המידות לחקר ההלכה, חלק א, ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר נ׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method VIII 50
א׳כל התחדשות שבממון שבין איש לרעהו פירושה הוצאה והכנסה, שהנכסי הקנוי לאחד יוצא מרשותו ונכנס לרשות של השני, באופן ששני הצדדים האלה, גם הצד השלילי, ההוצאה, וגם הצד החיובי, ההכנסה, שניהם המה מעצם דבר ההתחדשות, וכך הוא הדבר במקח וממכר, במתנה, ירושה וכדומה.
1
ב׳אכן, יש לפעמים שעצם הדבר של ההתחדשות זו הוא רק ההוצאה לבד, כמו, למשל, סילוק השיעבוד ע"י מחילה וכדומה, שם בודאי לא שייך להגיד שע"י המחילה יצא השיעבוד מרשות המלוה ונכנס לרשות הלוה, אלא שההוצאה גופה, הוצאת השיעבוד מהמלוה, זוהי כבר ההכנסה של הלוה, בהיות כי גם כשהיה השיעבוד של המלוה, עצם הנכסים המה של הלוה, וחסר לו רק בזה שגם להמלוה יש ע"ז איזו שליטה ע"י השיעבוד, וכדי שתהיה שוב בעלות החלטית להלוה, דרושה רק הצד השלילי להסיר את העכוב שיש בדבר מצד המלוה, וממילא נשאר הלוה בעלים גמורים.
2
ג׳ומובן, שכאן יש ג"כ נקודה חדשה שלא כמו הדוגמאות הקודמות בעצם והסתעפות, שצד אחד הוא עצם הדבר והצד השני הוא הסתעפות הדבר, כמו, למשל, בעצם המושג בעלות אמרנו שאפשר שעצם הבעלות זהו השייכות לו, והמניעה שיכול למנוע את ההשתמשות בזה לכל אדם זהו מסתעף ממילא, אבל עכ"פ יש איזו מציאות גם להעצם וגם לההסתעפות, אבל הציור בשיעבוד הנ"ל כשצד אחד הוא העצם, סילוק השיעבוד של המלוה, הנה הצד השני, ההכנסה לרשות הלוה, כבר אינה דרושה בעיקרה לגמרי765לכאורה שורש החילוק כאן נובע מההגדרות של סיבה וסיבה המתנגדת באופן שהסיבה המתנגדת פועלת רק במסובב ולא בסיבה, והיינו כי בסתירה שבין בעלות המוכר ללוקח, הנה אין ללוקח סיבה כלל לזכות בחפץ ואין מניעת זכייתו מחמת סיבת המוכר המתנגדת לזה, ולכן גם בהסתלק המוכר מהחפץ אין עדיין סיבה שיזכה בחפץ, אולם בסתירה שבין בעלות לשעבוד הרי הבעלות היא סיבה שיהיה החפץ שלו גם לאחר השעבוד (שאף הוא סיבה, אם כי חלקית, לזכיה בחפץ) ויש כאן שתי סיבות המתנגדות זו לזו אלא שההתנגדות הינה רק במסובב (ובזה כח השעבוד עדיף על הבעלות) אבל סיבת הבעלות קיימת גם לאחריה, וממילא בהסתלק הסיבה המתנגדת נשארת הסיבה הקודמת והמסובב שבא בעקבותיה. ויש לדמות זאת למה שדנו האחרונים (ראה להלן אות נב) בגר וישראל השותפים שכשמת הגר זוכה מיד השותף בכל השדה בלא מעשה קנין, כיון שלדעתם לכל אחד מהשותפים יש סיבת זכיה בהכל אלא שכל אחד מונע את השני מלזכות בכולו ובהסתלק אחד ממילא חלה סיבת הבעלות של השני בהכל, וכעין זה דן הגאון המחבר להלן אות נב. ועיין לעיל מה שנכתב בהערות בסוף מדה ז.
