המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר כ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 28
א׳והנה מקשים ג"כ על הא דסוף מעילה במשנה "נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא את הראשונה מעל", וכתבו בתוס' שם "ואע"ג דספיקא הוא אם נהנה בשל הקדש, ר"ע לטעמיה, דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי", ומקשים, דאמאי לא מוקמינן כל פרוטה אחזקתה, חזקת חולין דמעיקרא, ואם משום דממ"נ פרוטה אחת ודאי הקדש, מ"ש מ"שני שבילין אחד טמא ואחד טהור", והלכו בהם שני אנשים, שמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה, אם באו לשאול זה אחרי זה, אע"פ שאחד מהם ודאי טמא?
1
ב׳ולפ"ד לא קשה גם זה, דכאן הספק הוא בעצם ולא במקרה, דאם היה ספק על עצם ההקדש, אם היה הקדש או לא, היה זה ספק במקרה, אבל מכיון דעצם ההקדש ידוע, אלא שהספק הוא על איזה פרוטה חל, הנה הספק הוא לא בהמקרה אלא בהעצם וע"ז אין חזקה.
2
ג׳ובשני שבילין שאני, דשם אין הטומאה בעצם השביל, בהקרקע, שלא נטמא, אלא הספק הוא אם יש בו דבר המטמא כדי לטמא את האדם, ובכן, אין זה ספק בעצם אלא בהמקרה, כלומר, אם יעבור בו אדם אם יטמא או לאו716נראה כוונתו שלא שייך חזקה אלא כשהנדון הוא האם קרה המקרה בדבר (מקרה) אבל כשהשאלה היא מה הדבר (עצם) לא שייך ענין חזקה, וכדלעיל. והנה ניתן היה להסביר זאת באופן זה דחזקה ענינה לענות על השאלה האם הדבר השתנה ועל ידי חזקה אנו מחזיקים את הדבר כבמצבו הקודם, אך כשיש ספק בתערובת השאלה היא לא האם הדבר השתנה, שזה הרי פשיטא שהדבר השתנה, והשאלה רק האם הדבר שכעת בידו הוא הדבר שהשתנה או שמחזיק הוא בחפץ אחר, ועל זה לא מהני תשובת החזקה. ואפשר שלזה כיוון הגאון המחבר דבשני שבילין אין השאלה האם השביל שעבר בו הוא השביל שנטמא דהשביל עצמו לא נטמא (וגם אם היה שייך בו טומאה וכגון בקרקע תלושה עכ"פ אין זה הנדון שלפנינו), והנדון הוא האם האדם שעבר בשביל נטמא, ושפיר שייך לדון בו חזקה (ואין הספק התחלפות השבילים אף שהיא המהווה את יצירת הספק, אלא כל אדם שעובר בכל שביל נדון הוא לעצמו ודו"ק).
אמנם בעיקר הענין הקשה הש"ש שמעתתא ד פרק ב סתירה בין דברי התוס' דבתוס' נדה יח, ב כתב דבט' חנויות איכא חזקה כנגד הרוב ומשמע שאף במקום שאחד מהם ודאי יצא מהחזקה מוקמינן לחזקה ואילו התוס' במנחות כג, ב בנתערבה שחוטה בנבילה מבואר דלא שייך חזקה בתערובות והביא הש"ש הא דשתי כתי עדים מוקמינן כל אחד על החזקה אע"פ שודאי הוא שאחד יצא מהחזקה.
והנה מתרי ותרי לא היה קשה להנ"ל דתרי ותרי דמיא לשני שבילין, שאין הנדון מה היא הכת שנפסלה (אף שהיא מהווה את יצירת הספק) אלא שני נדודנים שונים הם, ובכל כת אנו שואלים האם יצאה היא מחזקתה. אולם ממה שכתבו התוס' בנדה שגם בכל דפריש שייך לדון חזקה, והלא התם גם כן אין הנדון שלפנינו האם נעשה מעשה שחיטה בבשר (אע"פ שבסופו של דבר זהו המהווה את הספק), אלא הנדון הוא מהיכן יצאה חתיכה זו ועל זה לא יהני חזקה, ומבואר בדברי התוספות שחזקה יכולה להכריע את מהווה הספק גם באופן שאינו סיבה לספק.
