המידות לחקר ההלכה, חלק א, ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין כ״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VII 26
א׳וממילא מובן שכל הקושיות הללו נופלות מאליהן, ונפתח בהאחרונות, בההבדל שיש בין אם קדם החוב להשבועה או שקדמה השבועה להחוב, דהמושג שבועה הוא רק "לאסור איסר על נפשו", כלומר, דזהו רק מושג איסורי אבל לא מושג ממוני שע"י יוכל להפקיע ממונו של חבירו, ואם כי שבועה חלתה אף על מצוה בכולל, הנה רק על מצוה שמונחת אקרקפתא דגברי, אבל לא על זכות ממון של חברו651בפשוטו נראה שכוונת הגאון המחבר להסתמך על סברת הריב"ש סי' קנט שהביא הקצוה"ח הנ"ל שכתב דבכלל שבועה להרע לאחרים אינו רק שיפצע את מוחו אלא גם שיגזלהו או שיזיקנו, ולמד הגאון המחבר כסברת הגרש"ר שהובאה לעיל דהענין בלהרע לאחרים אינו רק הנזק שיגרם לו (דע"כ היה הו"א לחלק בין הכאה לגזילה), אלא דהנזק הוא במה שמפקיע את זכויותיו של השני דאין בכח השבועה שחלה על הגברא להפקיע הזכותים של חבירו (עיין לקמן דבנדרים המפקיעים מידי שעבוד הוא רק משום דחל על החפצא וממילא פקעו זכויות השני), רק שלפי זה יוצא דבר חדש שהלא הריב"ש שם מיירי בנשבע שלא לחלוץ והוי להרע לאחרים כיון שהיא נזוקית על ידי עיגונה, ובשלמא להבנת הקצוה"ח דכל שהאחר הורע הוי להרע לאחרים אתי שפיר, אך לסברת הגאון המחבר צריך לומר חידוש בגדר חליצה דחליצה אינה רק היתר מעיגון אלא חובת היבם להתירה מעיגון, וכשאינו חולץ לה או אינו מיבם אותה הרי אינו מקיים את חובתו והדברים מדוייקים בלשון הריב"ש שכתב שם "לפי שהמצוה המוטלת עליו לחלוץ או ליבם חיוב הוא שיש ליבמה עליה (ראה בקצוה"ח ששינה הלשון וכתב הוא 'חיוב לאשה הוא היבמה') זו שנשבע היבם הוא היזק לה לעגנה ואין שבועת בטוי חלה להרע לאחרים להפסיד את זכותם", ודו"ק. ויש לדון אם גם ביבום חוב זה הוא כתוצאה מהמצוה והנשבע קודם נפילה יהני ביה סברת הגאון המחבר דלקמיה.
אך שלפי זה צ"ע לשון הרא"ש (ואמנם דזה גם קשה על תירוץ הקצוה"ח) דלפי"ז אין הטעם בקדם החוב לשבועה מצד שבועה לבטל את המצוה, אלא מצד דבכה"ג לא חלה שבועה כנגד זכות ממונית. ואילו הרא"ש כתב דלא מהני השבועה מצד נשבע לבטל את המצוה., ויש הבדל בין אם השבועה היא שלא יתהוה כלל השיעבוד ובין אם השבועה היא אחרי שכבר נתהוה השיעבוד שהשיעבוד יופקע, כי לפני ההתהוות כאמור זהו בכלל מצוה, אחרי שס"ס המצוה היא הסבה הגורמת, וע"ז מועילה שבועה, אבל אחרי שכבר התהוה זהו כבר בכלל זכות ממונית של איש אחר וע"ז לא שייכת כלל שבועה652צ"ע דהא לא נשבע שלא יחול השעבוד כתוצאה מהמצוה וגם אינו יכול לישבע על כך, וכיון שעל ידי שלוה חלה המצוה דהלא זה פשוט שאין לומר שבמקום שחלה שבועה לבטל את המצוה היינו שנתבטלה המצוה לגמרי, אלא שהוי כאנוס בקיום המצוה, וכיון שחלה המצוה חל מכחה השעבוד, ואם כן לא תהני לכאורה סברת המחבר, דכל הנדון בשבועה לבטל המצוה אינה רק כלפי קיום המצוה, כאמור, ובשעבוד הבא כתוצאה ממצוה אין כאן לעולם קיום מצוה כמו שכתב הגאון המחבר לקמיה דלכך אי אפשר לפרוע מאיסורי הנאה, נמצא דהמצוה היא רק היכי תמצי לחוב ממון, ועל זה כאמור אי אפשר להשבע.
והנה אין כוונת הגאון המחבר לומר דמה דמהני השבועה היא כיון דאין כאן כעת חוב קיים ולומר דבבכה"ג לא אמר הגאון המחבר דלא תהני שבועה, דלכאורה זה פשוט דהנשבע על חפץ של הפקר לגוזלו בשעה שיגיע ליד חבירו, לא חלה השבועה דדברי הריב"ש הנ"ל אינם רק כלפי זכות עכשווית של חבירות, רק גם כלפי זכות עתידית, וכפש"נ לעיל לכאורה מדברי הריב"ש הנ"ל שאב הגאון המחבר את סברתו שלא מהני שבועה כנגד חבירו, אך לא מטעם שבועה להרע לאחרים כדהבין הקצה"ח אלא מצד שאין בכחה של שבועה לפגוע בזכויות חבירו, וסברא זו שייכא הן בזכויות שיש בידו עכשיו הן בזכויות שיהיו לאחר זמן כל שהשבועה עומדת על אותו הזמן.