והנה להכניס זאת תחת המידה של שתי סיבות המתנגדות זו לזו אינו מדוייק, משום שכפי שהגדיר הגאון המחבר בתחילת מדה זו סיבה ומסובב הם באופן שהסיבה מנותקת מהמסובב וישנה סיבה ויש כתוצאה ממנה גם מסובב, ולו יצוייר היינו דנים על מעשה הקנין והבעלות הנפעלת ממנה היתה כאן סיבת קניה ומסובב קנין, אך כאן אנו דנים על סיבת בעלות לא בהקשר למעשה הקנין אלא על כך שכל אדם שקנה בעבר חפץ יש לו כיום סיבה לבעלות והסיבה והמסובב כאן אינם בגדרי סיבה ומסובב אלא בגדרי עצם והסתעפות. אכן, עצם החילוק המוזכר לעיל נכון הוא גם כשאנו דנים על עצם והסתעפות, אך לזה ייחד הגאון המחבר מדה נפרדת והיא מידת 'חיוב ושלילה' (מדה יב), ובנדון זה אנו אומרים גם כן שהבעלות היא חיובית ואילו השעבוד הוא רק שלילת הבעלות (ביחס לבעלים דאילו ביחס למלוה יש כאן גם חיוב) ובהסתלק השלילה נשאר החיוב, ראה שם באות יא והלאה שדן הגאון המחבר בדוגמא המובאת לעיל בכל שני שותפים כשהאחד מוותר לשני האם יש כאן הוצאה והכנסה או שיש כאן רק הוצאה וממילא הלה זוכה בשלו, עיין שם שהאריך..
והנה להכניס זאת תחת המידה של שתי סיבות המתנגדות זו לזו אינו מדוייק, משום שכפי שהגדיר הגאון המחבר בתחילת מדה זו סיבה ומסובב הם באופן שהסיבה מנותקת מהמסובב וישנה סיבה ויש כתוצאה ממנה גם מסובב, ולו יצוייר היינו דנים על מעשה הקנין והבעלות הנפעלת ממנה היתה כאן סיבת קניה ומסובב קנין, אך כאן אנו דנים על סיבת בעלות לא בהקשר למעשה הקנין אלא על כך שכל אדם שקנה בעבר חפץ יש לו כיום סיבה לבעלות והסיבה והמסובב כאן אינם בגדרי סיבה ומסובב אלא בגדרי עצם והסתעפות. אכן, עצם החילוק המוזכר לעיל נכון הוא גם כשאנו דנים על עצם והסתעפות, אך לזה ייחד הגאון המחבר מדה נפרדת והיא מידת 'חיוב ושלילה' (מדה יב), ובנדון זה אנו אומרים גם כן שהבעלות היא חיובית ואילו השעבוד הוא רק שלילת הבעלות (ביחס לבעלים דאילו ביחס למלוה יש כאן גם חיוב) ובהסתלק השלילה נשאר החיוב, ראה שם באות יא והלאה שדן הגאון המחבר בדוגמא המובאת לעיל בכל שני שותפים כשהאחד מוותר לשני האם יש כאן הוצאה והכנסה או שיש כאן רק הוצאה וממילא הלה זוכה בשלו, עיין שם שהאריך..
3
ד׳ויש לפעמים בענינים מעין אלה שנופל הספק לאיזה ציור להכניסם, אם להציור הראשון של מקח וממכר וכדומה, אם להציור השני של סילוק שיעבוד הנ"ל, למשל, שיחרורם של עבדים כנענים, שבודאי לא דומה עבדות לשיעבוד, כי הלא "עבד עברי גופו קנוי", ואין זה רק כשיעבוד בעלמא ובשביל כך לא מועילה מחילה של האדון כמו שמועילה מחילה של המלוה, כמבואר בקדושין (ט"ז ע"א), ובכ"ז נופל הספק גם בשחרור עבד כנעני, אם זהו מעין מושג קניני שגם ההוצאה מרשות המוכר או הנותן, וההכנסה לרשות הלוקח או מקבל מתנה הן מעצם הדבר. הכי נמי ג"כ עצם השחרור פועל גם את ההוצאה מרשות האדון וגם את ההכנסה לרשות עצמו של העבד, או שעצם השחרור פועל רק את ההוצאה מרשות האדון, וההכנסה כבר מסתעפת ממילא,כי באין רשות אדון עליו ממילא הוא ברשות עצמו.
