המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה כ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 28
א׳אמנם לפ"ז יוקשה, מדוע פסק הרמב"ם בפי"א מהל' שמיטה ויובל (הלכה ב'), דאחים שחלקו – לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל, שהטעם הוא מצד אין ברירה, הא לפ"ד הלא צריכים בזה רק לברר את האופן השלילי, שכל אחד מסתלק מהחלק שלקח השני, וממילא כל אחד היה יורש בשלו – ובזה הלא ההלכה היא כנ"ל, דיש ברירה? ואפשר שזהי באמת כוונת התוס' בגיטין (מ"ח ע"א) שכתבו, דרק ר' יוחנן סבר שמחזירים זה לזה ביובל – אלא שיוקשה על הרמב"ם כנ"ל?
1
ב׳אכן, באמת אפשר לנו לפסוק, שאחים שחלקו – מחזירים זה לזה ביובל, ולא מטעמיה של ר' יוחנן דאין ברירה אלא מטעם אחר588ויש לדקדק כן גם בדברי הרמב"ם שכתב שהאחים שחלקו הרי הם 'כלקוחות' ונאיד מלשון ר' יוחנן שאמר שהם 'לקוחות', והיינו דלר' יוחנן אמרינן ברירה גם בצד השלילי (וכדלקמיה) משא"כ אליבא דהרמב"ם שבאמת הוי 'יורשים' ומכל מקום דינו 'כמו לקוחות'. וראה מעגלי צדק (פאנט, פרשת כי תבוא) שכתב גם הוא לדקדק את דברי הרמב"ם וגם הוא אזיל בדרכו של הגהמ"ח ששיטת הרמב"ם שדין חזרה ביובל אינו שייך לדינא דברירה (אלא שהוא יסד את דבריו על דברי רש"י בגיטין שאין שייך כלל לברירה, וראה בהערות לקמיה שאמנם כן הוא הכוונה בסוגיא בגיטין, אבל בעיקר הדברים יש לומר שגם דין זה ביסודו הוא שייך לברירה וגזה"כ זו היא רק למ"ד אין ברירה). וכן דקדק בחשן אהרן (וואלקין, חו"מ סי' רנז) וכתב לדקדק גם מה שכתב הרמב"ם דאין החלוקה מתבטלת (ועמד בזה הגר"ח בהל' שכנים שם), וגם הוא כתב כסברת הגהמ"ח דמוכח מכאן דבאחים אם כי כלקוחות הם, מכל מקום לא נתבטלה חלוקתם ומה שמחזירים זה לזה הוא לקיים מצות חזרה ביובל. רק כתב שם שאינו מובן מאין הוציא הרמב"ם דין זה ופלפל שם דהוא מצד ספק אם יש ברירה או לאו. אמנם מסברת הגהמ"ח לא קשיא מידי, ודו"ק., דהא ס"ס אין האדם יכול להסתלק מבעלות רק למכאן ולהבא ואין שום אפשרות שיסתלק מן הבעלות שבעבר, דמה שעבר אין להשיב. ואע"פ שאנו תופסים כנ"ל, דבשותפות כולו לזה וכולו לזה, אבל ס"ס יש בחלוקה ענין של מקח וממכר, מה שכל אחד מסתלק מחלק ידוע לטובת השני, אם כי לפ"ז לא צריכים בזה לקנין. ובאמת אין אנו מוצאים בשום מקום באחים שחלקו – או בסתם שותפים שחלקו – שיצטרכו לכוון לשם קנין, אלא כל אחד נשאר ממילא אחרי החלוקה בשלו. ודוקא בשביל כך לא מועיל כלל בזה המושג ברירה שכל עיקרו הוא בשני דברים המתנגדים זה לזה, שאנו צריכים לברר למפרע איזה דבר משני הדברים המתנגדים הוקבע. אבל כאן, הלא לא היו בכלל שני דברים המתנגדים אלא שני הדברים יחד, כאמור, כולו לזה וכולו לזה, וההסתלקות של כל אחד אחרי החלוקה מועילה, כאמור, רק