המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית כ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 25
א׳ובזה אפשר לתרץ גם כן קושית התוס' שם בקדושין (ל"ו ע"א) על הא דבעינן קרא דנשים אינן בעבודת הקרבנות, "תפ"ל דכולהו מ"ע שהזמן גרמא הוא, שהרי אינן נוהגות אלא ביום כדכתיב ביום צוותו להקריב קרבניהם?" אבל לשיטת הריטב"א הנ"ל גם קושיא זו מסולקת, דהעבודה איננה רק אמצעי, והתכלית הוא בהקרבן, ולשיטת הריטב"א הלא אנו הולכים בזה אחרי התכלית ולא אחרי האמצעי908לכאורה אין לזה דמיון כלל דעד כאן לא קאמר הריטב"א שאזלינן בתר התכלית (לפי הגדרת הגאון המחבר) אלא במקום שהתכלית עצמה אין לה הגבלה בזמן וכמו במצות מילה שתכלית המילה אינה דוקא ביום (ועל דרך זה יישב הצפנת פענח (מהדו"ת ג טור ג וספר הפלאה בהשמטות דף נד, א) קושית האחרונים [שואל ומשיב תניינא ח"ג סי' פט, בית יצחק או"ח סי' ג ויו"ד ח"ב סי' קמג, שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' מז, קה"י שבועות סוף סימן ט, ועוד] על מה שכתב הרמב"ם אין בונין את בית המקדש בלילה שנאמר ביום הקים את המשכן וכו' והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר, וקשה דהא אין נוהג ביום ואמאי לא הוי מ"ע שהז"ג [ואין לומר דנשים חייבות רק בסיעוד ממון והוי כמו דין ההתעסקות וההשתלדות לתוס' רי"ד, שהרי ילפינן ממדבר ושם טוו הנשים בעצמן את העיזים, אך יש לדחות דזה ג"כ מקרי סיעוד ורק בנין האבנים דומה להקמת המשכן], ותירץ הצפנת פענח דהמצוה היא לא עצם הבנין אלא התכלית שיהיה בית המקדש וזה נוהג בין ביום ובין בלילה), מה שאין כן בקרבנות דגם התכלית מתקיימת דוקא ביום. ואולי כוונת הגאון המחבר על דרך מה שכתב בקרן אורה מנחות סב, ב דעצם הקרבן אין לו ענין כלל לדין ביום שא"כ לא היו נשים יכולות להביא קרבנות כיון שאינן במצוה זו, ורק דין ההכשר הוא האמור ביום, ולפי זה יש לבאר גם כוונת הגאון המחבר דתכלית הקרבן אינה שייכת ליום וקרבן עולה ושלמים וחטאת נוהגים בין ביום ובין בלילה ואך דמעשה העבודות שהם האמצעי נוהגות דוקא ביום ובזה כבר יסד הריטב"א (לדרכו של הגאון המחבר) דבכה"ג לא מקרי מצות עשה שהזמן גרמא.
ועיין בריטב"א קידושין שם שכתב וזה לשונו, ואיכא למימר דכי אמרינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצות שבחובה לגמרי דכי מטי זמן חיוביה לא סגיא דלא לקיומינהו, אבל הנהו אינן בחובה לגמרי אלא שבאין להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצון והוה אמינא דאחד אנשים ואחד נשים שוין קמ"ל. עכ"ל הריטב"א. ונראה שאין כוונתו למה שכתב הטורי אבן חגיגה טז, א שכל מצוה שאין נגמרת חובתה היום (וכמו סוכה ומצה ותפילין וכדומה שאחר שעבר היום לא יתחייב שוב במצוה זו אלא במצוה אחריתי) מקרי מצות עשה שהזמן גרמא, משא"כ במצוה שגם אם לא יעשנה היום יתחייב בה שנית למחר זה לא מקרי מ"ע שהזמן גרמא, שא"כ לא היה מקשה הריטב"א לעיל דף כט, א ממילה שהרי גם שם המצוה היום תתקיים מחר (וכך אכן תירץ הטורי אבן שם את השאלה ממילה), אך נראה כוונתו על דרך הקרן אורה הנ"ל שמצות עשה שהזמן גרמא היינו שהזמן