והשב שמעתתא שם יישב שיש לחלק בין אם היה רגע אחד שיצאה מהחזקה שאז לא מהני מה שנתערב אחר כך, וזהו הציור דשחוטה בנבילה, משא"כ בתרי כתי עדים שמעולם לא נודע פסולה חשיב שלא יצאה מחזקתה ובט' חנויות אנו דנים רק על החתיכה שפרשה ובזה גם כן לא נתברר לנו שיצאה מחזקתה.
ובשערי יושר שער ב פרק ח הביא את דברי הש"ש הנ"ל והקשה עליו מנפלה פרוטה של הקדש וכתב דבשלמא בנפלה שייך לתרץ תירוץ הש"ש אך מה יענה הש"ש להקדיש סלע בכיס. וכתב השערי יושר וזה לשונו, דכיון דחזקה אינה מכרעת אלא על הספק שאנו דנים עליו, ומשו"ה תלוי זה באופן של צדדי הספק שאנו מסופקים בתערובות חתיכות שאם אנו מסופקים על כל אחת אם נעשה בה דבר המכשיר או פוסל על זה מהני דין חזקה, אבל אם אנו מסופקים על התחלפות הדברים שמא חתיכה זו שאנו רואים אחרית היא ונתחלפה, על ענין זה לא שייך לומר העמד אותה על חזקתה אם לא בדרך הכרעה מן המציאות על המציאות, דהיינו שעל ידי דין חזקה יתברר לנו שלא נעשה בה מעשה חדשה וממילא יוכרע שגם לא נתחלפה וכלל זה ליתא בחזקה כמו שביארנו לעיל. ולפי זה ניחא הכל בס"ד, דהנה בשתי כתי עדים אין אנו מסופקים על התערובת והתחלפות האישים לחוש על ראובן שמא הוא שמעון, אלא אנו יודעים ומכירים אותם רק שאנו מסופקים על כל כת שמא שקרו עדותם ונפסלו לעדות וכל שאנו דנים על כל אחד בפני עצמו מוקמינן להו אחזקתייהו, אבל בשחוטה שנתערבה בנבילה שהספק על כל חתיכה שמא חתיכה זו שאנו רואים היא החתיכה של נבילה שהספק על גוף זה שמא גוף אחר הוא, בכה"ג לא שייך חזקה. וכן בנדון דמיירי המשנה במעילה (כא, ב) באומר פרוטה בכיס זה הקדש שאנו דנים על הפרוטה שהוציאה שמא היא הפרוטה שהוקדשה לא מהני חזקה. וכן בכל תערובת שהספק על דבר זה שמא הוא זה הדבר שנאסר. ולפי זה נראה דלא דמי ענינים אלו למש"כ התוס' בנדה דבט' חנויות דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב דהוא כנגד חזקת איסור דמעיקרא, דשם ג"כ ליכא תערובת החתיכות דאם ט' מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה אין אנו דנים שמא חתיכה זו מן החתיכות הכשרות או מן הטריפות, רק אנו דנים מאיזה חנות פירשה, היינו דבזה אנו רוצים לברר אם חתיכה זו כשירה היא או נבילה וכו', ועל ענין זה שפיר שייך חזקה, עיי"ש שהאריך.
ונראה שזו היא גם כן כוונת הגאון המחבר, שאם הנדון בשני שבילין היה היכן השביל הטמא בוודאי שלא היה מהני חזקה, אך אין הנדון כאן האם השביל הטמא הוא שביל א' או שביל ב', אלא מה יקרה לכל אדם שיעבור באחד מהשבילים האם יתחדש בו טומאה או לא, ועל זה מהני חזקה..
אמנם בעיקר הענין הקשה הש"ש שמעתתא ד פרק ב סתירה בין דברי התוס' דבתוס' נדה יח, ב כתב דבט' חנויות איכא חזקה כנגד הרוב ומשמע שאף במקום שאחד מהם ודאי יצא מהחזקה מוקמינן לחזקה ואילו התוס' במנחות כג, ב בנתערבה שחוטה בנבילה מבואר דלא שייך חזקה בתערובות והביא הש"ש הא דשתי כתי עדים מוקמינן כל אחד על החזקה אע"פ שודאי הוא שאחד יצא מהחזקה.
