המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר ל״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 39
א׳ועי' בתוס' בכורות (ט"ז א') ד"ה ותמורה שלאחר פדיונה מתה שכתבו: "ואם תאמר, מאי שנא מולדות דאיעבר ואתילד לאחר פדיונן דחשבינן לעיל ולד צבי ואיל? ויש לומר, דולדות אין להם קדושה אלא מכח אמן, וכיון שנפדית פקעה קדושה לגמרי כצבי וכאיל, ואע"ג דאיכא איסור גיזה ועבודה, אין כח לאיסור מועט כזה שיחול על ידו, אבל תמורת קדושה בההיא, וכיון דגלי קרא שחלה על בעלת מום קבוע, חלה הוא הדין לאחר פדיונם אלא דלא קרבה".
1
ב׳וכאן הוא ההבדל בין סבה ומסובב ובין עצם והסתעפות. תמורה היא בבחינת סבה ומסובב, הקרבן היא הסבה לקדושת התמורה, ואע"פ שעצם הקרבן הוא לאחר פדיונו, לא נימא דלא יהא כח המסובב חמור מן הסבה, דכשם שאפשר למסובב להתקיים אף אחרי בטולה של הסבה, כך אפשר לפעמים שתיכף יתהוה במסובב דין שאין בו בהסבה גופא, כמו שמנמקים זה בגמרא "מאי טעמא היכי ליעבד, ליקרבה מכח קדושה דחויה קאתיא, ליפרקה לא אלימא למתפס פדיונה", משא"כ ולדות קדשים אין זה בגדר סבה ומסובב, אלא בגדר עצם והסתעפות, והקדושה שבולדות מסתעפת מאליה מקדושת האם, ואי אפשר בשום אופן שיהיה איזה דין בההסתעפות מה שאין בעצם, ולהכי תפסינן שם להיפך, דבולדות לאחר פדיונן אין בהם קדושה כלל, ש"אע"ג דאיכא איסור גיזה ועבודה, אין כח לאיסור מועט כזה שיחול על ידו קדושה בההיא"733יסוד הדברים בסגנון אחר קצת מבואר בחידושי הגר"ח (סטנסיל) סי' שנא וזה לשונו, ביאור הדברים, דבתמורה העיקר תליא אם העיקר עושה תמורה או לא אבל אין קדושת התמורה מכח הקרבן, וכיון דיש עדיין עלה קדושה לענין גיזה ועבודה ודינה דעושה תמורה, שוב ממילא חל על התמורה דין קדושה גמורה, רק דאינה קריבה דמכח קדושה דחויה קאתיא, אבל בוולדות קדשים קדושתן מכח אמן באה, ודינו כדין האם ואף דיש עדיין על האם קדושה גם לאחר פדיונה, מ"מ כבר חל בה דינא והיתרא דצבי ואיל, וחלות דין זה דצבי ואיל הוא המתיר והמפקיע קדושה מהולד לגמרי, וכשיתעבר הולד לאחר פדיונה חל על הולד היתרה דצבי ואיל ומותר אף בגיזה ועבודה. ועיי"ש בגר"ח שביאר על פי זה מה שיש להקשות אמאי באיעבר קודם פדיונן לא הוי חולין דהא סוף סוף ולד צבי ואיל הוי, והביא דברי השיטה שם שכתב דכיון שגם איעבר קודם פדיונן וגם האם אסורה בגיזה ועבודה. אלא שצריך להבין מהו חיבור ב' הטעמים שהרי מכל מקום הלידה היתה אחר פדיונן וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. ותירץ בהקדם דגם למ"ד וולדות קדשים בהוייתן קדושים, מכל מקום שם 'ולד קדשים' יש עליהם כבר משעת העיבור והקדושה דמכח אמו הוא מזמן העיבור וממילא כשיתעבר קודם פדיון כבר חל על הולד שם ולד קדשים, ודין ולד קדשים מכבר חל בו דין שע"י הוויה ולידה יחול עליו קדושה מכח האם, אם גם ההויה היא מקדשים וגם לאחר פדיון יש עלה קדושה שתהא מיקרי הויה מקדשים, וכיון דעל הולד שם קדשים עליה ע"י עיבור דלפני פדיון ולא חל עליה היתרא דצבי ואיל הרי חל עליו הקדש. ווכן ביארו האחרונים נוספים שהחילוק בין תמורה לוולדות הוא דוולדות כל קדושתן הוא רק מצד קדושת אמן, מה שאין כן בתמורה שיש לה קדושה מצד עצם דין תמורה שחדשה התורה, ראה תכריך מרדכי סי' יא ד"ה ולפי דברינו, חידושי הגרי"ז בכורות שם (עיי"ש מה שכתב בביאור דברי התוס' ומה שביאר לפי"ז דברי השטמ"ק שם).