גורם לחיוב המצוה, והנה מי שנדר או נתחייב להביא קרבן אין הזמן גורם לחיוב המצוה דהמצוה היא בכל רגע ורגע אלא שאם רוצה שהקרבן יהיה כשר ועל ידי זה לצאת ידי חובתו מתחייב לעשותה ביום, בזה לא אמרינן דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ולפי זה אין צורך לחילוק שבין אמצעי לתכלית אלא לחילוק שבין המחייב לאופן הקיום שהמחייב וסיבת החיוב אינה שייכת כלל לזמן, רק שהקיום יכול להיות רק ביום. ואף על פי שבמילה פשיטא שהחיוב הוא בין ביום ובין בלילה ורק הקיום הוא שנעשה ביום וא"כ אמאי הוצרך הריטב"א לחילוקו בין חובת האם לחיוב הבן, אמנם הן הן הדברים שלולי היינו דנים על חיוב הבן אלא על חיוב האם הנה כיון שעליה מוטל רק קיום מצות הבן ולא עצם חיוב המילה אם כן אם היינו דנים רק את חיובה הרי חיוב זה נוהג רק ביום (ושלא כדברי התוס' רי"ד), על כן הוצרך הריטב"א לומר שכיון שחיובה הוא חיוב הבן יש לנו לדון את חיוב הבן (בין לדרכו של הקה"י דבכה"ג לא שייך כלל לדון מ"ע שהזמן גרמא ובין לדרכו של הגאון המחבר שאצל הבן אין זה מ"ע שהזמן גרמא)..
ועיין בריטב"א קידושין שם שכתב וזה לשונו, ואיכא למימר דכי אמרינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצות שבחובה לגמרי דכי מטי זמן חיוביה לא סגיא דלא לקיומינהו, אבל הנהו אינן בחובה לגמרי אלא שבאין להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצון והוה אמינא דאחד אנשים ואחד נשים שוין קמ"ל. עכ"ל הריטב"א. ונראה שאין כוונתו למה שכתב הטורי אבן חגיגה טז, א שכל מצוה שאין נגמרת חובתה היום (וכמו סוכה ומצה ותפילין וכדומה שאחר שעבר היום לא יתחייב שוב במצוה זו אלא במצוה אחריתי) מקרי מצות עשה שהזמן גרמא, משא"כ במצוה שגם אם לא יעשנה היום יתחייב בה שנית למחר זה לא מקרי מ"ע שהזמן גרמא, שא"כ לא היה מקשה הריטב"א לעיל דף כט, א ממילה שהרי גם שם המצוה היום תתקיים מחר (וכך אכן תירץ הטורי אבן שם את השאלה ממילה), אך נראה כוונתו על דרך הקרן אורה הנ"ל שמצות עשה שהזמן גרמא היינו שהזמן גורם לחיוב המצוה, והנה מי שנדר או נתחייב להביא קרבן אין הזמן גורם לחיוב המצוה דהמצוה היא בכל רגע ורגע אלא שאם רוצה שהקרבן יהיה כשר ועל ידי זה לצאת ידי חובתו מתחייב לעשותה ביום, בזה לא אמרינן דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ולפי זה אין צורך לחילוק שבין אמצעי לתכלית אלא לחילוק שבין המחייב לאופן הקיום שהמחייב וסיבת החיוב אינה שייכת כלל לזמן, רק שהקיום יכול להיות רק ביום. ואף על פי שבמילה פשיטא שהחיוב הוא בין ביום ובין בלילה ורק הקיום הוא שנעשה ביום וא"כ אמאי הוצרך הריטב"א לחילוקו בין חובת האם לחיוב הבן, אמנם הן הן הדברים שלולי היינו דנים על חיוב הבן אלא על חיוב האם הנה כיון שעליה מוטל רק קיום מצות הבן ולא עצם חיוב המילה אם כן אם היינו דנים רק את חיובה הרי חיוב זה נוהג רק ביום (ושלא כדברי התוס' רי"ד), על כן הוצרך הריטב"א לומר שכיון שחיובה הוא חיוב הבן יש לנו לדון את חיוב הבן (בין לדרכו של הקה"י דבכה"ג לא שייך כלל לדון מ"ע שהזמן גרמא ובין לדרכו של הגאון המחבר שאצל הבן אין זה מ"ע שהזמן גרמא)..
1