המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית נ״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 57
א׳אכן את הקושיות הנ"ל אפשר לישב באופן אחר לגמרי.
1
ב׳עפ"י דברי הר"ן שם בשבת (ק"ז) הנ"ל שמביא בשם הרשב"א, "ובירושלמי משמע שהתירו לנעול ביתו בתחילה לשמור ביתו וצבי שבתוכו, כיון שהוא צריך לשמור ביתו, אע"פ שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוון לשמור את הצבי בלבד, דהכי גרסינן בירושלמי ר"י בר בן בשם ר' חנינא, היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעד הצבי מותר - וכו' - ולפ"ד הא דקאמר מתכוון לנעול בעדו לאו בעדו בלבד קאמר אלא אם נתכוון לנעול אף בעדו קאמר, ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר, ואע"פ שנתכוון שיהא הצבי ניצוד לתוכו", והר"ן מרבה להקשות על זה "איך אפשר שאפילו במתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר, וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת, ולא עוד שאני אומר, שאפילו אם אינו מתכוון לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ואי אפשר לו שלא יהי' הצבי ניצוד בתוכו אסור, והיינו דאמרינן מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות, וזה שאמרו בירושלמי הוא ענין אחר לומר, שאם מתכון לנעול את ביתו ולא נתכוון לצבי כלל, אע"פ שאח"כ מצא הצבי בתוכו מותר שאינו מחוייב לפתוח את ביתו"974ראה שלטי הגבורים שם אות ג שכתב וזה לשונו, דאע"ג דקיי"ל דפסיק רישא אסור היינו דוקא שבאותו מעשה שעביד הפסיק רישא אינו מתכוין ואינו עושה דבר היתר עמו, אבל אם באותו הפסיק רישא שעושה עושה גם דבר היתר עמו ויתכוין גם לדבר היתרוכו' שרי. וראה חידושי הגר"ש שקאפ כתובות סימן ד שהביא את דבריו ותמה הלא הבועל בשבת מכוין רק לבעילה וכן גורר ספסל וכל דוכתא כן ולא יצוייר כמעט שיעשה אדם מעשה בלא שום כוונה לאיזה מטרה, וסיים שאינו מוצא צד זכות להמתיק דברי שלטי הגבורים. אמנם אפשר שכוונת שלטי הגבורים שיש לחלק בין שתי תכליות היוצאות ממעשה אחד שאף שאחת מהם היא היתר לא מהני מה שחושב עליה וזהו בבועל או בגורר מטה, מה שאין כן בנעילת הבית וצידה אלו אינם שתי תוצאות אלא אותה תוצאה של שמירת הדברים שבתוך הבית אלא שכיון שיש צבי בבית נמצא שהתוצאה האחת שהיא צידה התרחבה להיות צידה, ובכה"ג מהני מה שלא התכוין שהתוצאה המיוחסת אליו תהיה רק התוצאה המצומצמת שאליה נתכוין. וזה לשון התפארת ישראל בכלכלת שבת (בפרק המתחיל ועתה נתחיל דיני מלאכות שבת אות ו) ונ"ל דהנהו כולהו שאני (גורר מטה ומסוכרייתא ומוכרי כסות) דההיתר והאיסור הם ב' מיני פעולות לפיכך מדמתכוין לפעולת האיסור אסור, משא"כ בנועל לשמור הבית ומתכוין נמי לנעול בעד הצבי בפעות האיסור פתיכה ביה ג"כ ענין ההיתר דשמירה אחת עולה לכאן ולכאן, עכ"ל. ולכאורה כוונתו לדברים דלעיל..
2
ג׳אכן כדי להצדיק את דברי הרשב"א הנ"ל, נראה שיש שני מיני שאינו מתכוון שאנו ממעטינן מצד "מלאכת מחשבת", יש שהמלאכה היא בין כך ובין כך אלא שבאינו מתכוון חסרה המחשבת שבמלאכה, כמו, למשל, בגורר מטה כסא וספסל כשאינו מתכוון לעשות חריץ שס"ס כשנעשה חריץ הרי המלאכה יש, באופן שהאינו מתכוון זהו סבה להתיר את האיסור, או, חידושו של הערוך בפסיק רישא ולא ניחא ליה דשרי, כמובן מאליו, אבל יש דברים שאנו ממעטינן מצד "מלאכת מחשבת" משום דבלי מחשבת אין כלל מלאכה.
