המידות לחקר ההלכה, חלק א, ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב י״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VI 18
א׳ואותה החקירה היא גם בהחובל בעבד כנעני שצריך לשלם ה' דברים להרב, שגם בזה יש סבה ומסובב ודבר ממוצע, הסבה היא החבלה, המסובב זהו חיוב הה' דברים, והדבר הממוצע הוא העבד, דגם בזה יש לחקור, אם המסובב בא באופן ישר מהסבה, והעבד אינו משמש בזה רק בתור חומר שבו פעלה הסבה, או שהוא משמש גם בתור מסובב וגם בתור סבה, מסובב בזה, שמקודם יועמד החיוב אליו בתור אדם הנחבל ככל אדם, ואח"כ נעתק החיוב אל הרב מטעם "מה שקנה עבד קנה רבו" וגם הזכות של קבלת הה' דברים בכלל579כך ביאר הנתה"מ שסג סק"ב וזה לשונו, דהא דהחובל בעבדו משלם שבת לרב לאו משום ביטול מלאכה של רב הוא, דמטעם זה ודאי פטור כמו מלאכת שורו וחמורו, רק עיקר החיוב הוא לעבד, דהעבד שייך במצוות וחייב בחבלתו כמו בחבלת בן חורין, והרב מיד העבד קא זכי דמה שקנה העבד קנה רבו. ולפ"ז אין הרב קונה השבת של עבד רק במקום שאם היה להעבד זכות במלאכתו היה מתחייב שבת להעבד וכיון שנתחייב להעבד זוכה הרב ממנו, אבל במקום שאף אם היה להעבד זכות במלאכתו לא היה מתחייב לו שבת גם להרב אינו מחויב. והנה האחרונים הקשו על הנתה"מ דמצינו שדין שבת לרבו אינו תלוי בדין מה שקנה עבד קנה רבו, בדברי יחזקאל סי' כד, חי' הגר"ח (סטנסיל) סי' קכא וקסז, חלקת יואב בקובץ דגל התורה ורשא תרפ"א סי' יג הקשו מהא דגיטין מב, ב דבמעוכב גט שחרור משלם השבת לרבו אף על פי שמבואר שמעוכב גט שחרור לית ביה את הדין מה שקנה עבד קנה רבו (וראה קובץ ביאורים גיטין אות כח, שחידש שגם בקנין איסור אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו רק שעכ"פ מעשה ידיו לעצמו, עיין טיב גיטין שכתב דלגבי תשלומי החבלה יש לו שם אדון (ראה פנ"י שם) ועל זה אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו, וראה מה שנכתב להלן), ובחידושי הגר"ש שקאפ כתובות סי' לו הקשה דבעבד עברי אין כלל הדין דמה שקנה עבד קנה רבו ואפ"ה ביטול השבת דעבד עברי הוא לרבו..
1
ב׳אמנם על זה כבר יש ראיה ברורה, דהאמת היא כהצד השני, ובתור אדם הנחבל מחוייב החובל בה' דברים כמו לכל אדם, אבל אם נימא דהחיוב יועמד באופן ישר להאדון מצד דהוא ממונו, הרי על ממון אין רק החיוב של נזק ולא חיוב של ה' דברים580כך הוכיח הנתיבות המשפט שם. אולם בקהלות יעקב בבא קמא סימן מ חולק על שתי ההנחות, חדא הוא מקשה שליכא למימר שעיקר יסוד שבת הוא לעבד, שהרי העבד לא הפסיד כלום כיון שמעשה ידיו לרבו והשבת הוא במה שהיה יכול להרויח, וסוף סוף הא לא היה מרויח העבד כלום ומה שייך שיש כלל חיוב שבת לעבד, והוי ליה העבד כלפי עצמו כמו חולה שלא היה יכול להרויח כלום. (אמנם לדברי הגר"ח פ"ה מהלכות טוען ונטען ה"ב שסובר שתשלומי ארבעה דברים אינם מדין תשלומי נזק וההפסד אלא הוא חיוב וקנס שחייבה תורה ליכא ראיה, כיון שגם בעבד בכח שייך הפסד בזה שחבל בו אלא שבפועל אינו מפסיד כיון דמה שקנה עבד קנה רבו, אך עכ"פ לא דמי לחולה, ודו"ק, וכעין זה הוכיח בשיעורי ר' שמואל מכות ח, ב דהקצוה"ח המובא להלן בהערה שאדון החובל בעבד מתחייב לעבד וזוכה ממנו ע"כ ס"ל כסברת הגר"ח, שאם ד' דברים היה מצד הפסד בלבד אין סברא לומר שהאדון מתחייב לעבד). ומה שהוכיח הנתיבות דלא שייך שבת בבהמה או במבטל כיסו כתב הקה"י דמה שמבטל כיסו או בהמתו אינו משלם שבת אין הגדר משום שלא ביטל גופו אלא משום ששבת הוא דין ב'חפצא' כלומר ששבת שייך רק באדם ובכיסו ובהמתו לא שייך שבת, מה שאין כן בעבד שהוא אדם שייך תשלומי שבת וממילא זוכה בהם האדון..
