המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר ט״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 15
א׳בעניני ספיקות, חזקות ועדות, אנו מוצאים ביחוד את ההבדלים המרובים בין המדה סבה ומסובב להמדה עצם והסתעפות.
1
ב׳למשל, קי"ל ספק טומאה ברה"י טמא וספק טומאה ברה"ר טהור, ואם בריה ספק שרץ ספק צפרדע עברה ברה"י ונגע בה אדם נטמא, ואח"כ אם אותה הבריה תעבור ברה"ר ונגע בה אדם הוא טהור, כמבואר בפ"ו במס' טהרות (משנה א')689הגאון המחבר מתכוין כאן מן הסתם למה שאיתא שם במשנה המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור (ור"ש שם פליג). הרי לנו שדבר המסופק אם הוא טמא או טהור יש עליו את הכללים של ספק טומאה ברה"ר. ואולם אין הדבר ברור, שהרי דעת הרבה ראשונים שלא נאמר הדין דספק טומאה ברה"י ורה"ר אלא בספק מגע דעל זה בא הספק ואומר שלא היה מגע, אבל בספק על הגוף ויש ודאי נגיעה לא שייך להחיל את כללי ספק טומאה, שהרי הדבר עצמו הוא המסופק לנו ודין הנוגע בו כדין הדבר. ואכן בחידושי רעק"א (ירושלים תשכט) נדה ב, א הקשה מכאן על הראשונים הנ"ל דהרי במשנה זו מיירי בודאי נגע, ותירץ רע"א שהראשונים דס"ל דודאי נגע ברה"י טהור היינו היכא שהוכרע על ידי חזקה לטהרו (ודין ס"ט ברה"י שנאמר אף במקום חזקה הוא דוקא בחזקה על הנוגע ולא כשיש חזקה על הטמא שאין לה ענין לרשות), ובמסוכן ליכא חזקת חי לפי מה שפירש הרא"ש דמיירי בגוסס (ועיין ברע"ב שפירש שנתעלף, וע"ע אחיעזר ח"ג סי' ט). אך שלפי"ז היא סברא מיוחדת בהכרעת חזקה דאחר שכבר הוכרע אין לבוא מצד דיני ספיקי רשויות אך אין זו הסברא שנכתבה לעיל דבודאי נגע דין הנוגע כדין הדבר, ואפשר לומר שהטעם הוא דאע"פ שדין הנוגע כדין הדבר מ"מ גם על זה קאי הגזיה"כ דס"ט ברה"י טמא. ואולם בראשונים משמע שהוא חילוק בגזיה"כ עצמה דלא מצאנו ס"ט ברה"י טמא אלא בודאי טומאה וספק מגע ולא בספק טומאה וודאי נגיעה (עיין ברשב"א, ר"ן ומאירי ריש נדה, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' פג וסי' שנט). ועיין במה שכתב מגן האלף הל' פסח סי' תסז סקט"ו, עבודת הכהן (טריווש) כלל ד פרט ד. ועיין במה שיישב הגאון המחבר עצמו להלן אות לא.
וראה שערי יושר שער א פרק יד שפשיטא ליה שלא נאמר דין ספק טומאה ברה"י במקום שיש בריה לפנינו שאנו מסופקים אם היא ממין שרץ או לא, ורק כשיש לנו ספק הנולד עכשיו (אע"פ שהוא בחפץ) דיינינן לדין ס"ט (עיי"ש שבזה גופא נחלקו ר"ש ורבנן במשנה שם, ועיי"ש דבכה"ג שהוי ספק לכל העולם מקרי ספק טומאה ברשות הרבים שאין לך רשות הרבים גדול מזה), ונראה כוונתו כנ"ל שכל שהספק הוא בחפץ דין הנוגע כדין החפץ, אלא כל זה דוקא כשיש סיבה להסתפק מצד החפץ עצמו, אבל באופן שהספק בחפץ בא במקרה וכגון שאין הוא יודע אם נגע בשרץ או בצפרדע בזה כיון שאין לנו ענין בחפץ אלא בנוגע (אע"פ ששורש הספק הוא בחפץ) אין אנו דנים את השורש אלא את המקרה וכלפי הנטמא הוי כספק מגע, עיי"ש. וראה להלן אות כד והלאה. ושם באות כט חולק הגאון המחבר על החילוק הנ"ל., אבל אם אדם נגע בהבריה הזו ברה"י ונטמא ואח"כ נגע האדם בטהרות ברה"ר גם הטהרות נטמאו, ומהו ההבדל בזה? מפני שבדוגמא הראשונה הספק הוא בשני מסובבים, אע"פ שהסבה אחת היא, הסבה היא הבריה של ספק שרץ ספק צפרדע ומזה בא הספק הנוגע לשני מסובבים, לשני אנשים שנגעו בה ועל כל אחד בא הספק באופן ישר מעצם הסבה, אז על כל אחד ואחד יש דינו המיוחד, זה שהלך ברה"י הדין של ספק טומאה ברה"י וזה שהלך ברה"ר הדין של ספק טומאה ברה"ר, אבל בהמשל השני יש רק ספק עצמי אחד, זהו הספק על האדם שנגע בהבריה הנ"ל, אלא שמתוך כך מסתעף ממילא עוד ספק על הטהרות שנגע בהן אחרי כך האדם.
