המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו י״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 14
א׳ועוד דוגמא להנחה הנ"ל, בההבדל שבין סבה עצמאית ובין סבה הבאה מחמת דבר אחר: הנה אמרינן במנחות (כ"ד ע"א) "תנן התם בשר עגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן - וכו' - ור"ש ב"ר ור"ל אמרו משתערין לכמות שהיו", ובתוס' שם הקשו "תימא דבריש המצניע (צ"א ע"א) בעי רבא, הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מאי, ומה קמב"ל, כיון דאפילו תפחה ונמלך עליה לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת ההנחה משום דתפחה לא מחייב טפי, דהא אפילו עבד עקירה והנחה בחדא מחשבה אפילו לאחר שתפחה פטור דלכמות שהיו משערינן מדאורייתא?" אכן, לפ"ז ההבדל הוא פשוט, דנבלה היא סבה עצמותית, ובכן עיקר הדבר בא בהתהוותה של הנבלה ואח"כ הזמן הוא דבר הנמשך, שנמשך האיסור מהתהוות הסבה, ובשביל כך גם בנוגע לשיעורים אנו משערין לכמות שהיא485יש לעיין אם סברת הגאון המחבר שייכת גם בשיעור אוכל לענין טומאה שיש מקום לומר שלגבי טומאת אוכלין אנו נצרכים בכל רגע ורגע לדון מחדש אם יש כאן חשיבות אוכל, ובגמ' שם מבואר דהנדון הוא בטומאת אוכלין. ובשלמא להרשב"א שם שיישב דלהך דס"ל דלכמות שיהיו משערין היינו דבאמת ליכא כאן שם אוכל, ובשדבת מחייב כיון שסוף סוף יש בו שיעור גדול בדעת בני אדם וחשוב כדי להצניע, משא"כ לסברת הגאון המחבר הכל נקבע לפי הנדון, ולגבי נבילה ליכא עלה שם 'כזית' כיון שמקור האיסור הוא בפחות מכזית, ואילו בשבת יש עלה שם 'גרוגרת' כיון שאנו דנים מחדש בכל רגע, ולפי"ז יש מקום גדול לומר שבטומאת אוכלין אין מענינו כיצד נוצרה הטומאה וכל שכן כשאנו דנים לענין קבלת טומאה שאין זה מהנדון אימתי חל עליה שם אוכל שאפשר שאתמול לא היה על זה שם אוכל לקטנותו והיום יהיה על זה שם אוכל, ודו"ק. ומוכח א"כ מהסוגיא שדנה גם לגבי טומאת אוכלין שלא כתירוץ הגאון המחבר. ועיין שו"ת זרע אמת או"ח סי' כט שדימה נדון הגמ' שם לדין פת סופגנין לשיעור ברכה אחרונה (והאחרונים דנו והשיגו על דבריו ואכמ"ל, ועיין ביאור הגר"א או"ח סי' תפו לענין מרור), וגם כאן כיון שהנדון הוא על הנאת שביעה, א"כ יש לדון בכל רגע ורגע, ולדברי הגאון המחבר מה הדמיון בין הסוגיות. ועיין כתבי קה"י החדשים סי' קטז שתמה שם השואל על הקה"י לפי הבנתו בדבריו שחילק כעין דברי הגאון המחבר שאם כן מה מקשים הראשונים משבת, ובקה"י שם דחה דבריו ושלא נתכוין כלל לחילוק זה, עיי"ש שלדעתו גדר הדבר הוא שכל שבשעת חלות האיסור מקרי חתיכה דאיסורא תו לא מהני מה שפקע, ונתכוין למעט היכא שהיה שיעור גדול ונתמעט וחזר ונתפח, שחייב מדאורייתא, וכן באפרוח עוף טמא שנולד פחות מכזית שלא שייך נדון הגמ' שם משום שכל משהו שמתווסף עליו הוא ממנו עצמו, משא"כ באופן שההוספה היא חוץ ממנו, ולכן הן לענין שם איסור והן לענין שם אוכל אנו דנים בשעת ההתהוות אם יש לזה שם אוכל, ותירוץ הרשב"א הוא שחלוק חשיבות מלאכת שבת משאר איסורים וכדלעיל.
