המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין צ״וHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 96
א׳גם ההלכה ש"רובו ככולו" נאמר רק בדין ולא במציאות", כלומר, רק במקום שכל המציאות הדרושה ישנה, אלא שרק הרוב התקיים עפ"י הדין הדרוש והמעוט לא התקיים עפ"י דין, רק אז אפשר לנו להשתמש בהכלל הנ"ל של "רובו ככולו", אבל אם המעוט לא התקיים אפילו במציאות שם אין הכלל הנ"ל.
1
ב׳ודבר זה כבר השמיע לנו החת"ס בחו"מ (ס' ק"מ), שמקשה385בשם הגר"ש קלוגר. ועיין ערוך לנר סוכה (ז, א) דפשיטא שבשיעורים לא שייך דין רובו ככולו, ובזה תירץ מה בעינן הלכה דדופן שלישית טפח הא כיון דבעינן שיעמידנה בפחות מג' לשניה כדי שיהיה 'לבוד' ממילא יש לו רוב של ד' טפחים לדופן ואמאי לא נימא רובו ככולו, וע"כ דבשיעורים לא שייך דינא דרובו ככולו. והנה בספרו שם לא ביאר הטעם, אכן יעויין בתשובותיו בשו"ת בניו ציון (סי' קפ) שכתב זה לשונו, ודאי מה דאזלינן בתר רוב לא שייך אלא היכי דהמיעוט מתנגד להרוב כגון גבי סנהדרין שדעות המיעוט הם נגד הרוב וע"כ אתה צריך לתפוש דעת החלק האחד בזה אמרינן שדעות הרוב מכריעין דעות המיעוט וכן לענין ביטול המיעוט ברוב וכו' אבל היכי שצותה התורה שיעשה דבר ודאי בעינן כולו, ולכן אמרינן דרובו של כל אחד כמוהו לענין שחיטה הוי הלכה למשה מסיני דמסברא לא הוי אמרינן כן וכן אמרינן דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ מיעוטו אינו חוצץ דזה ג"כ הל"מ כנראה שם, דאי לאו הכי היינו אומרים דאפילו המיעוט חוצץ אחר שצוה הכתוב שיבא בשרו במים וכן לענין ציצין המעכבין את המילה שהרי מה שצריך לגלות העטרה לא נכתב בכתוב והוא הל"מ וא"כ הכי נמסר שסגי ברובו אבל אם הי' כתוב בתורה באמת בעינן כולו ולא סגי ברובו. ועיי"ש שהקשה על עצמו מכמה מקומות וכתב גדרים נוספים בענין זה של רובו ככולו. על השקלא וטריא בש"ס, בהפסוק הנאמר לשיעורים, שא"כ, למה לן הלל"מ בשיעורים, ומהי הקושיה, נימא, שאי לאו הלל"מ היינו אומרים בשיעורים רובו ככולו, ולאו דוקא שיש חיוב מלקות על כזית שלמה אלא ג"כ על רוב כזית, או למשל שיוצא ידי חובת מצה גם ברוב כזית, או שאם יטבול במקוה שיש בה רוב מ' סאין ג"כ תעלה לו טבילה, ובאה הלל"מ להגיד שבעינן דוקא שיעורים שלמים?386בחי' הגר"ח (סי' שפב) תירץ דבשלמא בדבר שהוא 'שלם' מצד עצמו שייך לומר 'רובו ככולו', דה'כולו' קיים עוד קודם לכן, משא"כ בעניני שיעורים, שבלא שקבעה התורה שיעור 'כזית' וכדומה אין כלל 'כולו', ובכה"ג מה שייך לומר 'רובו ככולו' הא זהו השיעור שקבעה התורה, עיין שם.
