המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה מ״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 41
א׳ובעצם החקירה אם הפקר זהו מושג בעלות של כל העולם כולו או מושג דבר שאין לו בעלות כלל, לכאורה יש לומר639כן כתבו אחרונים רבים. אך ראה מש"כ בזה בשערי יושר (שער ה פרק כג) גדר אחר בענין הפקר הוא קביעת שם הפקר על הדבר, עיי"ש לבאר לפי"ז את מחלוקת ב"ש וב"ה (וראה מש"כ בענין זה התורת זרעים פאה פ"ה מ"א). ובעיקר הדבר ראה שו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' יד אות ה) שכתב לסתור ביאור זה במחלוקתם מדברי הירושלמי שם דלדברי הכל הפקר לעשירים בלבד לא הוי הפקר, ואם מטעם הקנאה הוא מ"ט לא יהיה הפקר רק לעשירים כמו שהוא רק לעניים, וכן לאידך גיסא שהוא מטעם סילוק ובעינן לכל העולם, הלא הירושלמי מסתפק שם אליבא דר"י אם מהני הפקר לעניי עיר אחת, ואם בעינן לכל העולם מ"ט מהני (אך עיין אתוון דאורייתא כלל יז מה שביאר). והגהמ"ח עצמו עמד על נקודות אלו באותיות הבאות, עיין שם., דבזה נחלקו ב"ש וב"ה אם הפקר לעניים הוי הפקר או לא, שכפי המבואר במס' פיאה פ"ו (משנה א') דב"ש ס"ל, דגם בכה"ג הוי הפקר וב"ה חולקין על זה, דב"ש ס"ל כהצד הראשון, וממילא כשם שיש מושג קנין של כל העולם כך יש גם כן מושג קנין של איזה חלק ידוע מהעולם, חלק העניים. אבל ב"ה ס"ל כהצד השני וא"כ אי אפשר להכניס הפקר לעניים בסוג הפקר דבזה יש סתירה עצמית, דהלא כל מושג הפקר הוא שלילת הבעלות ואיך אפשר שיהיה לעניים ולא לעשירים, וע"כ דבזה יש בעלות של העניים, וממילא תו לו הוי בכלל הפקר, וכיון שהלכה כב"ה, הרי ש"מ כהצד השני.
1
ב׳ועדיין יש לנו להסתפק לב"ה, אם הוא כנ"ל שע"ז לא שייך כלל סוג הפקר, או דהוא רק מטעם גזירת הכתוב שבכה"ג לא הוי הפקר, אבל לעולם עצם ההפקר הוא מושג קניני, אלא דזהו גופא אנו למדים מגזה"כ דצריך להיות קנינו של כל העולם ולא רק חלק ממנו.
2
ג׳ונ"מ בפיאה גופא דשם הלא גם לכו"ע הוא לעניים ולא לעשירים, אם זהו נכנס אף לב"ה בסוג הפקר, או דזה לא נכנס כלל בסוג הפקר, ונ"מ גם לדינא, אם יהיה פטור בפיאה אף מתרומה או רק ממעשרות, דאם הוא מצד הפקר הלא הפקר פטור אף מתרומה, אבל אם זהו איננו בסוג דפקר אלא הפטור במעשרות הוא רק מצד גזה"כ של "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", הלא הגזה"כ הוא רק בלוי ולא בכהן640עיין בזה בקובץ שיעורים (ח"ב סי' יז אות ג) שדן אם מתנות עניים הוו 'ממון עניים' כמו במתנות כהונה דהוו 'ממון השבט', או דהוי 'הפקר לעניים', ונקט שמלשון הדמיון דב"ש דהפקר לעניים הוי הפקר כפאה מוכח דהוי בגדר הפקר, ומאידך הקשה דא"כ האיסור לעשיר ליטול אינו מטעם גזל הגם שלשון המשנה הוא שהנוטל שלא כדין הרי זה 'גוזל' את העניים. עוד הקשה מ"ט מהני ייאוש העניים ליטול אם באמת אינה שלהם, וביותר שכיון שכל מציאות ההפקר תלויה בחיוב ד'תעזוב' א"כ אם פקע חיובא דתעזוב ממילא חזר להיות של הבעלים הראשונים, דהא לגבי עשירים מעולם לא פקע זכותם של הבעלים. וראה נמי תורת זרעים (שם) מש"כ בכל זה, ועל פי הבנה זו אתי שפיר קושית רע"א (תוספות רע"א למשניות פ"ה אות עז) היאך מהני מה שהתייאשו העניים הלא יש קטנים וקטנים אינם יכולים להתייאש, אך אם נימא דמתנות עניים אינם אלא 'הפקר לעניים' ועדיין לא זכו בו העניים א"כ אין היאוש אלא סילוק אפשרות הזכיה ואינו סילוק בעלות. וכן תסתלק בזה קושית הרש"ש (על המשנה שם דלא שייך הפקר בדבר שאינו ברשותו), ודו"ק.
ואמנם לדרכו של הגהמ"ח אתי שפיר כל הנך קושיות, כי גדר הפקר לעניים היינו שנתן את הזכות לעניים, והרי הם בעלים כלליים על הממון (ויש לחלק בין זה לגדר הבעלות במתנות כהונה, הגם שלעיל דימה זאת הגהמ"ח ואכמ"ל), וממילא פקע זכות הבעלים גם כלפי עשירים, והעשירים נחשבים כגוזלים את העניים ולא את בעל הבית. ושפיר מהני ייאוש העניים להתירם לכל אדם, דהוי הפקר נוסף (של ייאוש) ואין טעם שתחזור הבעלות לבעלים הראשונים. אך מאידך גיסא יש לדון בקושית רע"א, אם בגדר זה מהני ייאוש של קטנים ודו"ק..
