המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר ל״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 35
א׳הנחנו בתור מושכל ראשון בהמדה של עצם והסתעפות את זה, שאם האדם טמא מחמת חזקת טומאה אז גם הטהרות שנגע בהן טמאות, אע"פ שלהן כבר יש חזקת טהרה, כנ"ל.
1
ב׳אמנם יש לחקור בעצם הדבר של טמא ומטמא, כלומר, שבזה שכל דבר טמא כמו אב הטומאה וראשון לטומאה וכו' שמטמא גם אחרים, אם שני הדברים הללו הם בבחינת עצם בלתי נפרד, כלומר, שבבת אחת ביחד עם קביעת הדין טומאה על הדבר הוקבע גם כח המטמא שבו, שזה מונח בעצם השם טומאה שיטמא גם אחרים, או שעצם הטומאה זהו רק טומאת עצמו של הדבר, וטומאת אחרים שיש בזה, זה בא בתור המסתעף מהדבר.
2
ג׳והנ"מ מזה, אם הדין של טומאת אחרים מוכרח לחול תיכף בשעת הטומאת עצמו של הדבר, כלומר, שאע"פ שבודאי טומאה של אחרים באה בפועל רק, כמובן, אחרי שאלה נגעו בהדבר המטמא, אבל סוף סוף בכח זה מוכרח לחול תיכף, זאת אומרת, שברגע שנטמא מוכרח להיות דין בכח לטמא את אחרים, או דאפשר שגם הבכח וגם הבפועל של טומאת אחרים באים רק בשעת.
3
ד׳ועי' בפסחים (ט"ז ע"א), "מי אמר שמואל, דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן, קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל? אמר רב ששת בריה דרב אידי, מידי דהוה ארביעי בקדש, מתקיף לה רב אשי, רביעי בקדש לא איקרי טמא האי איקרי טמא? קשיא", ונראה שהשקלא וטריא היא בהנ"ל, אם הטומאת אחרים זהו חלק בלתי נפרד מהטומאת עצמו, ואם אנו קובעים טומאת עצמו בזה כבר אנו קובעים טומאת אחרים, או שזה, טומאת אחרים, מסתעף אחרי כך, וזהו שמקודם רצה לדמות את זה ל"רביעי בקודש", שלא מטמא את אחרים, ככה ג"כ אפשר שיהי' על המשקין טומאת עצמן ולא יטמאו את אחרים, ועלינו להוסיף בזה, שאע"פ, שכאמור לעיל, גם בעצם והסתעפות אי אפשר שיתהוה העצם ולא תבוא אחרי כך הסתעפות, הנה במה דברים אמורים בהמסתעף ממילא, אבל כאן ס"ס הטומאת אחרים לא מסתעפת ממילא אלא ע"י נגיעה724צ"ב דמה שהוא נטמא על ידי נגיעה אינו רק לענין הטומאה בפועל, אבל הבכח של הלטמאות אחרים קיים גם בלי נגיעה והיאך אפשר לנתק את העצם מהמסתעף. ואמנם אפשר לבאר בדרכו של הגאון המחבר אך לא מטעמיה, והיינו שאם באמת טומאת אחרים היה מסתעף מטומאת עצמו לא היה שייך לחלק בין טומאת אחרים לטומאת עצמו, אבל באמת הן דין טומאת עצמו והן דין טומאת אחרים מסתעפים ממציאות הטומאה שיש על הדבר, וראה בהערה הבאה., ובאופן שכזה כן אפשר לחלק בין טומאת עצמו ובין טומאת אחרים, שאע"פ שבטומאת עצמו לא יהיה בזה שום הבדל מכל טומאת עצמו שבתורה, בכ"ז אין כאן טומאת אחרים, אבל לבסוף הוא מקשה "רביעי בקודש לא איקרי טמא האי איקרי טמא", כלומר, שבעצם טומאת עצמו כבר יש לכה"פ בכח הטומאת אחרים, ורביעי בקודש שאני, ששם לא רק שאין טומאת אחרים אך גם טומאת עצמו אין בהם אלא רק פסול לבד725הנה על זה לבד ניתן להעיר שאם לא מקרי 'טמא', זה גופא יקשה היאך אין השלישי עושה טומאת רביעי ורק פסול רביעי, שכיון שה'לטמאות אחרים' הוא חלק בלתי נפרד ממהות הטומאה, אזי כשם שהשלישי נטמא כך היה בכוחו לטמאות רביעי. ומבואר לכאורה כנ"ל שדין טומאת עצמו והדין לטמאות אחרים הם שני דינים נפרדים, רק ששניהם נובעים מחמת הדין טמא שבו, שכל שחל עליו דין טומאה נוגע הוא לשני המסובבים, הן טומאת עצמו והן מה שבכוחו לטמאות אחרים, וזהו השקלא וטריא שבכאן, דבהו"א סברה הגמ' ששייך לחלק בכל דבר בין טומאת עצמו לבין הדין לטמאות אחרים, וסברה הגמ' שהשם 'טמא' שחל על הדבר הוא גדר של סיבה והדין טומאה שבו הוא מסובב, ויש לנו כאן שני מסובבים טומאת עצמו וטומאת אחרים, אשר על כן אפשר שהסיבה תפעל רק במסובב אחד ולא במסובב השני וכפי שמצינו ברביעי לקודש, אבל במסקנה סוברת הגמ' שהשם טמא הוא עצם ודיני הטומאה הם הסתעפות, וכשחל שם טמא לא שייך לנתק את שני המסובבים. ואמנם גם כשהוא מטמא אחרים אינו מכריח שיחול עליו שם טמא אלא רק שהטומאה תתפשט גם אל מה שנוגע בו, ואכתי נצרכים אנו לדין מחודש שיחול עליו שם 'טמא', וברביעי בקודש לא נתחדש דין זה, ובנוגע לפסול שחל על ידי הטומאה זה סגי רק לטומאת עצמו ולא לטומאת אחרים..