4
ה׳ומובן, דלהצד הראשון מה שאנו אומרים בעבד "וקונה את עצמו", המה דברים כפשוטם, שכמו שבכל קנין יש שני פעילים בזה, המוכר והקונה, הכי נמי גם בשיחרור האדון הוא המקנה והעבד הוא הקונה, אלא שדין הוא שאפילו בלי דעת העבד ואפילו נגד רצונו ג"כ נעשה הקנין הזה, או שכאן יש רק פעיל אחד, האדון, ומה שנאמר "וקונה את עצמו", זאת אומרת, שבההוצאה מרשות האדון בזה כבר נגמר כל הדבר.
5
ו׳וברור דזהי מחלוקת אבא שאול ורבנן, ב"גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין, אבא שאול אומר, גדולים קנו עצמן בני חורין, קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם" (קדושין כ"ג ע"א), דאבא שאול סובר כהצד הראשון, דבשיחרור יש כמו בקנין הוצאה מרשות האדון והכנסה לרשות עצמו, וממילא בגר שמת שיש רק הוצאה לבד, הנה זהו כמו כל הפקר שכל הקודם זכה בו, אלא בגדול העבד הוא תמיד הקודם לכל, כמובן, אבל בקטן נשאר באמת הדין שכל הקודם זכה בו, ורבנן סברי כהצד השני, וממילא תמיד כשהעבד קונה את עצמו זהו לא מטעם קנין, אלא מפני שבהוצאה לבד סגיא, ומובן, שלפ"ז לא שייך הבדל בין גדולים ובין קטנים766הגמ' בקידושין שם לא מסבירה את טעם מחלוקתם, אכן בגיטין לט, א מביאה הגמ' מחלוקת זו כקושיא לעולא הסובר שהמפקיר עבדו צריך גט שחרור דאמאי קטנים נעשו בני חורין וכי מי כתב גט שחרור לאלו, וביארו הראשונים שמוכח כשמואל דמי שאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד, וביארו התוס' שם שאבא שאול סבירא ליה שרשות רבן עליהן כיון שאין להם יד והרשב"א כתב שרשות רבן עליהן כיון שאדם אחר זכה בהן. ויש לעיין בכוונת דברי התוס' ולדברי הגאון המחבר יש לתת טעם, ויעויין בשיעורי ר' שמואל ב"מ ז, א אות קיז אם לאבא שאול נקראים עדיין עבדיו של המת או דהוי שם עבד סתמא בלי אדון וגם דברי הרשב"א מרווחים יותר. ויעויין שם בגמ' שהשיב לו עולא דטעמא דרבנן דילפינן מגז"ש דלה לה שכשם שמיתת הבעל מתרת בלא גט הכי נמי מיתת האדון מתרת בלא גט. ולפי זה אין ראיה לכאורה לסברת הגאון המחבר שיש לומר דמיתה מתרת הוא גם על האיסור וגם על הממון, ועיין תוס' קידושין שם שביאר שסברת אבא שאול דמה אשה איסורא מפקעת ולא ממונא אף בעבד הוא כך, וכן נראה מדברי הפנ"י שכתב דלמסקנת הגמ' מה שזוכה הקטן אינו מצד שזוכה בעצמו אלא שמיתת האדון מפקיעה את את הממון. ואולם בדבר אברהם ח"א סי' יט אות ו אחר שהביא את הגמ' בגיטין ואת התוס' הנ"ל ביאר את מחלוקת אבא שאול ורבנן כסברת הגאון המחבר, שלדעת רבנן המיתה מפקעת מהבעלים את המיתה ואת האיסור ואין העבד צריך כלל לזכיה כי זוכה הוא ממילא, ואילו אבא שאול סבירא ליה שעל ידי המיתה לא נשתחרר העבד אלא שנעשה הפקר ועדיין צריך לזכות בעצמו ולכן מהני אם קדמה זכיית האחר, עיי"ש. ועיין שערי יושר שער ה פכ"ג..
6