המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית נ״הHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 55

א׳ואלא מהו ההבדל לפ"ז בין המוציא מת לקוברו בין המוציא ס"ת לקרות, הלא אידי ואידי אין בהן צורך לגופה אלא לגופו?⁹⁶⁷בפשוטו החילוק הוא כמו שנכתב לעיל בהערות שבמת הגם שהוא מוציאו לקוברו אך אין נעשה שימוש במה שהמת בחוץ, רק שהמת הוא חפצא דמצוה ואינו דומה ללולב שרצונו הוא שיהיה הלולב ברשות אחרת. עיין שם.

ב׳אך ההבדל הוא בין תכלית שיש בעקירה לתכלית שיש בהנחה. בהמוציא מת לקוברו, התכלית היא בהעקירה שיועקר הדבר מכאן, ובהמוציא ס"ת לקרות בו התכלית היא בההנחה שיהיה הס"ת שמה.

ג׳ואמנם בהוצאה, שהמלאכה באה משתי פעולות מהוצאה והכנסה, יש לחקור מהו עצם המלאכה, אם עצם המלאכה היא ההנחה, והעקירה היא רק האמצעי לכך, כי בלי עקירה אי אפשר לו לבוא לידי הנחה, או להיפך, שעצם המלאכה היא העקירה, אלא שאם אין הנחה זו לא נקראת עקירה⁹⁶⁸ראה מה שכתב הגמ"ח לעיל אות מג לחלק בין ה'מלאכה' שהיא העקירה ולא ההנחה לבין ה'מחשבת' שהיא ההנחה ולא העקירה, ויש להסתפק בכוונתו כאן ויותר נראה שהוא אינו דן כאן על הפעולה אלא על המהות, ושם נקט הגאון המחבר שהמלאכה היא בהנחה, ועיי"ש בהערות מדברי המאירי דף ג, א שכתב כן להדיא וכתב שמטעם זה אף למ"ד יש ידיעה לחצי שיעור מכל מקום אם עקר ואחר כך נודע לו לא חשיב ידיעה לחלק, דכל המלאכה היא רק בהנחה והעקירה היא רק היכי תמצי להנחה. ויעויין מה שכתב הגאון המחבר לעיל מדה ד אות יא בענין עקירה צורך הנחה והחילוק שבין נזיקין לשבת ובמה שנכתב שם. ועיין תוצאות חיים סימן ז שחקר בגדר הוצאה גדר נוסף שהמלאכה היא כלל לא בעקירה ובהנחה אלא בהוצאה מרשות לרשות ושניהם הן העקירה והן ההנחה משמשות רק בבחית תנאי, ובתוס' צג, א כתב דלולי הקרא דלמעוטי זה עוקר וזה מניח היינו מחייבים רק על עקירה והצאה אפילו בלא הנחה ואילו בתוס' ג, א כתבו דלולי הקרא לא היה סברא לחייב את העוקר שלא עשה כלום אלא את המניח שהוא גומר המלאכה, ועמדו האחרונים בסתירת דברי התוספות, ועיין לעיל אות מג במה שנכתב..

