המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר ל״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 36
א׳ועי' במהרי"ט אלגזי בבכורות ההבדל בין מתנות עניים ובין פדיון הבן לענין ספיקות, שבהראשונות אמרינן ספק מצוה לחומרא, ובהאחרון אמרינן ספק ממונא להקל, שגם שם הוא מעין ההבדל שיש בין ספק ממונא לספק איסורא, כלומר, שבמתנות עניים הממון מסתעף מהמצוה, יען שיש מצוה של מתנות עניים, ממילא הוא ממון של עניים, ובפדיון הבן הוא להיפך, שהמצוה מסתעפת מהממון, שמחיוב הממון של הפדיון באה המצוה, כי הלא בפדיון הבן יש ג"כ שיעבוד על הנכסים, וכמו שאנו אומרים בפריעת בע"ח ספק ממונא לקולא, אע"פ שיש בזה ג"כ מצוה, כי "פריעת בע"ח מצוה", אך המצוה באה מצד חיוב הממון726ראה לעיל מדה ז אות כה-כו שכתב הגאון המחבר באופן אחר שהמצוה היא סיבה להתהוות דין ממון ומעתה כל דיני ממון חלים עליה., ככה הוא ג"כ בפדיון הבן727וכן השיג בביאור הגר"א יו"ד סי' שה סקי"ז על הרמ"א שם שכתב דפדיון הבן אינו יכול להיעשות על ידי שליח, שהרי מצאנו דפדיון מעשר שני ונטע רבעי יכול לעשות על ידי שליח וכל שכן כאן שאינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה מנכסים משועבדים וכו'. וכן כתב המחנה אפרים הלכות זכיה סימן ז דכיון שפדיון הבן הוא רק פריעת חוב ממילא מהני גם שלא מדעת אב. ועיין מנחת חינוך מצוה שצב שהקשה אמאי לא תהני מחילת הכהן (אך ראה מהרש"א כתובות נו, א דמהני מחילת הכהן וציינו הרעק"א ביו"ד סי' שה ס"ב, ועיין שערי יושר שער ה פרק כה דלא מהני מחילת כהן אחד והמהרש"א מיירי באומר הריני כאילו נתקבלתי), ומכח זה הוכיח שפדיון הבן אינו פריעת חוב. ובקובץ שיעורים קידושין אות לו (ע"ע בבא בתרא אות רנב) כתב מתחילה ג"כ שהמצוה היא החוב הממוני אלא שהקשה דא"כ לא היה מהני מתנה על מנת להחזיר, דבחוב גם כן לא יהיה מהני אלא אם כן תהיה מחילת המלוה, ועל כרחך שהחוב הוא בתולדה מהמצוה, וכיון שנסתלקה המצוה נסתלק החוב, אלא שהקשה שאם כן היה לנו ליזל בספק להחמיר ככל ספק מצוה. וראה שערי יושר שער ה פרק ו על פי יסודו בספק גזל דאיסור גזל הוא רק מה שנקבע על פי משפטי התורה שהוא של פלוני, וכתב שהוא הדין לענין הדין מתנות כהונה בבכור. ועיין שם בפרק כה שהביא כמה ראיות שמצות פדיון הבן אין ענינה פריעת חוב גרידא ומסיק וזה לשונו 'מוכרח שמלבד פריעת הכסף ה' סלעים צותה תורה לפדות הבכור מה שיש בו איזה ענין קדושת בכורה אף שלא גלתה לנו תורה שום דין בבכור אדם שהיה איזה הבדל בהנהגה מקודם שנפדה עד לאחריה אבל כיון דכתיב בתורה בלשון פדיון מוכרח שכן הוא שע"י הפדיון נעשה איזה ענין חדש בבן הבכור הכסף פודהו ומחדש בו איזה ענין של הסתלקות קדושה', עכ"ל. וראה במוריה שנה יט גליון ז-ט ובישורון חי"ב עמ' רעט תירוץ הגרא"מ שך על השטמ"ק ב"ק יא, ב שכותב שבפדיון הבן אזלינן בתר הרוב כיון שהוא מצות עשה, וקשה דהא אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ורוב לא מהני בממון, וביאר הגרא"מ שך שם דאין גדר המצוה לשלם מה שמוכרע על פי דיני הממונות שהוא של הכהן, אלא שגדר המצוה הוא חיוב ממון וכיון שנתברר על ידי הרוב שחייב במצוה, לא מהני מה דבממון צריך ראיה ברורה כדי להוציא, כיון שלענין המצוה יש בירור, מה שאין כן בספק שלא הוכרע, נשאר גדר המצוה חיוב ממון ואי אפשר להוציא ממון בספק. ועיין בשו"ת רעק"א סי' סז שמבואר בדבריו דבפדיון הבן לא אזלינן בתר רוב, וראה קוה"ס כלל ו אות ה ושערי יושר שער ה פרק ה..