3
ד׳למשל, בנעילת בית כדי לצוד צבי, הנה בודאי הנעילה כשהיא לעצמה אין בה כלל סרך מלאכה, אלא מה שמכוון לצוד צבי זהו שנותן לזה את השם מלאכה מלאכת צידה975כן כתב בעונג יום טוב סימן כב ליישב דברי הרשב"א, והקשה על זה ממילה בצרעת, עיין שם מה שתירץ. ובסוף דבריו הקשה על סברא זו מהא דאמרינן קלט, ב היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת והא הכא נמי צריך ללבוש הבגד רק שתלוין עליו ציצית שאינם בטלים לו והויין משאוי ובעינן למימר דרשאי ללבוש הבגד אף אם מכוין להוציא גם הציצית התלוין בהם. ותירץ דצריך לומר דלא דמי לנעילת ביתו שאינו עושה שום פעולה בצידת הצבי רק שניצוד מאליו ע"י הנעילה משא"כ בלבישת בגד ציצית מטלטל בגופו ממש הציצית.
והנה בשערי יושר שער ג פרק כה נקט כן לגבי כל אינו מתכוין שגם גרירת ספסל אין בה סרך מלאכה אם לא שמתכוין לעשות חריץ, ואפילו הכי על ידי פסיק רישא הוי כמתכוין (ולא מצד דעל ידי פס"ר הוא מתכוין אלא שעל ידי פס"ר שי על זה שם מלאכה), אולם אפשר לומר כחילוקו של הגאון המחבר שבמלאכת צידה גם פס"ר לא מהני כיון שגם על ידי פסיק רישא לא נחשב הדבר כצידת צבי רק אם יכוין לזה. ואכן בחידושי הגר"ש שקאפ כתובות סימן ד כתב להדיא לחלק בין שאר המלאכות למלאכת צידה וזה לשונו, דבמלאכת חורש המלאכה היא מה שנעשה חריץ בקרקע וכן בנטילת נשמה כן וכל כה"ג, אבל בצידה אין המלאכה מה שהצבי נשמר דהרי לא עשה שום שינוי בהצבי אלא המעשה שעושה שיהיה נצוד זהו מלאכת צידה ומשו"ה כשעשה נעילת דלת בשביל מטרה אחרת ג"כ אז אין הנעילה מעשה צידה ומה שהוא נצוד ממילא אינה צידה, עיי"ש גם בסוף דבריו ובמה שכתב הגאון המחבר להלן אות סד.
ובאבן האזל שם כתב גם כיסוד הנ"ל והוסיף שגם הרמב"ן ושאר הראשונים שחולקים על הרשב"א אין חולקים רק באופן שבדיעבד ניחא ליה בהמעשה ועל כן אף שכוונתו היתה לנעול את ביתו חשבינן מה דניחא ליה לפסיק רישא, אבל באופן שלא יהיה ניחא ליה וכל כוונתו רק לנעול את ביתו גם להרמב"ן והר"ן יהיה מותר. ועיין ביאור הלכה סי' שטז סעיף ו..
והנה בשערי יושר שער ג פרק כה נקט כן לגבי כל אינו מתכוין שגם גרירת ספסל אין בה סרך מלאכה אם לא שמתכוין לעשות חריץ, ואפילו הכי על ידי פסיק רישא הוי כמתכוין (ולא מצד דעל ידי פס"ר הוא מתכוין אלא שעל ידי פס"ר שי על זה שם מלאכה), אולם אפשר לומר כחילוקו של הגאון המחבר שבמלאכת צידה גם פס"ר לא מהני כיון שגם על ידי פסיק רישא לא נחשב הדבר כצידת צבי רק אם יכוין לזה. ואכן בחידושי הגר"ש שקאפ כתובות סימן ד כתב להדיא לחלק בין שאר המלאכות למלאכת צידה וזה לשונו, דבמלאכת חורש המלאכה היא מה שנעשה חריץ בקרקע וכן בנטילת נשמה כן וכל כה"ג, אבל בצידה אין המלאכה מה שהצבי נשמר דהרי לא עשה שום שינוי בהצבי אלא המעשה שעושה שיהיה נצוד זהו מלאכת צידה ומשו"ה כשעשה נעילת דלת בשביל מטרה אחרת ג"כ אז אין הנעילה מעשה צידה ומה שהוא נצוד ממילא אינה צידה, עיי"ש גם בסוף דבריו ובמה שכתב הגאון המחבר להלן אות סד.