ואף שסברתו של הגאון המחבר נכונה מצד עצמה לגבי החילוק בין שבת לנבילה, שבשבת האיסור הוא מטעם מלאכה ובנבילה אנו צריכים לדון את הדבר עצמו, וביסודו זהו גם טעם החילוק של הרשב"א, אולם עלינו תמיד לחתור אל שורש הנדון, וכשאנו דנים על חשיבותו של דבר אין נוגע לנו אלא גדרו של החפץ ולא גדר המעשה (אלא שלהרשב"א גדר החפץ גופא משתנה לפי מהות האיסור ולענין חשיבות מלאכה נמדדים החפצים כמות שהן ולא כמות שהיו), וכיון ששורש הנדון כאן הוא חשיבות החפץ יש לנו תמיד לדון את החפץ עצמו, וביחס לחפץ עצמו אם הוא חשוב או לא אנו דנים תמיד את זמן התהוותו - 'כמות שהיו', ומה בכך שכל רגע הוא סיבה חדשה אין זה אלא כלפי מעשה האיסור ולא בנוגע לחפצא שבו נעשה האיסור שהוא שורש הנדון לפנינו, ודו"ק., לא כן בשבת, שסבת האיסור היא בדבר אחר, מה שהאדם צריך לנוח בשבת וכשהוא עושה מלאכה אינו נח, ובזה, כאמור, כל רגע ורגע הוא סבה חדשה לא שייך בזה לשער כמות שהיו, כי האיסור איננו במה שהיה, אלא כל רגע ורגע אסור מההוה שלו486אמנם גם לפי זה דוקא בהוציא במחשבת זריעה קודם שנתפח, או דהכל היה אחרי שנתפח, שגם לפי סברת הגאון המחבר צריך שתהיה העקירה במחשבת איסור, ופחות מגרוגרת לאכילה אין כאן מלאכה..
ואף שסברתו של הגאון המחבר נכונה מצד עצמה לגבי החילוק בין שבת לנבילה, שבשבת האיסור הוא מטעם מלאכה ובנבילה אנו צריכים לדון את הדבר עצמו, וביסודו זהו גם טעם החילוק של הרשב"א, אולם עלינו תמיד לחתור אל שורש הנדון, וכשאנו דנים על חשיבותו של דבר אין נוגע לנו אלא גדרו של החפץ ולא גדר המעשה (אלא שלהרשב"א גדר החפץ גופא משתנה לפי מהות האיסור ולענין חשיבות מלאכה נמדדים החפצים כמות שהן ולא כמות שהיו), וכיון ששורש הנדון כאן הוא חשיבות החפץ יש לנו תמיד לדון את החפץ עצמו, וביחס לחפץ עצמו אם הוא חשוב או לא אנו דנים תמיד את זמן התהוותו - 'כמות שהיו', ומה בכך שכל רגע הוא סיבה חדשה אין זה אלא כלפי מעשה האיסור ולא בנוגע לחפצא שבו נעשה האיסור שהוא שורש הנדון לפנינו, ודו"ק., לא כן בשבת, שסבת האיסור היא בדבר אחר, מה שהאדם צריך לנוח בשבת וכשהוא עושה מלאכה אינו נח, ובזה, כאמור, כל רגע ורגע הוא סבה חדשה לא שייך בזה לשער כמות שהיו, כי האיסור איננו במה שהיה, אלא כל רגע ורגע אסור מההוה שלו486אמנם גם לפי זה דוקא בהוציא במחשבת זריעה קודם שנתפח, או דהכל היה אחרי שנתפח, שגם לפי סברת הגאון המחבר צריך שתהיה העקירה במחשבת איסור, ופחות מגרוגרת לאכילה אין כאן מלאכה..
1
ב׳וזה יוסיף לנו טעם לשבח בדעת הרמב"ם דספיקא דרבנן לקולא הוא אף במקום שיש חזקת איסור (עי' בש"ך יו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ') אע"פ שהוא סובר, כידוע, שעל כל איסור דרבנן עוברים עליו איסור דאורייתא, איסור של "לא תסור"?
2
ג׳משום, דכפי מה שביארנו במק"א487דרך הקודש שמעתתא א פרק ט, וראה לעיל מדה א אות לב, ולהלן מדה ט אות ב., ההבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן הוא בין "איסור גופו גרם לו" ובין "איסור דבר אחר גרם לו", כי ה"לא תסור" אינו אוסר את עצם הדבר, אלא רק במה שהוא סר מדבריהם מעין ציור של כבוד אב ואם.
