המידות לחקר ההלכה, חלק א, ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו ל״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method V 32

א׳ואנו מוצאים מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בשחט בסכין של ע"ז בהמה מסוכנת, שדעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות עכומ"ז (הלכה י"ט), דגם בדיעבד אם שחטה הרי זו אסורה, והרא"ש סובר, דבדיעבד מותרת ול"ד לנטל ממנה עצים והסיק בו תנור חדש דאסור בהנאה, או באפה בו את הפת שהפת אסורה, משום שכל הדבר נעשה באיסור, אבל כאן הרי עצם הבשר לא נעשה באיסור ורק מעשה החתיכה של השחיטה היתה באיסור ובשביל זה אי אפשר לאסור את כל הבהמה.

ב׳והנה בצדק מעיר העונג יו"ט (סי' ס"א) שמהגמ' בב"ק (ע"א) שאנו מדמים

ג׳שם השוחט בשבת למבשל בשבת, שלר"י הסנדלר במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים, משמע דלא נחתינן להבדל של הרא"ש הנ"ל, ובכן הלא אין ג"כ הבדל בין אפיה בעצים של ע"ז או בשוחט בסכין של ע"ז.

ד׳ומביא ג"כ ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דעירובין (ל"א) דרבנן סברי דאין מערבין לבית הקברות, משום דקא סברי מערבין אפילו לדבר הרשות, הלכך הנאה הוא, אע"פ שגם כאן ההנאה באה ע"י גרמא בעלמא כמו בשחיטה ובכ"ז אסור.

ה׳אולם מאידך גיסא מביא ראיות נגד דעת הרמב"ם.

ו׳א) מהא דאמרינן בר"ה (כ"ח א') גבי נודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים, אע"פ שטבילה זו גורמת לו הנאה שהוא נטהר מטומאתו, ובכ"ז לית לן בה, מפני שעצם הדבר לא נחשב להנאה, כיון דמצוות לאו ליהנות ניתנו ועל הנאת גרמא לית לן בה.

ז׳ב) מסנדל של ע"ז דלא תחלוץ ואם חלץ חליצתה כשירה, כמבואר ביבמות (ק"ג ב') ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה, אלא כיון דלא מתהניא מגופו של איסור לית לן בה?

ח׳ג) ועל זה יש להוסיף עוד מהא דכתב גט על איסורי הנאה כשר כמבואר בגיטין (ז' ע"א), אע"ג שבודאי הגט גורם לה הנאה שעי"ז היא מותרת להנשא, וע"כ דעל גרמא לא מקפדינן?

ט׳ומכל אלה יהיה קשה להרמב"ם.

י׳אכן, באמת, לפי דברנו אפשר לישב את כל הקושיות הנ"ל - דשיטת הרמב"ם היא דאין הבדל בין תיקון בדין לתיקון במציאות, וכמו האפיה שגם כן אינה מחדשת "יש מאין", אלא מתקנת את הקמח אסורה באיסוה"נ, ככה ג"כ תיקון הפרה לאכילה ע"י השחיטה ג"כ אסורה באיסוה"נ, וכמו שהגמרא בב"ק הנ"ל מדמה שוחט בשבת למבשל בשבת.

י״אאבל במה דברים אמורים כשגם הדין בא בשביל התיקון, כמו שתמיד המציאות באה בשביל התיקון, לא כן אם עצם התיקון בא בשביל מצוה, אע"פ שממילא מסתעף מזה תיקון לא איכפת לן.

י״בוממילא מובן ההבדל בין שחיטה ובין חליצה, דאע"פ שבשתיהן יש ג"כ מצוה וגם תיקון, אבל ההבדל הוא, דבשחיטה המצוה באה מחמת התיקון, ובחליצה להיפך - התיקון בא מחמת המצוה.

י״גבשחיטה לא מבעיא שסוברים ש"וזבחת" לא נאמר כלל בתור מ"ע, אלא אפילו לאלה הסוברים דזו היא מ"ע, אבל מהי זביחה, זהו התיקון הבא מחמת הזביחה ובכן המצוה מסתעף מהקנין, משא"כ בחליצה שאין בפעולת החליצה כשהיא לעצמה שום דבר שיתיר את האשה לשוק, אלא רק שעל היבם לקיים את המצוה וממילא היא נפטרת, ובשביל כך לא בעינן בחליצה רצון כלל לא מצד החליצה ולא מצד החולץ, ואף אם חלץ על תנאי, עמ"נ שתתני לי מאתים זוז ולא נתנה אחרי כך, ג"כ החליצה כשירה, ורק כוונה בעינן בחליצה כמו בכל מצוה דעלמא, ובשביל כך גם חליצה בלי עדים אינה בטלה לגמרי מדאורייתא כאשר כבר הארכנו בזה במק"א.

י״דועלינו להוסיף, שאע"פ שגם שחיטה לא צריכה כוונה ומכ"ש שלא צריכה לעדים, מפני ששחיטה הוא רק מושג של איסור והיתר, לא כן חליצה שהיא דבר שבין איש אחד לשני, אם החליצה היתה באה בעיקרה להתירה לשוק היתה צריכה לכל הדינים שיש בזה בגט, רצון מצד החולץ וגם עדים.

