המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין ח׳HaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 8
א׳ומצינו שגם הראשונים עמדו על זה, שיש הבדל בין דיני ממונות שהיסוד שלהם הוא יסוד משפטי ובין דיני ממונות שיש בהם רק יסוד של איסור ומצוה לבד.
1
ב׳כי הנה בשטמ"ק ריש פרק איזהו נשך, אחרי שמביא מחלוקת הראשונים, אם מהניא מחילה ברבית, כתב שם וז"ל: "ודעת מורי ז"ל בטעם הגאונים דלא מהני מחילה. וטעם הדבר - אומר מורי - דתביעת רבית לא הויא כשאר תביעות: כגזל, אונאה וכיוצא בהם, דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון אלא שחוב הוא שחייב להחזיר האיסור שבלע. תדע, דהא ר' יוחנן סבר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים52יש מהראשונים הסוברים (וכך נפסק בש"ך שם סק"ח) שכל זה הוא דוקא כשנתן הלוה את הכסף מרצונו, אבל גבאו המלוה בע"כ של הלוה ב"ד יורדין לנכסיו, וכן משמע לכאורה בשו"ע גופא לענין אבק רבית (שם סעיף ד) וכמש"כ שם הגר"א. ולפי זה כל מה שניתן לדון דהוי 'ממון' אינו מצד עצם ההתחייבות אלא מחילתו של הלוה, ודברים אלו סותרים לכאורה את משנתו של הגהמ"ח. ואמנם ראה שערי יושר (שער ה סוף פרק ג) שתמה על הש"ך לפי דרכו, וכתב שדברי הריטב"א מתנגדים לש"ך, עיין שם שדחה מה שיש להביא ראיה לכאורה לדברי הש"ך מפסק השו"ע (שם סעיף ד) לגבי אבק רבית.; וגם לדברי הכל אם מת - בניו פטורים. ואילו בגזל ואונאה בניו חייבים כשהניח אחריות נכסים. ובודאי טעמא כדאמרן, דחיובא דרמיא עליה רחמנא הוא. ובענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושיעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחברו ומהניא מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב, וכיון שכך לא תועיל מחילה לחברו וכן עיקר וכו' - הריטב"א ז"ל".
2
ג׳וקיצור הדברים הוא כנ"ל, שיש ממון ויש ממון: יש ממון שיסודם הוא יסוד משפטי; ויש ממון שכל היסוד שלהם - מצוה. הממון ממין הראשון, כל עיקר החיוב בא כדי למלאות את החסרון של השני; והממון ממין השני הוא להיפך: שכל הקבלה באה בתור דבר המסתעף ממצות הנתינה שיש עליו, שז. א. שאנו מנצלים את הנתינה לטובתו של המקבל53כך תירץ השערי יושר (שער ה פרק ב, עיין שם גם בפרק ג) את קושית הקצוה"ח (סיק לט סוף סק"א), אכן יעויין שם בקצוה"ח שהקשה ג"כ מצדקה להשיטות שבית יורדין לנכסיו. ותירוץ זה לא יהני כיון שגם בצדקה החוב בא רק כתוצאה ממצוה. ואמנם בעיקר הקושיה שהקשה הקצוה"ח כבר עמדו בזה רבים ודעת המחנ"א (רבית סי' א) שהא בהא תליא, ולהשיטות שבי"ד יורדין לנכסיו בצדקה הכי נמי יורדין לנכסיו בהחזרת רבית, ובחוו"ד (סי' קסא סק"א) שהירידה לנכסיו בצדקה היא רק כדי לאפרושי מאיסורא, וזה לא שייך ברבית שכבר עבר האיסור ולא נשאר רק העשה, אולם לתירוצו של השער"י עדיין קשה.
ויעויין שם בקצוה"ח שהזכיר את השיטות דבצדקה איכא שעבוד נכסים ממש (ראה מש"נ לעיל אות ד), ושלפי"ז לא קשיא. אך כפי הגדרת הגהמ"ח לכאורה אין הדבר תלוי אלא בסיבת החוב אם היא סיבה משפטית או סיבת מצוה.