ובאבן האזל שם כתב גם כיסוד הנ"ל והוסיף שגם הרמב"ן ושאר הראשונים שחולקים על הרשב"א אין חולקים רק באופן שבדיעבד ניחא ליה בהמעשה ועל כן אף שכוונתו היתה לנעול את ביתו חשבינן מה דניחא ליה לפסיק רישא, אבל באופן שלא יהיה ניחא ליה וכל כוונתו רק לנעול את ביתו גם להרמב"ן והר"ן יהיה מותר. ועיין ביאור הלכה סי' שטז סעיף ו..
4
ה׳וזהו ההבדל בין נידון דידן ובין שאר המלאכות לענין דבר שאינו מתכוון, דבשאר דבר שאינו מתכוון, בודאי צדק הר"ן שאם יתכוון לעצם המלאכה אף אם יכוון בזה עוד דבר שאינו מעצם המלאכה נמי יהיה חייב, דאין כאן סבה להתיר מצד דבר שאינו מתכוון, משא"כ כאן, דכל מלאכת צידה שיש בדבר הוא רק הכוונה מה שמכוון לנעול כדי לצוד צבי, אבל אם יש בזה גם הכוונה לשמור את הבית, ממילא אין כלל מלאכת צידה אלא נעילת בית בעלמא, כיון דהנעילה באה גם מצד עצמה לשמור את הבית.
5
ו׳וממילא זהו ההבדל ג"כ לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שבכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הרמב"ם דחייב, כי גם כשהמלאכה נעשית לתכלית שלילית נמי נקראת מלאכת מחשבת, משא"כ בצידת נחשים שלא יזיקו, שבעצם פעולת הצידה אין בה משום מלאכה, אלא כוונת הצידה היא שעושה את זה למלאכה, וממילא כשכל הכוונה הוא בשלילה שלא יזיקו אין כלל בזה השם מלאכה כנ"ל976ראה לעיל מהקה"י שתמה דהא גדר מלאכת צידה היא לתפוס הדבר שלא יברח רק שבצידה שלא יזיקו הוא לא לצורך התכלית (ואינו דומה לנעילת דלת של צבי שם אפשר להגדיר את המעשה כנעילת דלת ולא כצידה, וראה מה שכתב הגאון המחבר להלן אות נט). ובקה"י יישב על פי מה שכתבו התוס' עג, א דזומר וצריך לעצים שחייב משום קוצר הוא גם אליבא דר"י משום שלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה (וכ"כ באבן האזל שם להביא ראיה לחלק בין צידה לשאר מלאכות) וכן מה שכתב הרמב"ם פי"ב מהלכות שבת ה"ב דהמכבה גחלת של מתכות חייב אם נתכוין לצרפה וכתב המ"מ שאע"פ שהרמב"ם פוסק דמשאצל"ג חייב אבל כאן כל שאינו מתכוין לצירוף אינה מלאכה כלל דומיא דקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו בשביל לחצוץ בו שיניו אינה מלאכה. והביא שם ראיות נוספות (כגון נטילת ענבי הדס כשאינו לצורך מצוה). וביאר שכל המלאכות הללו בסתמא אינם תיקון ובני אדם אינם מחשיבים את המלאכה לתיקון וכל מחלוקת ר"י ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה היא רק כשבסתמא הויא תיקון ועל זה לא מהני מה שלא חשב לתיקון, אבל כשבסתמא אינו תיקון ורק מחשבתו עושה את זה לתיקון בזה חסרון מחשבתו מהני לכולי עלמא, ועל פי זה מבואר שמפיס מורסא וצידת נחש אינו נחשב תיקון בסתמא ורק כשחושב על התיקון מקרי תיקון, ועל כן גם ר' יהודה מודה דלא הוי תיקון..
