המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ק״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 104

א׳ועד נ"ל הטעם מה דנשפך אסור ולא שייך לבוא בזה מצד חזקת היתר, ולא כדאמרן דמעמידים דוקא על חזקת איסור, דהוא עפ"י שיטת הרמב"ם הידועה שבכל החזקות אנו מביטים תמיד על עיקר הדבר ולא על הדבר המסתעף⁴¹⁸ראה מדת עצם והסתעפות (מדה ח, אות יז ואות כ והלאה), שם דן בהרחבה בענינים אלו. וע"ע במדת דברים היוצאים מהכלל בסיבה ומסובב (מדה ו אות ג), שהרמב"ם אזיל תמיד בתר העיקר ולא בתר המסתעף (עיין ג"כ במדה ח הנ"ל אות יט)., ובנ"ד, אם כי יש שני ספיקות המתהוים ביחד, ספק אם האיסור נהפך להיות היתר כשיש ששים, וספק אם ההיתר נתהפך להיות איסור כשאין ששים, אבל סוף סוף עיקר הספק הוא בהאיסור והספק בהיתר הוא רק דבר המסתעף, כי הלא עיקר הספק הוא אם נתבטל האיסור או לא, ואי אפשר להתחיל בספקא אם ההיתר נהפך להיות איסור - טרם שאנו קובעים שהאיסור נשאר איסור, וכיון דעל האיסור יש חזקת איסור והוא נשאר באיסורו ממילא נהפך גם ההיתר להיות איסור מטעם כעיקר⁴¹⁹עיין צמח דוד (שם), דלכאורה חזקת האיסור בחתיכה לא משתנית במה שמתבטלת שהרי עדיין באיסורה היא עומדת לענין שתהא חוזרת וניעורה ברבה האיסור, וכן נפק"מ באם יוכר האיסור. ובמקום אחר (סי' לח) דימה זאת הצמח דוד לנתערב חוט של כלאים ויש לו ספק אם נתקו דאמרינן ספק דרבנן לקולא (נדה סא, ב), אף שיש חזקה על הבגד שהוא אסור, ומוכח שכיון שעצם החוט לא נשתנה והוא אסור לא שייך חזקה מצד התערובות (ואמנם עיין ר"ן נדה שם מש"כ). וכן כתב בקובץ הערות (סי' לא ס"ק ה-ו) וביאר שכל שהספק הוא לא בחפצא אלא במעשה לא שייך להעמיד על החזקה, וכה"ג בנאבד חלק מחתיכת איסור וספק אם נשאר שיעור שלא שייך להעמיד על החזקה כיון שהאיסור בקדמותו ואין הספק אלא במעשה האכילה (וילה"ע דודאי בכה"ג לא שייך חזקה שהרי יכול לצרף ממקום אחר, ואיה"נ לו יצוייר שיהיה ספק אם בטל ממנו שם 'בריה' או 'שלם' מסברא יהיה לו חזקה שלא נשתנה).
ואולם מקום רב יש לחלק בין הדוגמאות הנ"ל להכא והוא לפי הגדרות הגהמ"ח עצמו, כי בדוגמאות הנ"ל הן ה'מציאות' והן ה'דין' נשאר כלפי החתיכה, אלא שיש נפק"מ מענין צדדי ועל זה לא שייך חזקה, בוודאי לא כלפי התערובת. אבל כשאנו דנים לגבי ביטול, נהי שהאיסור במקומו מצד ה'מציאות' וע"כ יש בזה נפק"מ להוכר האיסור ולחוזר וניעור, מכל מקום 'דין' החתיכה השתנה ועל זה שייך חזקה..

ב׳ובעיקר עלינו להדגיש את ההבדל בין הדין שהאיסור נהפך להיות היתר ובין הדין שההיתר נהפך להיות איסור, כי הדין השני הוא דין דממילא שזהו מונח בעצם הגדר של טעם כעיקר, ובאיסור העיקר כבר מונח האיסור של טעם, ושעל כן הוא בודאי בכלל דבר המסתעף, לא כן הדין הראשון, מה שהאיסור נהפך להיות היתר, דבר זה אינו מונח בעצם ההיתר בתור דין דממילא לדבר המסתעף, אלא שבזה כבר יש סבה חדשה של בטול ברוב, ומובן מה שבנ"ד הנה יסוד ועיקר הספק הוא בהאיסור, אם עדיין יש בזה איסור, ועל זה הרי יש חזקת איסור, וממילא נאסר גם ההיתר, כי כאמור זהו כבר דין דממילא⁴²⁰כפש"נ לעיל, לכאורה כל זה הוא רק אם נימא דהטעם הופך את ההיתר לאיסור וכמו שצויין לעיל, משא"כ אם נקטינן שהטעם לבד הוא שאסור והאיסור הוא רק משום שע"י הטעם הוי כהוכר האיסור ושוב אינו מתבטל, שפיר יש לומר שהחזקת היתר דתערובת קודמת לחזקת איסור שעל הטעם (והגהמ"ח אזיל כאן להצד שיש חזקת היתר)..