המידות לחקר ההלכה, חלק א, ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין כ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VII 25
א׳שיעבוד, הנה יש מבוכה גדולה גם אצל הראשונים וגם אצל האחרונים בהמושג שיעבודא דאורייתא, אנו מוצאים שרב פפא שהוא מאריה דשמעתתיה של "פריעת בע"ח מצוה", ורק משום זה אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים משום "דיתמי לאו בני מיעד מצוה נינהו", ודוקא הוא סובר דשיעבודא דאורייתא (ב"ב קע"ה ע"ב), ואיך אפשר לכלכל תרתי דסתרי כזה?643עיין מה שעתב הגאון המחבר לעיל מדה א אות כד ובהערות שם. ממ"נ, אם כבר הוקבע שיעבוד על עצם הנכסים, מאי איכפת לן אם הם בני מצוה או לאו בני מצוה, ואם אנו באים רק מצד מצוה, הרי ש"מ דיש בזה רק חובת גברא לבד? ועי' בש"ך סי' ל"ט שמרעיש עולמות על זה ומכח זה רוצה להוכיח, דבאמת שיעבודא לאו דאורייתא, והגרסא שבגמרא בפ"ק דקדושין הנ"ל אינה מדויקת אלא הגרסא בגמ' גט פשוט בב"ב הנ"ל, ששם אמרינן "הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לוין" היא אמיתית, אבל מה נעשה עם כל הראשונים שפסקו דשיעבודא דאורייתא?644בדעת רב פפא אם סובר שעבודא דאורייתא, ראה רא"ש כתובות שם סי' מט שרב פפא סובר דשעבודא דאורייתא רק בקרקעות ולא במטלטלין, ומה שאמר פריעת בע"ח מצוה היא גבי מטלטלין, ועיין אמרי בינה דיני הלואה סי' ב. ועיין שם שפירש את דברי רב פפא שהוצרך לטעם דנעילת דלת, וראה רמ"ה ב"ב קעו, א. וברמ"ה קעד, ב פירש כסברת הגאון המחבר לקמיה ששעבודא דאורייתא ואפ"ה אמרינן פריעת בע"ח מצוה שע"י המצוה חל השעבוד (עיין כעי"ז בתוס' רא"ש כתובות שם, ובמה שהובא בהערות לקמיה), ודעת הרמב"ן רשב"א וריטב"א בקידושין יג, ב ובבבא בתרא קעד, ב וכ"כ השטמ"ק כתובות שם בשם הרא"ה שדעת רב פפא היא דשעבודא לאו דאורייתא. וראה תוס' שם שהק' סתירת הסוגיות בזה, אכן לא הקשה כקושית הראשונים מהסתירה דבין דברי ר"פ דשעבודא דאורייתא לדבריו דפריעת בעל חוב מצוה, ומבואר שמצד זה לא היה כאן סתירה.
ועיין בית אהרן (וואלקין) ב"ק ט, א כתב להוכיח מדברי רש"י בכתובות שם שסובר בדעת רב פפא ששעבודא דאורייתא, דהנה רש"י שם פירש דפריעת בעל חוב מצוה ילפינן מהין שלך צדק והקשו האחרונים אמאי לא פרש"י דילפינן לה מוהאיש אשר יוציא אליך את העבוט, וכתב ליישב דרש"י פירש כן רק להו"א, והוא ע"פ מה שכתב הראב"ן סי' סט דעולא דסבר שעבודא דאורייתא סבר כהאי תנא דבע"ח שבא למשכן עומד בחוץ, ואם אין הלוה מוציא יכול לנתקו בשוק, ומוכיח הראב"ן דהאי תנא ס"ל שעבודא דאורייתא דאי לאו הכי היאך יכול לכפותו בלא בית דין (עיין קצוה"ח ונתה"מ ריש סי' ג), ומבאר בבית אהרן דמבואר בראב"ן דפירש הכתוב 'יוציא אליך' היינו מביתו מדעתו ובשוק אפילו בכעל כרחו, וא"כ כשרב כהנא שאל את רב פפא לדידך דאמרת לא בעינא למעבד מצוה מאי מוכרח שאין הכוונה למצוה הנלמדת מפסוק זה דיוציא דהתם מבואר שאפילו בע"כ יכול לכפותו, וע"כ הוצרך רש"י לפרש דילפינן לה מהין צדק, ואמנם למסקנא שיכולים לכפותו מדין בית דין, שוב אין צריך לכך ואפשר דילפינן לה מהקרא דיוציא אליך, וציין הבית אהרן לרי"ף ורא"ש בסוף בבא בתרא שכתבו שמ"ד שעבודא דאורייתא יליף לה גם הוא מקרא זה.