ובאופן אחר יש לומר דרובו ככולו מהני בזמן שהנדון הוא 'כל' כמו בנזיר דבעינן שיגלח את 'כל' שערו, בזה היה מהני רובו (אי לאו קרא), אבל כאשר בעינן 'שיעור' אין לומר שרוב שיעור ככולו. ועיין באר שבע הוריות (ג, ב) על מה שכתבה שם הגמ' דבכל דוכתא אמרינן דרובו ככולו שהביא מכמה מקומות דבעינן דוקא כולו. ודן שם אם כאשר נאמר בתורה לשון 'כל' הכוונה היא דוקא, ואם יש לחלק בזה בין דברי תורה לדברי קבלה. וע"ע במלבי"ם בספרו אילת השחר (פרק נג אות תקפב, ערך 'כל) ובשדי חמד מערכת כ"ף (ערך כל).
ובאופן אחר יש לומר דרובו ככולו מהני בזמן שהנדון הוא 'כל' כמו בנזיר דבעינן שיגלח את 'כל' שערו, בזה היה מהני רובו (אי לאו קרא), אבל כאשר בעינן 'שיעור' אין לומר שרוב שיעור ככולו. ועיין באר שבע הוריות (ג, ב) על מה שכתבה שם הגמ' דבכל דוכתא אמרינן דרובו ככולו שהביא מכמה מקומות דבעינן דוקא כולו. ודן שם אם כאשר נאמר בתורה לשון 'כל' הכוונה היא דוקא, ואם יש לחלק בזה בין דברי תורה לדברי קבלה. וע"ע במלבי"ם בספרו אילת השחר (פרק נג אות תקפב, ערך 'כל) ובשדי חמד מערכת כ"ף (ערך כל).
2
ג׳ותירוצו הוא עפ"י היסוד הנ"ל, שההגדרה של רובו ככולו היא דוקא בדין ולא במציאות וע"כ, למשל, ו' או ז' אנשים לא נחשבים "למנין" של עשרה, מפני שס"ס אין מציאות מדה, שזהו דוקא עשרה, אלא רק אם רוב המנין עדין לא התפלל אע"פ שהמעוט כבר התפלל אז אמרינן רובו ככולו, מפני שבאופן שכזה המציאות יש, מציאות של עשרה, וכל החסרון הוא בדין, שאלה שכבר התפללו עפ"י דין לא מצטרפים.
3
ד׳וככה ג"כ במקוה, שאם באמת הרוב הוא ממים כשרים והמעוט הוא מים שאובים, אז ג"כ אמרינן רובו ככולו, מפני שבאופן שכזה ג"כ החסרון הוא רק בדין387הפוסקים האריכו אם רובו מים כשרים ומיעוטו שאובים הוא מדין רובו ככולו או מדין ביטול, עיין חת"ס שם שכתב שהוא מדין רובו ככולו, וכ"כ אחרונים נוספים, ראה: דברי מלכיאל (ח"ב סימן מא אות ט-יא); מקוה טהרה (להגר"מ גרינוואלד מחוסט בעל שו"ת ערובת הבשם, סקי"ח); זכר יצחק (ח"ב סימן כז); ברכת שמואל (יבמות סי' כא), אולם רבים סוברים שהוא מדין ביטול ראה: לשון הר"ש (מקוואות פ"ב סוף משנה ג); תורת הבית (שער המים שער ד, דף כו); שו"ת רע"א (סימן רכב אות כה); חזון איש (מקוואות תנינא סי' ה סקי"א), ועוד. ובקובץ 'הפוסק' (שנה א-ב חוברת ז-ח) הביא את דברי הגהמ"ח והאריך להשיג עליו (וכן על מכתבו של הגרש"י זוין שיצא להגן על הגהמ"ח, וציין למשנה (מקוואות פ"ז