המידות לחקר ההלכה, חלק א, ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב ט״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VI 15

א׳לר"י דסובר מין במינו לא בטיל שהוא ג"כ מסובב בלי סבה, באיסור תערובות הוא מצד טעם כעיקר וכשיש ששים שאין בזה משום טעם כעיקר מותר, ובכ"ז במין במינו אסור אפילו אחד באלף, יש ג"כ להסתפק, אם החידוש הוא רק בהמסובב, כלומר, שכאן אסור אפילו בלי נתינת טעם כלל, או דהחידוש בהסבה, כלומר שבמין במינו אע"פ שהוא אחד באלף ג"כ לא מתבטל הטעם.

ב׳ועיין ב"ברוך טעם" (דין ב') שמביא שיש בזה מחלוקת ראשונים, למשל, דברי התוס' בע"ז (ס"ו א') שכתבו "יש שהיו מפרשים, דכל איסור דהוי במשהו לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם מותר, דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף - וכו'⁵⁷⁴עיין שואל ומשיב מהדו"א ח"ב סימן קמג שכתב לחדש שדעת היש מפרשים היא דוקא במשהו שאז אף שאינו נותן טעם לשבח אך אינו נותן טעם לפגם אבל בפחות מששים שנותן טעם לפגם ממש לא אמרינן הכי. - ואין ראיה מכאן - וכו' - ועוד דמשהו מב"מ אינו טעם בטל כלל אפילו באלף כיון שהטעם שונה, אבל לפגם הטעם בטל", שאנו רואים מזה, דקודם חפצו לומר כהצד הראשון והחידוש הוא שבמין במינו מסתעף המסובב שלילת הביטול בלי סבה של טעם כעיקר כלל, ובכן גם לפגם הוא ככה, ולבסוף מסקי דהחידוש הוא בהסבה, היינו שגם טעם משהו שבמשהו לא בטל אבל בנותן טעם לפגם הלא אין אפילו המשהו הזה.

ג׳ויש עוד נ"מ, דאם נימא דהחידוש הוא בהסבה וזה נכנס בכלל טעם כעיקר, אז גם ההיתר נהפך להיות איסור כמו בכל טעם כעיקר⁵⁷⁵הבנת הגאון המחבר בדברי התוס' שמין במינו הוא חידוש, ובהכרח החידוש הוא שאנו דנים כאן דין טעם כעיקר ואם כן היתר נהפך לאיסור. אך באמת אין זה מוכרח כלל, וסברת מין במינו היא שלא שייך ביטול טעם במקום שכל חלקי הטעם יוצרים זה הטעם. וכשם שחתיכה גדולה אחת של בשר אי אפשר לומר בה שכל חלק וחלק ממנה יתבטל שהרי זוהי גופא החתיכה המורכבת מחלקים קטנים הרבה, אם כן גם כשחלק מהחתיכה הנ"ל הוא איסור לא יתבטל, ולפי זה לא מוכרח לומר כאן היתר נהפך לאיסור, שיש לומר שסברת היתר נהפך לאיסור הוא רק כשמרגיש טעם האיסור בחתיכה וכפי שמתבאר ברשב"א מה שאין כן במין במינו, ואכמ"ל., אבל אם החידוש הוא רק בהמסובב, הנה אין לך בו אלא חדושו שאנו למדים "מדם הפר ומדם השעיר", שלא נתבטל זה מפני זה וההיתר לא נתהפך להיות איסור, אלא מכיון שהאיסור לא נתבטל אסור גם ההיתר מפני התערובות.

ד׳ועי' בהגהות שם, שמביא ע"ז ראיה מדברי התוס' חולין (ק' ע"א) ד"ה כשקדם, שכתבו שם "וא"ת, ל"ל שחתיכות של היתר קבל טעם מן הנבלה אפילו לא נותן טעם נמי דהא במינה אוסרת במשהו? ואומר ר"ת, דניהו דהיא גופא תתסר בכ"ש, מ"מ לא תעשה נבלה לאסור כל האחרות, כיון שהוא עצמו לא נאסר אלא במשהו" וחזינן מזה, דאע"ג דלר"י מין במינו לא בטיל אפילו באלף כשם שבא"מ לא בטל בפחות מששים, בכ"ז אינם מגדר אחד, דבפחות מששים שנאסר מטעם טעם כעיקר אז החתיכה גופא נעשית נבלה ואוסרת כל האחרות, אבל כאן כיון שכל החידוש הוא רק בהשלילה שלא בטל האיסור, אבל ס"ס גם ההיתר לא נהפך לאיסור ול"ש לומר שתעשה נבילה⁵⁷⁶לסברא זו לא היה מהני גם בפחות מששים, שהרי במין במינו גם בחד בחד אין נתינת טעם, ומאי נפק"מ בין יש בו ששים לאין בו כלפי מין במינו. והנה בעיקר סברת התוס' דבמשהו לא אמרינן חנ"נ נאמרו כמה סברות באחרונים, ביש"ש פ"ז סי' נח כתב שבמשהו אמרינן אפשר לסחטו מותר ותו לא הוי חנ"נ. ובפלתי סי' צב סק"י ובפרמ"ג סי' סט משב"ז ס"ק יט כתבו להצד שחנ"נ בשאר איסורים דרבנן לא החמירו טפי מבשר בחלב עצמו. וכ"כ באור גדול סי' סא סקי"ד. אך ברעק"א על השו"ע יו"ד סי' קו תמה שמדברי התוס' מוכח שסברי דחנ"נ דאורייתא גם בשאר איסורים. ופי' הרעק"א כהטעם השני המובא שם בפליתי דבמשהו אין הטעם יוצא מהחתיכה ולכך לא מהני החנ"נ לענין שאר החתיכות ואין הכי נמי שהחתיכה עצמה נעשית נבילה גם במשהו, וכ"כ הפרמ"ג סי' צב משב"ז סקט"ז. ועיין אור זרוע פרק כל הבשר שכתב שאין משהו חשוב כל כך לעשות החתיכה נבילה, ודו"ק..