ועיין בית אהרן (וואלקין) ב"ק ט, א כתב להוכיח מדברי רש"י בכתובות שם שסובר בדעת רב פפא ששעבודא דאורייתא, דהנה רש"י שם פירש דפריעת בעל חוב מצוה ילפינן מהין שלך צדק והקשו האחרונים אמאי לא פרש"י דילפינן לה מוהאיש אשר יוציא אליך את העבוט, וכתב ליישב דרש"י פירש כן רק להו"א, והוא ע"פ מה שכתב הראב"ן סי' סט דעולא דסבר שעבודא דאורייתא סבר כהאי תנא דבע"ח שבא למשכן עומד בחוץ, ואם אין הלוה מוציא יכול לנתקו בשוק, ומוכיח הראב"ן דהאי תנא ס"ל שעבודא דאורייתא דאי לאו הכי היאך יכול לכפותו בלא בית דין (עיין קצוה"ח ונתה"מ ריש סי' ג), ומבאר בבית אהרן דמבואר בראב"ן דפירש הכתוב 'יוציא אליך' היינו מביתו מדעתו ובשוק אפילו בכעל כרחו, וא"כ כשרב כהנא שאל את רב פפא לדידך דאמרת לא בעינא למעבד מצוה מאי מוכרח שאין הכוונה למצוה הנלמדת מפסוק זה דיוציא דהתם מבואר שאפילו בע"כ יכול לכפותו, וע"כ הוצרך רש"י לפרש דילפינן לה מהין צדק, ואמנם למסקנא שיכולים לכפותו מדין בית דין, שוב אין צריך לכך ואפשר דילפינן לה מהקרא דיוציא אליך, וציין הבית אהרן לרי"ף ורא"ש בסוף בבא בתרא שכתבו שמ"ד שעבודא דאורייתא יליף לה גם הוא מקרא זה.
1
ב׳ואמנם התומים רוצה למצוא גם תירוץ לכך ואומר, דדוקא זו היא הנותנת, דכל טעמיה דר"פ "דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו" זהו רק מצד דסובר שיעבודא דאורייתא, שזאת אומרת, דנכסי דבר אינש אינון ערבין ביה מצד השיעבוד הגוף של הלוה, וממילא יש הבדל בין גדולים ובין קטנים, כי על קטנים לא שייך שיעבוד הגוף מטעם הנ"ל, אבל אם היה סובר דשיעבודא לאו דאורייתא א"כ אין כל קשר בין שיעבוד נכסים ושיעבוד הגוף, אלא רק מצד תקנה בעלמא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין גובים מן היורשים, איזה הבדל יש בין גדולים ובין קטנים.