ט״ווממילא מובן ההבדל בין שחיטה וחליצה, לענין אם האמצעים של השחיטה והחליצה - הסכין והמנעל - היו איסורי הנאה. דבשחיטה ההנאה באה באופן ישר ובחליצה רק ע"י גרמא בעלמא.

ט״זאלא שעדיין יוקשה מגט וטבילה, דגם בגט אין ההיתר בא מצד המצוה, אלא להיפך המצוה באה מצד ההיתר, וגם בטבילה למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה, הנה כל עיקר הטבילה באה בשביל הטהרה והמצוה נעשית ממילא, ובכ"ז אין בזה איסור מצד איסורי הנאה?

י״זאכן הבדל גדול יש גם בין שחיטה ועירובין מצד אחד ובין טבילה וגיטין מצד השני, ההבדל בין חיוב לשלילה, בין סבה לדבר חיובי ובין סבה לדבר שלילי, כי בהראשון כח הסבה בהדבר בכל זמן קיומו, אבל בהשני כיון שהביאה הסבה לתכליתה, להשלילה, שוב לא שייך להגיד כח הסבה בהדבר, כיון שע"י זה כבר אין כלל דבר.

י״חגט וטבילה המה דברים שליליים, להסיר את האישות ולסלק את הטומאה, ואחרי הגירושין והטבילה לא נימא שהחזקת ההיתר לשוק והחזקת הטהרה באות מהגט והטבילה, אלא אחרי שהגט והטבילה פעלו את התפקיד השלילי שלהם, ממילא היא מותרת לשוק מצד מה שהיא פנויה; והוא טהור, מפני שאין עליו טומאה, לא כן בעירובין ובשחיטה, שהם משמשים בתור סבה לכל זמן קיומם של התיקונים הבאים על ידם, עירובין למשל, הנה כל רגע ורגע של השבת, שמותר בהוצאה בא ע"י העירוב שהוא הוא המתיר, ושחיטה אם נתפוס כנ"ל, דאיסור נבילה בא לא מצד הפעול שבדבר, פעולת המיתה, אלא איסור בעצם מה שהיא מתה ואין בה רוח חיים, וסבת האיסור הזה הלא יש גם כן בשחוטה, שס"ס כבר היא מתה והויא נבלה, אלא שפעולת השחיטה מתרת אותה בכל רגע ורגע מחדש.

י״טכאן יש לנו ציור של שתי סבות המתנגדות זו לזו באופן חדש לגמרי, כי עד עכשיו דברנו רק בשתי סבות המתנגדות זו לזו והאחת מתגברת על השניה, אם ע"י דחוי בטול, או ע"י גלוי עיקור, אבל ס"ס כיון שהתגברה השניה על הראשונה תו כבר הראשונה אינה מתקיימת במציאות, לא כן בנ"ד, למשל בעירובין יש כאן ג"כ שתי סבות המתנגדות זו לזו, סבת השבת, שהמסובב הוא איסור הוצאה וסבת העירוב המביאה להיתר הוצאה, אבל כאן, כל רגע ורגע עדיין יש סבת השבת, אלא שלעומת זו באה סבת העירוב ומסלקת את האיסור.

כ׳ובנוגע לשחיטה, הנה הדבר תלוי בחקירתנו הנ"ל, דאם איסור נבלה הוא פעולת הניבול, ממילא שחיטה זו היא רק סבה לדבר שלילי, שלא יהיה בזה איסור של נבלה, ואח"כ כבר מותר לא מפני פעולת השחיטה, אלא מפני שאין בזה איסור נבלה, אבל אם איסור נבילה הוא כאיסור מצד המציאות שהיא מתה ואין בה רוח חיים, אז כאמור, משמשת השחיטה בתור סבה מתרת בכל רגע ורגע.

כ״אוליתר הסבר עלינו להוסיף, כי אמנם כל תיקון בדין כתיקון במציאות דמי, אך כמו כל תיקון במציאות הוא תיקון חיובי, כמו למשל אפיה ובשול, ככה תקון בדין רק אז אסור באיסוה"נ כשהוא תיקון חיובי, ועירובין ושחיטה נחשבים לתיקון חיובי, כנ"ל.

כ״בובכן יוצא מזה שמחלוקת הרמב"ם והרא"ש תלויה בהחקירה על דבר מהות השחיטה הנ"ל.

כ״גוכיון שהרמב"ם פוסק בפ"ג מהל' שחיטה (הלכה ג') כרב יהודא אמר רב ש"הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש טריפה" ושחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשירה, זאת אומרת, שאין אנו מביטים איך נפקא חיותה אם בשחיטה או בהגרמה, אלא העיקר הוא אם יש רובא בשחיטה או לא, ומזה ראיה שלפי ההלכה השחיטה היא תיקון בחיוב, להתיר את המציאות של נבלה ע"י דין השחיטה כנ"ל, וממילא דברי הרמב"ם הנ"ל, שכששחט בסכין של ע"ז בהמה מסוכנת שאסורה אף בדיעבד - מוכרחים.