ד׳ועי' בשבת (ד' ע"ב) "ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי", שכנראה תופס דעצם המלאכה הוא העקירה והנחה באה בתור ממילא, ומפני שבל"ז לא נקראה העקירה עקירה, ובשביל כך אפשר לחלק ולהגיד, דאפשר להשתמש בקלוטה רק במה שנוגע להנחה ולא לעקירה⁹⁶⁹הנה הגמ' שם מיירי לענין מקום ד' על ד' ולפי"ז יש לומר שהוא סברא פרטית בגדרי עקירה והנחה מה נחשב עקירה ואין זה ענין לגדר מלאכת הוצאה. ראה רשב"א שם שכתב דסברא בעלמא קאמר דדלמא בגמר מעשה כל דהו סגי ליה אבל בתחילת מעשה עקירה חשובה בעיועיין בתוס' שם ד"ה זרק שכתבו דכל ההו"א לחלק בין עקירה להנחה היא דוקא לר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמי ובזה אמרינן שסברא זו היא דוקא לענין הנחה ולא לענין עיקרה, אבל לרבי דמצריך הנחה ממש אלא דסגי ליה בהנחה ע"ג זיז כלשהו אין לחלק בין עקירה והנחה. ובמהר"ם שם ביאר דברי התוספות שדוקא לרבי עקיבא דשמענו שקלוטה כמי שהונחה והוא סובר דבהנחה אין צריך מקום כלל היינו משום דלא מצינו בקרא שתצטרך ההנחה מקום, אבל לרבי דסובר שצריך מקום גם בהנחה אלא שמקום כלשהו חשיב מקום אין סברא לחלק דבעקירה יצטרכו מקום ד', עכ"ד. ולכאורה ניתן היה לבאר דברי המהר"ם כהגאון המחבר שדוקא עקירה שהיא היא המלאכה היא הצריכה מקום משא"כ הנחה. אולם ביאור דברי המהר"ם בפשיטות הוא דבעקירה מצינו בקרא שטעון מקום וכדכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשינן ממקומו. ולפי זה ליכא ראיה לדברי הגאון המחבר וכנ"ל, שאין החילוק בין עקירה להנחה אלא בגדרי עקירה והנחה, אך עצם המלאכה היא ההנחה וכפי שמתבאר בדברי המאירי. ובדרו"ח לרע"א מערכה ב אות יא כתב דבכל קלוטה יש לדון שאינו כמונח משתי סיבות א מצד מה שהוא נע והשני מצד מה שהוא באויר ואין לו מקום. ולהלן דף ה, א סבירא ליה לרבי דבבית מקורה אמרינן קלוטה כמי שהונחה דכמאן דמליא דמי ומוכח מזה שלדעת רבי אין חסרון במה שהוא נע שהרי זה קיים גם בבית וכל החסרון הוא מה שהוא באויר ואין לו מקום ועל זה מהני סברת ביתא כמאן דמליא דמי. ועיי"ש לפי"ז ביאור דברי התוס' אמאי דוקא לרבי עקיבא יש לחלק בין עקירה להנחה..

ה׳ובזה המחלוקת בין הבבלי ובין הירושלמי הנ"ל, דהבבלי סובר שעצם המלאכה הוא בהנחה והעקירה משמשת רק בתור אמצעי, וכל תכלית שיש רק בהעקירה, כמו מוציא את המת לקוברו וכדומה נקראת בשביל כך מלאכה שאצל"ג, ותכלית שיש בהנחה כמו ס"ת לקרות זוהי נקראת מלאכה שצריכה לגופה, והירושלמי כנראה סובר להיפך, ובשביל כך לדעתו אדרבא כשמוציא את המת מפני ריח רע או מפני איסור הנאה, זוהי דוקא נקראת מלאכה הצריכה לגופה⁹⁷⁰במאירי שבת צג, ב פירש הירושלמי באופן שונה לגמרי וזה לשונו, ואני תמה הואיל והקבורה מצוה היאך אין הוצאה לקבורה צריכה לגופה. עד שראיתי בתלמוד המערב שהעמידוה במת גוי ר"ל מעובדי האלילים שאינו חייב בקבורתו וכן העמידוה בשאין בו ריח רע וראיתי לגדולי הדור שפירשו בו שאלו היה בו ריח רע הרי אמרו המוציא ריח רע בכל שהוא והיה חייב אף לר' שמעון ואף על פי שפירשנוה בריח רע העשוי לעשן בו תינוקות נראה שהם כוללים בה כל ריח רע ואף על פי שהוצאת ריה רע מלאכה שאינה צריכה לגופה איפשר הואיל וכבר הוא מקבל ההיזק צריך הוא לגופה. ומבואר בזה להדיא שלא כדברי הגאון המחבר אלא שסובר שאחר שהגיע ההיזק מקרי הוצאת ריח רע צריכה לגופה, ומה שהמת אסור בהנאה וצריך לקברו סבירא ליה למאירי דמקרי צריכה לגופה מצד המצוה שבדבר (ואינו סובר כחילוקים שהוזכרו לעיל בין אקברה מתי מלפני לבין בזיוני וכפרה אלא כל שיש מצוה לקוברו מקרי צורך גופה). וראה בהמשך דברי המאירי הו"ד בהערה לקמיה..