2
ג׳ואמנם, כן נראה ג"כ מהבע"ת שער י"ד, שעל דברי ר"פ הנ"ל הוסיף את הדברים "פי' לטעמיה אזיל דסבר שיעבודא דאורייתא", הרי שגם הוא סובר, שלא רק שאין קושיא אלא להיפך שזה תלוי בזה, אבל באמת לא ירדו לתוך עומק הקושיא, שכנראה סברי שכל הקושיא היא רק מתוך דיוק הלשון שאומר "פריעת בע"ח מצוה", ומשמע דיש בזה רק מצוה לבד, וע"ז עוד אפשר למצוא "ויש לישב בדוחק" ולומר דדוקא מתוך המצוה בא השיעבוד נכסים645זה לשון הרמ"ה בבבא בתרא קעו, א דאע"ג דשמעינן ליה לרב פפא דאמר אפילו במלוה ע"פ שעבודא דאוריתא כדאיתא בפרק האשה נקנית (קידושין יג, ב), קסבר רב פפא דהיא גופה משום מצוה היא ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי. וכעין זה כתב בתוס' הרא"ש כתובות שם זה לשונו, וא"ת כיון דשעבודא דאוריתא אפילו מיתמי אמאי לא מגבינן לב"ח שעבודיה אפילו מיתמי קטני כיון דמשעבד ליה דאבוהון, ואע"ג דלאו בני מעבד מצוה נינהו מ"מ כיון דשעבודו מונח לפניו למה לא יקחנו, ונראה לי כיון דהשתא נפל נכטי קמי יתמי ואינון לאו בני מעבד מצוה נינהו אף לנכסיהו לא נחתינן דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכיון דלוה לא מחייב לא נתחייב בה הערב, עכ"ל התוס' רא"ש. ומבואר כסברת הגאון המחבר, ועיין לקמן מה שביאר הגאון המחבר בטעמא דמילתא. וראה אמרי בינה דיני הלואה סימן ב שהביא את דברי הרמ"ה הנ"ל וכתב שם דעות ראשונים נוספים הסוברים כמותו., אבל באמת אין הקושיא רק מצד הלשון אלא בעיקר מצד התוכן, דהא ממ"נ, אם כל הגביה מן הנכסים של הלוה היא רק מצד כפיה ע"ד מצוה - וכמו שהסבירו שכמו שעל כל קיום מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו, ג"כ כאן, כיון שאפשר לקיים את המצוה ע"י הנכסים, הנה במקום לעשות כפיה בגופו עושים זאת ע"י ממונו במה שיורדים לנכסיו - הרי ע"כ זה לא שייך בלקוחות, דהא בודאי אין על הלוקח כשהוא לעצמו מ"ע של פריעת בע"ח, ואם גובים מלקוחות הרי זה סימן דיש להמלוה זכות שיעבוד בעצם הנכסים, וא"כ מאי איכפת לן אם גם יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ס"ס זכות השיעבוד של המלוה איך פקעה?
3
ד׳ואחד מן האחרונים מקשה ג"כ קושיא, מדוע לא יהא מותר לפרוע את חובו באיסורי הנאה כגון בחליפין של איסוה"נ דאינם אסורים רק למחליף עצמו, דהא קי"ל דמצוות לאו ליהנות נתנו? והוא מפלפל בזה דאפשר, דכיון דס"ס מדרבנן יש שיעבוד על הנכסים, זה אסור כמו בכל מצוה במקום שיש הנאת הגוף בהדי מצוה, אך שוב קשה להרשב"א שסובר דאף כשאיכא הנאת הגוף נמי אמרינן מצוות לאו ליהנות נתנו?
4
ה׳אכן, בר מן דין קשה, דא"כ בכל ספק חוב נימא ספק מ"ע להחמיר ובספק מ"ע דעת האחרונים היא, דאף הרמב"ם מודה דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא?