והנה בשערי יושר שם הוסיף עוד, דלא רק דאין ענין של ירידה לנכסיו, אלא שגם לא שייך כפיה בממונו ע"י ירידה בנכסיו, דבמה יקנה הזוכה את הנכסים אם לא היה דעת מקנה, ורק כשיש חוב משפטי אז מהני הגביה להפוך את הנכסים. ולפי"ז יש לומר שאין החילוק כמו שכתב הגהמ"ח בין חוב משפטי לחוב שבא מצד מצוה, אלא שגם בחוב שבא מחמת מצוה יש לחלק בין הנושאים, ובצדקה הטילה התורה 'חוב' על העשיר (וכן בפדיון הבן) וכיון שיש חוב בין אם קדמה לו 'סיבה משפטית' ובין אם סיבתו היא מצות התורה, מכל מקום מהני גביה ואין צריך קנין. לא כן בהחזרת רבית לדעת הר"ן שאין כאן אלא מצות עשה כסוכה ולולב ולא שייך 'גביה' (וכעין חילוק זה איתא כבר בלבוש). ועיין בזה גם בחידושי ר' שמואל (בבא בתרא סימן יא), שעמד לבאר גם את השיטות הסוברות שב"ד יורדים לנכסיו גם בשכירת מלמד לבנו ועליהם בודאי תקשי מה חילוק יש בין החזרת רבית למצות ת"ת (וע"ע אבני נזר חו"מ סי' מט אות ו, אלא שהתם אזיל למ"ד דבצדקה ליכא כפיה, ודו"ק)..
ויעויין שם בקצוה"ח שהזכיר את השיטות דבצדקה איכא שעבוד נכסים ממש (ראה מש"נ לעיל אות ד), ושלפי"ז לא קשיא. אך כפי הגדרת הגהמ"ח לכאורה אין הדבר תלוי אלא בסיבת החוב אם היא סיבה משפטית או סיבת מצוה.
והנה בשערי יושר שם הוסיף עוד, דלא רק דאין ענין של ירידה לנכסיו, אלא שגם לא שייך כפיה בממונו ע"י ירידה בנכסיו, דבמה יקנה הזוכה את הנכסים אם לא היה דעת מקנה, ורק כשיש חוב משפטי אז מהני הגביה להפוך את הנכסים. ולפי"ז יש לומר שאין החילוק כמו שכתב הגהמ"ח בין חוב משפטי לחוב שבא מצד מצוה, אלא שגם בחוב שבא מחמת מצוה יש לחלק בין הנושאים, ובצדקה הטילה התורה 'חוב' על העשיר (וכן בפדיון הבן) וכיון שיש חוב בין אם קדמה לו 'סיבה משפטית' ובין אם סיבתו היא מצות התורה, מכל מקום מהני גביה ואין צריך קנין. לא כן בהחזרת רבית לדעת הר"ן שאין כאן אלא מצות עשה כסוכה ולולב ולא שייך 'גביה' (וכעין חילוק זה איתא כבר בלבוש). ועיין בזה גם בחידושי ר' שמואל (בבא בתרא סימן יא), שעמד לבאר גם את השיטות הסוברות שב"ד יורדים לנכסיו גם בשכירת מלמד לבנו ועליהם בודאי תקשי מה חילוק יש בין החזרת רבית למצות ת"ת (וע"ע אבני נזר חו"מ סי' מט אות ו, אלא שהתם אזיל למ"ד דבצדקה ליכא כפיה, ודו"ק)..