וראה שערי יושר שער א פרק יד שפשיטא ליה שלא נאמר דין ספק טומאה ברה"י במקום שיש בריה לפנינו שאנו מסופקים אם היא ממין שרץ או לא, ורק כשיש לנו ספק הנולד עכשיו (אע"פ שהוא בחפץ) דיינינן לדין ס"ט (עיי"ש שבזה גופא נחלקו ר"ש ורבנן במשנה שם, ועיי"ש דבכה"ג שהוי ספק לכל העולם מקרי ספק טומאה ברשות הרבים שאין לך רשות הרבים גדול מזה), ונראה כוונתו כנ"ל שכל שהספק הוא בחפץ דין הנוגע כדין החפץ, אלא כל זה דוקא כשיש סיבה להסתפק מצד החפץ עצמו, אבל באופן שהספק בחפץ בא במקרה וכגון שאין הוא יודע אם נגע בשרץ או בצפרדע בזה כיון שאין לנו ענין בחפץ אלא בנוגע (אע"פ ששורש הספק הוא בחפץ) אין אנו דנים את השורש אלא את המקרה וכלפי הנטמא הוי כספק מגע, עיי"ש. וראה להלן אות כד והלאה. ושם באות כט חולק הגאון המחבר על החילוק הנ"ל., אבל אם אדם נגע בהבריה הזו ברה"י ונטמא ואח"כ נגע האדם בטהרות ברה"ר גם הטהרות נטמאו, ומהו ההבדל בזה? מפני שבדוגמא הראשונה הספק הוא בשני מסובבים, אע"פ שהסבה אחת היא, הסבה היא הבריה של ספק שרץ ספק צפרדע ומזה בא הספק הנוגע לשני מסובבים, לשני אנשים שנגעו בה ועל כל אחד בא הספק באופן ישר מעצם הסבה, אז על כל אחד ואחד יש דינו המיוחד, זה שהלך ברה"י הדין של ספק טומאה ברה"י וזה שהלך ברה"ר הדין של ספק טומאה ברה"ר, אבל בהמשל השני יש רק ספק עצמי אחד, זהו הספק על האדם שנגע בהבריה הנ"ל, אלא שמתוך כך מסתעף ממילא עוד ספק על הטהרות שנגע בהן אחרי כך האדם.
2
ג׳והבחינה בין שתי הדוגמאות האלה היא זו: בדוגמא הראשונה אפשר עלינו להתחיל את הספק על כל אחד ביחוד, גם על זה שנגע ברה"י וגם על זה שנגע ברה"ר ביחוד, כי הספק הוא אם נגע בבריה טמאה או בבריה טהורה, אבל בדוגמא השניה אי אפשר לנו להסתפק על הטהרות ברה"ר מבלי שנסתפק מקודם על האדם שנגע ברה"י, ואם כי גם בהדוגמא הראשונה יש סתירה בין המסקנות, כי אם אנו אומרים שזה נגע ברה"י הוא טמא, הלא אנו תופסים שהבריה היתה טמאה, ואם אנו אומרים אח"כ שזה נגע ברה"ר הוא טהור הלא אנו תופסים להיפך, לא איכפת לנו זה, מכיון שגם הטומאה וטהרה אין זה בגדר ברור, אלא רק מצד הדין של ספיקות, וס"ס יש כאן שני ספיקות עצמיים, אבל בהדוגמא השניה יש רק ספק עצמי אחד, והוא משפיע על הספק השני המסתעף ממנו, אבל השני לא יכול להשפיע כלום על הראשון, כי גם זהו כלל הגיוני שהמסתעף מהעצם לא יכול לשנות במאומה את העצם.
3