1
ב׳ועי' בקדושין (כ"ט ע"א) שאנו למדים מן התורה שאשה אינה מצווה על פדיון הבן, ואין אנו באים בזה מטעם שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות? דהוא ג"כ כנ"ל, מכיון שהמצוה מסתעפת כאן מהחיוב ממון, ובחיוב ממון אין הבדל בין איש לאשה728בגמרא (שם לד, א) הגדירה להדיא את פדיון הבן כמצות עשה שאין הזמן גרמא (וראה ש"ך יו"ד סי' שה סקי"ב להא דמהני פדיון הבן בלילה ציין לקידושין כט, א וביארו האחרונים (ראה תשובות מהרא"ש סי' נה) שכוונתו להא שכתב רש"י שם דפדיון הבן אין הזמן גורם לה שתבוא, ואם היה אסור בלילה א"כ הוי מ"ע שהזמן גרמא, ולדברי המחבר נסתרת ראיה זו). והנה התוס' (שם כט, א) הקשו על מילה שהיא מהיום השמיני שתיחשב מ"ע שהז"ג ולא הקשו מפדיון הבן. ויעויין בתוס' רא"ש שעל תירוץ התוס' גבי מילה שכיון שאחר היום השמיני אין לה הפסק לא חשיבא מצות עשה שהזמן גרמא והוכיח כן התוס' רא"ש מפדיון הבן, ראה גם מוריה שנה טז חוברת ג-ד מהג"ר יוסף דוד שחור מש"כ בענין זה. ולענין מה דלא הוי מ"ע שהזמן גרמא מצד שאינו יכול למולו בשבת, ראה חי' מהרי"ט קידושין שם, הלכות חלה למהרי"ט אלגאזי סי' עז סק"ג, ועיין מור ואהלות אהל ברכות והודאות סי' כו וסי' לב מדוע פדיון הבן לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא מצד מה שכתב הסמ"ג שלא לפדות במועד משום אין מערבין שמחה בשמחה..
2
ג׳והנה במחלוקת רב ושמואל בבכורות (מ"ט ע"א), בפדה לפני שלשים ונתאכלו המעות, לרב בנו פדוי, ולשמואל אין בנו פדוי, והרמב"ם בפ' י"א מהלכות בכורות (הלכה י"ח) פוסק כרב, משום דהלכה כרב באיסורי, ויש גרסא אחרת שאדרבא, הלכתא כוותיה דשמואל בדיני, ולפי דברינו הנ"ל, שאנו מביטים תמיד על עיקר הדבר ולא על המסתעף, ובבכור העיקר הוא ממון, ואיך אפשר לפסוק כרב בזה?
3
ד׳אכן, לפ"ד הנ"ל, דגם בממון גופא אם מרכז הספק בא לא בצד הממוני, אלא בצד האיסורי שיש בדבר, כמו שאמרנו לעיל בדברי הגמ' בב"ק (כ' ע"ב), "הנ"מ בתלושה אבל במחוברת אימא כולה מועדת", ממילא ניחא גם כאן, דס"ס בפדה לפני שלשים ונתאכלו המעות אין הספק מצד הממוני שבדבר, דבכל האופנים הלא נתן את החמש סלעים, אלא הספק הוא אם קיים ע"י כך את המצוה בזמנה, שוב זה נכנס לספק באיסורי729הרש"ש בבכורות מט, א הקשה כן אמאי אמרינן בחולין קלד, א דספק ממונא לקולא ואילו לענין ספק נתאכלו המעות אמרינן דהוא דין איסוריי, ע"ע העמק שאלה פרשת תזריע שאילתא פז. וראה המאסף (קואינקא) שנה תשיעית סימן קיג בהערות הכותב לדברי הגר"נ פיינשטיין, כתב לחלק דכמו שמצינו חילוק בין ספק חיוב לספק פרעון, הכי נמי לענין זה דבאופן שיש לנו ספק אם נתחייב במצוה אמרינן דהוא ספק ממוני וספיקו לקולא, משא"כ כשודאי נתחייב וספק אם קיים הוי ודאי חיוב וספק פרעון ובזה גם בממון נשאר על חזקת חיוב (צ"ע דבממון יש דיעות דבעינן גם לטענת ברי). ובמהר"י קורקוס פרק יא מהלכות בכורים הי"ח כתב כעין זה באופן אחר וזה לשונו, והנכון בזה נ"ל שכשאנו מסופקים אם חייב בפדיון או לא אמרינן דממונא הוא והמע"ה, אבל כשהוא חייב בפדיון ודאי ואנו מסופקים אם הוא פדוי או לא הואיל והוא חייב במצוה בודאי ואנו מסופקים אם נפטר ממנה חשיב איסורא, לפיכך אין בנו פדוי. אי נמי י"ל דאע"ג דממונא הוא וספקו להקל כיון שיש חיוב מצוה בדבר קרינן ליה איסורא לענין לפסוק הלכה כרב לגבי שמואל וכו' ולכן בדין זה אנו דנים אותו כאיסור כיון שיש חיוב ומצוה בדבר והראשון נכון יותר עכ"ל. וע"ע מהרי"ט אלגאזי שם סי' עה ושואל ומשיב שתיתאה סוף סימן ט..
4