מ"ב) דבמי פירות לא אמרינן רובו ככולו. אכן עיין במקוה טהרה (שם) שכתב בסוף דבריו דדוקא לענין מים שאובין מהני רובו ככולו דשם 'מים' עליהם, משא"כ מי פירות (ועיי"ש בסקע"ו) שדן שנית בדבר. ואיך שיהיה יש לעיין מדין ג' לוגין מים שאובין שגם הם אינן מעלין את המקוה., אבל אם במציאות אין רק ל"ט סאין, למשל, אז לא נוכל השתמש בהגדרה של רובו ככולו388בשו"ת ארץ צבי (סי' קו) הקשה דאמאי לא נימא רובו ככולו בטבילה שאם טבל רובו סגי ואמאי בעינן טבילה כאחת. ובספר גבעת פנחס עה"ת (בהקדמה מבני המחבר) הביאו ממה שכתב בגליון החת"ס שלו להקשות כנ"ל. ותירץ שם דמטעם זה גופא בעינן לגזירת הכתוב דמקיש טבילה לביאת שמש - מה שמש כולו כאחת אף גופו כולו כאחד.. כי מאין אנו יודעים את כל הכלל שרובו ככולו זהו מסנהדרין, וגם שם אם יש רק שני דיינים לא נקראים בית דין, או בדיני נפשות אם יהיו רק רוב של כ"ג לא יכולים לדון דיני נפשות, ורק אם הרוב אומר חייב והמעוט אומר זכאי אז הולכין אחרי הרוב, באופן שגם בדיינים גופא אנו רואים את ההבדל בין מציאות, שאם יש רק רוב במציאות, שאין אנו אומרים רובו ככולו, ובין דין, שאם במציאות היו הכל אבל לא כולם הסכימו להדין שאז אנו אומרים רובו ככולו389בשו"ת בית שערים (או"ח סי' קסד וקסה) הביא דברי החת"ס הנ"ל, וכתב להקשות היאך כתב דדין רובו ככולו ילפינן מסנהדרין, הא דין זה ילפינון בנזיר (מב, א) דמדגלי רחמנא ביום השביעי יגלחנו עד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו, ואדרבה מדבעינן ב' פסוקים מוכח דשני ענינים הם. ועוד הקשה מסברא דבאמת שני ענינים חלוקים הם ומה שייך בסנהדרין ענין רובו ככולו. אכן בענין זה כבר כתב הגר"ח על הש"ס (סי' רכט, לב"ק כז, א) דבעינן בית דין של כ"ג שמכל הבית דין יצא הפסק, ומהני רובו ככולו לומר שהבית דין השלם הוא שפסק. ושם בהערות הביאו מדברי הגרי"ד שהקשה גם הא מהא דסנהדרין, ועיין בהערות משנת העמרמי על הבית שערים שם מה שכתב בדעת הגר"ח והחת"ס.
ובחידושי הרי"מ (יורה דעה סי' ט) כתב גם הוא בדרכו של החת"ס דדין רובו ככולו הוא רק כאשר המיעוט לפנינו וע"י רובו ככולו המיעוט הוי כמו הרוב, אלא שלדעתו באמת לא ילפינן כן מסנהדרין אלא מהילפותא דנזיר, עיין שם..
ובחידושי הרי"מ (יורה דעה סי' ט) כתב גם הוא בדרכו של החת"ס דדין רובו ככולו הוא רק כאשר המיעוט לפנינו וע"י רובו ככולו המיעוט הוי כמו הרוב, אלא שלדעתו באמת לא ילפינן כן מסנהדרין אלא מהילפותא דנזיר, עיין שם..