3
ד׳ויש בזה ציור של ההבדל בין ממון לקנס, שכבר ביארנו בכמה מקומות54חלק א מדה ט אות לב, ובהרחבה במדה י (אמצעי ותכלית) אות לו והלאה.. שהוא הבדל בין אמצעי ובין תכלית: בממון הקבלה היא התכלית והנתינה - רק אמצעי; ובקנס להיפך - הנתינה היא התכלית והקבלה רק מסתעפת מזה. ומחילת המקבל שייכת רק אז כשהקבלה היא התכלית, אזי כשהמקבל מוחל אין ממילא חיוב נתינה. ולא כן במקום שהנתינה היא תכלית כשהיא לעצמה55ראה מה שנכתב בסברא זו בהערות למדה י (שם), ושם הובא הנדון אם מה דלא מהני מחילה בקנס הוא משום דלא שייך מחילה כשהנושא הוא ה'נתינה' וכסברת הגהמ"ח או שהטעם הוא משום שלא שייך מחילה קודם לחיוב. ובעיקר הסברא יש להעיר ממה שדנו האחרונים אם מהני מחילת העני בצדקה (ראה בהרחבה במשנת המשפט הל' צדקה סי' רנח ס"ק פה), ויש שחלקו מטעם דצדקה לכפרה, הגם שלכאורה בצדקה התכלית היא הנתינה ולדברי הגהמ"ח לא שייך מחילה בכה"ג. וע"ע ברכי יוסף (יו"ד סימן סא) לענין מחילה במתנות כהונה דהפר"ח ס"ל דמהני אף שעדיין לא הגיע ליד הזוכה (ומינה גם לחידוש הרמ"א גבי משלוח מנות, ועיין בברכ"י (שם) דרוב הפוסקים ס"ל שדברי הרמ"א הם רק לענין משלוח מנות ולא לענין מתנות לאביונים), ולדברי הגהמ"ח הא פשיטא שהנתינה היא התכלית ואמאי מהני.
ואמנם למה שכתב הגהמ"ח לקמיה דמחילה בקנס מהני מדין 'התקבלתי' אתי שפיר דמהני מחילה גם במצוות אלו, ודו"ק. ועיין בהערה לקמיה..
ואמנם למה שכתב הגהמ"ח לקמיה דמחילה בקנס מהני מדין 'התקבלתי' אתי שפיר דמהני מחילה גם במצוות אלו, ודו"ק. ועיין בהערה לקמיה..
4
ה׳וכידוע שהירושלמי (בכתובות ריש פ'ג) פוסק גם בקנס שלא מועילה מחילה. ואע"פ שהבבלי סובר שגם בקנס מועילה מחילה, זהו מפני שסובר שמחילה הרי היא כפרעון ממש וממילא ג"כ ע"י מחילה יש נתינה ממש56עיין קובץ שיעורים בבא בתרא (אות ב) שהביא מחלוקת ראשונים אם בכופר מהני מחילה וכתב שתלוי בסברא זו (וע"ע מנחת חינוך מצוה נא אות יח), אך היה אפשר לחלק דב' ענינים יש בפעולת הנתינה גופא, האחד מה ש'ניתן' למקבל, והשני מה ש'נתן' המוציא, ובזה יש לומר דבכל קנס, נהי שהעיקר הוא העונש וענינו הוא הנתינה מכל מקום גדר העונש הוא מה שהוא 'נותן' למקבל ובזה סגי גם הריני כאילו התקבלתי, לא כן במצוות שענינם ה'כפרה' בזה לא מהני ה'כאילו' כי עיקר ה'נתינה' היא מה שמפסיד מכיסו, ודו"ק. ועיין מה שצויין לעיל גבי צדקה.
עוד יש לציין את דברי השערי יושר (שער ה פרק כה), שמחלק בין 'מחילה' ל'הריני כאילו התקבלתי', וכל מחילה מהני רק מדין סילוק, ועיין שם שאמנם יהני מחילה במתנות כהונה ומתנות עניים לאותם שמחלו, ומכל מקום לא יהני זה כלפי כהנים ועניים אחרים שלא מחלו. ומדבריו שם נראה שהריני כאילו התקבלתי הוא רק באופן דלדידי שויא לי ולא כשאינו מקבל דבר (ועיי"ש שאפילו אם יש שיעור אונאה כבר לא מהני), עיין שם.