והנה מתרי ותרי לא היה קשה להנ"ל דתרי ותרי דמיא לשני שבילין, שאין הנדון מה היא הכת שנפסלה (אף שהיא מהווה את יצירת הספק) אלא שני נדודנים שונים הם, ובכל כת אנו שואלים האם יצאה היא מחזקתה. אולם ממה שכתבו התוס' בנדה שגם בכל דפריש שייך לדון חזקה, והלא התם גם כן אין הנדון שלפנינו האם נעשה מעשה שחיטה בבשר (אע"פ שבסופו של דבר זהו המהווה את הספק), אלא הנדון הוא מהיכן יצאה חתיכה זו ועל זה לא יהני חזקה, ומבואר בדברי התוספות שחזקה יכולה להכריע את מהווה הספק גם באופן שאינו סיבה לספק.
והשב שמעתתא שם יישב שיש לחלק בין אם היה רגע אחד שיצאה מהחזקה שאז לא מהני מה שנתערב אחר כך, וזהו הציור דשחוטה בנבילה, משא"כ בתרי כתי עדים שמעולם לא נודע פסולה חשיב שלא יצאה מחזקתה ובט' חנויות אנו דנים רק על החתיכה שפרשה ובזה גם כן לא נתברר לנו שיצאה מחזקתה.
ובשערי יושר שער ב פרק ח הביא את דברי הש"ש הנ"ל והקשה עליו מנפלה פרוטה של הקדש וכתב דבשלמא בנפלה שייך לתרץ תירוץ הש"ש אך מה יענה הש"ש להקדיש סלע בכיס. וכתב השערי יושר וזה לשונו, דכיון דחזקה אינה מכרעת אלא על הספק שאנו דנים עליו, ומשו"ה תלוי זה באופן של צדדי הספק שאנו מסופקים בתערובות חתיכות שאם אנו מסופקים על כל אחת אם נעשה בה דבר המכשיר או פוסל על זה מהני דין חזקה, אבל אם אנו מסופקים על התחלפות הדברים שמא חתיכה זו שאנו רואים אחרית היא ונתחלפה, על ענין זה לא שייך לומר העמד אותה על חזקתה אם לא בדרך הכרעה מן המציאות על המציאות, דהיינו שעל ידי דין חזקה יתברר לנו שלא נעשה בה מעשה חדשה וממילא יוכרע שגם לא נתחלפה וכלל זה ליתא בחזקה כמו שביארנו לעיל. ולפי זה ניחא הכל בס"ד, דהנה בשתי כתי עדים אין אנו מסופקים על התערובת והתחלפות האישים לחוש על ראובן שמא הוא שמעון, אלא אנו יודעים ומכירים אותם רק שאנו מסופקים על כל כת שמא שקרו עדותם ונפסלו לעדות וכל שאנו דנים על כל אחד בפני עצמו מוקמינן להו אחזקתייהו, אבל בשחוטה שנתערבה בנבילה שהספק על כל חתיכה שמא חתיכה זו שאנו רואים היא החתיכה של נבילה שהספק על גוף זה שמא גוף אחר הוא, בכה"ג לא שייך חזקה. וכן בנדון דמיירי המשנה במעילה (כא, ב) באומר פרוטה בכיס זה הקדש שאנו דנים על הפרוטה שהוציאה שמא היא הפרוטה שהוקדשה לא מהני חזקה. וכן בכל תערובת שהספק על דבר זה שמא הוא זה הדבר שנאסר. ולפי זה נראה דלא דמי ענינים אלו למש"כ התוס' בנדה דבט' חנויות דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב דהוא כנגד חזקת איסור דמעיקרא, דשם ג"כ ליכא תערובת החתיכות דאם ט' מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה אין אנו דנים שמא חתיכה זו מן החתיכות הכשרות או מן הטריפות, רק אנו דנים מאיזה חנות פירשה, היינו דבזה אנו רוצים לברר אם חתיכה זו כשירה היא או נבילה וכו', ועל ענין זה שפיר שייך חזקה, עיי"ש שהאריך.
ונראה שזו היא גם כן כוונת הגאון המחבר, שאם הנדון בשני שבילין היה היכן השביל הטמא בוודאי שלא היה מהני חזקה, אך אין הנדון כאן האם השביל הטמא הוא שביל א' או שביל ב', אלא מה יקרה לכל אדם שיעבור באחד מהשבילים האם יתחדש בו טומאה או לא, ועל זה מהני חזקה..
3