המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין צ״זHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 97
א׳אכן מקשים ג"כ על ההגדרה של החת"ס הנ"ל שא"כ גם ס"ת תפילין ומזוזות שנכתבו רובם ע"י גדול ומיעוטם ע"י קטן, או כזית מצה שרובה היתה משתמרת ומיעוטה אינה משתמרת, או בחוטי ציצית שרובם טווים לשמם ומיעוטם שלא לשמם, שגם בכל אלו נימא ג"כ רובם ככולם?394כן הקשה בחתן סופר (שם אות קי-קיא), וכן הקשה בשו"ת בית שערים (סי' קסד). ועיי"ש ב'שם משמואל' מכמה מקומות נוספים דלא אמרינן בהו רובו ככולו, כגון בתפילין שמאונחים חלקם שלא על הקבורת, ועיין נמי בארץ צבי (שם) ממזוזה שמיעוטה מחוץ לטפח אי נימא בזה רובו ככולו. ועיי"ש בשם משמואל שכתב דגדר רובו ככולו הוא רק במקום שכדי שיהיה 'רוב' אין צריכים את ה'מיעוט' משא"כ כאשר המיעוט עצמו נצרך לקיום הרוב, לא שייך לומר דרובו ככולו שהרי צריכים גם את המיעוט, עיין שם. וכעין סברא זו בסגנון אחר כתב הגרז"ר בענגיס (ח"ב סי' סז אות נא) בשם הגר"ח (הובא בחי' הגר"ח השלם חולין כז, א) דלא שייך דין רובו ככולו אלא בדבר המסוים כמו בדין שחיטת הסימנים שהסימן מסוים ושפיר יש לומר בזה דרוב מן הסימן אם נשחט מיחשב כאילו נשחט כל הסימן, וכמו כן בדיינים שנצטרפו יחד לסנהדרין של כ"ג או ע"א שנתאחדו כולם לבית דין אחד יש לדון בהו האי דין דרובם ככולם. אבל בכזית מצה או כזית טריפה דאין הכזית מסוים שמאיזה קמח או טריפה שתצרף את הכזית שפיר מצטרף, האיך שייך לדון בו דין רובו ככולו שבזה תפול השאלה רובו של מאי איזה חשיבות יש להכזית השלם שתאמר על רוב ממנו שיהיה חשוב ככולו, והלא אין שום עודף לכזית זה של טריפה או רביעית של יין זו מאיזה כזית או רביעית אחר לכן ל"ש לדון ביה דין רובו ככולו. ועיי"ש בראיית הגרז"ר בענגיס מיבמות (קג, ב) ובמש"כ בענין זה הדבר אברהם (חלק א סי' ב אות ו).
1
ב׳ועלינו לקבוע בזה עוד שתי הגדרות נוספות: א) בכל רובו ככולו, במקום שהמיעוט איננו כדין הנה הרוב לא מסלק את מציאות החסרון של המיעוט, כלומר הפרט המציאותי שהיה בהמיעוט שע"י זה נחשב שנעשה שלא כדין, אלא שאעפ"כ מועיל בדין מצד זה שהרוב נעשה כדין.
2
ג׳והראיה לזה, מדיינים גופא בדיני נפשות, דאם הרוב אומר חייב, מחייבים את הנדון מיתה, אע"פ שהמעוט אומר זכאי, שמזה כל הלמוד של "רובו ככולו", ואי ההגדרה שם, מפני שזה הוי כאילו כל הדיינים אמרו במציאות ממש שהוא חייב, דא"כ הרי להיפך "כולו חייב זכאי"? וע"כ שההגדרה היא שאמנם את המציאות, אין אנו מכחישים שיש מיעוט שאומר זכאי, אלא שאעפ"כ המיעוט לא משנה את הדין והדין נשאר כמו שמחליט הרוב395כן הקשה בשו"ת בית שערים שם, עיי"ש מה שכתב..
3
ד׳ב) שהמושג "רובו ככולו" שייך רק במקום שהדין הוא פועל-יוצא מהמציאות, אבל לא במקום שהדין הוא בתוך המציאות גופא, וזהו אפילו מה שחלקנו כבר במדה זו למנין "אי עביד לא מהני"396לעיל (אות כה)., שגם זה מיוסד על מדת מציאות ודין, כלומר, שאע"פ שמציאות הפעולה אי אפשר להכחיש, בכ"ז אין מזה הפועל-יוצא של הדין, וע"כ אמרנו שזה לא שייך רק במקום שהדין הוא בבחינת פועל-יוצא מהמציאות, אבל לא במקום שהדין הוא בתוך המציאות גופא, כמו, למשל, בצורם אוזן בכור, וה"נ, כיון שהמקור של רובו ככולו הוא מדיינים ושם הפסק למעשה הוא פועל-יוצא מתוך חוות דעת של הדיינים כי, כמובן, לא שייך להגיד שהדין בא מתוך מציאות הדיינים כשהם לעצמם, הנה כמו כל חדוש אין לנו בו אלא חדושו, שרק באופן שכזה אפשר לנו להבדיל בין המציאות ובין הדין, אבל לא באופן השני כשהדין הוא בתוך המציאות גופא.
