המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין י״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 19
א׳ומובן שבזה ג"כ תסתלק הקושיא שמקשים על הרמב"ם שפסק בפרק א' מהלכות חו"מ (ה' ג'), שהקונה חמץ בפסח לוקה אע"פ שעל ב"י וב"י סתם לא לוקים, מפני שהוא לאו שאין בו מעשה, אבל בקנה או חמצו בידים שיש בזה מעשה יש ג"כ מלקות; ומקשים93שו"ת רעק"א (תנינא סי' קמח); בית אפרים (או"ח סי' מח); חידושי הפלאה (פסחים כט, א) ומקנה (קידושין נו, ב); מהרי"ל דיסקין (הובא בירחון הפרדס שנה יט); דובב מישרים (ח"א סי' צח); מקראי קדש (פסח ח"ג סי' יב). ג"כ שלא תועיל הקניה לגמרי מצד "כל מלתא דאמר רחמנא וכו'"?
1
ב׳ומובן שלפ"ז לא קשה כלל, דהקנין הוא מושג משפטי - והעברה - עברה על ב"י - היא עברה ככל העברות שבין אדם למקום ואין בידה לבטל מושג משפטי.
2
ג׳אכן, שם יש עוד נקודה חדשה. נצייר נא ציור שכזה, במקום שאנו נסתור את עצמנו בזה, שאם נימא שמהני - יהיה הלא תעביד, אבל אם נימא דלא מהני, אין כלל הלא תעביד, שאם נימא בזה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני - תהיה סתירה בין התחלת המשפט - הלא תעביד - לסוף המשפט של "לא מהני" - איך יהיה הדין בזה. ומובן שה"לא תעביד" הוא הסבה לה"לא מהני", וכבר הארכנו על זה הרבה בה"א בספרנו "המדות", כי אי אפשר שתהיה סתירה בין הסבה והמסובב.
3
ד׳והציור הזה הרי יש לנו כאן, בקנה חמץ בפסח, שאם נימא בזה את הכלל של "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד" וכו' ונסיק מזה המסקנה, שהקנין לא יחול כלל, הרי אין כלל בזה אל תעביד לגמרי; ועד כאן לא חלקו אביי ורבא אלא בזה, שרבא אומר "והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא", אבל זה שייך רק בעברות שכאלה שהעברה היא ב"לא תעביד" כשהוא לעצמו, לפי דעת רבא. כי לדעת אביי, כל לא תעביד הנה העברה היא בה"מהני" שבו94ראה הגדרת רע"א כפי שהביאה הגהמ"ח לעיל (אות יד).. אבל בקנה בפסח שהעברה היא "שלך אי אתה רואה" אין העברה כמובן במעשה הקנין אלא בחלות הקנין. ואם נשתמש בזה בהכלל של "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד" וכו' - הרי נסתור את עצמו, כי ע"י ה"לא מהני" לא יהיה כלל ה"לא תעביד", כנ"ל95כן הקשה הברוך טעם בהגהותיו על המקנה (שם). ויש שכתבו עפ"י דברי הנודע ביהודה (קמא, או"ח סי' יט) דחמץ שאני כי אין צריך שלו ממש, דאלת"ה בלא"ה אינו עובר (וע"ע בזה בשו"ת הרשב"א סי' תרב ותשמו), ועוד דלגבי חמץ בודאי א"צ לשלו כי גם די בקבלת אחריות, ומיישבים בזה מה דאיתא בירושלמי (פסחים פ"ה ה"ד) גבי לאו דלא תשחט כגון שנזדמן לו חמץ בין שחיטה לזריקה אף שהוא אחר זמן האיסור ושוב אינו שלו. ועיין בדומה לזה בשו"ת מחזה אברהם (שטיינברג או"ח סי' ק); מרחשת (סימן א אות ב ס"ק ב). ואכתי היה מקום לדברי הגהמ"ח, דדוקא התם שמניעת הקנין היא מצד איסור חמץ הפרטי אמרינן שדי במעשה הכנסה לרשותו, משא"כ הכא שהוא מצד דין כללי לא שייך לומר שיעבור כשלא אהנו מעשיו והיא עומק קושית הברוך טעם. אמנם בלא"ה הרבה אחרונים סבירא להו שלדעת רבא אנו דנים בכל עבירה כאילו היה 'מהני', ואזדא לה קושית הגהמ"ח..
4