6
ז׳וכן במפיס מורסא, הנה עיין ברש"י שפירש על הא דאמר שמואל ג' פטורי בשבת פטור ומותר הנ"ל, שחד מינייהו הוא מפיס מורסא שפירש "פטור ומותר דאין כאן תיקון, ורבנן נמי לא גזור בה בשבת משום צערא", כלומר, שגם כאן אין בזה מלאכה בעצם, אלא משום התיקון שבדבר שזהו עושה את הדבר למלאכה, וממילא כשאינו מתכוון כלל לשום תיקון אין כלל משום מלאכה, ולא כבכ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהמלאכה היא מלאכה, אלא שאינה צריכה לגופה977וגדר הדברים הוא כפי שהתבאר לעיל מהגר"ש היימן וחידושי רבי ראובן שבמפיס מורסא אין אנו רואים בנית פתח אלא נקיבה להוצאת ליחה ורק הכוונה היא ההופכת את המעשה ליצירת פתח..
7
ח׳ועי' ברש"י סוף פרק האורג שכתב על הא דמפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב שכתב דהחיוב הוא משום "בונה פתח או משום מתקן כלי", ונראה דמספקא ליה, ובכתובות (ו' ע"ב) פירש "דחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע", והספק הוא אי כרב או כשמואל שחולקים בעושה נקב בלול דרב מחייב משום בונה ושמואל משום מכה בפטיש.
8
ט׳ובאופן שכזה אפשר לתרץ את זה גם באופן של לשיטתו, דרב לשיטתו דיש במפיס מורסא במלאכה כשהוא לעצמה, הנה אע"פ כשמחשב להוציא ממנה ליחה וה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ג"כ חייב, אך שמואל לשיטתו דכל החיוב הוא משום מכה בפטיש, ממילא ה"אינה צריכה לגופה" מסלק לגמרי את השם מלאכה מזה מצד מלאכה שאצל"ג.
9
י׳ובכלל אפשר שרב ושמואל חולקים במחלוקת של הרשב"א והר"ן הנ"ל, אם אנו מחלקים בין אינו מתכוון שהמלאכה היא מלאכה בפני עצמה, או באינו מתכוון כשכל המלאכה היא מלאכה רק מצד הכוונה כנ"ל.
10
י״אואפשר שזה גופא תלוי בהמחלוקת אי דבר שאינו מתכוון אסור או מותר, דאפשר לפרש דמי שסובר דבשאינו מתכוון אסור ס"ל דאף באינו מתכוון כאילו מתכוון הוא, אם כי הדבר אינו מוכרח דאפשר שזהו לא מצד דכאילו מתכוון אלא שאוסר אף בלי מתכוון, - וממילא כיון דמתכוון הוא מלאכה הנה אף כשאינו מתכוון נמי מלאכה היא, ואי אפשר לבוא בזה רק ג"כ מצד מלאכה שאצל"ג, ובזה הלא אנו פוסקים דחייב, אבל אם אינו מתכוון מותר, ואיך אנו עושים את האינו מתכוון כאילו מתכוון, הנה ממילא יש הבדל בין מלאכה שאצל"ג דמלאכה יש אלא שאנו רוצים לפטור מצד האצל"ג, ובזה אנו פוסקים דחייב, ובין במקום כשכל המלאכה היא באה מצד "הצריכה לגופה", שאז באצל"ג איננה מלאכה כלל כנ"ל, ואז כו"ע מודים דפטור.
11
י״בובשביל כך המחלוקת בזה בין רב ובין שמואל, שרב לשיטתו דדבר שאינו מתכוון אסור, ושמואל לשיטתו דדבר שאינו מתכוון מותר, והרמב"ם לשיטתו דדבר שאינו מתכוון מותר פוסק בזה כשמואל.
12