3
ד׳ונוסף לזה את מה שהנחנו כבר בכמה מקומות488ראה לעיל מדה ב אות כ, ובמה שצויין שם., דלשיטת הרמב"ם כל גדר חזקה הוא איננו במובן הרגיל שאנו מניחים את הדבר כפי שהיה מקודם, אלא שתמיד נשאר אותו הצד של העדר הסבה, וא"כ, חזקת איסור שייכת רק באיסור דאורייתא, שכיון שנתהוה האיסור כבר אנו צריכים לסבת היתר שתסלק את האיסור. ואם אין סבת היתר אז ע"י העדר הסבה נמשך האיסור ממילא, כמו, למשל, "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה", משא"כ באיסור דרבנן, שמכיון שזהו בכלל איסור "דבר אחר גרם לו", הנה כל רגע ורגע זהו סבה חדשה לאיסור, הנה לא שייכת כלל בזה חזקת איסור, דכאן באופן של העדר הסבה הרי אדרבא הדבר מותר489גם כאן הולך הגאון המחבר בדרכו שיש להביט אל האיסור בפועל אם הוא איסור מתחדש או איסור נמשך, אולם לפי ההגדרה דלעיל שיש להביט אל שורש הנדון, חילוקו של הגאון המחבר היה יכול להיות בספיקא דדינא להסוברים שחזקה מהני בזה, ועל זה יש לנו לומר שבאיסור דרבנן כיון שכל רגע הוא איסור מתחדש ולא נמשך לא מהני חזקה היכא שהוא העדר סיבה, שכאן העדר סיבה הוא טעם להיתר או עכ"פ לספק (ראה לעיל מדה ב שם), אולם בנוגע לספק במציאות מה בכך שחכמים הם האוסרים בכל רגע, הלא שורש הנדון אינו בדברי חכמים אלא במהות החפץ אם נשתנה או לא, ואע"פ שהאיסור עצמו מתחדש בכל רגע ורגע, יש לנו להביט לא אל סיבת האיסור בפועל אלא אל הדבר שוגרם לנו להסתפק, וכאן העדר סיבה היא טעם להמשיך את המצב שהיה ידוע עד כה וממילא מתחדש האיסור שבכל רגע ורגע.
הגע עצמך מי נימא שבכל ספק הנוגע לאיסורים וחיובים המתחדשים בכל רגע לא ניזול בתר חזקה, עיין להלן דאינו זבוח לדעתו הוא איסור מתחדש, ומ"מ מבואר בראשונים דאיכא חזקת אינו זבוח). ומאידך גיסא, האם בכל איסור דרבנן מעיקר הדין משערינן בכמות שהן (ויעויין בשו"ת זרע אמת שהובא לעיל לענין חיוב ברכה דאזלינן ביה כמות שהיה, וכתב עוד שאפילו לפי המסקנא שרבנן גזרו לשער בכמות שהן, היינו דוקא לחומרא אבל בברכה חומרא דאתי לידי קולא כיון שהוא ברכה לבטלה, ולפי דברי הגאון המחבר באיסור וחיוב דרבנן פשיטא שמשערים בכמות שהן, ואין זה נפק"מ רק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא ובנוגע לשיעורי מצוות נמי נצטרך ליזול בתר כמות שהן, כיון שהנדון שבכאן הוא על הרגע המתחדש ומה בכך שאתמול לא היה לזה שיעור מצה ומרור, כהיום שיש לזה שיעור יצא ידי חובה, וראה בביאור הגר"א סי' תפו סעיף א שדימה נדון הגמ' שם לכאן)..
הגע עצמך מי נימא שבכל ספק הנוגע לאיסורים וחיובים המתחדשים בכל רגע לא ניזול בתר חזקה, עיין להלן דאינו זבוח לדעתו הוא איסור מתחדש, ומ"מ מבואר בראשונים דאיכא חזקת אינו זבוח). ומאידך גיסא, האם בכל איסור דרבנן מעיקר הדין משערינן בכמות שהן (ויעויין בשו"ת זרע אמת שהובא לעיל לענין חיוב ברכה דאזלינן ביה כמות שהיה, וכתב עוד שאפילו לפי המסקנא שרבנן גזרו לשער בכמות שהן, היינו דוקא לחומרא אבל בברכה חומרא דאתי לידי קולא כיון שהוא ברכה לבטלה, ולפי דברי הגאון המחבר באיסור וחיוב דרבנן פשיטא שמשערים בכמות שהן, ואין זה נפק"מ רק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא ובנוגע לשיעורי מצוות נמי נצטרך ליזול בתר כמות שהן, כיון שהנדון שבכאן הוא על הרגע המתחדש ומה בכך שאתמול לא היה לזה שיעור מצה ומרור, כהיום שיש לזה שיעור יצא ידי חובה, וראה בביאור הגר"א סי' תפו סעיף א שדימה נדון הגמ' שם לכאן)..
4