ואמנם לדרכו של הגהמ"ח אתי שפיר כל הנך קושיות, כי גדר הפקר לעניים היינו שנתן את הזכות לעניים, והרי הם בעלים כלליים על הממון (ויש לחלק בין זה לגדר הבעלות במתנות כהונה, הגם שלעיל דימה זאת הגהמ"ח ואכמ"ל), וממילא פקע זכות הבעלים גם כלפי עשירים, והעשירים נחשבים כגוזלים את העניים ולא את בעל הבית. ושפיר מהני ייאוש העניים להתירם לכל אדם, דהוי הפקר נוסף (של ייאוש) ואין טעם שתחזור הבעלות לבעלים הראשונים. אך מאידך גיסא יש לדון בקושית רע"א, אם בגדר זה מהני ייאוש של קטנים ודו"ק..
3
ד׳ואמנם בירושלמי פאה פרק ראשון (הלכה ה') "מתניתא אמרה כן, לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשר עד שימרח, הא אם מירח חייב, מה שאין כן בתרומה" ועי' ברידב"ז שם שהדיוק הוא דהבעה"ב פטור מלהפריש תרומה אף אחר שמירח, דרק מעשר הוא חיוב כשמירה כדי שלא יפסיד לעני, דאם היה נותן לו קודם מירוח היה העני פטור ממעשרות, משא"כ תרומה דאף אם היה נותן לעני קודם מירוח ג"כ היה העני מחוייב, ואמנם גם בתוס' בב"ק (צ"ד ע"א) נמי רצו להגיד על הא דאמרינן שם "מצות פאה להפריש מן הקמה וכו' מעשר ונותן לו", שג"כ דיקא "למה לא תני אף תורם ונותן לו? ואת"ל דתרומה בלא"ה יפרוש העני דכל פאה חייב בתרומה" וכו'. ואמנם התוס' שם סותרים את ההוה אמינא הזו אבל מהירושלמי הנ"ל משמע שזה הוא גם האמת.
4
ה׳ובתוס' ב"ק (כ"ח ע"א) כתבו בפירוש ופאה דפטורה מן המעשר לאו מטעם הפקר הוא, דהא תנן במס' פאה בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה, אלא היינו טעמא דמפטרא כדרשינן בספרי ובא הלוי וכו' וע"כ מוכח מזה כהצד השני, דבלעניים ולא לעשירים אי אפשר שיכנס בסוג הפקר מפני שיש בזה סתירה עצמית כנ"ל, מאחרי דכל סוג הפקר הוא שלילת הבעלות לגמרי, דאי רק מצד גזה"כ, הרי הגזה"כ אומרת לנו רק שבעלמא לא הוי הפקר בכה"ג, אבל אין לנו גזה"כ שבפאה גופה לא יהיה זה בכלל סוג הפקר.
5
ו׳ואמנם באמת דבר זה במחלוקת ר"י ורשב"ל בירושלמי פיאה פרק ששי (הלכה א') היא שנויה, שלר' יוחנן גם ב"ה לומדים המקור של הפקר מפאה, אלא מצד גזה"כ "תעזוב אותם" הוא ממעט "אבל מה שנאמר במקום אחר בין לעניים בין לעשירים", ולר"ל ב"ה חולקים על עצם המקור ולדידיה לב"ה כל מקור הפקר הוא משביעית וע"כ לר"י גם לב"ה אפילו אחרי הגזה"כ יש פאה נכנסת תמיד בסוג הפקר, אבל לר"ל לא נכנס כלל בסוג הפקר. והמחלוקת היא בחקירה זו, דהא בפאה אי אפשר להגיד שזהו סוג של שלילת הבעלות לגמרי דא"כ איך אפשר להגביל בזה גבולים של עניים ולא עשירים, וממילא לר' יוחנן ג"כ דהפקר בכלל הוא מושג קניני, אלא דהגזה"כ מורה דרק בפאה יש ציור של קנין החלק, חלק העניים ובכ"מ בעינן דוקא קנינם של כל העולם כולו641נראה שיש בקטע זה איזה שיבוש ודילוג, אבל תוכן הדברים (באות זו ובאו הבאה) הוא כך: לריש לקיש אליבא דב"ה הילפותא לדין הפקר היא רק משביעית, זאת משום שענין הפקר הוא סילוק הרשות והבעלות לגמרי, ולא שייך לחלק ולומר שההסתלקות היתה רק כלפי עניים ולא כלפי עשירים. ואם כן מצות פאה היא דין בפני עצמו שאינו שייך למושג 'הפקר'. לא כן דעת ר' יוחנן שענין הפקר גם לבית הלל הוא ענין 'קניני', אלא שיש גזירת הכתוב הנלמדת משביעית ומפאה שהזכות להפקיר היא מוגבלת, ובזה נחלקו ב"ש וב"ה, לדעת ב"ש היא מוגבלת רק בכך שלא תהיה לעשירים בלבד, ולדעת בית הלל ההגבלה גדולה יותר. ובזה סרה תמיהת הציץ אליעזר על מהלך זה..
6