המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר ל״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 38
א׳כל הדברים המסתעפים מכח איזה עצם, דין העצם עליהם, אמנם אפשר שבהם לא יהיו כל דיני העצם, אבל בכל האופנים אי אפשר שיהיו בהם דינים יותר חמורים ממה שיש בהעצם גופא.
1
ב׳בגמרא, זה נכלל בהכלל "שלא מצינו בכל התורה כולה שיהא טפל חמור מן העיקר", (עי' זבחים מ"ח ב' וס"ג א', מנחות צ"א ע"ב, ובכורות י"ד ב').
2
ג׳ואמנם, לשון הגמרא היא "עיקר וטפל", ובזה נכלל כל עצם והסתעפות כמו בבכורות הנ"ל, כשמקדיש בע"מ למזבח שמספקינן שם לענין הולדות, "נפדין תמימין או אין נפדין תמימים", שמסקינן שבודאי נפדין תמימים "שאין קדושה חלה עליהם שלא יהא טפל חמור מן העיקר", כי כל הקדושה של הולדות לא באה משום סבה עצמית, אלא באה ממילא מכח קדושת האם, ואי אפשר שיהיה כחו של הדבר המסתעף יותר יפה מכח העצם שממנו הוא בא.
3
ד׳כאן הוא ציור של הסתעפות הבאה ממילא, אך אותו הדין הוא גם כן בהסתעפות הבאה במכוון. למשל, מעשר ולקוח בכסף מעשר, קדשים ותמורה, דגם ע"ז משתמשים בזבחים הנ"ל בהכלל שלא יהא טפל חמור מן העיקר, זאת אומרת, שאי אפשר שלהלקוח מן המעשר יהיה דין יותר חמור מהמעשר גופא, ולהתמורה - דין יותר חמור מההקדש גופא, שאמנם בשני הדברים הנ"ל, אמנם גם לההסתעפות יש עוד סבה מכוונת מלבד הסבה הראשונה של העצם, אבל סוף סוף, כיון דכל החלות הבאה מהסבה השניה מסתעפת רק מכח העצם, שוב זה נכלל בהכלל "שלא יהא טפל חמור מן העיקר".
4
ה׳ואנו צריכים להבדיל בין הסתעפות הבאה מכח העצם, ובין הסתעפות הבאה במקום העצם, וזהו ההסבר שם בגמרא "והרי פסח, דהוא אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ואילו מותר דידיה טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק? פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא", כלומר, כי מותר הפסח אין זה מכח פסח אלא במקום פסח, כי מכח העצם נקרא רק כששם העצם הוא גם על ההסתעפות, כמו לקוח בכסף מעשר או תמורת קדשים, אבל במותר הפסח, כיון שעל זה כבר יש שם אחר לגמרי, השם שלמים, תו אין זה בכלל מכח העצם אלא במקום העצם, כלומר, שבמקום הפסח מתהוה קרבן אחר לגמרי, וכאן אפשר שיהיה טפל יותר חמור מן העיקר732בפשוטו י"ל דזה הוא גופא דינו של הפסח שבשאר ימות השנה הוא שלמים ובקדושת פסח גופא פתיך ביה קדושת שלמים וממילא הוא דתמורתו דינה כשלמים ואינה חמורה מן העיקר, וכן כתבו האחרונים ראה כוכב מיעקב ח"א סי' לב, חזון איש תמורה סי' לד סק"א, חי' הגרי"ז זבחים יב, א, משנת ר' אהרן קדשים סי' יח אות ד ויג, קה"י מגילה סי' ז ופסחים סי' נא..
5
ו׳אכן, בהכלל "שלא יהא טפל חמור מן העיקר", אנו משתמשים ג"כ כשדבר אחד בא מטעם דבר השני, וזהו שאנו אומרים שם בזבחים (ס"ג ע"א), "שלמים ששחטן בהיכל כשרים, שנאמר, ושחטו פתח אהל מועד, ולא יהא טפל חמור מן העיקר", כאן הכוונה היא, מכיון ששחיטת המזבח היא מטעם "פתח אהל מועד", הנה האהל מועד גופא נחשב לעיקר.
6
ז׳ומשתמשים ג"כ בהכלל של "לא יהא טפל חמור מן העיקר" בלמד לגבי המלמד, כמו הא דאמר שם בזבחים (מ"ח ב') "אמר רבינא, הא קשיא ליה לרב אדא בר אהבא, כלום מצינו טפל חמור מן העיקר", שאנו מדברים שמה לענין שחיטת צפון לעכב בעולה, אחרי שכבר אנו יודעים זאת בחטאת הנלמדת מעולה, ואנו אומרים שלא יתכן שבעולה המלמדת לא תעכב ובחטאת תעכב, ואמנם לכאורה אפשר להשתמש בהכלל של "לא יהא טפל חמור מן העיקר", גם בבחינת אמצעי לגבי תכלית, כי האמצעי הוא הטפל והתכלית הוא העיקר, וע"ז, כנראה, עמדו בתוס' ב"ק (ק"א ע"א) שכתבו שם: "דפרי דערלה דוקא גמר פרי מפרי דבכורים ולהכי איתמעט משקה דידהו, אבל שומר לפרי דאיתרבי מאת פריו את הטפל לפרי לא אמעיט משקה דידהו - וכו' - ואע"ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר? יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתתא דריש איזהו מקומן", כי אמנם כאן יש לנו הציור של אמצעי כלפי תכלית, כי שומר הפרי כלפי הפרי הוא בודאי בבחינת אמצעי כלפי תכלית, וממסקנתם אנו רואים, שאמנם אפשר שנחמיר בהאמצעי יותר מהתכלית בעצמה, כמו שאנו אומרים, למשל, "עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה" אע"פ שכל דבריהם הם בבחינת אמצעי כלפי דברי תורה.
7