5
ו׳ועי' בקצוה"ח (סי' ע"ג) שכרכר הרבה כרכורים בטעמו של הלכה פסוקה שאינה חלה שבועה שלא למכור משלו לפרוע חוב, אם החוב היה לפני השבועה אע"פ שלא הגיע עדיין זמן הפרעון, אבל על החובות שבאו אחרי השבועה כן השבועה חלה, ושכבר עמד הש"ך, מדוע לא תחול השבועה אפילו על חוב שמקודם, אם נשבע סתם שלא לפרוע שום חוב בכלל ותחול השבועה מצד כולל, כמו בנשבע שלא אוכל מצה סתם דמיגו דחלה על מצה של כל ימות השנה חלה נמי על מצה של ימות הפסח? והש"ך רוצה לומר, דגם במצה אם יעמוד בזמן שכבר הוא מחוייב במצות מצה לא חלתה השבועה אפילו באומר סתם, והחכ"צ משיג את זאת ומראה דלא כן, אלא אפילו בזמן חיוב נמי חלה בכולל, ובכן הדרא קושיא לדוכתה? וכן להיפך על מה שתפסינן, דאם השבועה קדמה להחוב דחלתה השבועה, הוא מביא קושיא בשם כנסה"ג, דמ"ש ממ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות גבי שבועה שלא אעיד לך עדות, דה"ז שבועת שוא מפני שמצוה להעיד, אע"פ שהשבועה היתה טרם שידע מהעדות, או ממה שכתב שם "שבועה לבטל את המצוה כיצד? כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית וכו' אע"ג דגם שם אפשר שלא יבוא לידי מצוה זו דהא בידו לעשות בלי ד' כנפות"? ורוצה לדחוק דחלה השבועה כאן מצד כולל, משום דכיון שנשבע סתם הכוונה בין לישראל ובין לכותי646במחנה אפרים שבועות סי' יח ג"כ הלך כעין דרך זו ולדעתו אין הכולל מצד הלואת גוי אלא מצד מה שאם יהיה לו ממון לא יצטרך כלל לעבור על שבועתו.
ועיין צל הכסף (גאטיניו) אה"ע סי' יד שהביא דברי הרא"ש ודברי הכנה"ג שכוונת הרא"ש דוקא לכולל והקשה עליו דמדברי הרא"ש מבואר דאין זה ענין לכולל, דאם הטעם שחלה השבועה הוא מצד כולל, א"כ אמאי אמר הרא"ש דבקדם חוב לשבועה לא חלה השבועה משום דהוי נשבע לבטל את המצוה, הלא גם בקדמה שבועה הוי שבועה לבטל את המצוה, אלא דמהני מטעם כולל. ומבואר שבנשבע קודם לא הוי כלל לבטל את המצוה כיון שעדיין לא נתחייב (וצריך לחלק לדבריו בין נשבע שלא ישב בסוכה דמקרי שכבר נתחייב לבין נשבע שלא לפרוע חוב דמקרי שלא נתחייב), וכתב שם בצל הכסף שאפשר שהסכים הרא"ש עם סברא זו דכולל אלא דעדיפא מיניה נקט, ואפשר עוד שלא הסכים הרא"ש דקודם להלואה מקרי כולל מצד הלואת הגוי דלדעתו חוב הגוי אינו בכלל השבועה, דזה כלל גדול בנדרים ובשבועות דאנו רואים הסיבה שבגללה נשבע, ובישראל מהני שבועתו כיון שהב"ד לא יכפוהו למכור וירויח המתנת זמן להמציא לו מעות, ובגוי לא תהני שבועתו שהרי בין כך יכפהו הגוי למכור ולהחזיר החוב. ועיי"ש שהאריך טובא בביאור דברי הרא"ש במקור דינו., ומובן דשוב יוקשה לפ"ז א"כ, גם בקדם החוב נמי תחול השבועה מצד כולל? ובכלל לפ"ז הלא כל ההבדל בין קדם החוב להשבועה או קדמה השבועה להחוב נפל בבירא, אלא שיש הבדל אם אפשר לבוא בזה מצד איסור כולל או לא?
