המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ב׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 2
א׳אמרנו: "כל דין קשור לאיזו מציאות" - ומשמעות הדבר הוא, שאין דין בלי איזו מציאות של עצם או של פעולה כנ"ל, אבל המציאות היא מציאות גם בלי הדין הקשור עמה, ז. א. שהדין קשור לעולם במציאות אבל אין המציאות קשורה לעולם בדין. למשל, אסורי חלב, דם, טריפה, נבילה, חמץ בפסח ועוד ועוד, הדין בא, כמובן, מחמת המציאות של כל אלה הדברים. ואמנם גם אלה הדברים שהזכרנו לדוגמא, יחולקו לשני חלקים: חלק שהמציאות עצמה קובעת את הדין, כמו למשל: חלב, דם, חמץ וכדומה; וחלק ששם המציאות קובע את הדין והשם הוא גופא דין, כמו, למשל, נבלה, טריפה, באלו, דין האיסור בא מחמת השם נבילה או טריפה, כלומר: שמקודם קובע הדין שיש על זה שם נבילה או טריפה, ואין זה כמו חלב ודם, למשל, שהשם נובע מהמציאות כשהיא לעצמה, אלא שבזה השם גופא נובע מתוך הדין. כי כשאנו נותנים על הבהמה שם טריפה כבר יש בזה היסוד הדיני של "כל שאין כמוה חיה טריפה". ונבלה - יש בזה המושג הדיני שכל חסרון בשחיטה עושה את הבהמה לנבלה10מה שמכנה הגהמ"ח את ענין 'נבלה' כ'שם המציאות' ואילו את ה'חמץ' כמציאות בפני עצמה, הוא משום שאף שגם לענין חמץ צריכים אנו לדינים שיקבעו כי הוא חמץ, כגון שדוקא ה' מיני דגן הם חמץ (ולא אורז ודוחן) ורק בהכסיפו פניו, מכל מקום כל אלו הגדרות מציאותיות הם, מה שאין כן בנוגע לנבלה, הלא אין הבדל מציאותי בין 'בן פקועה' שמת לשאר נבלות, ובכל זאת בן פקועה שמת אינו נחשב כנבלה, וההבדל הוא שבבן פקועה היה 'היתר שחיטה', נמצא כי המציאות בעלת השם 'נבלה' תלויה בהגדרה דינית..
1
ב׳וככה הם ג"כ האיסורים בפעולות ידועות, כמו שלא לבשל בשר בחלב, שלא להחזיק חמץ בפסח וכדומה; ובדברים שבין אדם לחברו, כמו שלא להונות הגר בדברים ובממון; שלא לענות יתום ואלמנה וכדומה, שהמציאות היא, כמובן, מציאות גם בלי הדין, והדין בא רק לאסור את המציאויות הללו, אבל יש גם כן באיסורי פעולות ששם המציאות קובע את הדין והשם גופא הוא דין, כמו, למשל, איסור מלאכה בשבת ויו"ט, שקודם אנו צריכים לקבוע את השם מלאכה שזהו גופא דין; וזהו ג"כ סכום של מציאות, שפעולות-מציאות אלה ואלה יש עליהן שם מלאכה11כאן עוד יותר יקשה מהו ההבדל שבין 'מלאכה' שהיא 'שם מציאות' ל'החזקת חמץ' או 'בישול' בשר בחלב, שהיא מציאות פשוטה למרות היותם של אלו תלויים בהגדרה דינית, מה היא החזקת חמץ ומה נקרא בישול. וצ"ע..
