המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית מ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 43
א׳וראיתי בס' "אבני נזר" שמקשה מ"ט בשנים שעשאו מלאכה בשבת יש מחלוקת של תנאים, אי חייבים או פטורים, כמבואר בשבת (צ"ג ע"א), ובזה עוקר וזה מניח אין שום מי שיחלוק בדבר, וכו"ע מודים דפטורים, כמבואר במשנה הראשונה של מס' שבת?937האחרונים דנו אמאי אין איסור חצי שיעור בזה עוקר וזה מניח וכתבו דחצי שיעור הוא רק במלאכה שלימה אלא דהוי חצי שיעור (יעויין במאירי שהובא בהערה הבאה), עיין פרי מגדים פתיחה כוללת להלכות שבת ובית מאיר סי' שמז. וע"ע מנחת חינוך מצוה טו סק"ט תוצאות חיים סימן ח ובמה שנכתב לעיל מדה ד אות י ובמה שנכתב שם. וראה בהערה הבאה.
1
ב׳אך באמת זה לא קשיא, דבשנים שעשו, שאם כל אחד לא עשה את כל המלאכת מחשבת, אך עכ"פ כל אחד עשה חלק מהמלאכת מחשבת, על זה יש מחלוקת, אבל אם האחד יעשה את המלאכה והשני את ה"מחשבת" זה לא נקרא אף חלק, וציור שכזה יש לנו בעקירה והנחה כשאחד עשה את העקירה והשני את ההנחה, דבודאי עיקר המלאכה הוא בהעקירה, והראיה מזריקה, דבאמת האדם אינו עושה את העקירה וההנחה כבר באה ממילא, וביותר לפי הסבר הנמ"י בב"ק (כ"ב א') באשו משום חצו, שבכ"ז מותר להדליק נרות בע"ש, מפני שהכל מתיחס אל שעת הדליקה, וש"מ דגם בחץ ככה ועכ"פ הפעולה מצד האדם היא רק הזריקה938אינו מובן כוונתו דאדרבה ע"פ מה שכתב הנמוקי יוסף נחשב גם ההנחה וגם ההוצאה הכל מחמתו ומה בכך שעיקר הפעולה היא הזריקה הא בזריקה כלול גם ההנחה (והעקירה היא היפך ההנחה ולא הזריקה הכוללת גם את ההנחה). ובעיקר הענין במלאכת הוצאה חקרו האחרונים (ראה תוצאות חיים סימן ז אות ד ואפיקי ים ח"ב סימן ד ענף ח, אבן האזל גניבה פ"ג ה"ה, ועוד) אם עיקר המלאכה היא ההוצאה והעקירה וההנחה הם רק תנאי בעלמא או דהאיסור הוא העקירה וההנחה. ועיין אבני נזר או"ח סי' רמה שסובר שהעיקרה וההנחה הם המלאכה אלא שדן אם גם ההליכה דקודם ההוצאה מצטרפת למלאכה (ונפק"מ לענין ידיעה וכדומה). ובשני הצדדים הנ"ל יש לדון גם בגדר חצי מלאכה דאם העקירה וההנחה הם חלק מהמלאכה נמצא דהחצי הוא בכמות אך אם העקירה וההנחה הם רק תנאי במלאכה נמצא שבלעדם הוי חצי רק באיכות. ובכן עיקר המלאכה הוא העקירה, אבל המחשבת היא על ההנחה, והראי' דאם המחשבה היא רק על העקירה שהדבר לא ימצא בכאן זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כהוצאת המת עמ"נ לקוברו כמבואר בשבת (צ"ד ע"ב), ובכן כשאחד עושה את העקירה והשני את ההנחה, הנה עכ"פ אף אחד מהם לא עשה אפילו חלק ממלאכת מחשבת כנ"ל939כדברי הגאון המחבר מבואר לכאורה במאירי שבת ג, א שכתב דגם למ"ד יש ידיעה לחצי שיעור מכל מקום בנזכר בין העקירה להוצאה לכולי עלמא לא מקרי ידיעה לחלק שלא אמרו כן אלא כשעשה איסור בהעלמה כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאעפ"י שאינו חייב איסור מיהא איכא, אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה עיקר החיוב בהנחה והכל נגרר אחריה. ועיין באבי עזרי הלכות שבת פ"ט ה"א הו"ד לעיל מדה ד אות יא. וראה להלן אות נה. ובתוצאות חיים סימן ז אות ד הביא את דברי המאירי שזה הכוונה בדברי התוספות בדף ג, א על מה שמיעטה הגמ' שם מבעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה דלא היה הו"א לחייב אלא את המניח שעל ידו נגמרה המלאכה אבל העוקר אין סברא שיתחייב על ידי השני. אך יעויין תוס' צג, א שכתבו דהגמ' לא ממעטת זה כותב אות אחת ובא השני וכתב אות שניה ולא בא למעט אלא זה עוקר וזה מניח דהו"א אהכנסה והוצאה הוא דקפיד רחמנא ולחייב אפילו בלא הנחה.