ועיין צל הכסף (גאטיניו) אה"ע סי' יד שהביא דברי הרא"ש ודברי הכנה"ג שכוונת הרא"ש דוקא לכולל והקשה עליו דמדברי הרא"ש מבואר דאין זה ענין לכולל, דאם הטעם שחלה השבועה הוא מצד כולל, א"כ אמאי אמר הרא"ש דבקדם חוב לשבועה לא חלה השבועה משום דהוי נשבע לבטל את המצוה, הלא גם בקדמה שבועה הוי שבועה לבטל את המצוה, אלא דמהני מטעם כולל. ומבואר שבנשבע קודם לא הוי כלל לבטל את המצוה כיון שעדיין לא נתחייב (וצריך לחלק לדבריו בין נשבע שלא ישב בסוכה דמקרי שכבר נתחייב לבין נשבע שלא לפרוע חוב דמקרי שלא נתחייב), וכתב שם בצל הכסף שאפשר שהסכים הרא"ש עם סברא זו דכולל אלא דעדיפא מיניה נקט, ואפשר עוד שלא הסכים הרא"ש דקודם להלואה מקרי כולל מצד הלואת הגוי דלדעתו חוב הגוי אינו בכלל השבועה, דזה כלל גדול בנדרים ובשבועות דאנו רואים הסיבה שבגללה נשבע, ובישראל מהני שבועתו כיון שהב"ד לא יכפוהו למכור וירויח המתנת זמן להמציא לו מעות, ובגוי לא תהני שבועתו שהרי בין כך יכפהו הגוי למכור ולהחזיר החוב. ועיי"ש שהאריך טובא בביאור דברי הרא"ש במקור דינו., ומובן דשוב יוקשה לפ"ז א"כ, גם בקדם החוב נמי תחול השבועה מצד כולל? ובכלל לפ"ז הלא כל ההבדל בין קדם החוב להשבועה או קדמה השבועה להחוב נפל בבירא, אלא שיש הבדל אם אפשר לבוא בזה מצד איסור כולל או לא?
6
ז׳ואמנם, לבסוף מסיק הקצוה"ח דהיינו טעמא דלא חלתה השבועה בקדם החוב אפילו ע"י כולל, משום דלא מהני כולל להרע לאחרים, שע"י שבועתו יעשוק את אחרים לבלי לשלם להם את החובות, אבל הוא מסיים בעצמו בצריך עיון, מפני שכמובן לטעם זה שוב לא תועיל השבועה אפילו אם קדמה להחוב, דהא ס"ס השבועה היא לעשות לאחרים שילוה מהם ולא יפרע להם?647עיי"ש בקצוה"ח דבתירוצו תירץ דבקדמה שבועה לחוב אכתי לא הוי הרעת אחרים, וסיים בצ"ע. ונראה שכוונתו אכן למש"כ הגאון המחבר שגם זה מקרי הרעת אחרים, וכך ביאר בחידושי ר' שמואל נדרים סי' ב. וראה הגהות אמרי ברוך לש"ך סקי"א שציין לדברי הר"ן בתשובה סוף סימן עד המובא ברמ"א יו"ד סי' רלח סעיף ד. עוד העיר בחידושי ר' שמואל שם שבתשובות הרא"ש הנ"ל כתב הטעם משום נשבע לבטל את המצוה ולא הזכיר כלל הא דנשבע להרע לאחרים. ועיי"ש שהביא את המחנה אפרים הנ"ל שביאר דעתו של הרא"ש ששבועה לא חלה דשבועה לא מהני להפקיע שעבודו של חבירו.
עוד כתב הגרש"ר שם שבסברת להרע לאחרים לא היה מהני הא דלעכו"ם ליכא פריעת בע"ח מצוה דיהני בכולל, משום שסברת להרע לאחרים הוא דאין לו בעלות בשבועה להרע להם כפי המבואר בריב"ש סי' נט המובא בקצוה"ח שם, ולענין חוב ממון הגם שהפקעת הלאותו מותרת, אך זה ודאי דאיכא חוב כלפי העכו"ם וכפי שביאר השערי יושר שער ה פרק ה.
עוד כתב הגרש"ר שם שבסברת להרע לאחרים לא היה מהני הא דלעכו"ם ליכא פריעת בע"ח מצוה דיהני בכולל, משום שסברת להרע לאחרים הוא דאין לו בעלות בשבועה להרע להם כפי המבואר בריב"ש סי' נט המובא בקצוה"ח שם, ולענין חוב ממון הגם שהפקעת הלאותו מותרת, אך זה ודאי דאיכא חוב כלפי העכו"ם וכפי שביאר השערי יושר שער ה פרק ה.