4
ה׳והיסוד הזה הוא ג"כ מסתבר, דאם נימא שרובו ככולו הוא במציאות ובהרוב גופא יש כבר מציאות של הכלל, א"כ שוב נימא על הרוב של הרוב ג"כ רובו ככולו עד שנבוא להשיעור של משהו 390ראה שאילת שלום (סימן ג), שדן לגבי שחיטה דאם נימא דבהלמ"ס דשחיטה נאמר רובו ככולו וכאילו נשחט כולו, א"כ יהני גם רובו של רוב מדין כה"ת ויוכשר גם בפחות מחציה. ותירץ, דא"כ לאידך גיסא נמי שייך לומר דרובו כאילו לא נשחט והוי תרתי דסתרי, וע"כ בעינן רובא ממש. וכתב עוד דבאמת במחצה על מחצה א"א לומר כן, וזהו שנחלקו אם מחצה על מחצה כרוב דוקא בשחיטה.? אלא ודאי שאני מביטים תמיד על הרוב מתוך אמת – המדה של הכולו, שאנו קובעים מקודם את ה"כולו" של המציאות ומתוך כך די גם הרוב בדין391וע"ע מחזה אברהם (שטייברג, או"ח סי' קח); שו"ת לבוש מרדכי (סי' כ)..
5
ו׳אכן, להגדרה זו יוקשה, הא דבשחיטת סימנים כן אמרינן רובו ככולו, ואם שחט רוב אחד בעוף או שנים בבהמה שחיטתו כשרה, אע"פ ששם יש חסרון במציאות?392כן הקשה בחתן סופר (שיטת רוב וקבוע אות קיב), וראה אמנם בשו"ת בנין ציון (שם) דס"ל אי לאו הלכתא דמהני רוב בשחיטה לא היינו אומרים רובו ככולו (אלא שהוא בא שם מטעם אחר, עיי"ש), ולדבריו על זה גופא באה ההלכה.
דברי הגהמ"ח הובאו בחוברת 'הפוסק' (שנה א-ב חוברת ב), ושם (בחוברת ד-ז) השיג עליו הג"ר רפאל ניסלבוים (תלמיד הגר"ח סולובייציק מח"ס תורת רפאל קדיש) וזה לשונו: לפי דעתי מפורש שאין שום חסרון במציאות בשחיטה כי שנינו בחולין (דף כח, ב) רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל רוב אחד בעוף ועל רוב ב' בבהמה, ורש"י ז"ל בחומש פי' למדנו שיש צווי בזביחה האיך ישחוט והן הל' שחיטה שנאמרו מסיני, ותוס' פי דדריש בגימטריא דכאש"ר א' אחד בעוף ש' שנים בבהמה ר' רובו של אחד כמוהו, וא"כ הרי נאמר מפורש למשה לשחוט הרוב. וקשה מאד מדוע היה נצרך להצטוות על הרוב הלא בלא"ה קי"ל בכה"ת רובו ככולו כדאיתא בנזיר, וכמה לשחוט וליזיל, וע"כ צ"ל דזה שנצטווה ע"י שחיטת רוב סימן אינו מטעם דהוה 'כמו' ששחט כל הסימן כמו דמפרשינן בכ"מ 'רובו ככולו' אלא דשחיטת 'רוב הסימן' הוא גופו 'מקרי כולו' וא"צ לשחוט יותר אף לכתחילה, דהוי כאלו אין כאן מיעוט בעולם כלל ואין שם חסרון ב'מציאות' כלל. ועיי"ש במש"כ להוכיח כדבריו מרש"י (דף כז, א), והוכחה זו סתר הגר"מ שרייבמן (מח"ס מנחת מרדכי, שם בחוברת ז).
דברי הגהמ"ח ודברי המשיג הובאו בקובץ 'ספרים וסופרים (להגרש"י זוין), וכתב עליו זה לשונו, הרב ניסלבוים מתקיף את הרב הראשי בשלש חוברות ועוד ידו נטויה, דבריו של הרב נ. דברי תורה ודברי טעם, אבל אינם מחלטים עד כדי כך שיהיה בהם משום פירכא ו'תיובתא' לשכנגדו. דוגמא הרב נ. מחליט שהכשר שחיטה ברוב סימנים אינו מטעם רובו ככולא אלא שרוב הסימן הוא גופו נקרא כולו שעל יותר מכן לא בא הציווי לכתחילה כלל, חידוש נועז הוא זה (וקדמו בספר שאילת שלום לרש"ד רבינוביץ מווילנא סימן ג), אבל אינו מוחלט כל עיקר. מפורש בר"ן חולין (ריש פ"ב) שהטעם הוא מפני ש"מדאורייתא בכל מקום 'רובו ככולו'", וציין גם לבית הלוי ולדבר אברהם דלקמיה.
