המידות לחקר ההלכה, חלק א, ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב י״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VI 17
א׳ודוגמאות לדבר: קי"ל ד"מה שקנה עבד קנה רבו", והנותן מתנה לעבד זכה רבו. ויש בזה סבה ראשונה, זהו מעשה הקנין של המתנה, והמסובב האחרון זהו חלות הקנין להאדון, והדבר הממוצע שבין הסבה ובין המסובב זהו העבד, ונופל הספק ממילא, אם דזהו כאילו הנותן של המתנה נתן באופן ישר להאדון והעבד הוא רק מעין יד של האדון ממש, או דבאמת הקנין מתהוה לכתחילה להעבד, כי הלא בדעת הנותן היה כן, אלא שדין הוא שכל מה שיש לו להעבד עובר ממילא לרשות האדון, ובאופן שכזה יש בין הסבה הראשונה, מעשה הקנין מצד הנותן, ובין המסובב האחרון, חלות הקנין להאדון, דבר ממוצע שהוא משמש גם בתור מסובב וגם בתור סבה, כלומר, העבד שהוא לכתחילה קונה את הדבר, הוא מסובב ממעשה הקנין ומשמש ג"כ בתור סבה לקנינו של האדון.
1
ב׳ואמנם כבר עמדו ע"ז רבותינו הראשונים, והראב"ד ז"ל כפי שהביא הרשב"א בקדושין (כ"ג ע"ב) מבאר בזה את המחלוקת בין ר"מ וחכמים, בנותן לעבד מתנה, ע"מ שאין לרבו רשות בו, שר"מ סבר, כי "אמר ליה קני קניה עבד וקניה רביה, וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ליה, וחכמים סברי, דאהניה ליה תנאה", שלכאורה, מאי היא סברת ר"מ, וביחוד מאחרי דלר"מ בעינן תנאי כפול, וכשמתנה עמ"נ שאין לרבו רשות בו, זאת אומרת, דאם תהיה לרבו רשות בו אז מבטל את המתנה מעיקרה, והאם אפשר להכריח את הנותן שיתן מתנה בכל כרחו? והראב"ד מסביר שאמנם בזה הוא המחלוקת ור"מ סבר דהמתנה עוברת באופן ישר מרשות הנותן לרשות המקבל והעבד הוא רק מעין יד ממש של האדון, וכשמתנה עם העבד תנאי עמ"נ שאין לרבך רשות, זהו כאילו ניתן מתנה לראובן ומתנה תנאי עם שמעון, דודאי שהתנאי לא מעלה ולא מוריד כלל, דהתנאי צריך להיות דוקא עם מי שהמעשה נעשה לו, ואפשר לבוא בזה גם מצד תנאי ומעשה בדבר אחד כיון שכל המעשה לכתחילה הוא בעיקרו מתנה להאדון, אי אפשר לו ע"י תנאי לבטל את אותה המתנה, וחכמים סוברים כהצד השני, דלכתחילה יועתק הדבר מרשות הנותן לרשות העבד577עיין חידושי ר' שמואל קידושין סי' ח וזה לשונו, ביאור הדברים נראה דאפילו להצד דהעבד זוכה לעצמו ורבו מיניה קא זכי, אין הכוונה דהעבד נעשה בעלים ממש על החפץ רגע אחד ורבו מדידיה קזכי, אלא הא פשיטא דחלות הזכיה הוי מעיקרא לרבו, רק דעיקר החקירה בזה הוא על סיבת הזכיה, אי מעשה הקנין של העבד הוי סיבת זכיה דאדון דידו כיד האדון ויד זכיה דאדון היא וכאילו האדון עשה את מעשה הזכיה, או דלמא דמעשה זכית העבד הוי סיבה דיזכה הוא בהחפץ, אלא דבמקום שיזכה בו הוא זוכה בו רבו, דרבו זוכה בעיקר דין הזכיה, דהיינו דמה שנפעל דין על ידי המעשה זכיה שצריך להיות של העבד זוכה בזה רבו ומקבל את החפץ במקומו ומכחו, וזהו מה שכתב [הרשב"א] דכי זכי עבד זכי אדון מכח זכית העבד, כלומר דמה שראוי להכנס לרשות העבד נכנס לרשות האדון, אך מכל מקום יד העבד הוי סיבת זכיה לעצמו, ודו"ק. עכ"ל. ועיין אמרי משה סימן כה וקה"י גיטין סימן ח., והמעשה באופן ישר נעשה בין הנותן ובין העבד, וממילא התנאי שפיר מועיל.
2
ג׳ואמנם אין הדבר מוכרח, ואפשר להגיד ג"כ ששניהם סוברים, גם ר"מ וגם החכמים דהרב קונה את המתנה לא באופן ישר מהנותן אלא מהעבד כנ"ל, וכמו דמשמע גם הלשון "ר"מ סבר כי אמר ליה קני קניה עבד וקניה רביה", אבל דוקא בשביל כך הוא אומר "וכי אמר ליה על מנת לא כלום קאמר ליה", עפ"י מה שביארנו בספרנו בכמה מקומות578ראה בספרו דרך הקודש שמעתתא ג פרק כא. וראה להלן מדה ח אות ד ובמה שצויין שם., דדוקא בדבר המסתעף לא מועיל תנאי, כלומר, דכל גדר תנאי הוא מצד דהבעל דבר יכול להתנות בחלות הדבר מה שיחפוץ, אבל מה שמסתעף מחלות הדבר באופן דממילא ע"ז כבר אינו בעלים, וכיון דקנין הרב בא כנ"ל באופן דממילא, שכל מה שיש ברשות העבד נעתקת ממילא לרשות האדון, ומאחרי דעל עצם המתנה כשהיא לעצמה שבאופן ישר, כאמור, היא רק העתקה מרשות הנותן לרשות העבד, הוא כן מסכים, ממילא איננו כלל בעל הדברים על מה שמסתעף מזה ממילא שזהו העתקה לרשות האדון.
3