המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם כ״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IX 21
א׳ועלינו להוסיף עוד הנחה במה דהשומרים נכנסים תחת הבעלים, שאין החיוב על השומרים בנזקים רק מצד אי השמירה לבד, דהרי זו תסתור להנחה הקודמת שהנחנו, דבנזקים אין אי השמירה סבת החיוב, אלא אדרבא השמירה היא סבה לפטור ועצם החיוב הוא מצד ממונו, אלא דחיוב השומרים בנזקים הוא ג"כ מצד בעלות, כלומר, דלענין נזקים קבלו את כל ההתחייבות של הבעלים עליהם, והלשון "נכנסו תחת הבעלים" מורה גם כן על זה819בחידושי רבי חיים שם הולך בדרך זו הן לרמב"ם והן לראב"ד עיי"ש בהרחבה. אך הגאון המחבר פירש לעיל מדה ג אות ה שיש בזה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם המחייב בנזיקין הוא מחמת שהוא בעלים וממילא גם בנכנסו תחת הבעלים הוא כן, ואילו לדעת הראב"ד החיוב הוא מפני שלא שמר, עיין שם. ויעויין בלבוש מרדכי בבא קמא סימן כה שפירש גם הוא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכה זו, שנחלקו בגדר חיוב שמירה כנ"ל..
1
ב׳וראיה לזה ג"כ מהא דב"ק (מ' ע"א וב') "ת"ר, שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק - וכו' - ונימא ליה, תם שאילי מועד לא שאילי? משום דא"ל, ס"ס אי תם הוה, פלגי נזקא בעית לשלומי, השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא", ואי נימא דעצם סבת החיוב הוא מצד אי השמירה דקארי לה מאי קארי לה, ס"ס הרי לא שמרו ומתחייבים? אלא כנ"ל, דכל החיוב הוא מצד קבלת ההתחייבות של בעלים וע"ז מקשה שהיתה טעות בקבלת ההתחייבות, והמתרץ מיניה וביה, דס"ס בח"נ לא היתה טעות.
2
ג׳ואחרי ההנחות האלה נבוא לבטח אל המטרה בהא דתלינן בגמ' הנ"ל גם לענין נזקים במחלוקת של שומר שמסר לשומר, אע"פ ששם לא שייך הטעם של "את מהימנית לי בשבועה" וכו', דס"ס, כאמור, עצם המחלוקת הוא אם אפשר להשומר הראשון להפטר לגמרי מחובת השמירה, במה שמסרה לבן דעת, דבזה גמר את כל חובת השמירה שעליו והוה כמו נעלה כראוי עפ"י דין, או דזהו רק בתור ממלא מקום, ולמ"ד דשומר שמסר לשומר חייב הוא משום דס"ל כהצד השני, ואע"פ ששם אנו צריכים לטעם נוסף של "את מהימנית לי בשבועה" וכו' בזה נשתמש בהנחה השניה, דשאני החיוב של שומר להבעלים מהחיוב שלו לענין נזקים, דלענין הבעלים, כל סבת החיוב שלו הוא אי השמירה, וכאן אפשר היה להפטר גם ע"י ממלא מקום, משא"כ לענין נזקים, דהוא חיוב של בעלות, וכשם, שכאמור, הבעלים אינם יכולים להפטר לענין נזקים ע"י ממלא מקום, דכל ממלא מקום הוא רק בגדר ערב, ככה ג"כ השומר הראשון אינו יכול להפטר ע"י שומר שני, זולת אם הנמוק "שהרי מסרה לבן דעת", היה זה בגדר של מלוי השמירה בתכלית, אבל למ"ד שומר שמסר לשומר חייב, הרי זה אינו כנ"ל, והרמב"ם דפסק שומר שמסר לשומר חייב שפיר פסק דהשומר הראשון לא נפטר מחיובו820יעויין בחידושי רבינו חיים הלוי שם בביאור דברי הראב"ד כתב שכיון שחיוב נזיקין הוא מצד בעלים, אם כן תלוי במחלוקת זו, שלמ"ד שומר שמסר לשומר חייב נמצא שאין יכול להסתלק מהשמירה וכיון שכן הרי הוא בעלים ומתחייב בשמירה, משא"כ למ"ד שומר שמסר לשומר פטור הרי יכול להשומר בכל עת להסתלק מהשמירה על ידי שימסור לבן דעת וכיון שנסתלק מהשמירה תו לא הוי בעלים להתחייב. והקשה הגר"ח על עצמו שעדיין ניתן לחלק בין החיוב שמירה כלפי הבעלים שהוא שמירת השור דהתם כיון שנתחייב לבעלים אינו יכול להסתלק, מה שאין כן כלפי הניזק שלא התנה איתו מאומה רק שצריך לשמור הוא שורו כדי להפטר מדוע לא יוכל להסתלק משמירה זו על ידי שימסור לבן דעת, וכתב שם דבאמת יהיה תלוי בספק הראב"ד אם בעלים שמסרו לשומר נפטרים, דאם לא נפטרים א"כ פשיטא שהשומר הראשון לא יפטר שעדיין שם בעליו עליו גם לגבי חיוב נזיקין ומשא"כ אם הבעלים עצמם נפטרים במסרוהו לשומר א"כ גם השומר יפטר. ומה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם הוא דאמאי כתב הרמב"ם שהשומר הראשון חייב מפני שאומר לו הניזק למה לא שמרת, הלא כלפי הניזק אין טענת אין רצוני שיהיה פקדוני, ואם כן אם אתה מחייב את השומר הראשון יש לחייב גם את הבעלים שאין חילוק בזה בין הבעלים לשומר הראשון..
3