ובעיקר הענין יש לומר דגם בשחיטה הוי רובו מתוך כולו דה'כולו' הוא מקום השחיטה דהיינו ההיקף וה'רובו' היא השחיטה וכ"כ בשו"ת בית שערים (סי' קסה) והוסיף דטבעת הגדולה שהיא היקף שלם מהני בה רובה ככולה, משא"כ שאר טבעות הגם שמקיפים את הרוב, לא מהני רוב זה לאשויי לכל ההיקף למקום שחיטה, וביאר בזה שיטת ריב"י (עיין חולין יח, א ברש"י ותוס'). ועע"ש (סי' קסד) שדן שיש דברים דמהני גם רובו שאינו מתוך כולו, כגגון באתרוג חסר ובשחיטה, וצ"ע. וכיו"ב כתב בקובץ הערות (סימן כח סק"ד וסימן ל אות ג) וקובץ ענינים (חולין לב, א), דגם בשחיטה איכא ליסוד זה ועל כן בעינן שיהא כל הסימן לפניו, ואיה"נ אם היה רק רוב סימן לפניו אפילו שחט את כולו לא יהני. אכן לפ"מ שיתבאר ב"המדות" הבאות, שיש סברא שההבדל בין שחוטה ונבילה איננו הבדל מציאותי, כי המציאות אחת היא, מציאות המיתה, אלא שדין השחיטה הוא המתיר, כי כך גזרה התורה, שאם מתה ע"י השחיטה כדין היא מותרת, וממילא מובן, שלפ"ז הכלל שגם בשחיטה אמרינן רובו ככולו אינו סותר לההגדרה הנ"ל, שכל המושג רובו ככולו הוא בדין ולא במציאות393בקובץ 'הפוסק' שם כתב המשיג הנ"ל לתמוה על הגהמ"ח, שלפי דבריו שההגדרה של רובו ככולו היא דוקא 'בדין' לא 'במציאות' איך מפרנס דברי ר"פ שסובר פרוץ כעומד מותר, למה גם לדברי ר"ה בדר"י שמתיר רק בעומד מרובה על הפרוץ מטעם דקימ"ל רובו ככולו, והתם המציאות חסר, ועיי"ש עוד וכן בחוברות הבאות מה שהקשה על הגהמ"ח..
דברי הגהמ"ח הובאו בחוברת 'הפוסק' (שנה א-ב חוברת ב), ושם (בחוברת ד-ז) השיג עליו הג"ר רפאל ניסלבוים (תלמיד הגר"ח סולובייציק מח"ס תורת רפאל קדיש) וזה לשונו: לפי דעתי מפורש שאין שום חסרון במציאות בשחיטה כי שנינו בחולין (דף כח, ב) רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל רוב אחד בעוף ועל רוב ב' בבהמה, ורש"י ז"ל בחומש פי' למדנו שיש צווי בזביחה האיך ישחוט והן הל' שחיטה שנאמרו מסיני, ותוס' פי דדריש בגימטריא דכאש"ר א' אחד בעוף ש' שנים בבהמה ר' רובו של אחד כמוהו, וא"כ הרי נאמר מפורש למשה לשחוט הרוב. וקשה מאד מדוע היה נצרך להצטוות על הרוב הלא בלא"ה קי"ל בכה"ת רובו ככולו כדאיתא בנזיר, וכמה לשחוט וליזיל, וע"כ צ"ל דזה שנצטווה ע"י שחיטת רוב סימן אינו מטעם דהוה 'כמו' ששחט כל הסימן כמו דמפרשינן בכ"מ 'רובו ככולו' אלא דשחיטת 'רוב הסימן' הוא גופו 'מקרי כולו' וא"צ לשחוט יותר אף לכתחילה, דהוי כאלו אין כאן מיעוט בעולם כלל ואין שם חסרון ב'מציאות' כלל. ועיי"ש במש"כ להוכיח כדבריו מרש"י (דף כז, א), והוכחה זו סתר הגר"מ שרייבמן (מח"ס מנחת מרדכי, שם בחוברת ז).
