המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין נ״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 54
א׳ואותו הדבר הוא ג"כ בהדין של "שויה אנפשיה התיכא דאיסורא" שגם בזה איסתפקו האחרונים אם זכו מטעם נאמנותם או מטעם נדר232עיין בזה שו"ת מהר"י בסאן (סי' פ); מהרי"ט (אה"ע סי' א, וראה ח"א סי' צב); שער המלך (אישות פ"ט הט"ו, ושם בטעם המלך ה"א). וראה שב שמעתתא (ש"ו פי"ט) וקצוה"ח (סי' לד סק"ד, וראה סי' פ סק"א); חת"ס (יו"ד סי' קפח ואה"ע ח"ב סי' קא); חידושי הגר"ש שקופ כתובות (סימן ז-ח ומהדו"ח סי' ט-י, ושם סימן יא-יב); קוב"ש כתובות (אות נח)., ובאו ג"כ בשאלה בלבד אותן השאלות ששאלו בהודאת בע"ד כנ"ל אם כל הדין הוא מטעם נדר תועיל בזה שאלה?233ראה בחי' הגר"ש שקופ שם שכתב דלכאורה יהיה נפק"מ בחקירה זו אם יהני חיוב מתוך פטור כמו באומר 'לא לויתי', דלהצד שהוא נדר בודאי לא יהני דלא נתכוין לאסור משא"כ להצד שהוא נאמנות כבהודאת בעל דין. ועיי"ש שמסיק שהעיקר שהוא מטעם נאמנות, אלא שקשיא על זה קושית הרע"א בדרוש וחידוש (כתובות כב, ב) שהוכיח דרק בממון שייך חיוב מתוך פטור, וראה מש"נ לקמן.
1
ב׳אכן גם בזה אי אפשר לחלק את הדבר לשני צדדים ולהסתפק איזה צד לתפוס בזה, בעוד שבאמת שני הצדדים חד הוא, שבודאי זהו מטעם נאמנות, אבל הנאמנות באה מצד "שויה אנפשיה", שכל אחד הוא בעל אנפשיה לאסור איסור, והבעלות הזו נובעת מהמושג נדר שזהו "לאסור איסור על נפשו" ומתוך כך יש לו נאמנות על המציאות שמספר במה שנוגע כלפי עצמו234הנה הגר"ש שקופ כתב בתחילה בסגנון דומה, אלא שלדרכו הגם שהעיקר הוא נאמנות אך עכ"פ שהוא מוגבל לענין נדר, ובזה יישב קושית הרע"א הנ"ל, זה לשון הגרש"ש: "דיש מקום לאמר דבכל שאחד"א יש שני הטעמים ביחד וכמו דבממון במודה דהוה הודאת בע"ד ועוד יש בזה משום קנין אודיתא וכו' כמו כן באיסורין עיקר הטעם הוא משום דאדם נאמן על עצמו ועוד יש בזה גם משום קבלת איסור היינו אף אם אין הדבר אמת מ"מ יש איסור עליו משום קבלה, ובאיסורין י"ל דהוה מה"ת דבממון דצריך קנין מה"ת לא הוה אודיתא קנין אבל באיסור סגיא קבלה גרידא כמובן אמנם כמו דבממון היכא דחב לאחרינא ליכא גם קנין אודיתא והטעם י"ל דרק היכא שדבורו מהני שיוכלו בי"ד להאמין לדבריו משום דין נאמנות אז איכא הוכחה ברורה שאם אין הדבר אמת שהוא רוצה להתחייב בכך או להקנות משום דע"י דבורו הוא מכנים הדבר לרשות חברו וכו' וכמו כן גם בשאחד"א י"ל ג"כ דרק היכא דמהני משום נאמנות אז איכא גם נדר אבל אם אינה נאמנת משום דחב לאחרינא אז גם נדר ליכא, ולפ"ז י"ל דגם הר"ן ס"ל דבשאחד"א איכא דין נדר ומ"מ כיון דחב לאחרינא גם נדר ליכא, ועיין שם דבמקום שלא שייך לדון נדר לא נאמר כן ועל כן בחיוב הבא מפטור לא נאמר כן. וזה לא יהני לסברת הגהמ"ח דעיקר הנקודה היא במה שיש לזו 'בעלות' לאסור. אך עיי"ש בחי' הגרש"ש שחזר בו ממהלך הזה ושעיקר דין שויא אנפשיה נאמר רק כלפי דין כפית בית דין, אבל כלפי עצמו צריך לעשות מה שהוא יודע..
2
ג׳כי רק על יסוד זה בא ההבדל בין "שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא" הנ"ל ובין "אין אדם משים עצמו רשע", כנ"ל, כי בזה האחרון אינו בעל דין, כי איננו בעל על עצמו גופא בזה, כי זהו דין התורה, ולא עביד אינש דינא לנפשיה בזה, משא"כ לענין איסור שבזה אנו כן מוצאים ציור בעלות, שהוא בעל דין בזה וזהו "לאסור איסור על נפשו"235עיין נזיר (סא, א וסב, א) לאסר איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, ועיי"ש בתוס' וברא"ש אם יש בזה חילוק בין נדרים ושבועות לנזירות. וראה רמב"ם (הל' שבועות פי"ב ה"ו) עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו, והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע, לפי שאין גופו קנוי לו כדי שתחול עליו שבועתו ונאמר בשבועות לאסור אסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים, ונמצא זה כמו שנשבע על נכסי אחר, ועיין שם בהשגות הראב"ד ושאר נו"כ, ובחי' הגרי"ז (נזיר שם). וברמב"ם הל' נזירות כתב (בפ"ב מנזירות הי"ח) נדר העבד שאר נדרים שיש בהן עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנויה לו לא יחול עליו נדר למה הדבר דומה לאוסר פירות אחרים עליהם וכו', וראה אור שמח (שם) שתמה על חילוק הלשונות בענין נדרים לשבועות, עיין נמי בכתבי הגרי"ז (שם), ועכ"פ מבואר שהגם שיכול לאסור של אחרים על עצמו מכל מקום הכח לאסור על עצמו תלוי בבעלותו על עצמו ואם יש בעלות של אחרים עליו הרי זה מעכב בחלות הנדר או השבועה, והכי נמי בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא שמטעם זה אין האשה נאמנת לאסור את עצמה על בעלה כיון שהיא משועבדת לו, ודו"ק..
3