4
ה׳ועי' בתוס' ב"ק (ב' ע"ב) דאילו אב מטמא אדם וכלים, "וא"ת, הרי טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו דחרב הרי הוא כחלל אלמא יש מהן כיוצא בהן? וי"ל, דאכתי אינו עושה כיוצא בו, שאותו כלי מתכת אין עושה כלי מתכת אחר", וגם כאן יש בהקושיא ופרוקא הנ"ל אותה השקלא וטריא, דבקושיתם גם כן ידעו שאותו כלי מתכת אינו עושה כלי מתכת אחר כיוצא בו, אבל סברו דטומאת אחרים אין זה חלק בלתי נפרד מטומאת עצמו, ואם כלי מתכת אינו עושה כלי מתכת אחר, הנה בזה, בהטומאת אחרים של כלי מתכת תולדותיהן לאו כיוצא בהן, כמו שבכלל בכל הטומאות תולדותיהן לאו כיוצא בהן, אבל סוף סוף יש פרט היוצא מן הכלל הזה, זהו הטומאת עצמן של הכלי מתכת אם חרב הרי הוא כחלל, ואין שום הבדל בין המת בעצמו ובין החרב שנגע בו, אבל בתירוצם תפסו דטומאת אחרים זהו מעצמיות הטומאת עצמו בתור חלק בלתי נפרד, ואם אותו כלי מתכת אינו עושה כלי מתכת אחר, זאת אומרת, שיש לו דין של אבי אבות הטומאה רק לענין טומאת עצמו ולא לענין טומאת אחרים של כלי מתכת אחר, זהו סימן שגם הטומאת עצמו של החרב איננו לגמרי כיוצא של המת.
5
ו׳ויוצא לנו מזה, דמה שתמיד בכל טמא מצד חזקת טומאה מטמא גם את הטהרות, אע"פ שלאלו יש כבר חזקת טהרה כנ"ל, הוא לא מטעם, כאמור לעיל, של מדת עצם והסתעפות, אלא מפני שזהו חלק מהעצם גופא, חלק בלתי נפרד, וכיון שע"י חזקת טומאה נשארה עליו טומאת עצמו, ממילא יש בזה כבר טומאת אחרים בכח, ולא שייך להגיד להיפך שכיון שטומאת אחרים זה חלק בלתי נפרד מטומאת עצמו, ושזה, טומאת אחרים, מוכרח להתהוות לכה"פ בכח תיכף בשעת התהוות טומאת עצמו, וכיון שזה אי אפשר מצד החזקת טהרה, ממילא לא התהוה גם הטומאת עצמו כבכל דבר שלא ניתן להתחלק? דהא לא קשיא, דכבר נתבאר אצלנו דכל גדר חזקה בא רק על המקרה ולא על העצם, וממילא כשאנו דנים רק על הבכח, של הדבר, כלומר, אם יש בטומאת עצמו גם הבכח של טומאת אחרים, אי אפשר להשתמש מצד החזקת טהרה של האחרים, ואי אפשר להשתמש בהחזקה רק כשהדבר יבוא למציאות שבפועל, כלומר, כשהטומאת עצמו תגע באחרים, ? אז כבר אין ספק בדבר, כי כיון שחלה בהטומאת עצמו גם טומאת אחרים לכה"פ בכח, כבר ודאי שבהפועל נגרר אחרי הבכח.
6