והנראה דיש לחקור בגדר הך סברא שאיתא בראשונים הנ"ל שעל ידי המצוה חל השעבוד (ואסברה לן הגאון המחבר שהמצוה היא סיבה למסובב ממוני), האם עצם מה שמחוייב במצוה הוא הגורם לשעבוד, או דלמא דרק מה שמוטל עליו בפועל לקיים את המצוה הוא הגורם שחיוב קיום זה נהפך לקיום ממוני, ואם נימא כהצד הב' יש ליישב דבנשבע לבטל את המצוה (באופן בו השבועה חלה), אע"פ שלא נתבטלה המצוה אבל מכל מקום אין עליו חיוב לקיים את המצוה (יעויין בראשונים ובאחרונים שהובאו לעיל מדה ה אות ד לענין קונם על מצות עשה אמאי לא נימא בזה דיבוא עשה וידחה ל"ת, ודו"ק), וכיון שכן שוב לא חל..
אך שלפי זה צ"ע לשון הרא"ש (ואמנם דזה גם קשה על תירוץ הקצוה"ח) דלפי"ז אין הטעם בקדם החוב לשבועה מצד שבועה לבטל את המצוה, אלא מצד דבכה"ג לא חלה שבועה כנגד זכות ממונית. ואילו הרא"ש כתב דלא מהני השבועה מצד נשבע לבטל את המצוה., ויש הבדל בין אם השבועה היא שלא יתהוה כלל השיעבוד ובין אם השבועה היא אחרי שכבר נתהוה השיעבוד שהשיעבוד יופקע, כי לפני ההתהוות כאמור זהו בכלל מצוה, אחרי שס"ס המצוה היא הסבה הגורמת, וע"ז מועילה שבועה, אבל אחרי שכבר התהוה זהו כבר בכלל זכות ממונית של איש אחר וע"ז לא שייכת כלל שבועה652צ"ע דהא לא נשבע שלא יחול השעבוד כתוצאה מהמצוה וגם אינו יכול לישבע על כך, וכיון שעל ידי שלוה חלה המצוה דהלא זה פשוט שאין לומר שבמקום שחלה שבועה לבטל את המצוה היינו שנתבטלה המצוה לגמרי, אלא שהוי כאנוס בקיום המצוה, וכיון שחלה המצוה חל מכחה השעבוד, ואם כן לא תהני לכאורה סברת המחבר, דכל הנדון בשבועה לבטל המצוה אינה רק כלפי קיום המצוה, כאמור, ובשעבוד הבא כתוצאה ממצוה אין כאן לעולם קיום מצוה כמו שכתב הגאון המחבר לקמיה דלכך אי אפשר לפרוע מאיסורי הנאה, נמצא דהמצוה היא רק היכי תמצי לחוב ממון, ועל זה כאמור אי אפשר להשבע.
והנה אין כוונת הגאון המחבר לומר דמה דמהני השבועה היא כיון דאין כאן כעת חוב קיים ולומר דבבכה"ג לא אמר הגאון המחבר דלא תהני שבועה, דלכאורה זה פשוט דהנשבע על חפץ של הפקר לגוזלו בשעה שיגיע ליד חבירו, לא חלה השבועה דדברי הריב"ש הנ"ל אינם רק כלפי זכות עכשווית של חבירות, רק גם כלפי זכות עתידית, וכפש"נ לעיל לכאורה מדברי הריב"ש הנ"ל שאב הגאון המחבר את סברתו שלא מהני שבועה כנגד חבירו, אך לא מטעם שבועה להרע לאחרים כדהבין הקצה"ח אלא מצד שאין בכחה של שבועה לפגוע בזכויות חבירו, וסברא זו שייכא הן בזכויות שיש בידו עכשיו הן בזכויות שיהיו לאחר זמן כל שהשבועה עומדת על אותו הזמן.
והנראה דיש לחקור בגדר הך סברא שאיתא בראשונים הנ"ל שעל ידי המצוה חל השעבוד (ואסברה לן הגאון המחבר שהמצוה היא סיבה למסובב ממוני), האם עצם מה שמחוייב במצוה הוא הגורם לשעבוד, או דלמא דרק מה שמוטל עליו בפועל לקיים את המצוה הוא הגורם שחיוב קיום זה נהפך לקיום ממוני, ואם נימא כהצד הב' יש ליישב דבנשבע לבטל את המצוה (באופן בו השבועה חלה), אע"פ שלא נתבטלה המצוה אבל מכל מקום אין עליו חיוב לקיים את המצוה (יעויין בראשונים ובאחרונים שהובאו לעיל מדה ה אות ד לענין קונם על מצות עשה אמאי לא נימא בזה דיבוא עשה וידחה ל"ת, ודו"ק), וכיון שכן שוב לא חל..
1
ב׳ורק קונמות מפקיעה מידי שיעבוד, משום דע"י הקונמות הוי כמאן דליתנייהו הנכסים והמשועבדים בעולם, אבל שבועה שזוהי באה רק על גברא לא שייכת על שיעבוד כשכבר התהוה ויש לו תוקף ממוני.
2
ג׳ומובן דבספק חוב אמרינן ספק ממונא לקולא, כמו שאנו אומרים בספק הפקר ספק ממונא לקולא, אף שבשניהם הסבה הראשונה היא אי איסור - האיסור של "לא יחל דברו" בהפקר - אי מצוה - מצות פריעת בע"ח בכל חוב, כי בזה אין אנו מביטים על הסבה הראשונה, אלא על עצם הדברים שהמה דברים ממוניים653ראה להלן מדה ח אות לו..
3
ד׳ומובן ג"כ, שאין אף התחלת קושיא בזה שמקשים שיהיה מותר לפרוע חוב באיסוה"נ, כיון דעצם הפרעון בא כבר מצד דין ממוני ואין לנו שום נ"מ מהתחלת הסבה שבאה מצד מצוה.
4