מכאן ולהבא, וממילא הדין דמחזירים זה לזה ביובל, אע"פ שכל אחד היה בעלים על הדבר גם לפני החלוקה מטעם שגם מקודם היה כולו לזה וכולו לזה589בדומה להגדרה זו הובא בשיעורי הגרש"ר (בבא בתרא ג, א) בשם הגרי"ז וזה לשונו: דבכל חלוקת יורשין וה"ה י"ל גם בשותפין, דבאמת אף למ"ד אין ברירה ואחין שחלקו לקוחות נינהו, אין הביאור בזה דהוי הקנאה מחודשת שכ"א מקנה לחבירו, אלא לכו"ע הוי זה מעשה חלוקה, ורק דנחלקו בדין המעשה חלוקה גופא האם הוי עלה דין לקוחות והיינו דהוי עסק מחודש שאינו שייך לירושה ומה שכ"א עומד בחלקו אחר החלוקה הוא מצד החלוקה ולא מדין יורש ומשו"ה שייך ביה דין דמחזירין זל"ז ביובל, ומשום דהחלוקה עצמה הויא עלה דין מקח ואף שמצד עצם זכות השותפות שיש לכ"א יכול ליטול מחצה ואשר ע"כ חשיב מעשה חלוקה וכנ"ל, או דיש ברירה ואין החלוקה עסק מחודש אלא דהוי גמר וברירה בדין הירושה או השותפות ומה שכל אחד עומד בחלקו אית לי' דין יורש ע"ז וע"כ אין מחזירין זל"ז ביובל, אבל בזה כו"ע מודו דאין כאן הקנאה מחודשת [וכן בחלוקת שותפין וכנ"ל]. וע"ע חי' הגר"ח (הל' שכנים פ"ב הי"א); לבוש מרדכי (בבא קמא סי' יב).. אבל ביובל, מה שהלוקח צריך להחזיר, אין זה מטעם שלא היה בעלים מלפני הלקיחה, אלא מטעם "ושבתם איש אל אחוזתו", מטעם שהמוכר היה בעלים על הדבר מקודם, וס"ס הלא היה כל אחד בעלים גם על זה שלקח השני, וצריכים להחזיר זה לזה כדי לקיים את ה"ושבתם" הנ"ל590הגם שהגהמ"ח כתב כן דלא כר' יוחנן (והוכרח לומר כן משום סוגיא דגיטין וכמש"כ באות הבאה), מכל מקום יש לומר כסברא זו גם אליבא דר"י ולדקדק כן בדברי רבינו גרשום (בכורות נז, א), דבגמ' שם איתא למימרא דר"י דהאחין שחלקו לקוחות הן וכו' והיינו דאין ברירה, ואיתא שם נמי לגבי מעשר בהמה דחלוקתם בטלה ואין ברירה, וקאמר בגמ' דצריכי ב' המימרות דאי אשמעינן בירושה הו"א לכתחילה, ופירש רבינו גרשום "כלומר דהשתא כי מחזירין שייך כל חד וחד לדחבריה כבתחילה – כדמעיקרא קודם חלוקה ומקיימי קרא דכתיב תשובו איש לאחוזתו הלכך קאמר דאין ברירה, אבל הכא מעשר בהמה וכו' אימא להוי ברירה קמ"ל דלא", עכ"ל רבינו גרשום.
לפי"ז יש לומר דסברא זו אינה רק להסק"ד אלא דגם למסקנה קיימא סברא זו שהחזרה ביובל היא מדין ושבתם איש לאחוזתו, ועל כן הגם דמדיני ברירה דעלמא לא שייך כיון שהוא בירור הצד השלילי, מכל מקום החזרה ביובל היא מדין נוסף ד'ושבתם'. והגם דלמסקנה אמרינן כן גם גבי מעשר בהמה יש לומר לדרכו של הגהמ"ח ששייכת גם הסברא השניה שנקטה הגמ' שם דבמעשר בהמה בעינן דומיא דבנך היינו ב'ברור לך', וע"ז יש לומר דהגם דמהני ברירה גם לצד השלילי, מכל מקום לא מקרי זה 'ברור' כיון שסוף סוף אין החלוקה בפועל 'מסתיימת' משעה ראשונה אלא משעת ההסתלקות ולא מקרי ברור.