דברי הגהמ"ח ודברי המשיג הובאו בקובץ 'ספרים וסופרים (להגרש"י זוין), וכתב עליו זה לשונו, הרב ניסלבוים מתקיף את הרב הראשי בשלש חוברות ועוד ידו נטויה, דבריו של הרב נ. דברי תורה ודברי טעם, אבל אינם מחלטים עד כדי כך שיהיה בהם משום פירכא ו'תיובתא' לשכנגדו. דוגמא הרב נ. מחליט שהכשר שחיטה ברוב סימנים אינו מטעם רובו ככולא אלא שרוב הסימן הוא גופו נקרא כולו שעל יותר מכן לא בא הציווי לכתחילה כלל, חידוש נועז הוא זה (וקדמו בספר שאילת שלום לרש"ד רבינוביץ מווילנא סימן ג), אבל אינו מוחלט כל עיקר. מפורש בר"ן חולין (ריש פ"ב) שהטעם הוא מפני ש"מדאורייתא בכל מקום 'רובו ככולו'", וציין גם לבית הלוי ולדבר אברהם דלקמיה.
ובעיקר הענין יש לומר דגם בשחיטה הוי רובו מתוך כולו דה'כולו' הוא מקום השחיטה דהיינו ההיקף וה'רובו' היא השחיטה וכ"כ בשו"ת בית שערים (סי' קסה) והוסיף דטבעת הגדולה שהיא היקף שלם מהני בה רובה ככולה, משא"כ שאר טבעות הגם שמקיפים את הרוב, לא מהני רוב זה לאשויי לכל ההיקף למקום שחיטה, וביאר בזה שיטת ריב"י (עיין חולין יח, א ברש"י ותוס'). ועע"ש (סי' קסד) שדן שיש דברים דמהני גם רובו שאינו מתוך כולו, כגגון באתרוג חסר ובשחיטה, וצ"ע. וכיו"ב כתב בקובץ הערות (סימן כח סק"ד וסימן ל אות ג) וקובץ ענינים (חולין לב, א), דגם בשחיטה איכא ליסוד זה ועל כן בעינן שיהא כל הסימן לפניו, ואיה"נ אם היה רק רוב סימן לפניו אפילו שחט את כולו לא יהני. אכן לפ"מ שיתבאר ב"המדות" הבאות, שיש סברא שההבדל בין שחוטה ונבילה איננו הבדל מציאותי, כי המציאות אחת היא, מציאות המיתה, אלא שדין השחיטה הוא המתיר, כי כך גזרה התורה, שאם מתה ע"י השחיטה כדין היא מותרת, וממילא מובן, שלפ"ז הכלל שגם בשחיטה אמרינן רובו ככולו אינו סותר לההגדרה הנ"ל, שכל המושג רובו ככולו הוא בדין ולא במציאות393בקובץ 'הפוסק' שם כתב המשיג הנ"ל לתמוה על הגהמ"ח, שלפי דבריו שההגדרה של רובו ככולו היא דוקא 'בדין' לא 'במציאות' איך מפרנס דברי ר"פ שסובר פרוץ כעומד מותר, למה גם לדברי ר"ה בדר"י שמתיר רק בעומד מרובה על הפרוץ מטעם דקימ"ל רובו ככולו, והתם המציאות חסר, ועיי"ש עוד וכן בחוברות הבאות מה שהקשה על הגהמ"ח..
6