המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית ל״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 31

א׳והנה הרמב"ם פוסק בפ"ה מהל' איסוה"מ (הלכה י"א) "מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלה למזבח, שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח, ואם הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר לא תשבית", ויש שמקשים מאי שנא מהלאו של לא יראו פני ריקם הנ"ל?⁹¹⁶אף בלא חילוקו של הגאון המחבר לקמיה אפשר לבאר שהאיסור כאן הוא דומיא דשוחט פסח על החמץ שההקרבה היא האיסור וה'בלא מלח' הוא כמו 'בשעת'.

ב׳אבל ההבדל פשוט, זהו ההבדל בין "בשעת" ובין "באופן", כלומר, הלאו דלא יראו פני ריקם, הביאה משמשת רק בתור בשעת, שבשעת הביאה הוא מוכרח להביא קרבנות ואם לאו עובר בלאו כנ"ל, אבל לענין מלח הלאו הוא בהאופן, בהאופן של הקרבה, שזו מוכרחת להיות דוקא עם מלח והקרבה בלי מלח זו היא פעולה איסורית⁹¹⁷כך ביאר החזון איש מנחות סי' כה סקי"ח, וקה"י שבועות סימן ג, וראה גם אמרי בינה או"ח סימן א. ועיין דבר אברהם ח"ב סי' כא שביאר דהוי לאו שיש בו מעשה כיון שבא על ידי מעשה, ועיין מה שצויין לעיל מהדברי יחזקאל. ועיין עמק יהושע סי' טו בשפת העמק בהגה שהלך גם כן בדרך זו וכתב שלכן כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות עבדים שהטעם שאין לוקה על לאו דהענקה כיון שניתק לעשה ולכאורה קשה דתיפו"ל משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ולהנ"ל אתי שפיר משום שביטול ההענקה הוא על ידי השילוח. ועיין מה שכתב בעמק יהושע סי' ב בהרחבה בכל הענינים הנ"ל אימת מקרי לאו שאין בו מעשה. וראה מה שכתב באהל משה [דרצ'ינסקי] בסוף הספר בהגהותיו על העמק יהושע סי' ב. וע"ע שפת אמת פסחים סג, א ומנחות כ, א ובמכתבו לבנו מנחם מנדל, נמדפס בליקוטי שפ"א סימן יד..

ג׳והבחינה להבחין בין "בשעת" ובין "באופן" קל מאד, דכל עברה שיש בה גם מעשה וגם שלילת מעשה, היא קלה מאד, כי אם המעשה ושלילת המעשה המה בשני דברים נפרדים אפשר להכניס זאת תחת הכלל של בשעת, למשל, הביאה לעזרה בלי קרבנות שהביאה הוא דבר לחוד והקרבת הקרבנות הוא דבר לחוד, הנה הגדר הוא כנ"ל שבשעת ההקרבה הוא עובר בלאו אם לא מביא קרבנות, אבל ההקרבה של הקרבן ונתינת המלח, אינם שני דברים נפרדים, אלא דבר אחד שהוא צריך לתת את המלח לתוך עצם הקרבן ולעשות הקרבה מהם ביחד⁹¹⁸ראה אבן האזל שחילק בין הלאו לעשה, שכתב שהלאו הוא באמת בדין ההקרבה ושאם הקריב קרבן תפל עבר זב ל הלאו, אבל העשה אינו רק דין בהקרבה דא"כ לא היה לו לרמה"ם למנות זה כמצוה בפני עצמה כמו שאין מונים את הסמיכה וההקטרה והנסכים אלא כולם הם חלק ממעשה העולה, מעשה החטאת וכו' הכא נמי דין המליחה, ואשר על כן מבואר דהוא דין קרבן חדש הנקרא קרבן מלח ויש להקריבו עם כל הקרבנות, וכתב שנפק"מ שגם לאחר ההקרבה יהיה מחוייב לתת מלח כדי לקיים את העשה (ומאידך מטו משמיה דהגר"ש כהנמן דנפק"מ באם נפל המלח מאליו דעל הלאו אינו עובר שהוא רק איסור על ההקרבה על המלח, אבל מצות מליחה אינו מקיים), עי"ש שביאר בזה את השיעור מילחה דיפה יפה ושאם מלח אפילו גרגיר מלח כשר, ועיי"ש נמי בחילוק בין קרבן מנחה שנפסל בלא מלח לשאר הקרבנות שאין נפסלים. וע"ע צפנת פענח הל' כלאים פרק ט ה"ב והל' מתנות עניים פ"ב הי"א [לז, ג] ובתשובותיו סי' קיח, זהו נכנס לתוך סוג של באופן, שהקרבה צריכה להיות דוקא באופן שכזה, עם מלח ביחד, ואם עבר על זה עבר בעצם הפעולה שעשה אותה באופן אחר מכפי שנחוץ.