4
ה׳ועל כן במקוה שיש בה כ"א סאה מים חיים ומעוט של מים שאובים שייך שפיר לומר "רובו ככולו", מפני ששם המים הם רק מכשיר להטהרה של האדם, כלומר, שהטהרה באה בתור פועל-יוצא מהטבילה במקוה כשירה, כי ס"ס המים לחוד והטהרה של האדם לחוד, וההגדרה שמה שמציאות אחת, הטבילה במקוה, מביאה למציאות דינית שניה, לטהרתו של האדם, פירושה ג"כ שהפועל-יוצא בא גם מתוך הרוב של המציאות ולא דוקא מתוך כל המציאות397החת"ס כתב שבמיעוט מים שאובים כשר מדין רובו ככולו, ועי"ש בחתן סופר שרבים תמהו דהתם לאו מדין רובו ככולו הוא אלא מדין ביטול ברוב. אמנם הוא הוכיח שאם מדין ביטול ברוב אתינן עלה אם כן היה דומה לטומאת משא שהרי יש כאן אינן שאובין. ועל כרחך שכוונת החת"ס הוא כפשוטו לדין רובו ככולו דבזה לא שייך ענין טומאת משא, ועיי"ש מה שהוסיף..
5
ו׳וכן לענין שחיטה, גם שם יש מציאות ופועל-יוצא של המציאות, המציאות היא החתיכה של שני הסימנים והפועל-יוצא הוא מה "שנפקא חיותה" של כל הבהמה שזהו ג"כ מציאות אחת, החתיכה, מביאה למציאות דינית שניה, מציאות של שחיטה המתרת, וג"כ אנו אומרים שמציאות הדינית השניה באה מתוך הרוב של המציאות הראשונה. וכן לענין "מנין" של מתפללים, שמובן, שהתפילה הראשונה לחוד והתפילה השניה לחוד, אלא שכיון שכבר התפללו פעם אחת זה מביא לפועל-יוצא שלא יצטרפו עוד למנין, שע"י אי התפילה בא הפועל-יוצא של הצטרפות מנין לתפילה ושוב שייך ע"כ להגיד רובו ככולו398בחי' הגר"ח על הש"ס (מגילה כג, ב) הביאו מדברי הברכת שמואל (יבמות סי' כא) בשם הגר"ח, שדין רובו ככולו לענין 'מנין', תלוי אם החיוב הוא על על יחיד ויחיד רק שא"א לומר דבר שבקדושה שלא במנין שאז מהני רובו ככולו (אם יש רוב שלא התפללו) או שהחיוב חל רק כאשר יש מנין, דבזה לא מהני 'רובו ככולו' כדי ליצור מנין. וע"ע בחידושי הגר"ח שם לבבא מציעא (ו, ב)., וכן לענין רוב הצבור טמאים שכולם וגם המיעוט בכלל עושים את הפסח בטומאה, שגם שם מציאות אחת של הטומאה מביאה בתור פועל-יוצא מציאות דינית חדשה, לעשות את הפסח בטומאה, וג"כ אנו אומרים בזה רובו ככולו.
6
ז׳מה שאין כן לענין כל הציורים הנ"ל, לענין ס"ת שרק הרוב כתב גדול ואת המיעוט קטן, או כזית מצה שרק רובה היתה משתמרת והמעוט לא משתמר, או חוטי ציצית שרק רוב החוטין טוויים לשמם והמיעוט לא טוויים, בכל הציורים האלה אין הדין בא בתור פועל-יוצא של המציאות, אלא זהו בתוך המציאות גופא, כי זוהי מציאות המצוה דוקא ובלי זה אין מציאות מצוה, וכמו שאמרנו לענין מציאות ודין של חלב, למשל, שאי אפשר לתפוס את האיסור בתור פועל יוצא של מציאות חלב, אלא שהאיסור הוא בתוך המציאות גופא, ככה ג"כ במציאות הציור במצוות האלה שאלו המה ציורים של דין שבתוך המציאות גופא ובזה לא שייך להגיד רובו ככולו399ובזה יש ליישב קושית המהר"ץ חיות בנזיר (ד, א) זה לשונו, ודע דקשה לי קושיא חמורה מאד מ"ט באמת לא מצינו בנזיר ששתה רוב רביעית דיתחייב מטעם רובו ככולו והרי אמרינן בכל מקום רובו ככולו דאורייתא ואמרינן דהמיעוט נתהפך לרוב, וכן בנזיר שהיה לפניו רביעית שלם בכוס ושתה רוב מן הכוס יוחשב ככולו וילקה, וצע"ג לכאורה עכ"ל. והביאור בזה הוא כנ"ל, כי כל שאנו דנים לענים 'שיעור' לא מהני 'רובו' דהפועל-יוצא הוא מתוך המציאות גופא. משא"כ גבי קידוש וכוס של ברכה, שהעיקר אינו השתיה אלא שיקדש על 'כוס' ושיעור כוס הוא ברביעית לפחות ועל כוס זו הוא אומר את הברכה, אלא שבעינן לשתות מהכוס (ובפרט לדברי רש"י בעירובין מ, ב דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו), ואם כן זהו כבר פועל-יוצא שנובע מהמציאות, ולזה סגי ב'רובו ככולו' של הכוס..
7