7
ח׳אכן, גם כל הסבוכים והנגודים האלה נופלים ממילא אם רק נעמוד על ההבדל בין יסוד ובנין ובין סבה ומסובב, כי כל הקושיות הללו באות רק אם נניח שפריעת בע"ח מצוה הוא בתור יסוד לכן הדינים של גביית בע"ח, אבל באמת בזה גופא היא המחלוקת, אי שיעבודא דאורייתא או לא, שאמנם שניהם סוברים שהבסיס העיקרי לפריעת בע"ח הוא המצוה "פריעת בע"ח מצוה"648עיין קצוה"ח סי' לט סק"א שהביא מחלוקת ראשונים, אם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מה שיורדים לנכסיו הוא דאורייתא או דרבנן., אלא שמאן דסובר שיעבודא לאו דאורייתא מביט על זה בתור יסוד ובנין, כלומר, שכל הדינים של גביית החוב באים רק על יסוד המצוה הנ"ל, וזה שיורדים לנכסי הלוה הוא רק מין כפיה על מ"ע, וכשם שבמ"ע שבגופו הכפיה היא בזה שמכין אותו עד שתצא נפשו, ככה במ"ע בממונא הכפיה היא בזה שיורדים לנכסיו, ומאן דס"ל שיעבודא דאורייתא מביט על זה מנקודת סבה ומסובב, כלומר, דהמצוה משמשת כאן רק בתור סבה, שע"י מתהוה דין ממוני של שיעבוד נכסים649יש לדמות דבר זה למה שכתב הקצוה"ח סי' רמג סק"ז לגבי פדיון הבן וז"ל, אלא דנראה כדברי אא"ז דקטן אינו בר חיובא כלל אפילו בחוב הבא מחמת עצמו. דלא מיבעיא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אלא פריעת ב"ח מצוה, וקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא אפי' למ"ד שעבודא דאורייתא נמי אין השעבוד חל אלא היכא דאיכא חיוב הגוף נכסוהי אינון ערבין, אבל קטן דאינו בחיוב הגוף דאפי' גנב וגזל פטור, ונכסוהי לא הוי ערבין במקום דליכא לוה. וראה דגל ראובן ח"א סימן יז שכתב דדעת הנתיבות שם היא שגם הקטן מקרי בר חיוב לגבי פדיון הבן כיון שחובת הפדיון היא על גופו.
ובעיקר הענין יעויין בשערי יושר שער ה פרק ב שסובר להיפך דהחוב הממוני הוא היוצר את השעבוד ולא המצוה, וזה הוא אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, רק שלדידיה חל רק שעבוד הגוף ולא שעבוד נכסים, עיין שם שביאר בזה כמה דברים, וכעין דרך זו הלך גם הגאון המחבר לעיל מדה א אות כד כפי שהעיר הוא עצמו שם, וראה בהערות שם..
ובעיקר הענין יעויין בשערי יושר שער ה פרק ב שסובר להיפך דהחוב הממוני הוא היוצר את השעבוד ולא המצוה, וזה הוא אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, רק שלדידיה חל רק שעבוד הגוף ולא שעבוד נכסים, עיין שם שביאר בזה כמה דברים, וכעין דרך זו הלך גם הגאון המחבר לעיל מדה א אות כד כפי שהעיר הוא עצמו שם, וראה בהערות שם..
8
ט׳וכמו שהנחנו שבהפקר, שהוא דין ממוני, משמש הלאו ד"לא יחל" רק בתור סבה שיחול ההפקר, אבל כיון דכבר חל כבר הוא קיים קיום עצמי בתור מושג ממוני, ה"נ משמשת כאן המ"ע רק בתור סבה כנ"ל650ראה מה שכתב הגאון המחבר לעיל מדה ה אות כב..
9