ובראשית בכורים על מסכת בכורות על התוס' הנ"ל פלפל בהבנת דבריו, וכתב דהצד קודש שיש אחר הפדיון הוו כאבר, ועל כן כמו דאמרינן בחולין סט, א דאין לאסור ולד הנולד מבהמה שיש בה אבר היוצא דמבלבל זרעיה הכי נמי כאן לענין וולדות שכיון שיש רק איסור גיזה ועבודה והוא איסור קלוש אי אפשר שיתקדש הולד עי"ז דהא מיבלבל זרעיה ושוב בטלה הקדושה לגמרי, מה שאין כן בתמורה שיכול להתפיס רק בצד זה של הקדושה (ואע"פ שאין ממירין באיברים הוא משום שיור משא"כ הכא שבצד הקדושה ליכא כלל שיור). ועיי"ש בסוף דבריו שכתב דמה שכתבו התוס' דתמורה עדיפא על וולדות הוא דוולדות עיקר קדושתן מכח אמן, אבל בתמורה יש לבאר על פי דברי הגמ' פסחים דבחלה של מעשר שני יוצא ידי חובה, דכיון דבמעשר שני יוצאין לבד ובחלה יוצאין לבד, א"כ ליכא למימר דמכח חלה יוצא מידם מצה דהא חלה בעלמא לא יצאה מכח מצה, ואם כן הכי נמי כאן שכיון שמצד בעל מום יש בו כח פדיון ומצד תמורה יש בו כח קדושה, מאי אמרת כיון שהוא דרך תמורה לא יועיל בזה אמרינן כיון דעל תמימה חלה התמורה ואין איסור התמורה מפקיע הקדושה הכי נמי כאן, עיי"ש.
ועיין לחם משנה הלכות תמורה פ"ג ה"ד שהקשה עחל הרמב"ם את קושית התוס' ונשאר בצ"ע, וכבר העירו בזה (ראה ציוני מהר"נ שם, ונזר הקודש בכורות שם אות ז)..
ובראשית בכורים על מסכת בכורות על התוס' הנ"ל פלפל בהבנת דבריו, וכתב דהצד קודש שיש אחר הפדיון הוו כאבר, ועל כן כמו דאמרינן בחולין סט, א דאין לאסור ולד הנולד מבהמה שיש בה אבר היוצא דמבלבל זרעיה הכי נמי כאן לענין וולדות שכיון שיש רק איסור גיזה ועבודה והוא איסור קלוש אי אפשר שיתקדש הולד עי"ז דהא מיבלבל זרעיה ושוב בטלה הקדושה לגמרי, מה שאין כן בתמורה שיכול להתפיס רק בצד זה של הקדושה (ואע"פ שאין ממירין באיברים הוא משום שיור משא"כ הכא שבצד הקדושה ליכא כלל שיור). ועיי"ש בסוף דבריו שכתב דמה שכתבו התוס' דתמורה עדיפא על וולדות הוא דוולדות עיקר קדושתן מכח אמן, אבל בתמורה יש לבאר על פי דברי הגמ' פסחים דבחלה של מעשר שני יוצא ידי חובה, דכיון דבמעשר שני יוצאין לבד ובחלה יוצאין לבד, א"כ ליכא למימר דמכח חלה יוצא מידם מצה דהא חלה בעלמא לא יצאה מכח מצה, ואם כן הכי נמי כאן שכיון שמצד בעל מום יש בו כח פדיון ומצד תמורה יש בו כח קדושה, מאי אמרת כיון שהוא דרך תמורה לא יועיל בזה אמרינן כיון דעל תמימה חלה התמורה ואין איסור התמורה מפקיע הקדושה הכי נמי כאן, עיי"ש.
ועיין לחם משנה הלכות תמורה פ"ג ה"ד שהקשה עחל הרמב"ם את קושית התוס' ונשאר בצ"ע, וכבר העירו בזה (ראה ציוני מהר"נ שם, ונזר הקודש בכורות שם אות ז)..
2