חיובו דין שבועה, וממילא דאין כאן חיוב שבועה גם על התשלומין, משא"כ לענין קרבן שבועה, דעיקר דין כפירה שבזה הוא מדין גזלת ממון, א"כ אין דינו תלוי כלל ביסוד והתחלת החיוב, ורק בהחיוב תשלומין של עתה היא שחלה כפירתו וגזלתו, וכל שהתשלומין דאית ליה גביה עתה הם מטלטלין, לא אכפת לן כלל בעיקר החיוב מה שהוא, וחייב בקרבן שבועה, ועל כן גם בדמי קרקע, כיון דהתשלומין עצמם חשיבי מטלטלין, על כן שפיר מתחייב בקרבן שבועה, וגם דבעיקר השבועה חלוקין הן זה מזה, דלענין טענות ותביעות הרי דיינינן על חיוב שבועתו, וזה בא על עיקר חיובו והנזק שהזיקו שהוא מקרקעי, משא"כ לענין קרבן שבועה, דלא צריכינן לזה חיוב שבועה, ורק חלות מעשה שבועה, וחלות מעשה השבועה היא על מטלטלין, כיון דהתשלומין הן עתה מטלטלין, ועל כן כל דמי קרקע דינם כמטלטלין לענין קרבן שבועה.

ט׳ומובן שלפי דברינו הנ"ל אין בזה משום השגה, דאע"פ שאדם איתקש לקרקע, אבל באדם לא שייך לומר שמהות החיוב הוא אדם והכסף הוא רק תמורת האדם, כמובן מאליו, אלא ששם בודאי יועמד עצם החיוב רק על כסף, וכן באנסת ופתית את בתי ג"כ כנ"ל⁸²³עיין חידושי מן הרי"ז הלוי במכתבים בסוף הספר סימן פ שתשלומי חבלות אין עיקר חיובם משום הפסד ממון אלא שהוא גזירת הכתוב לשלם את שיווי הנזק, וציין שם לדברי הגר"ח הנ"ל..