עוד יש לציין מה שכתב המהרא"ל צינץ (סי' קס סעיף ה) דמחילת רבית הוי כאילו התקבלתי, ומקרי שקיים את העשה של 'וחי בהם' (ויש לדון לדבריו אם כן הוא גם במצות צדקה, ודו"ק)., וככה היא המחלוקת בין ג"כ במחילה ברבית57ובזה מתורץ סתירת דברי המחבר בשו"ע, דלגבי ירידה לנכסיו פסק (ביו"ד סי' קסה ס"ה) כהריטב"א שאין יורדים לנכסיו, והיינו מטעם שכתב הריטב"א שתביעת החזרת החוב היא חיוב לשמים ולא לחבירו, ואפ"ה פסק כהרמב"ם (בסי' קס סעיף ה) דמהני מחילת הלוה כמו בכל גזל ומשמע דהוי תביעת ממון. ולמש"כ הגהמ"ח אתי שפיר. וסברא זו כתבו בשו"ת טוטו"ד (מהדות"ל סי' לז) ובמהר"ם שיק (סי' שכא), וע"ע ראשי שערים (להגרא"ז גורביץ סי' כא); שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' עט) שהאריכו.. אבל עכ"פ בעצם יסוד ההבדל בין חיוב מצד משפטי ובין חיוב מצד מצוה כולי עלמא מודים.
עוד יש לציין את דברי השערי יושר (שער ה פרק כה), שמחלק בין 'מחילה' ל'הריני כאילו התקבלתי', וכל מחילה מהני רק מדין סילוק, ועיין שם שאמנם יהני מחילה במתנות כהונה ומתנות עניים לאותם שמחלו, ומכל מקום לא יהני זה כלפי כהנים ועניים אחרים שלא מחלו. ומדבריו שם נראה שהריני כאילו התקבלתי הוא רק באופן דלדידי שויא לי ולא כשאינו מקבל דבר (ועיי"ש שאפילו אם יש שיעור אונאה כבר לא מהני), עיין שם.
עוד יש לציין מה שכתב המהרא"ל צינץ (סי' קס סעיף ה) דמחילת רבית הוי כאילו התקבלתי, ומקרי שקיים את העשה של 'וחי בהם' (ויש לדון לדבריו אם כן הוא גם במצות צדקה, ודו"ק)., וככה היא המחלוקת בין ג"כ במחילה ברבית57ובזה מתורץ סתירת דברי המחבר בשו"ע, דלגבי ירידה לנכסיו פסק (ביו"ד סי' קסה ס"ה) כהריטב"א שאין יורדים לנכסיו, והיינו מטעם שכתב הריטב"א שתביעת החזרת החוב היא חיוב לשמים ולא לחבירו, ואפ"ה פסק כהרמב"ם (בסי' קס סעיף ה) דמהני מחילת הלוה כמו בכל גזל ומשמע דהוי תביעת ממון. ולמש"כ הגהמ"ח אתי שפיר. וסברא זו כתבו בשו"ת טוטו"ד (מהדות"ל סי' לז) ובמהר"ם שיק (סי' שכא), וע"ע ראשי שערים (להגרא"ז גורביץ סי' כא); שו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' עט) שהאריכו.. אבל עכ"פ בעצם יסוד ההבדל בין חיוב מצד משפטי ובין חיוב מצד מצוה כולי עלמא מודים.
5
ו׳וגם בזה שוה רבית לקנס, שאין בשניהם הדין של ירושה. כי כל ירושה באה על יסוד של בעלות ובשני הדברים הללו החיובים באים לא מצד הבעלות של השני, אלא: או על היסוד של קנס או על היסוד של מצוה58דברי הגהמ"ח אינם מוחלטים, כי הנה בפדיון הבן חל שעבוד נכסים והיורשים צריכים לשלם, ואעפ"כ ישנו נדון אם מהני מחילה בזה, וגבי צדקה נחלקו הפוסקים אם יש חיוב על היורשים, והאחרונים דנו בזה אם הטעם הוא משום שעבוד נכסים שיש גם בצדקה או דהוא סברא אחרת דבצדקה אמרינן אמירה כמסירה, עיין בזה קצוה"ח (סימן רצ סק"ג); אחיעזר (ח"ב סימן לד); חידושי הגרש"ש (בבא קמא סימן ה אות ט)..
6