אמנם עיין באבני נזר או"ח סי' רמד שכתב להוכיח שגם העקירה היא חלק מהמלאכה ואיכא עליה דין מלאכת מחשבת והא ראיה דהמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן שלא היתה עקירה משערה ראשונה לכך (שבת ה, ב), ומבאר האבני נזר שם שרק לאחר ההנחה הוי העקירה גם היא חלק מהמלאכה. ועיין שם באבני נזר שמדבריו נראה שבזה עוקר וזה מניח כל אחד עשה חצי מלאכה ולא מקרי כלל מלאכה ועל כן פטור (ומטעם זה פטור גם בעקר בערב שבת והניח בשבת או להיפך, ולפי"ד הגאון המחבר בעקר בשבת והניח במוצאי שבת יהיה תלוי במדון האחרונים בהניח על האש בשבת והתבשל במוצאי שבת והוא חידוש). ויעויין בחידושי הגר"ח (סטנסיל) סי' יד וזה לשונו, ואמר הגר"ח זצ"ל דיש שני פטורים פטור דשנים שעשו ופטור מקצת מלאכה ותרוייהו יליף מ'בעשותה' שיעשה יחיד ויעשה כולה ולא מקצתה (ועיי"ש שחי נושא את עצמו מקרי מקצת מלאכה). וראה יד המלך שבת פ"א הט"ו.
והנה בתוצאות חיים סימן ט אות יא הסתפק בעוקר על מנת להוציא ולא להניח ולבסוף הניח אם חייב או לא. והביא שיש בזה מחלוקת בירושלמי. ולפי זה יש ליישב דברי הגאון המחבר שזה ודאי שעקירה בלי הוצאה אין בה שם מלאכה כלל ולא מקרי עקירה מה שהרים את החפץ מהרשות אלא אם כן דעתו היא לעקור את החפץ מהרשות, וזה מה שמיירי בגמרא בבבלי ומכל מקום אין צריך מחשבה בשביל מלאכת מחשבת אלא בשביל שיהיה נחשב עקירה..
אמנם עיין באבני נזר או"ח סי' רמד שכתב להוכיח שגם העקירה היא חלק מהמלאכה ואיכא עליה דין מלאכת מחשבת והא ראיה דהמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן שלא היתה עקירה משערה ראשונה לכך (שבת ה, ב), ומבאר האבני נזר שם שרק לאחר ההנחה הוי העקירה גם היא חלק מהמלאכה. ועיין שם באבני נזר שמדבריו נראה שבזה עוקר וזה מניח כל אחד עשה חצי מלאכה ולא מקרי כלל מלאכה ועל כן פטור (ומטעם זה פטור גם בעקר בערב שבת והניח בשבת או להיפך, ולפי"ד הגאון המחבר בעקר בשבת והניח במוצאי שבת יהיה תלוי במדון האחרונים בהניח על האש בשבת והתבשל במוצאי שבת והוא חידוש). ויעויין בחידושי הגר"ח (סטנסיל) סי' יד וזה לשונו, ואמר הגר"ח זצ"ל דיש שני פטורים פטור דשנים שעשו ופטור מקצת מלאכה ותרוייהו יליף מ'בעשותה' שיעשה יחיד ויעשה כולה ולא מקצתה (ועיי"ש שחי נושא את עצמו מקרי מקצת מלאכה). וראה יד המלך שבת פ"א הט"ו.
והנה בתוצאות חיים סימן ט אות יא הסתפק בעוקר על מנת להוציא ולא להניח ולבסוף הניח אם חייב או לא. והביא שיש בזה מחלוקת בירושלמי. ולפי זה יש ליישב דברי הגאון המחבר שזה ודאי שעקירה בלי הוצאה אין בה שם מלאכה כלל ולא מקרי עקירה מה שהרים את החפץ מהרשות אלא אם כן דעתו היא לעקור את החפץ מהרשות, וזה מה שמיירי בגמרא בבבלי ומכל מקום אין צריך מחשבה בשביל מלאכת מחשבת אלא בשביל שיהיה נחשב עקירה..
2