2
ג׳אולם באמת נראה, דיש בעבד גם שני הגדרים יחד וזהו שאנו אומרים "יד עבד כיד רבו", וזה מחייב לומר שאם אחד נותן מה לעבד יש בזה סבה ישרה מרשות הנותן לרשות האדון, וגם "מה שקנה עבד קנה רבו" שזה מראה, שגם מה שמתהוה לרשות העבד עוברת מרשותו לרשות האדון. ולכן אף מה שהיה לו, להעבד, מקודם, לפני שנעשה עבד נמי עובר לרשות האדון.
3
ד׳ולכן, בהחובל בעבד כנעני, חייב בחמשה דברים להרב, אף ששם אי אפשר לבוא מטעם סבה ישרה כנ"ל, דבאופן שכזה לא יהיה חייב רק נזק לבד, הנה אנחנו באים בזה מטעם "מה שקנה עבד קנה רבו", וכיון שהוא בתור אדם קונה את כל החיוב של ה' דברים, גם הרב קונה זאת581על פי דברי הגאון המחבר מיושבת קושית החזון יחזקאל על התוספתא ב"ק פ"ט ה"א שהוכיח דלא כהאחרונים הנ"ל מהא דעבד שחבל בעצמו יצא לחירות ומשלם נזקו לאדון, ואם כל החיוב נובע רק מחמת דקודם זוכה העבד ואחר כך האדון, לא שייך שיתחייב העבד על נזקי גופו (ראה בהערה להלן מדברי ההפלאה והמקנה), אולם לדברי הגאון המחבר כיון שבכל זכית האדון מהעבד איתנהו ביה תרתי, אזי אע"פ שארבעה דברים יש לחייבו רק מצד מה שקנה עבד קנה רבו ולא יתחייב עבד החובל בעצמו, מכל מקום לענין תשלומי נזק שייך הדין הראשון שסוף סוף הוא גם שורו וחמורו ומחוייב על נזק זה (וכעין זה כתב החזון יחזקאל עצמו, עיין שם וראה ספר הזכרון לגר"י אברמסקי עמ' תכה). ועל פי זה יש ליישב גם קושית הדברי יחזקאל הנ"ל מהא דמעוכב גט שחרור שהנה הפנ"י שם ביאר שדברי הגמ' נסובים רק על נזק ולא על שאר חבלות, ולפי זה חלוק נזק שיש בו גם הדין דיד עבד כיד רבו ומחוייב לשלם נזקיו לאדון ישירות כמזיק שורו וחמורו. (ובדברי יחזקאל שם כתב לחלק גם כן כעין זה אלא שהוסיף דבנזק לא קיימת אלא הסברא דהוא כשורו וחמורו, ולהנ"ל א"צ לזה)..
4
ה׳ובזה תרצנו את הקושיא על הא "דגזל עבדים אומר הרי שלך לפניך", דמקשים שיהיה חייב מטעם שבת, כמו "הדקיה באינדרונא ובטליה"? אבל כיון שכל החיוב של ה' דברים הוא לא מטעם ההפסד של האדון, דהא מצד זה לא היה חייב אלא בנזק לבד, אלא דהוא מטעם שהחיוב יועמד באופן ישר להעבד בעצמו בתור אדם, והאדון הוא שזוכה מהעבד, א"כ רק אז מחוייב אם בהעבד כשהוא לעצמו בתור אדם יש בו משום כל הה' דברים או אחד מן הה' דברים, כמו למשל "הדקיה באינדורנא ובטליה", אבל בגזל עבדים והזקינו, הלא מצד העבד כשהוא לעצמו אין כלל שבת, דהא יכול לעסוק במלאכתו, וכל השבת הוא רק להאדון בלבד, וע"ז כאמור אין כלל הדין של שבת582כבר קדמו הנתיבות המשפט שם. וחידש שלפי זה בגזל עבד וכפאו שלא לעשות מלאכה, או לעשות מלאכה לעצמו וכן אם היה העבד נוקב מרגליות וכפאו לחטוב עצים, שחייב תשלומי שבת לרבו.