ו׳ועי' במפרשים שדחקו בזה שהירושלמי אומר "תפתר, במת עכו"ם שאין בו ריח רע הוציאו לכלבו", שכתבו דלא גרסינן "והוציא לכלבו", ואי גרסינן דחקו לפרש שלא היה שיעור כמלא פי כלב, ובשביל כך פוטר ר"ש, ולרבנן החיוב משום דטומאתו אחשביה לאיסורא, ולפ"ז אין כאן כלל ענין למלאכה שאצל"ג (?) אבל לפ"ז נאמר, דלהירושלמי יוצא להיפך, שבמקום שאין שום תכלית בעקירה אלא רק בהנחה בלבד, כמו במת עכו"ם שאין בו ריח רע ולא טומאה אלא רק במוציאו לכלבו, שלו היה הכלב כאן לא היה צריך כלל להוציאו אלא רק מפני שהכלב נמצא מרחוק זהו דוקא נקרא בהוצאה מלאכה שאצל"ג, וכמו שלהבבלי המלאכה שאצל"ג בהוצאה זהו כשהתכלית היא בהעקירה ולא בהנחה, ככה להיפך נקראה בהוצאה מלאכה שאצל"ג, כשהתכלית היא בהנחה לבד ולא בהעקירה⁹⁷¹המאירי שם פירש את דברי הירושלמי להיפך מן הקצה אלא הקצה ולפי"ז הירושלמי סבירא ליה כבבלי ומחדש שאפילו צורך מצוה לא מקרי צריכה לגופה, וזה לשון המאירי שם, אלא שממה שראיתי באותה שמועה בירושלמי נראה לי שזו שהעמידוה בגוי הוא מצד היתר הנאה וכן שהמוציאו לריח רע הוא שאינה צריכה לגופה והוא שראיתי שם את המת במטה לא כן תני ריח רע כל שהוא ואמר ר' פלוני אף מודה ר' שמעון כלומר ויהא חייב משום ריח רע ומודה רבי שמעון באיסורי הנאה ר"ל בתמיהה, תפתר במת גוי כלומר מה שרבי שמעון מודה בה הוא במת גוי שאין בו איסור הנאה ומוציאו לכלבו שהוא צורך גוף הוצאה ושאין בו ריח רע, [אבל אם יש בו ריח רע] ומוציאו בסיבתו אין זה צורך גוף המלאכה, הא מ"מ לדעת חכמים אף במת ישראל הואיל ומוציאו לקוברו ואפילו היה בו ריח רע ואף על פי שכל הוצאת ריח רע אין כאן צורך גוף ולא אמרו בה בכל שהוא אלא בריח רע העשוי לעשן כמו שכתבנו שם מ"מ מלאכה שאין צריך לגופה חייב, ולשיטה זו לר' שמעון במת ישראל פטור שאין כאן צורך גוף הן שהיה בו ריח רע הן שלא היה בו וחזרה שאלתנו במקומה היאך אפשר שהקבורה מצוה ולא תהא הוצאה זו מלאכה וצריכה לגופה.
ויעויין משנה למלך הלכות אבל פי"ד הכ"א שהביא ראיה מהירושלמי הזה שמת גוי מותר בהנאה, ובתשובה מאהבה דחה דבריו וביאר שכוונת הירושלמי היא דבמת גוי ליכא טומאה ועל כן אין זו הוצאה חשובה ומבואר מדבריו שלמד כדעת המפרשים שהירושלמי סבירא ליה דבמוציא מפני הטומאה מקרי מלאכה הצריכה לגופה.
וראה לבוש מרדכי שבת סי' יא שפירש דברי הירושלמי שמוציא את המת לצורך רע להבריח מזיקין, והוי מלאכה הצריכה לגופה, ועל זה הקשה הירושלמי דהא מודה ר' שמעון שהוא אסור בהנאה ואיך ישתמש במת כדי להבריח מזיקין (וס"ל דריח אסור בהנאה), ותירץ דמיירי במת גוי שהוא מותר בהנאה. והרישא דמיירי בכזית מן המת ע"כ שאין בזה צורך לכלבו דהא השיעור הוא מלא פי כלב שהוא יותר מכזית, וע"כ שהוא מוציאו משום טומאה ועל כן פטר ר"ש דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי המלאכה היא שלא תהיה ולר"ש החיוב הוא דוקא אם המלאכה שתהיה היינו בחיוב ולא בשלילה, עכ"ד..