2
ג׳אולם יש דינים על מציאות, שכל המציאות גופא איננה אלא דין, כמו, למשל, ההבדל בין כל העריות האסורות ובין אשת איש. כל העריות, כמו: בתו ובת-בתו, נדה וכדומה - הדין בא מחמת המציאות כשהיא לעצמה12ולהגדרה זו מה שאיסורי קורבה שבאים ע"י קידושין לא פוקעים במיתה או גירושין, צריך לומר שהגהמ"ח נוקט כמש"כ חלק מהאחרונים שגם לאחר מיתה נשאר אישות ומקרי 'שארו', או אפשר עוד ד'קורבה' היא מציאות שנוצרת בשעת הקידושין אבל אין האישות סיבה לה (וכל אלו הגם שהם הגדרות דיניות מכל מקום אלו הגדרות דיניות על 'מציאות' ואין זה סותר את יסודו של הגהמ"ח). אכן, הצד שנקטו האחרונים שכיון שחל איסור ערוה תו לא פקע במיתה או גירושין, הגדרה זו סותרת לכאורה את יסודו של הגהמ"ח, שהרי זה ענין דיני ולא ענין מציאותי. וראה בכל זה באתוון דאורייתא (כלל ח פרק ב וקו"א שם) ומש"כ עוד בספרו בית האוצר (ערך אישות אות קנא); אור שמח (אישות פ"א ה"ו); אמרי משה (סי' ה); שיעורי הגרש"ש (יבמות סי' ד וסי' יט); קוב"ש (ח"ב סי' כז); שיעורי הגרא"י מטלז (יבמות קמא סי' ז). וע"ע אבני מילואים (סי' מד סק"ד). ויש שכתבו לחלק בין איסור אשת אח ואחות אשה לשאר עריות, עיין בזכר יצחק (סי' יא) ובחי' ר' חיים מטלז יבמות (סי' יג)., אבל איסור אשת איש, הנה כל ההגדרה של אשת איש היא דין, וכשיש דין של איסור אשת איש, הנה האיסור זהו דין על מציאות דינית13להלן (אות ג והלאה) חוקר הגהמ"ח אם בעלות היא מציאות או דין, ואילו לגבי אשת איש הדבר פשוט לו שזו מציאות דינית, והיה נראה מדבריו שהוא נוקט שכל ענין אשת איש הוא רק מה שהוא "אסר אותה על כל העולם כהקדש" ולא שהאיסור נובע כתוצאה ממה שהיא מיוחדת לו בדומה לקניני ממון, והאחרונים האריכו בנקודה זו. וגם הגהמ"ח אחז בזה דרך ולהלן (אות מא) כתב הגהמ"ח שאיסור אשת איש דומה לאיסור 'לא תגזול' הבנוי על בעלות (וכדלקמן בהרחבה), וכך איסור אשת איש בנוי על מציאות הנקראת 'אישות'. וצריך לומר לפי זה, שזו גופה כוונת הגהמ"ח כאן, לומר שיש 'מציאות' ויש 'מציאות דינית', ו'אישות' ו'הקדש' הינם מציאות דינית, וגם חקירתו של הגהמ"ח להלן בעניני ממונות היא גופא ספק באיסור 'לא תגזול' אם הוא רק 'דין' או שיש 'מציאות דינית' עליה חלים הכללים. וראה מה שנכתב בהערות להלן (אות מא).
אלא שסברת הגהמ"ח בזה טעונה ביאור, כיון שהוא מגיע לכאורה למסקנה זו שיש מושג של 'אישות' רק אחר שהוכיח את ענין הבעלות בממונות ושיש כיוצא בזה גם בעניני אישות. ולא ברור לפי"ד מי הוא העיקר הפשוט יותר ומי הוא הטפל המחודש. אך מתו"ד נראה, כי בתחילה הבין הגהמ"ח שאיסור אשת איש גופא הוא 'מציאות דינית' (בשונה מהמציאות של בתו ושאר עריות – שם המציאות נראית לעין כביכול על ידי קורבה ואילו כאן הדין יוצר את המציאות), ולאחר אריכות דבריו הוא מוסיף עוד שלא האיסור גורם למציאות אלא שיש מושג של 'אישות' שעליו בנוי האיסור, ודו"ק., וככה ג"כ האיסורים המיוחדים בקדשים: הקדשים - זוהי מציאות דינית ולא מציאות ממש; וכן, למשל, איסורי נדר, שבועה, נזירות וכדומה, שאפילו נדר שהוא איסור חפצא אבל עכ"פ אין זה דבר מציאותי, אלא הדין של נדר זוהי המציאות שמזה בא דין האיסור.
אלא שסברת הגהמ"ח בזה טעונה ביאור, כיון שהוא מגיע לכאורה למסקנה זו שיש מושג של 'אישות' רק אחר שהוכיח את ענין הבעלות בממונות ושיש כיוצא בזה גם בעניני אישות. ולא ברור לפי"ד מי הוא העיקר הפשוט יותר ומי הוא הטפל המחודש. אך מתו"ד נראה, כי בתחילה הבין הגהמ"ח שאיסור אשת איש גופא הוא 'מציאות דינית' (בשונה מהמציאות של בתו ושאר עריות – שם המציאות נראית לעין כביכול על ידי קורבה ואילו כאן הדין יוצר את המציאות), ולאחר אריכות דבריו הוא מוסיף עוד שלא האיסור גורם למציאות אלא שיש מושג של 'אישות' שעליו בנוי האיסור, ודו"ק., וככה ג"כ האיסורים המיוחדים בקדשים: הקדשים - זוהי מציאות דינית ולא מציאות ממש; וכן, למשל, איסורי נדר, שבועה, נזירות וכדומה, שאפילו נדר שהוא איסור חפצא אבל עכ"פ אין זה דבר מציאותי, אלא הדין של נדר זוהי המציאות שמזה בא דין האיסור.
3