המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה מ״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 42
א׳ובזה נבין את דברי הירושלמי שם התמוהים "הפקר לבהמה אבל לא לאדם, לגויים אבל לא לישראל, לעשירים אבל לא לעניים ד"ה אין הפקרו הפקר, לאדם אבל לא לבהמה, לישראל אבל לא לגויים, לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל, על דעתיה דר' יוחנן הפקירו הפקר, וע"ד דרשב"ל אין הפקרו הפקר".
1
ב׳ולפ"ד ההסבר הוא פשוט, דלר"ל דס"ל שמושג הפקר זהו שלילת הבעלות, ואם שלילת הבעלות אין כאן לא נכנס בכלל הפקר, ואי אפשר ליכנס, וע"כ אין הבדל את מי הוא משייר ומוציא מן הכלל מהפקרו, דבהפקר לא יצויר כלל שיור, ולהכי אף אם אמר לאדם אבל לא לבהמה, לישראל אבל לא לגויים, ג"כ לא הוי הפקר, דבדבר שאין לו כלל בעלות לא שייך שיור, ואם יש שיור הרי זה סימן שעדיין נשארה הבעלות באיזו מדה שהיא ושוב לא הוי בכלל הפקר, כ"ז לר"ל "אבל לר' יוחנן, דאמנם הפקר הוא משוג קניני, וכמו שאפשר קנין של כל העולם כך אפשר ג"כ קנין של איזה חלק, אלא רק מצד גזה"כ דפאה אנו ממעטינן זאת ובאופן שכזה הוא רק בבחינת חדוש, וכלל גדול הוא בחדוש שאנו מקטינים את החדוש עד כמה שאפשר, ולכן אנו ממעטינן רק מה שמסתבר טפי, למשל, לבהמה אבל לא לאדם, לגויים אבל לא לישראל, ואפילו "לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת" ג"כ לא ממעטינן, כי מפאה אנו ממעטינן רק מה שהוא כפאה ממש, שזהו לעניים ולא לעשירים כלל, אבל כאן שכדברי המפורשים שמה לא הוציא רק את עניי עיר אחרת אבל לא הוציא את העשירים בכלל, כבר אין לנו מיעוט על זה642הנה גם לבית שמאי ישנה הגבלה בהפקר, והוא שיהיה ההפקר לעניים גם כן, אבל המפקיר לעשירים ולא לעניים גם לב"ש אין זה הפקר כמבואר בירושלמי שם. וראה בחידושי הראי"מ (סלומון, פאה שם) שנתן בזה 'טעמא דקרא' וביאר שענין הפקר הוא גם כן מלתא דצדקה אלא שהוא צדקה לכל העולם (ויבואר בזה מה שכתב הרמב"ם דהפקר מטעם נדר), ולכן גם אליבא דבית שמאי אי אפשר שיהיה ההפקר רק לעשירים בלבד. וכתב שם שאדרבה אם היה הפקר רק סילוק רשות אין מובן מה טעם יש לחלק בין עניים לעשירים (ובאמת אם הוא מטעם סילוק אינו מובן כלל לא סברת ב"ש ולא סברת ר' יוחנן וכפי שהקשה הגהמ"ח). וסברא זו שייכת גם לדרכו של הגהמ"ח, שהגם שלשיטתו לדעת ב"ש אינו סילוק רשות אלא הקנאה ויש בזה סברא לומר שהקנאה יכולה להיות מוגבלת, מכל מקום להבנת הטעמא דקרא שגם לב"ש לא מהני לעשירים בלבד יש לומר שהוא גזירת הכתוב, ומטעם זה גופא שענין הנדר הוא ענין צדקה (ועיין אתוון דאורייתא שם, ודו"ק). ולפי זה יש להוסיף גם אליבא דב"ה ע"פ מש"כ החזון איש (ערלה סי' א סקט"ו) שלמד מדין זה לכל מסירת ממון לציבור שהוא סוג אחד של הפקר (ודימה זאת לסוגיא דהפקר היינו צדקה רק דהוי גם לעשירים), ולפי"ז יש לבאר בטעמא דקרא שאמנם הצריכו שיהא ההפקר כולל גם את העשירים משום שלמדים משמיטה שענין הפקר הוא לא רק צדקה אלא מסירת ממון לציבור ואי אפשר לשלות זכותם של עשירים, ומכל מקום אין לך בו אלא חידושו בשלילת כל עשירי העולם אבל לא כשמוסר לעיר מסויימת או לישראל ולא לעכו"ם. שכל אחד מהם הוא 'ציבור' בפני עצמו, ודו"ק..
2