המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית נ״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 54
א׳ועי' בירושלמי פ' המצניע (הלכה ה') "את המת במטה חייב דברי הכל, לא כן תני אף ריח רע כל שהוא, ואמר ר' אילא' אף ר' שמעון מודה בה ומודה ר' שמעון באיסורי הנאה? א"ר יודן, תופתר במת עכו"ם ושאין בה ריח רע והוציאו לכלבו תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב, ור' שמעון פוטר, מאי טעמא דר' שמעון? כבר נתמעטו טומאה, ועי' במפרשים וב"יפה עינים" על הש"ס, והמתבאר מזה, דהירושלמי סובר, דאף ר' שמעון מודה, כשמוציא מן המת מצד הריח רע או מצד איסור הנאה הוא חייב, וכה"ג גם במוציא את המת לקוברו, וכשמוציא מצד ריח רע או מצד איסור הנאה יהיה חייב אף בפחות מכשיעור, וכל המחלוקת הוא במוציא חצי זית מן המת, ס"ס הריח רע נשאר, ואף דהועילה ההוצאה שלא תטמא החצי זית הנשאר, ע"ז מבאר הירושלמי דכבר נתמעטה הטומאה תיכף בשעה שהחצה את הזית לשני חצאים, באופן שבהוצאתו לא הועיל כלום.
1
ב׳ולכאורה לפ"ז כל ההגדרה שלנו במלאכה שאצל"ג נופלת בבירא לפי שיטת הירושלמי הנ"ל, ונראה שהירושלמי לא מחלק בין תכלית חיובית לתכלית שלילית, שהרי הוצאת מת מפני ריח רע, או מפני איסור הנאה וגם מפני להמעיט את הטומאה אלו הן בודאי תכליות שליליות, ובכ"ז מודה בהו ר"ש דחייב?
2
ג׳אכן, מאידך גיסא, הרי ס"ס הירושלמי לא פליג בכל שאר עניני מלאכה שאצל"ג, שאי אפשר לבארם רק על היסוד של תכלית שלילית הנ"ל?
3
ד׳ונראה שהירושלמי אינו חולק על הבבלי רק במה שנוגע להוצאה, עי' בבבלי (צ"ד ע"ב) "אמר רבא, ומודה ר' שמעון במר לחפור בו וס"ת לקרות בו חייב, פשיטא, דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא מלאכה שצריכה לגופה לר' שמעון היכי משכחת לה? מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר לעשות לו טס ולחפור ס"ת להגיה ולקרות בו, קא משמע לן", כלומר, שבין כך ובין כך אין ההוצאה מלאכה כמו מלאכות אחרות, כי כל המלאכות מביאות איזה תיקון בעצם הדברים שנעשו בהם המלאכות, לא כן הוצאה, שבעצם הדבר לא נעשה שום תיקון אלא שהועבר רק ממקום למקום, ובשביל כך נקראת "הוצאה מלאכה גרועה" כמבואר בתוס' על המשנה הראשונה של מס' שבת, וממילא לא דמיא ג"כ הוצאה לשאר המלאכות שבנוגע לה"צריכה לגופה" שיש בכל המלאכות, ששם "לגופה" הכוונה לגופה של המלאכה, וכאן יש רק ל"גופו" של המוציא, כמו, למשל, ב"מר לחפור בו וס"ת לקרות בו"966וכן כתב הפני יהושע דדוקא הוצאה שהיא מלאכה גרועה יש הו"א שצריך לגופו ולגופה אבל שאר המלאכות אין צורך לזה ופשיטא דסגי בצורך גופו. ולפי הגדרת הגאון המחבר מבואר הדבר שבמלאכות שיש להם תיקון בעצם המלאכה פשיטא שאין צורך שיהיה גם לגופה של המלאכה וסגי בצורך גופו. ועיין אמנם תוס' צד, א שכתב וזה לשונו, במקלקלים כגון מכבה סותר וקורע מסתברא דבעינן על מנת לתקן כמו שהיה במשכן ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה. ולכאורה סתירה מכאן לפנ"י הנ"ל שכתב שרק בהוצאה יש הו"א דבעינן לגופו לגופה. ולדברי הגאון המחבר הדבר מבואר היטב ויש כאן ג' חילוקים, דבמלאכות שהם בהדיא תיקון פשיטא שאין צריך לגופו ולגופה (אם כי ניתן לומר שבמלאכות שהם תיקון הרי הלגופו ולגופה לא יכולים להפרד שהחורש והמבשל מוכרח הוא שעושה פעולה זו לתכליתה, ואם לא עשה פעולה זו לתכליתה הרי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה), ובמלאכות שעיקרם קלקול אזי כדי שיחשב מלאכה צריך גם לגופו ולגופה, ובהוצאה שהיא מלאכה גרועה צריך ר' שמעון לחדש דבעינן לגופו ולגופה. ועיין היטב במרכבת המשנה פרק א הלכה א שביאר כך בשיטת התוס'..
4