ויעויין שם ברש"י ורבינו גרשום שנקטו בצריכותא דגמ' דבהא סבר ר' יוחנן דאין ברירה, ומשמע דגם אחר הפסוק הטעם דחוזר ביובל הוא משום שאין ברירה (ולפי"ז לשון רש"י בגיטין כה, א הוא דוקא בסוגיא התם דבעי לומר שר' יוחנן סבר אין ברירה, ודו"ק). ולכאורה מצד סברות הגמ' אין זה שייך כלל לברירה אלא גזירת הכתוב היא במסויים ביובל או במעשר בהמה, ותו דמאי קאמר בגמ' קמ"ל והיינו דאין ברירה (ראה רבינו גרשום) דלמא אכתי יש ברירה אלא דגזה"כ הוא, ועוד, שלפי"ז גם ר' אלעזר שסובר יש ברירה יכול לסבור דבמעש"ב או ביובל אין ברירה מצד גזה"כ. אכן לסברת הגהמ"ח הכל תלוי בברירה ומאן דס"ל יש ברירה לא שייך כלל לא ענין 'ברור כבנך' ולא דינא ד'ושבתם', ורק כי אמרינן אין ברירה אלא שהיה מקום לחלק בזה שלענין דבר שבשלילה אמרינן ברירה לכו"ע, בזה שייכא הגזיה"כ שכאן לא יהני ברירה, ודו"ק..
לפי"ז יש לומר דסברא זו אינה רק להסק"ד אלא דגם למסקנה קיימא סברא זו שהחזרה ביובל היא מדין ושבתם איש לאחוזתו, ועל כן הגם דמדיני ברירה דעלמא לא שייך כיון שהוא בירור הצד השלילי, מכל מקום החזרה ביובל היא מדין נוסף ד'ושבתם'. והגם דלמסקנה אמרינן כן גם גבי מעשר בהמה יש לומר לדרכו של הגהמ"ח ששייכת גם הסברא השניה שנקטה הגמ' שם דבמעשר בהמה בעינן דומיא דבנך היינו ב'ברור לך', וע"ז יש לומר דהגם דמהני ברירה גם לצד השלילי, מכל מקום לא מקרי זה 'ברור' כיון שסוף סוף אין החלוקה בפועל 'מסתיימת' משעה ראשונה אלא משעת ההסתלקות ולא מקרי ברור.
ויעויין שם ברש"י ורבינו גרשום שנקטו בצריכותא דגמ' דבהא סבר ר' יוחנן דאין ברירה, ומשמע דגם אחר הפסוק הטעם דחוזר ביובל הוא משום שאין ברירה (ולפי"ז לשון רש"י בגיטין כה, א הוא דוקא בסוגיא התם דבעי לומר שר' יוחנן סבר אין ברירה, ודו"ק). ולכאורה מצד סברות הגמ' אין זה שייך כלל לברירה אלא גזירת הכתוב היא במסויים ביובל או במעשר בהמה, ותו דמאי קאמר בגמ' קמ"ל והיינו דאין ברירה (ראה רבינו גרשום) דלמא אכתי יש ברירה אלא דגזה"כ הוא, ועוד, שלפי"ז גם ר' אלעזר שסובר יש ברירה יכול לסבור דבמעש"ב או ביובל אין ברירה מצד גזה"כ. אכן לסברת הגהמ"ח הכל תלוי בברירה ומאן דס"ל יש ברירה לא שייך כלל לא ענין 'ברור כבנך' ולא דינא ד'ושבתם', ורק כי אמרינן אין ברירה אלא שהיה מקום לחלק בזה שלענין דבר שבשלילה אמרינן ברירה לכו"ע, בזה שייכא הגזיה"כ שכאן לא יהני ברירה, ודו"ק..
2