ובדרך זו מיישבים האחרונים קושיות רבות. א. בקצוה"ח סי' תכד סק"א יישב שיטת הב"י שהחובל בעבדו שלו שאם יש בו שוה פרוטה פטור ממלקות אע"פ שאינו משלם (והב"ח והגר"א חולקים), והיינו על פי הנ"ל שהאדון באמת מחוייב לעבד ומה שאינו משלם לו זה מדין מה שקנה עבד קנה רבו (וראה שיעורי ר' שמואל מכות שם). ב. באפיקי ים סימן יט אות י הביא יישוב על פי זה לקושית הפורת יוסף מדוע הוצרכה הגמ' במכות ח, ב שישראל לוקה על ידי עבד בהכה את העבד פחות משוה פרוטה, הא אפילו ביותר משוה פרוטה הוי מלקות לעבד ותשלומין לאדון ולא מקרי לוקה ומשלם, ועל פי הנ"ל מקרי מלקות ותשלומין לעבד אלא דמה שקנה עבד קנה רבו (ועיי"ש מה שיישב האפיקי ים עצמו). ג. קושית ההפלאה בספר כתובה על מה שפסק הרמב"ם שאין מחשבין את המנעות המעשה ידים של האשה בחשבון המזונות, וקשה הרי כשהאשה נמנעת ממעשי ידיה מפסידה היא את הבעל וכמו שכובשת את העבד, וכעין זה הקשה הוא עצמו בספרו המקנה קידושין טז, ב על מה שכתב הריטב"א שם שעבד שברח והגיע יובל אינו חייב לשלם לאדון דהוי כמבטל כיסו של חבירו, וקשה אמאי לא הוי כהדקיה באינדרונא (ועיין אבני מילואים סי' ע סק"ג שיישב ע"פ דברי הרא"ש שחיוב שבת הוא דוקא בעושה מעשה בידים, וא"כ בעבד ואשה לא עשה מעשה בידים). ולפי דברי הנתיבות הנ"ל אתי שפיר, שכל שעשו העבד או האשה לעצמם פשיטא שלא יהיה שייך בזה מה שקנה עבד קנה רבו (ועיין חידושי הגר"ש שקאפ שם שיישב דדין שבת אינו אלא במעשה חבלה, ועל כן אין להקשות מהא דאשה ועבד)..
ובדרך זו מיישבים האחרונים קושיות רבות. א. בקצוה"ח סי' תכד סק"א יישב שיטת הב"י שהחובל בעבדו שלו שאם יש בו שוה פרוטה פטור ממלקות אע"פ שאינו משלם (והב"ח והגר"א חולקים), והיינו על פי הנ"ל שהאדון באמת מחוייב לעבד ומה שאינו משלם לו זה מדין מה שקנה עבד קנה רבו (וראה שיעורי ר' שמואל מכות שם). ב. באפיקי ים סימן יט אות י הביא יישוב על פי זה לקושית הפורת יוסף מדוע הוצרכה הגמ' במכות ח, ב שישראל לוקה על ידי עבד בהכה את העבד פחות משוה פרוטה, הא אפילו ביותר משוה פרוטה הוי מלקות לעבד ותשלומין לאדון ולא מקרי לוקה ומשלם, ועל פי הנ"ל מקרי מלקות ותשלומין לעבד אלא דמה שקנה עבד קנה רבו (ועיי"ש מה שיישב האפיקי ים עצמו). ג. קושית ההפלאה בספר כתובה על מה שפסק הרמב"ם שאין מחשבין את המנעות המעשה ידים של האשה בחשבון המזונות, וקשה הרי כשהאשה נמנעת ממעשי ידיה מפסידה היא את הבעל וכמו שכובשת את העבד, וכעין זה הקשה הוא עצמו בספרו המקנה קידושין טז, ב על מה שכתב הריטב"א שם שעבד שברח והגיע יובל אינו חייב לשלם לאדון דהוי כמבטל כיסו של חבירו, וקשה אמאי לא הוי כהדקיה באינדרונא (ועיין אבני מילואים סי' ע סק"ג שיישב ע"פ דברי הרא"ש שחיוב שבת הוא דוקא בעושה מעשה בידים, וא"כ בעבד ואשה לא עשה מעשה בידים). ולפי דברי הנתיבות הנ"ל אתי שפיר, שכל שעשו העבד או האשה לעצמם פשיטא שלא יהיה שייך בזה מה שקנה עבד קנה רבו (ועיין חידושי הגר"ש שקאפ שם שיישב דדין שבת אינו אלא במעשה חבלה, ועל כן אין להקשות מהא דאשה ועבד)..
5