המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין צ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XI 98
א׳ואפשר לתת בזה עוד הגדרה עפ"י מדת אמצעי ותכלית וסבה ומסובב400לעיל (מדה י)., כי ברובו ככולו אנו משתמשים רק במקום שנוגע לסבת הדבר או להאמצעי של הדבר, לאמר, שאע"פ שלא היתה רק המציאות של הסבה או האמצעי, בכ"ז באה התולדה או התכלית כאילו היו בשלימותם. אבל לא במקום שהענין נוגע אל הדבר כשהוא לעצמו, למשל, המקוה הוא רק אמצעי לטהרה, השחיטה לכל הדעות, אפילו לאלה הסוברים ש"וזבחת" זהו ציווי מיוחד, איננה רק "הכשר מצוה" ולא מצוה כשהיא לעצמה401ראה מש"כ שם הגהמ"ח (אות ב).. וכן, למשל, לענין אם רוב טמאים שגם המיעוט עושה את הפסח בטומאה, שבטומאה של הצבור הוא רק משמש בתור סבה שיעשו את הפסח בטומאה. וכן ג"כ לענין "מנין" שמה שרוב המנין לא התפלל עדיין משמש בתור סבה שגם המעוט שכבר התפלל מצטרף למנין. אבל למשל בס"ת, תפילין ומזוזות, או בכזית מצה שצריכה שמור או בחוטי ציצית שצריכים לשמן, שם הלא אנו דנים לא על סבת הדבר ולא על האמצעי להדבר אלא על עצם הדבר, שם אין המושג של רובו ככולו402סברא זו דומה במקצת למה שהובא לעיל מביאור השם משמואל על החתן סופר, אלא שהגדרת הגהמ"ח התולה את החילוק בין 'אמצעי' ו'תכלית' צריכה עיון לכאורה, כי אם אמנם ניתן אולי לחלק בין היקף הדפנות דאמרינן ביה רובו ככולו (סוכה טו, א) לבין שיעור גודל הסוכה שאין לומר בו רובו ככולו, הנה קשה לבאר מדוע תגלחת נזיר שהיא המקור לדין רובו ככולו, אינה נחשבת ל'תכלית' והלא זוהי גופא המצוה שיגלח את כל שערו ואפ"ה אי לאו דגלי קרא היה סגי שיגלח את רובו. וכן במצות סוכה סגי ביושב בה ראשו ורובו, ולכאורה הוא מדין רובו ככולו אלא דבעינן נמי ראשו, אכן יעויין בחי' רח"ה (הל' ביאת מקדש פ"ג הכ"א) שכתב דבביאה למקדש אמרינן רובו ככולו דוקא ב'ביאה' ולא ב'שהיה' (ולכן חלוק נכנס דרך פניו לנכנס דרך אחוריו), ועיי"ש שה"ה בענין שחיטה בעזרה דבעינן כולו בפנים משום שאין הדין במעשה ביאה אלא בהיותו בעזרה, ומוכח לכאורה דבסוכה דהמצוה היא שהיה א"כ מה דבעינן ראשו ורובו אינו מדין רובו ככולו אלא מדין 'דירה' דבכה"ג חשיב שדר שם. אכן יש לומר דגם בסוכה הוא מדין רובו ככולו, שהרי בשחיטה בצפון מהני רובו אף דגם שם אינו דין במעשה כניסה, ויעויין בחידושי הגרי"מ פיינשטיין (זבחים כו, א) שהוא תלוי אם בעינן דין 'מקום' דלזה לא מהני 'רובו' וזהו דינא דשחיטה בעזרה, משא"כ דין צפון אינו דין 'מקום' אלא דבעינן שיהא העבודה דהיינו העובד והכלי בצפון ועל זה מהני רובו ככולו, והכי נמי גבי סוכה שאין הענין מה שהוא בפנים רק מה שהוא 'יושב' בסוכה.
מאידך גיסא גם דברי הגהמ"ח גבי סת"ם טעונים ביאור, אטו כתיבת הסת"ם או טויית הציצית הם תכלית, הל אינם אלא אמצעי. וצריך לומר בכוונתו, שאם אכן הפסול היה ב'מעשה' היה זה אמצעי ולא תכלית, אולם הפסול בקטנים ובשלא לשמה אינו המעשה אלא מה שבזמן קיום המצוה המיעוט אינו בכשרות, וגם זה מכנה הגהמ"ח בשם 'תכלית', ולפי"ז יש לומר אולי שהגם שהמצוה היא הדיור בסוכה, מכל מקום על פעולת הדיור ניתן לומר 'רובו ככולו' שאין המצוה באה על כל חלק וחלק מהגוף שיהיה בסוכה עד שנאמר שה'תכלית' אינה מקויימת, וכן ב'עבודה' או 'ביאה', משא"כ בשהיה במקדש או בשחיטה בעזרה שם הוי בגדר 'תכלית', ועדיין צריך תלמוד בכל זה..
מאידך גיסא גם דברי הגהמ"ח גבי סת"ם טעונים ביאור, אטו כתיבת הסת"ם או טויית הציצית הם תכלית, הל אינם אלא אמצעי. וצריך לומר בכוונתו, שאם אכן הפסול היה ב'מעשה' היה זה אמצעי ולא תכלית, אולם הפסול בקטנים ובשלא לשמה אינו המעשה אלא מה שבזמן קיום המצוה המיעוט אינו בכשרות, וגם זה מכנה הגהמ"ח בשם 'תכלית', ולפי"ז יש לומר אולי שהגם שהמצוה היא הדיור בסוכה, מכל מקום על פעולת הדיור ניתן לומר 'רובו ככולו' שאין המצוה באה על כל חלק וחלק מהגוף שיהיה בסוכה עד שנאמר שה'תכלית' אינה מקויימת, וכן ב'עבודה' או 'ביאה', משא"כ בשהיה במקדש או בשחיטה בעזרה שם הוי בגדר 'תכלית', ועדיין צריך תלמוד בכל זה..
1